שמש מרה

מחוז סֶטיף, אלג'יריה

בתחילה האור הלבן, העיר העירומה, שרידים של דממה. פסיפסים ריצפו את הכניסות לווילות שמהן נותרו רק הכתלים, מאגרי המים התייבשו זה מכבר.

חורבות גֶ'מילָה הן משכנן של רוחות הרפאים, כבר הזהירו אותם.

אבל הילדים שבו מדי קיץ, חלפו על פני מקדש ונוס, פסעו בסמטאות העיר העתיקה, החיו את הפסלים. בנווה המדבר העשוי אבן, אבודים בהרי אוֹרֶס, הם הציבו דמויות. במת האמפיתיאטרון הרומי הפכה לזירה, סנדליהם התחככו באדמה, גלשו על חלוקי האבן. הדו־קרבות נמשכו שעות, עד שלקורבנות הקטנים של אותם מאבקי אחים נמאס להישאר שכובים על האדמה:

"תורך למות, עָדיל!" צעק אחד מהם והרים צבא של מתים־חיים נגד הגלדיאטור המנצח. המשחק נגמר ומשחק חדש עמד להתחיל.

באותו יום, חמושים ברשתות תוצרת בית, עשויות מענפים ומחוטי דיג, הם רצו מכל עבר. הקריאות ריחפו אל עבר הרי פֶרדיג'וּאָה, הנשרים הגיבו במחוג סביבם.

לרגע הלכה הדממה והעמיקה. לטאה התגנבה מאחורי גוש אבן גיר. העופות הדורסים נעלמו.

השמיים נמהלו אט־אט בצבע החורבות ונצבעו בגוני אוכרה ואובך. הזמורות נערמו בצרורות והסתחררו לאיטן באבק. סוניה תפסה את ידה של אחותה הבכורה שפיהקה ומצמצה. האוויר נעשה סמיך וכבד. הגיע הזמן לחזור.

בכפר, במרומי ההרים, נאג'ה זיהתה את הרוח. היא ארגה, וסלהּ התעופף למרחק כמה מטרים משם. הגברים בכפר ירדו בריצה אל תוך העמק, נדרש מהם לפעול במהירות. תוך זמן קצר, סופת החול תחנוק את ג'מילה.

כשהגיעו, השמש ירדה על הארץ. ערפל אדום, זוהר, כיסה את החורבות. שריפה ללא להבות, ענן בוער. האבות התקדמו בקושי, נאחזים בעמודים, צועקים את שמות הילדים, אבל שריקת הרוח המזרחית, השירוֹקוֹ, גברה על קולם.

במרחק זיהה אחד מהם בד לבן. אלה היו הם. מוגנים מאחורי קיר נמוך, הם היו בריאים ושלמים אך צמאים. מַריאם חיבקה בזרועותיה את אחותה, אמה אמרה לה: "את הבכורה, אני מפקידה בידייך את סוניה."

מריאם לא באמת הייתה הבכורה. לפניה נולד איסמעאל. באזור הצחיח בקיץ והקפוא בחורף, הדבר היה כמעט שגרה. איסמעאל היה בן שלוש. תעוקת חזה נטלה את חייו. מאז נאג'ה ילדה רק בנות: מריאם, סוניה ונוּר, עדיין תינוקת.

כשראתה את הילדות, היא מיהרה לפגוש אותן, בתחושת הקלה. הרוח נחלשה. היא הגישה להן חלב עיזים, שאותו שתו בלגימה אחת, ואז התירה את שׂער בנותיה שהיה ארוך כמו שערה שלה. עם נשות הכפר, אמה ודודניותיה הן הכינו מְ'פֶרֶמסָה, מנה מתוקה־מלוחה של עוף עם משמשים מיובשים. עצם העובדה שלא אירע אסון הסבה לה אושר. לנאג'ה עוד לא מלאו עשרים ושש, אבל היא כבר חיה בחרדת האובדן. הכול כאן היה שברירי כל כך.

בעלה סעיד עזב את הארץ חצי שנה קודם לכן. הוא נבחר מבין מאות גברים צעירים לעבוד בפאתי פריז במפעל רכב. המגייס הגיע לכפר בוקר אחד ובחר בגברים החסונים ביותר, הגברים שידיהם כבר היו שחוקות מרוב עמל. נאג'ה חששה יותר מכול שהוא לא ישוב, כמו בחורים רבים שנסעו לצרפת. כמו אחיו של סעיד, קאדֶר, שהתחתן עם צרפתייה. סעיד היה בריא כמו שור, שרירי, שחום, בעל תווי פנים עדינים, כמעט נשיים, ועיניים כחולות כהות. סעיד היה איש עבודה. אולי גם הוא לא ישוב. אולי הוא ישאיר אותה לבד, עם שלושה ילדים.

היא רצה לבית הספר, שם המורה סייעה לנשים לכתוב את מכתביהן. היא כתבה לסעיד שישוב במהרה: "לא ירד גשם כבר שבועות רבים, היבול לא עלה יפה. בְּראהים אמר שהגרעינים קטנים מדי ואי אפשר למכור אותם במחיר של החיטה, הוא מציע לי חצי מהסכום. ניסיתי להתמקח, אבל הוא לא מוכן לשמוע. אריגת השטיח כמעט הסתיימה, בן דודי כּאמל מצא קונה בקונסטנטין, הוא יעביר לי את הכסף. הבנות מרגישות טוב אבל נוּר בוכה כל לילה. נהיה קשה, תחזור מהר, בבקשה תחזור."

המורה עצרה את ההכתבה: "אין יותר מקום... תגידי לו שאת אוהבת אותו?"

נאג'ה חטפה את המכתב מידיה: "לא, גברתי. אהבה היא עניין של צרפתים."