שמירה צמודה (איימי דואז)

smira_tzmoda-4

פרולוג כדורגל מעל לבולשיט

זנדר

"זנדר!" הצעקה במבטא הבריטי של חברי לקבוצה ג'וד מקאליסטר נשמעת מאיפשהו בחדר ההלבשה. "איפה אתה, חבר?"

"כאן!" אני צועק ממקומי ליד התא שלי בעודי תוחב גרביים מלאי בוץ ומגיני שוקיים לתוך סל הכביסה של המועדון. פאק, צריך לכבס את הציוד הזה. או עדיף לשרוף אותו. משחק כדורגל בסיאטל הוא תמיד רטוב ובוצי, אבל המשחק של היום היה רטוב מהרגיל.

ולמרבה הצער, צחנת הציוד שלי משפיעה על ההנאה מעוגיית הצימוקים של אימא שלי. לפני משחקים אימא שלי שולחת לי בדואר עוגיית צימוקים משיבולת שועל. ואני אוכל אותה רק אם אנחנו מנצחים. אם אנחנו מפסידים, אני זורק אותה לפח. ושום דבר לא מרסק אותי יותר מאשר לזרוק את עוגיית הצימוקים של אימא שלי.

זו מסורת שהתחילה כששיחקתי כדורגל במכללת בוסטון, ובפעם היחידה שבה אימא שלי שכחה לתת לי עוגייה לפני המשחק, קיבלתי כרטיס אדום בגלל ויכוח עם השופט. זו הייתה אשמת העוגייה, כמובן. או היעדר העוגייה. אז עכשיו, אם אין לי אחת שמחכה לי בלוקר אחרי משחק, אני משוכנע שנפסיד, לא משנה כמה טוב נשחק.

אני יודע שזו אמונה תפלה מטופשת של ספורטאים, אבל זה הרבה יותר טוב מאשר לגרוב את אותם גרביים שוב ושוב, כמו שעושים כמה מחבריי לקבוצה כשאנחנו ברצף ניצחונות.

לעוגיות יש ריח טוב, בלי קשר אם מנצחים או מפסידים.

ג'וד מופיע מעבר לפינה וזורק לעברי כדור מכוסה בוץ, זרועותיו המקועקעות גם הן מוכתמות בבוץ. עיניו פעורות ונרגשות, הוא עדיין בעננים מהמשחק היום. לשחקן הוותיק היה משחק מטורף. אני תופס את הכדור ביד אחת ודוחף את שאר העוגייה לפי כשהוא מתקרב.

"החבר שלי מלונדון שמגייס שחקנים נמצא כאן, והוא רוצה לפגוש אותך במשרד של המאמן," ג'וד מנענע לעברי את גבותיו, וליבי צונח לרצפה עם הכדור המטונף.

"פאק," אני ממלמל בפה מלא.

מצחו של ג'וד מתקמט. "זה דבר טוב, ילד!"

אני בולע, כמעט נחנק מהביס הענק שיורד בגרון שלי כמו לבנה. "איך זה יכול להיות דבר טוב?" אני מנגב את פי ומנער את זרועותיי בעצבנות.

"דיברנו על זה. מועדון הכדורגל בת'נל גרין בלונדון יהיה עליית מדרגה אדירה לקריירה שלך." ג'וד עובר לעמוד מולי, מקרין עליי את האווירה האבהית הזאת שהוא פיתח מאז שנולד לו בנו, גבריאל. "הם בליגת־העל. כל זה היה חלק מהתוכנית שלנו עבורך."

"זו הייתה תוכנית מטופשת," אני מניד בראשי בתקיפות. "לא הייתי צריך לתת לך לשכנע אותי לעשות את זה. המגייס הזה יבין שמשהו קורה." העוגייה הופכת לעופרת בבטן שלי. מה אם הבחור הזה ישים לב שיש לי מניעים אחרים להצטרף לבת'נל גרין?

"הוא לא יודע כלום, זנדר," ג'וד מתפרץ ונועץ בי מבט כועס. "שון כאן כי אמרתי לו לפני חודשים לשים עליך עין. אם הייתי צריך לנחש, הוא רואה את מה שאני רואה מאז שהגעתי למועדון הזה, והם קוראים לך להיכנס למשרד כדי להתחיל במשא ומתן."

"פאקינג פאק." עוגיית הצימוקים מאיימת לעלות בחזרה. "זה התדרדר מהר מדי."

ידיו של ג'וד מונחות בכבדות על כתפיי. "תשכח מהקשר האישי לבת'נל גרין, בסדר? תתמקד בעובדה שאתה יכול לקבל הזדמנות לשחק בבריטניה. אתה יודע כמה כדורגלנים בחדר ההלבשה הזה היו מוכנים להרוג בשביל הסיכוי הזה?"

אני מעיף מבט סביב בחבריי לקבוצה שמפוזרים בחדר ההלבשה. רבים משחקים כדורגל מקצועי הרבה יותר זמן ממני, ועבור האמריקאים לשחק בליגה הראשונה באנגליה הוא חלום שמעטים מאוד משיגים. אני יודע שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות הזאת. הלוואי שזה לא היה קורה במועדון הספציפי הזה.

אני נרעד כשהזיכרון של מציאת המעטפה ההיא מכה בי במלוא העוצמה. פיסת הנייר הארורה היא שהניעה את התוכנית הפרועה הזאת. אלמלא הייתי מוצא את המכתב ההוא, לא הייתי מספר על זה לג'וד, ואז ג'וד לא היה חושב על הרעיון לדבר עליי עם חברו שמגייס שחקנים, ואני עדיין הייתי בבועה הבטוחה והבלתי מודעת שלי.

אני מתגעגע לבועה המזוינת הזאת.

לפני שישה חודשים חייתי חיים קסומים כשחקן כדורגל מקצועי. סוף־סוף הרווחתי את מעמדי בתפקיד הבלם של סיאטל סאונדרס, והם שיפרו את החוזה והגדילו משמעותית את השכר שלי. בדיוק רכשתי את הדירה הראשונה שלי עם נוף מטורף. קניתי מכונית חדשה. יצאתי למועדוני לילה עם הקבוצה והחלפתי בחורות כמו גרביים. הרגשתי על גג העולם.

ואז אימא שלי התקשרה.

ואמרה לי שאבא שלי עבר תאונת דרכים איומה.

ונהרג במקום.

הוא לא סבל.

החיים שלי התהפכו במאה ושמונים מעלות.

למחרת הייתי במטוס בחזרה לבוסטון וגירדתי את אימא שלי מהרצפה של חדר הרחצה. מעולם לא ראיתי אותה אומללה כל כך. אז הנה, בגיל עשרים וארבע עזרתי לה להתקלח תוך כדי שיחה עם בית הלוויות כדי להחליט באיזה סוג של כד כדאי לשים את האפר של אבא שלי. איך לעזאזל החיים מכינים אותך לזה?

ואז מנהל בית הלוויות ביקש ממני לאסוף כמה תמונות ישנות לקראת טקס האשכבה. אימא שלי לא הייתה במצב לעזור, אז כשחפרתי בקופסאות ישנות, נתקלתי במעטפה ישנה המיועדת לאדם בשם ווהן האריס באנגליה. מאחר שידעתי שאימא שלי למדה בקולג' באנגליה ועבדה שם שנים רבות לאחר מכן, הייתה לי הרגשה רעה. פתחתי את המעטפה, והמכות הגיעו בצרורות.

ווהן היקר,

מכתב כמו פעם נראה רשמי כל כך, אבל בכל פעם שאני מנסה להרים טלפון כדי להתקשר אליך, אני לא מצליחה למצוא את האומץ. אני חושבת שאני פוחדת מדי לשמוע את הקול שלך. אז אני מקווה שיהיה לי את האומץ לשלוח את המכתב הזה, ואתה תדע שאני בהיריון עם הבן שלך. נדמה שזה לא יכול להיות הרבה יותר דרמטי, נכון?

אלא שכן, כי אני חזרתי עכשיו לארצות הברית, ואתה עדיין בלונדון. אתגר נוסף הוא העובדה שאתה כבר מגדל חמישה ילדים לבדך. באתי לספר לך על התינוק לפני שעזבתי לעבודה החדשה שלי בבוסטון, אבל היית בעיצומו של ריב רציני עם בנך הבכור, והיה כל כך הרבה כאב בקולות שלכם, כל כך הרבה פגיעות ואובדן. לא יכולתי לשאת את הרעיון להעמיס עוד על הכתפיים שלך, אז עזבתי בלי לספר לך.

וזה לא בסדר. אני יודעת שזה לא בסדר. בשמונת החודשים האחרונים אני רואה את התינוק הזה גדל בתוך הבטן שלי, ושונאת את עצמי שלא סיפרתי לך. ובכל זאת, אני לא יכולה להתגבר על העובדה שעברו שש שנים מאז שווילמה מתה, ועדיין יש כל כך הרבה עצב בעיניים שלך, בבית שלך ועם הילדים שלך. וילמה הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל היא הייתה אהבת חייך ואימא לחמישה ילדים שאיבדו אותה בגיל צעיר מדי. אתה לא צריך את הסיבוך הזה בחייך.

ואולי זה בסדר כי פגשתי מישהו. קוראים לו ג'רי, והוא רואה חשבון בעבודה החדשה שלי. הוא נפלא ואדיב ומתוק ונותן לי ביטחון. אבל בעיקר הוא לא מאוהב בטירוף באשתו שמתה לפני שנים. אני מצטערת אם זה נשמע קשה, אבל זו האמת. וילמה ואתה הייתם נשמות תאומות. ידעתי את זה בלילה שבו ראיתי את שניכם בפאב הלונדוני ההוא, ואם להיות כנה, ידעתי את זה בלילה שבו אתה ואני שכבנו. כאב לך, ואני מרגישה איומה על שניצלתי את זה.

לכן אני חושבת שעדיף שכל אחד מאיתנו ימשיך לדרכו. ג'רי ואני מתחתנים. הוא אוהב אותי כל כך, ואני אוהבת אותו. והוא מתרגש לקראת התינוק. הוא תמיד רצה להיות אבא, ואני יודעת שהוא יהיה אבא נהדר. אני רוצה שהתינוק שלי יגדל עם שני הורים. זה חשוב לי אחרי שאיבדתי את אבא שלי בגיל צעיר מדי. אני יודעת שזה אולי לא הוגן כלפיך, אבל יש לך ילדים משלך להתמקד בהם, ואני מקווה שתוכל לכבד את ההחלטה שלי בעניין הזה.

אז בבקשה, אל תתקשר אליי, אל תכתוב לי. פשוט תנסה להבין שעדיף שאתה תישאר בבריטניה ואני בארצות הברית, זה מה שהכי טוב לכולם. אני באמת רוצה את הטוב ביותר עבורך, ווהן. ועבור כל הילדים שלך. אני מקווה שבסופו של דבר תוכל לאחות את השברים בעזרת המשפחה שלך ולהתחיל חיים חדשים עם אהבה כמו זו שאני התברכתי בה.

כל טוב,

ג'יין

התאריך על המכתב היה חודש לפני יום הולדתי, כך שידעתי ללא צל של ספק שאימא שלי מדברת עליי. וידעתי שאימא שלי למדה בקולג' ועבדה בלונדון שנים רבות לפני שנולדתי. היא אף פעם לא דיברה על זה הרבה, אבל ידעתי על התקופה שלה שם. הרבה פרטים מזוינים התאימו, ולא אהבתי את זה.

רציתי להתעמת עם אימא שלי מייד ולדרוש לדעת את כל הסיפור, אבל היא הייתה מדוכאת כל כך בגלל מותו של אבא שלי, עד שנאלצתי לגרור אותה להלוויה. ואז הייתי צריך לחזור לסיאטל לקראת תחילת העונה, ולהטיל עליה את הפצצה הזאת רגע לפני שאני עוזב נראה לי אכזרי... אפילו אם היא שיקרה לי כל חיי.

ואבא שלי... הוא ידע? האם גם הוא שיקר לי? או שאימא שלי שיקרה לו? המחשבה הזאת הסתחררה בראשי בכל יום. עד כדי כך שלא הצלחתי לעכל שהוא איננו.

ההלוויה שלו נראתה לי כמו סיוט, נדמה היה שהוא עדיין בבית בבוסטון, יושב במשרד הביתי החנוני שלו עם מסכי מחשב כפולים, שם הוא עורך את רגעי השיא שלי כמו תמיד. כאילו אני עומד לחזור הביתה בשבוע הבא, להיכנס למשרד שלו, והוא יסתובב בכיסאו הענק ויגיד, 'זו הייתה עצירה קטלנית בשבוע שעבר, באדי בוי. בוא תראה את הסרטון שצילמתי ממנה!’

היד שלי תיגע בחלק הפנימי של זרועי, שם הכינוי שלו עבורי נחרט בעורי. באדי בוי. עשיתי את הקעקוע הזה בלילה שבו אימא שלי התקשרה להגיד לי שאבא איננו ולפני שעליתי על מטוס לראות אותה. אחרי ששמעתי את החדשות האיומות האלה, הייתי חייב לעשות משהו כדי להדחיק את הכאב שקרע אותי כשהבנתי שהוא לא עומד להיות בשדה התעופה כדי לאסוף אותי במיניוואן המטופש שלו. הוא פאקינג איננו.

באותו הרגע הרגשתי שקעקוע הוא הדבר הנכון. דרך לכבד את זכרו. עכשיו הוא תזכורת מתמדת לשקר שכנראה חייתי בו כל חיי.

האם בכלל עניין אותי מיהו ווהן האריס? זה די דפוק להיות סקרן בקשר אליו כשהאפר של אבא שלי בקושי הספיק להתקרר, נכון? ואולי אימא שלי טעתה. אולי היא שכבה עם הרבה גברים בתקופה ההיא ופשוט הניחה שווהן האריס הוא האבא. אולי זה איזה בחור אקראי אחר?

הבעיה היא (טוב, אחת הבעיות, כי יש הרבה) שווהן האריס הוא לא סתם איזה בחור אקראי באנגליה שעשוי להיות האבא הביולוגי שלי. ווהן האריס הוא אגדה בעולם הכדורגל. לא רק שהוא שיחק במנצ'סטר יונייטד, אלא מתישהו אחרי שנולדתי, הוא התחיל לנהל מועדון כדורגל בלונדון והעלה אותו במהירות מהליגה השנייה לליגה הראשונה יחד עם ארבעת בניו, שכולם שחקנים מקצועיים. הם ידועים לשמצה בשם האחים האריס, וחיפוש מהיר בגוגל מציג תוצאות על גבי תוצאות של השחקנים האלה והקריירות שלהם. ארבעתם זכו פאקינג בגביע העולם עבור אנגליה... תצטרכו לחיות בבועה ארורה כדי לא לשמוע על האחים האריס. כל משפחת האריס היא אגדה בעולם הכדורגל, והנה אני, ילד אמריקאי שמשחק כדורגל מקצועני, כך שאני לא יכול שלא לתהות אם יש אמת במכתב המזוין הזה.

יכול להיות שאני קשור לאנשים האלה?

פאק, בכל פעם שאני חושב על זה, כל הגוף שלי מתחיל לרעוד. אני באמת צריך עוד טיפול. המאמן גרם לי לדבר עם הפסיכיאטר של הקבוצה כשחזרתי אחרי ההלוויה, אבל אפילו לא הייתה לי ההזדמנות להזכיר את המכתב. הרופא היה עסוק יותר בעובדה שעדיין לא הזלתי דמעה על מותו של אבא שלי. מתברר שלא לבכות כמו תינוק כשאחד ההורים שלך מת זה מעורר דאגה או חרא מהסוג הזה.

ניסיתי לבכות. הייתי בוהה בעצמי במראה ונזכר באימא שלי מתייפחת בזרועותיי וכמה רציתי לעשות הכול כדי לקחת ממנה את הכאב שלה. נזכר שעמדתי ליד המקום שבו נקבר הכד של אבא שלי. הזכרתי לעצמי שאנחנו לא יכולים להשאיר ארון פתוח כי הגוף שלו היה מרוסק מדי מהתאונה. אין ספק שזה אמור לגרום למשהו בתוכי להישבר.

שום דבר לא עבד. המוח שלי היה תקוע במכתב הזה.

כשהמשחק שלי התחיל להיפגע, החלטתי לפתוח בפני ג'וד את הכול. חשבתי שאולי אם אספר לחבר על המכתב, זה יעזור לי להשתחרר ממנו. ייתן לי קצת פרספקטיבה. יחזיר אותי למציאות. התגובה שלו לא הייתה מה שציפיתי.

"אתה לא בוכה כי אתה לא יודע על מי אתה מתאבל. ואתה לא תבכה עד שתבין מה הקשר שלך למשפחת האריס."

ומאחר שלדבר עם אימא שלי לא בא בחשבון, ג'וד לקח את העניינים לידיים. הוא התקשר לחבר שלו שון שהיה המגייס של בת'נל גרין בלונדון. הוא חשב שלהצטרף למועדון של ווהן האריס זו הדרך הטובה ביותר עבורי לגלות מי הם באמת ההאריסים ואם בכלל אכפת לי אם אני קשור אליהם. ככל הנראה, אחד האחים התאומים הוא עוזר מאמן, והצעיר עדיין שוער הקבוצה, כך שיהיו לי הרבה הזדמנויות להבין איזה סוג של אנשים הם.

ג'וד אמר שהמטרה העיקרית היא שתהיה לי קפיצת מדרגה ענקית בקריירה שלי, והמטרה המשנית היא לפגוש אותם בזמן שאני שם, כדי להבין מי הם.

לא חשבתי שיש לי סיכוי בחיים לשחק בליגה הראשונה באנגליה, אז פשוט גלגלתי עיניים ונתתי לג'וד לטחון מים. עם זאת, אני מודה שהעובדה שהייתה לי מטרה לשאוף אליה עזרה מאוד למשחק שלי. היה הרבה יותר קל להפגיז במגרש הכדורגל מאשר להרהר בעובדה שאולי רימו אותי כל חיי הארורים.

אבל עכשיו, אם בת'נל גרין באמת כאן כדי להציע לי הצעה, החרא הזה פשוט נהיה ממש אמיתי.

"ג'וד, אתה חייב לעזור לי כאן. מה אני אעשה אם הם מציעים לי הצעה?" אני שואל ובולע את הגוש בגרון. "ללכת לשם לשחק במועדון של ווהן האריס ולהתפלל כמו משוגע שאין בינינו דמיון משפחתי?"

ג'וד מתכווץ כשעיניו מתרוצצות על פניי. "זה כנראה לא יעבוד, כי אתה ממש נראה כמו האח הבכור, גארת'."

"לך תזדיין!" אני נוהם ודוחף את החבר שלי מדרכי. "אלוהים, אני לא מאמין שנתתי לך לשכנע אותי לעשות את זה. איך לעזאזל גרמנו לזה לקרות? ברצינות! מי פשוט בוחר את מועדון הכדורגל המזוין שלו ככה?"

"גם אני די המום מזה. הביטוי 'חלומות מתגשמים' תמיד נשמע לי כמו שטויות," הוא צוחק בעצבנות ואז אוסף את עצמו כדי להיראות רגוע. "אבל פשוט תירגע. אף אחד לא יחבר אחת ועוד אחת. זה לא שאנשים רואים את הכפיל שלהם ברחוב ואומרים... אוי! אני חושב שאולי אתה אחי האבוד! אפשר לקבל דגימת די־אן־איי?"

אני חורק שיניים לשמע הטון המזלזל שלו. "אלה החיים שלי כאן, ג'וד."

פניו של ג'וד מתרככות באהדה. "אני יודע, אני יודע. פשוט תתמקד בעובדות, ילד. ווהן האריס לא יודע שאתה עשוי להיות הבן שלו. ואימא שלך לא יודעת שמצאת את המכתב. יכול להיות שמכתב הזה מזויף. זה הסוד שלך עכשיו... ושלי," הוא מרים את גבותיו וחובט בזרוע שלי בשובבות. "וההזדמנות לשחק בבריטניה חשובה פי עשרה מכל דרמה משפחתית. לך תראה למועדון הזה מי אתה, ואף אחד לא צריך לדעת את הקשר שלך למשפחת האריס. זו ההחלטה שלך בלבד מה לעשות עם זה ברגע שתהיה שם. כדורגל מעל לבולשיט, נכון?"

"כדורגל מעל לבולשיט," אני חוזר אחריו באנחה כבדה. השימוש במילה כדורגל במקום סוקר נשמע לי זר, אבל אני נשבע להתרגל לזה אם יציעו לי עסקה. "אני אצטרך שתזכיר לי את המנטרה הזאת אם הם באמת יחתימו אותי, אחרת הקריירה שלי תשקע בבוץ עמוק הרבה יותר מהמשחק של היום."