שנה אחרונה

"זו רק אני או שאתה זז בהילוך איטי הבוקר?" מליסה מסננת. אם יש דבר שאשתי שונאת יותר מהגשם זה לאחר לעבודה. בית הספר ממוקם במרחק עשר דקות הליכה מביתנו ואין באמת סיכוי שנאחר, אבל מבחינתה אם לא הקדמנו, איחרנו.

"את היסטרית לחינם. אלך לבדוק מה קורה עם קאי, תסיימי להתארגן ונצא," אני עונה בחיוך וממהר לברוח ממנה. קאי ממתין בסלון, צופה בסרטים מצוירים.

"סיימת את הדגנים, גבר?" אני שואל.

"סיימתי. אתה יכול לקשור לי את השרוכים?"

אני מתיישב לצידו, מניח את הצלוחית הריקה על שולחן הקפה ומרים את רגליו על ברכיי. "הגיע הזמן שתלמד לקשור את השרוכים לבד, אלוף."

"אני יודע לקשור, אבל לא חזק כמוך."

"אתם מוכנים?" מל שואלת כשהיא יוצאת מחדר השינה, עונדת עגילים תוך כדי הליכה לכיוון הדלת.

"מוכנים. רוצה קפה לדרך?"

"אין זמן, אשתה בבית הספר, קדימה." היא מושיטה את כף ידה לקאי והוא אוחז בה בהתלהבות, כמו בכל בוקר.

"אל תשכח את השיחה שניהלנו אתמול בלילה," מל מבקשת ומגבירה את קצב הליכתה, "אני חייבת את עזרתך, קשה לי לחדור לראש של הילד הזה, להבין אותו."

מצבו של אייזק משפיע עליה. בתחילת הדרך הערצתי את האכפתיות שלה והיום אני מבין שהעבודה שואבת ממנה את כל האנרגיות, אבל היא לא מוכנה לשמוע על כך ורואה בתפקיד שליחות חשובה. מאז הייתה ילדה חלמה להיות מורה ולעזור לילדי המהגרים הלטינים להשתלב בחברה האמריקאית. שנינו יודעים עד כמה קשה ומסובך זה יכול להיות. האמריקאים רואים בנו מטרד וקשיי השפה, העוני והמחסור במקומות עבודה מחמירים את המצב.

"אל תדאגי, אדבר איתו, אבל אני רוצה שתשמרי מרחק," אני מזהיר.

"מנואל, אתה שופט את אייזק בדיוק כמו החברה האמריקאית. אתה רואה בו עבריין במקום ילד בסיכון, ילד שרע לו."

"הילדים האלה חשובים לי, אבל אני יודע לזהות סכנה. אייזק הוא ילד אלים. הוא מתעלל בילדים האחרים ואני לא יכול להעלים עין. אדבר איתו, אבל אני לא רוצה שתמשיכי ללחוץ עליו, ברור?"

"ברור," היא עונה בחוסר שביעות רצון. אנחנו צועדים לכיוון בית הספר. "ואם נבקש מלשכת הרווחה לשלוח נציגה לביתו?"

"זה לא התפקיד שלנו. דברי עם היועצת ואם היא תרגיש צורך, היא תיידע את מחלקת הרווחה."

"ממתי אתה נצמד כל־כך להגדרות התפקיד?" היא שואלת בתסכול, "תיזכר למה בחרנו להיות מורים."

"בחרנו להיות מורים כדי לתת לילדים את הכלים מתאימים שיעזרו להם להשתלב בחברה האמריקאית, לא כדי לסכן את חיינו," אני עונה בספרדית.

"אתה שוכח פרט חשוב, הילדים האלה עברו הרבה. תיזכר בילדות שהייתה לנו ובכל מה שעברנו כדי להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום."

"אני זוכר, תאמיני לי שאני זוכר, אבל אני מעדיף להילחם על אלו שרוצים להשתפר ולהשתלב ולא על אלה שמעוניינים למרוד ולהרוס את כל מה שבנינו לאורך השנים."

"בעצם אתה אומר שאנחנו צריכים להתייאש מאייזק כי הוא מגיע ממשפחה הרוסה?"

"את מאמינה לסיפור הזה, מל? אחרי כל מה שעברנו איתו, את מאמינה לשטות הזאת? אימא שלו אוהבת אותו ומעניקה לו את מה שהיא יכולה, אבל שום דבר לא מספיק לו."

"אני לא מתכוונת להמשיך בשיחה הזאת," היא עונה כאשר אנחנו מגיעים אל שער בית הספר ורוכנת אל קאי. "קטן שלי, תהנה בלימודים ותתנהג יפה ובכבוד למורים ולחברים."

"יום טוב, אימא." הוא מחבק אותה חזק והיא נושקת ללחיו.

"תכניס אותו לכיתה, אני חייבת לרוץ."

"יום טוב," אני אומר, תופס בכף ידה, מושך אותה אליי ונושק לשפתיה. "תפסיקי לדאוג, הכול יהיה בסדר."

"אני מקווה, נתראה בהפסקה."

"תשמרי על עצמך."

היא נושקת לקאי פעם נוספת ופונה לכיוון המבנה של בית הספר התיכון.

"אימא אוהבת את התלמידים שלה," קאי אומר, מרגיש צורך לתרץ את התנהגותה.

"לא רבנו, רק התווכחנו," אני מבהיר ומחבק אותו.

"תבוא לראות אותי משחק היום?"

"אי פעם הפסדתי משחק?" אני שואל בחיוך.

"אתה האבא הכי טוב בעולם." הוא מחבק אותי ורץ לכיוונם של חבריו לכיתה. אני מסתכל עליו ומחייך לעצמי. הילד הזה נעשה דומה יותר ויותר לאימא שלו ולא רק במראה החיצוני.

"בוקר טוב, המורה," אומרת ז'יסלה בטון זנותי. מיום ליום ההתנהגות שלה מתדרדרת ואם היא תמשיך עם הרמיזות המיניות ועם הפלרטטנות איאלץ להעמיד אותה במקום.

"בוקר טוב, בנות," אני פונה אליה ואל חברותיה.

"המורה, בדיוק אמרתי לבנות שלדעתי אשתך זכתה," היא ממשיכה באותו טון ואני מתחיל לאבד את הסבלנות.

"באמת? ולמה זה?" אני שואל ומייד מתחרט על כך.

"כי היא נשואה לך. זו בטח חוויה להתעורר לצד גבר יפה כל־כך מדי בוקר."

הבנות האחרות מצחקקות והיא מלקקת את הסוכרייה על מקל שלה במה שהיא חושבת שאפרש כחושניות, אבל בעיניי נראה פתטי.

"להזכירך, אני המורה שלך ואם את מעוניינת להמשיך ללמוד כאן כדאי שתכבדי אותי. לא היית רוצה שיזלזלו בך רק בגלל המראה החיצוני שלך. ואתן לך עצה, אל תגישי את עצמך בצורה זולה כל־כך, גברים עלולים לפרש זאת לא נכון ולנצל אותך. לכו לכיתה, כבר מאוחר."

"המורה, בוא מהר!" צועק אחד התלמידים. אני מסתובב, רואה אותו רץ לעבר כיתות הלימוד וממהר בעקבותיו. זה לא נדיר שפורצת קטטה בבית הספר. למעשה, זה קורה על בסיס יומי.

"הזמנו משטרה!" אחת המורות קוראת אל המנהל ואני נעצר, מסתכל על ההתקהלות הגדולה ליד כיתות התיכון.

"מה קורה כאן?" אני שואל את המורה לאנגלית, סילביה. היא נראית חיוורת, על סף עלפון.

"אלוהים, מנואל," היא מתנשפת בכבדות, בקושי מצליחה לדבר, "אני... מליסה..."

ליבי מתחיל לפעום מהר כשהיא מזכירה את מליסה.

"קרה משהו למל? איפה היא?"

"בכיתה עם אחד התלמידים שלה והוא מכוון אליה אקדח," תלמידה אחרת מתערבת בשיחה ומספרת לי בבהלה. אני רץ לכיוון הכיתה, מפלס בכוח את דרכי, מתעלם מקריאות המורים והמנהל המנסים לעצור בעדי, פותח את דלת הכיתה ונותר קפוא במקום כשאני רואה את מל עומדת בגבה אליי ואת אייזק המכוון אליה אקדח.

"תראי מי הגיע, בעלך המזדיין," הוא אומר בלעג. היא מסתובבת לעברי, עיניה הכחולות דומעות. "גם הוא חלק מהתוכניות המזדיינות? גם הוא רוצה לקרוא למחלקת הרווחה כדי שיוציאו אותי מהבית? גם הוא רוצה להרוס לי את החיים?"

"זה לא מה שאמרתי, אייזק. אתה מפרש את כל השיחה בצורה לא נכונה. אני רוצה לעזור לך, להבין מה גורם לך להתפרץ, לא להוציא אותך מביתך או להרוס לך את החיים." היא מזייפת טון רגוע, מסתירה את סערת הרגשות, מנסה לחדור לליבו.

"אייזק, תוריד את האקדח ונדבר על הנושא," אני מבקש, "אף אחד לא יקרא לרווחה או למשטרה, אף אחד לא יוציא אותך מהבית."

"איך אתה מרגיש כשאתה רואה אותי מכוון אקדח לראש של אשתך, הא? עדיין יש לך חשק להתנשא עליי, בן־זונה?"

"על מה אתה מדבר? אם יש לך בעיה איתי אז תכוון אליי את האקדח, לא אל מליסה. היא היחידה שניסתה לעזור לך מאז הגעת לבית הספר, אל תאיים על היחידה שדואגת לך."

"דואגת לי בתחת שלי! אף אחד לא דואג לי, לאף אחד במקום המזדיין הזה לא אכפת ממני!" הוא צועק, נראה בשיאו של התקף פסיכוטי. ידעתי שהילד הזה מסוכן וביקשתי ממנה לשמור ממנו מרחק, אבל היא הייתה חייבת לפנות אליו ולדבר על מחלקת הרווחה. עם ילדים כאלו לא מדברים על מחלקת הרווחה! מה עבר לה בראש?

"אתם רוצים להחזיר אותי למקסיקו, זו התוכנית שלכם, אתם רוצים להיפטר ממני."

"זה לא נכון, אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אני רוצה לעזור לך!" מל מרימה את קולה. "אתה חייב להקשיב לי, אני יכולה לעזור לך, יש לי את הכלים כדי לעשות זאת, אבל אתה חייב לאפשר לי."

"תיכף יגיעו לכאן שוטרים והמצב יהיה גרוע יותר, תוריד את האקדח," אני נובח עליו. אם הוא ילחץ בטעות על ההדק הוא יפגע במל ואני לא יכול לתת לזה לקרות, אבל אין לי מושג מה לעשות ואיך להגיע אליו.

"מאיפה השגת את האקדח? אתה לא כזה, אייזק, אתה ילד טוב."

"את לא יודעת כלום עליי! זה האקדח שלי ואני יודע להשתמש בו. את בטח לא מאמינה לי כי את חושבת שאני לא טוב בכלום, את חושבת שאני דפוק." שוב הוא מרים את קולו ומנופף מולה באקדח. איפה המשטרה, לעזאזל? כמה זמן לוקח לה להגיע לכאן?

"אני לא חושבת כך, ההיפך הוא הנכון. לא הייתי מנסה לעזור לך אם הייתי חושבת כך. בבקשה, תוריד את האקדח ונדבר. אוכיח לך שאני רוצה לעזור לך."

"אני לא רוצה את העזרה המזדיינת שלך! אני לא רוצה כלום ממך! אני רוצה שתמותי ושתעזבי אותי בשקט, זה מה שאני רוצה!" הוא צורח עליה.

"אתה לא רוצה שהיא תמות. אתה מנסה למשוך תשומת לב והדבר היחיד שתשיג הוא שתפגע בעצמך. מה אתה חושב שיקרה כשהשוטרים יגיעו? הם ירו בך כי אתה אוחז באקדח. תחשוב בהיגיון ותוריד את הנשק. אנחנו נבקש מהשוטרים ללכת ונשכח ממה שקרה כאן."

"אני רק מחפש תשומת לב? זה מה שאתה חושב? תראה את זה!"

לפני שאני מספיק לעכל את דבריו קול ירייה מפלח את האוויר ומל נהדפת לאחור ונופלת לרצפה. נשימתי נעתקת, אני מתקשה לזוז או להגיב. שלולית דם נאגרת סביב ראשה והיא לא זזה. אני רוצה לרוץ אליה אבל גופי לא מתפקד. מה קרה כאן? הוא ירה בה? הוא הרג אותה? אני מתקשה להתעשת, שומע צעקות, רואה אנשים, אבל לא מצליח להגיב. ברכיי קורסות ואני נופל לרצפה.