שניים משניים

פרק 1 לידָתיים

כיוון שאני לא יוצאת עם אף אחד, אני צריכה לדאוג לעצמי.

וכשאני אומרת לדאוג, אני מתכוונת ל-ד-א-ו-ג.

קדימה כריס, אני עוצמת את העיניים ודוחפת אותו עמוק, אתה לא סתם ויברטור, אתה הרולס רויס של הוויברטורים.

לא אשקר, ברור שהייתי מעדיפה שכריס המסוורת', בשר ודם, יהיה מחובר לדבר המצועצע הזה. ואגב, אני לא בררנית בקשר לאורך השיער. כריס, הייתי מקבלת אותך גם באפיזודת הקוצים הדוקרניים של ת'ור. עם כל הווקס.

אבל זה מה יש. ועם זה ננצח.

אני, כריס הרוטט והר געש של הורמונים.

אני מגבירה את העוצמה.

זה רק אני וכריס, כריס ואני. אה... וגם התאומים שבבטן. הם, לצערי, לא ממנו. הם מ...

אל תחשבי.

אני עוצמת את העיניים ומתמסרת לתחושות. עוד, עוד, עוד... כן, כן, כן!

אאוץ'.

התכווצות גורמת לי להתקפל.

אלה כנראה הברקסטון היקס. הכאב אמיתי, הצירים לא. ד"ר וולמן הסביר שזה יכול לקרות בזמן משחקים כאלה. משהו שקשור לאוקסיטוצין.

רגע... אני אמורה להיות כל כך רטובה?

"שיט... שיט... שיטטטט! גיללל!"

"מה, אמילי? מה עכשיו?"

"בואי! דחוף!"

"נעול!"

אמילי הביטה בידית הדלת שנמשכה מטה פעם אחר פעם. "אה... רגע", דלפה בדרכה לדלת. "אה..." היא חזרה למיטה ולבשה את תחתוני הסבתא הבהירים שלה. הם נרטבו בשנייה. היא סובבה את המפתח ופתחה את הדלת.

גיל בחנה אותה. "מה זה? עשית פיפי?"

"אני לא יודעת, יש מצב שזאת ירידת מים".

גיל הביטה מאחוריה ואז חזרה להביט בה, "את...?"

"מה?"

"את סחטת את התפוז?"

"מה?"

"אני רואה את כריס על השידה מאחורייך, אל תנסי להסתיר", צחקה.

אמילי הסתובבה לשידה, איזה בושות. לא היה לה זמן להכניס את הרולס רויס למגירה.

"אולי זה בסך הכול מיץ תפוזים?" גיל נראתה משועשעת.

"את חייבת להתחיל לעבוד על עולם הדימויים שלך". אמילי לקחה שאיפה ארוכה ונשפה, כפי שהדגימה לה המדריכה בקורס ההכנה ללידה.

"מה את בלחץ? זה מה שרצית, לא? שיצאו כבר".

"אני כבר לא יודעת", התנשפה, "ואם זה פיפי? אולי תריחי את זה?"

"נראה לך שאני מקרבת את האף שלי לנוזלים שיוצאים לך מהגוף? תריחי את".

"ואני נראית לך כמו מישהי שיכולה להתכופף?! חודשיים אני הולכת עם כפכפים לכל מקום כי אני לא מצליחה לשים גרביים".

"אבל לשחק עם כריס הצלחת, הא? איך בכלל ראית לאיפה לכוון?"

"להדגים לך?"

"לא, תודה". גיל הציצה שוב מעבר לכתפה של אמילי.

"נו כבר, גיל! תריחי!"

"אין שלולית אחרת? אני לא רוצה להתקרב לתפוז שלך".

"איזה שטויות. תריחי כבר".

"אוף איתך!" גיל קירבה את אפה בזהירות ונרתעה לאחור. "נראה לי שצריך להזמין מונית".

"זהו? את חושבת ש...?" קולה של אמילי רעד.

"אני לא יודעת, אמילי. זה לא מריח כמו פיפי. ולכי תסבירי לרופא שדחפת ויברטור בשבוע 38".

"זה היה בקטנה, הייתי קצת..." היא האדימה. סחרחורת תקפה אותה, כמו תמיד ברגעי לחץ, ועם כל הנוזלים שעשו את דרכם במורד רגליה, מוטב היה שתיזהר.

גיל הניחה יד מנחמת על כתפה, "יאללה, בואי לפני שהם יֵצאו במונית".

"צריך להתקשר לאריק ותום". היא החזיקה את הבטן. ההתכווצות הגיעה שוב.

"במונית. אני מזמינה".

"תעזרי לי קודם להתלבש?" היא התנשפה, מנסה לדמיין גלים כמו שאמרה המדריכה. כלום לא עזר.

"יש ברירה אחרת?"

"כן, את יכולה לתת לי להתלבש לבד. מקסימום אני אחליק על הראש, או יותר גרוע, על הבטן".

"יופי קרצי, איזה דרמה".

אמילי פשטה את התחתונים הרטובים. גיל בהתה בה, יותר נכון באזור המוצנע שאמילי כבר לא הצליחה לראות. "ככה את הולכת?"

"זה נורא? לא חשבתי על זה, אבל אפשר לתקתק את זה שנייה". היא התפללה שלא תגיע עוד התכווצות. שאיפה ונשיפה. פנימה והחוצה.

"תנסי".

"לבד אני לא יכולה".

"לא, לא, לא, אין סיכוי!" גיל שלפה מהארון תחתוני סבתא חדשים בצירוף הבעה נגעלת, אפילו מתנשאת. "זוועה", היא מלמלה, כאילו ציפתה שאמילי תופיע בלנז'רי סקסי בחדר הלידה. היא שלפה גם טרנינג שהיה זרוק לצד בגדי ההיריון בתא האמצעי בארון. "יאללה, איפה התיק?" היא חיפשה בתא התחתון בארון. "שהמיילדות המסכנות יתמודדו עם היער שגידלת שם למטה".

"באסה". אם רק הייתה מצליחה לראות מה קורה שם.

"היית מבקשת מכריס שיעזור לך לסדר שם".

"אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק". אמילי הרימה את התיק והתחילה להתקדם. "איי", היא רכנה קדימה.

"תביאי את התיק". גיל הניחה אותו על הכתף. ביד אחת החזיקה באמילי ובאחרת נעלה את הבית. "יאללה, הולכים ללדת סוף־סוף".

כאילו התינוקות ממנה.

אמילי גנחה בדרך לקומה 0. היא הציצה במסך הנייד שלה שרטט.

נו, ילדת?

היא גלגלה את העיניים.

"מה יש?" גיל ניסתה להציץ במכשיר הנייד.

"סיוון. היא בטח רוצה להפיל עליי עוד כמה משימות לפני שאיעלם לה. כאילו יש לי כוח אליה עכשיו". כל ביטוי שהייתה בו המילה "חופשה" לא היה אהוב על הבוסית שלה. הנייד רטט שוב.

???

היא לא הספיקה להגיע מקומה 7 לקומה 0. מה יש לה? היא רצתה לענות שתניח לה, בדיוק כמו שרצתה לענות לכל הרכלנים מהמשרד, שהמבטים שלהם הסגירו את כל השאלות שהתרוצצו במוחם אך מעולם לא נשאלו בפניה.

"מסכנה, הוא התגרש ממנה כשכבר הייתה בהיריון?" היא שמעה פעם מישהי לוחשת במטבחון.

"אולי היא בגדה בו? אולי ההיריון בכלל ממישהו אחר?" ענתה הרכלנית השנייה ובלסה עוגיות תוך כדי.

היא רצתה להתפרץ. לומר שהיא לא בגדה בו, זה הוא שבגד בה. היא רק העיפה אותו לאלף עזאזל כשגילתה. ובקשר לזהות האב, זו שאלה מעולה. גם היא תשמח לקבל תשובה.

"איי", ידה נשלחה אל הבטן שהרכלנים נהגו ללטף בחוסר טקט. זה קורה. היא יכולה לעשות את זה, צעדים קטנים. היא תתחיל בזה שתצא מהמעלית ותגיע למונית.

"תישעני עליי", תמכה בה גיל. מזל שיש לה אותה.

"נו ברור, למה שתהיה חניה ליד המדרכה כשאני עוד שנייה יולדת? איזה עצבים!"

גיל סימנה למונית להתקרב והמשיכה לתמוך באמילי בגופה. "הנה, הוא שנייה פה", הרגיעה אותה.

המונית התקרבה באיטיות, והנהג רכן אל החלון הפתוח.

"קדימה!" גיל קיפצה מולו, "תתקדם עוד!"

הנהג סגר את חלונות המונית הכהים וחלף על פניהן, משאיר אותן מאחור.

"מה הוא עושה?" גיל נראתה מבולבלת.

"כמו מה זה נראה לך? כנראה ריפודי העור של המרצדס הלבנה חשובים לו יותר, בן זו..." אמילי עצרה את עצמה. עכשיו שהיא עומדת להיות אימא, כדאי שתקלל פחות.

"את יכולה להגיד את זה, בן זונה! אני אתן לו דירוג גרוע". גיל פתחה את האפליקציה.

"ששש..." אמרה אמילי והצביעה על הבטן, "אל תקללי".

"אויש נו, כאילו שהם שומעים".

"ואם כן?"

"אז היית צריכה לחשוב על זה כשהכנסת להם ויברטור לפרצוף". גיל ניסתה לאתר מונית חדשה באפליקציה.

אמילי השתהתה רגע, ואז התכווצות נוספת הכניעה אותה. היא כרעה על האספלט ונראתה כאילו היא צריכה לשירותים. "אוף איתך. תמצאי כבר מונית!"

"אני מחפשת! מה את רוצה ממני? את זו שמבריחה אותם". גיל מיהרה לכביש והשליכה את עצמה על המונית הראשונה שהתקרבה, כאילו הייתה בובת סמרטוטים. למזלן לא היו בה נוסעים, והנהג עצר בחריקת גלגלים.

"את משוגעת?" צרח.

"עדיין לא, אבל אני בדרך לשם. תודה ששאלת". היא החזיקה את דלת המונית וצרחה לאמילי שתבוא כבר. שלא יחשוב שהוא יכול לברוח כמו הקודם.

אמילי העריכה את התעוזה של חברתה אבל התקשתה להתרומם, ועד שהצליחה התקשתה להתקדם. גיל עזבה את דלת המונית, הודיעה לנהג שלא כדאי לו לברוח ועזרה לאמילי להתיישב במושב האחורי לצידה.

"לרמב"ם", ירתה גיל.

"מונה או ש– "

"ומהר!"

"אז מונה", מלמל לעצמו והשתלב בתנועה.

"מתי נגיע?" אמילי ניסתה להישאר רגועה.

"רבע שעה ככה". הוא חייך אליה, אפילו שהן כמעט חטפו אותו. "שיהיה לך בשעה טובה. לי יש שלושה ילדים, כפרה עליהם, נסיכים".

"תודה". העצבים שלה היו רופפים. הנהג לא עניין אותה, ועוד פחות מכך הילדים שלו. היא פחדה מהציר הבא שיגיע ומאלה שאחריו, מהלידה שתגיע אחריהם ומהחיים שיגיעו אחרי כל אלו.

מעולם לא חשבה שתהיה אם יחידנית. הגברים אומנם הצהירו שיהיו שם בכל שלב, אבל היא השתדלה שלא לבנות על זה. לכו תסמכו על גברים. ועוד על שני אלה.

הכול בסדר. אני יכולה לעשות את זה לבד. אני יכולה לעשות את זה לבד, חזרה על המנטרה שוב ושוב בראשה. תום הכניס לה את זה לראש, דמיון מודרך. "אם רק תאמיני שאת מסוגלת, תצליחי", אמר. אני יכולה לעשות את זה לבד. אני יכולה לעשות את זה לבד?

"אני לא יכולה לעשות את זה לבד", קבעה בקול.

"בואי אליי", חיבקה אותה גיל, "אני יודעת מה יעשה לך טוב". היא השחילה את ידה מתחת לחולצה של אמילי והחלה לעסות את גבה התחתון.

"ילד ראשון?" שאל הנהג ונראה מרוצה מההזדמנות להשתמש בצופר כאוות נפשו. זה דפק לאמילי את הראש. שיפסיק עם זה. ושיפסיק לשאול אותה שאלות. היא לא הייתה מעוניינת לפתח שיחה. "כן, ראשון", ענתה ביובש.

גיל המשיכה לעסות לה את הגב, "זה נעים לך?"

"עוזר קצת".

הן חייכו זו לזו.

"אתן ביחד?" הנהג כבר הרגיש אחד מהחבר'ה.

"לרוב", השיבה גיל.

"התכוונתי ביחד־ביחד", הוא עקף את הרכב מלפנים.

אף שההתכווצויות הוציאו אותה מריכוז, אמילי הבחינה בזה. "תיזהר! אני מעוניינת להגיע למחלקה הנכונה היום", הוסיפה להתנשף.

"אל תדאגי", השיב בביטחון מופרז. אלה הנהגים הכי גרועים. הוא צפר שוב, הפעם להולך רגל צעיר במעבר חצייה. "תתקדם כבר! מה אתה מתעסק בפלאפון?" צעק, "יש לי נוסעת שעוד שנייה יולדת במונית".

אוי לא. האפשרות שנהג מונית יילד אותה ממש לא הייתה חלק מהתוכנית.

"ותגידו", הוא ירד חזרה לטון דיבור, "אני יודע שזה לא ענייני, אבל איך זה עובד? שכרתן אבא?"

"אולי תתרכז בנהיגה?" גיל איבדה את הסבלנות.

אמילי הרגישה שזה לא מנומס וגם רצתה לשמור על יחסים סבירים עם מי שהייתה נתונה לחסדיו כעת. היא השיבה בטון נמוך, "שכרנו שניים". אחרי זה הוא כבר לא יבקש לדעת יותר פרטים. יש גבול.

"אנחנו משלמות לא רע", חייכה גיל. היא ביקשה ממנו לסגור את החלון והוסיפה, "אל תתקמצן על מזגן".

"וואלה את... לא פראיירית", נהג המונית הסתכל עליהן מהמראה.

גיל נתנה לאמילי מכה קטנה במרפק. "תראי איך אני גורמת לו להצטער על החטטנות שלו", לחשה לה. "תרצה לעשות לנו את הילד הבא?" שאלה בחיוך. היא באמת לא פראיירית.

"לא, לא, תודה". הוא עצר ברמזור. נראה שגם הוא הבין שהנסיעה הזאת מידרדרת מרגע לרגע. "יש לי מספיק, אמרתי לכן, שלושה-"

"נסיכים, כן, כן", קטעה אותו גיל. אמילי הסתכלה עליה ופרצה בצחוק משחרר. איך היא תמיד שם כדי להגן עליה. חבל שלא לקחה אותה איתה לכל מקום בחודשים האחרונים.

הצחוק של אמילי, שהפך מתגלגל יותר ככל שהבטן שלה גדלה, הדביק גם את גיל וגם את הנהג. רק שאצלה התקף הצחוק הגביר את ההתכווצויות, והיא שוב נאנחה מכאב. הצחוק אומנם טוב לבריאות, אבל גרוע למי שמפחדת ללדת במונית.

או לעשות בה פיפי.

אמילי לחצה את ידה של גיל והגבירה את העוצמה כשההתכווצויות התגברו.

"טוב, זה די כואב", ניסתה גיל למשוך את ידה.

"כן, כואב לך?" הטון של אמילי היה אכפתי אך מאולץ. אף שניסתה שלא ליפול לקלישאת האישה העצבנית היא לא הצליחה.

"תסיימו עם טופסי ההרשמה בבקשה", חייכה המזכירה והסתכלה על אמילי ועל גיל כמעט בלי למצמץ.

"אין לכם את זה כבר במחשב?" גיל נראתה קפוצה, והיד שלה כבר הכחילה.

"זה פורמלי, אתן חייבות למלא את הטפסים". כאילו היה להן זמן או סבלנות לבירוקרטיה.

"אני צריכה ללדת!" אחזה אמילי בבטנה והתקפלה.

"כולן צריכות, מתוקה". המזכירה לקחה את הטופס החתום והביטה בה שוב.

"את אמילי רוזן? החדר על שם רוזן?"

"כן, כלומר כבר לא", התקשתה להשלים משפט רציף, "עוד לא תיקנתי... רשמית". אמילי ליטפה את הבטן והתנשפה. היא רצתה לשכב כבר.

"בעוד רגע ייקחו אותך לחדר שלך, גברת רוזן". המזכירה שלחה אליה חיוך רחב מדי. אמילי הכירה את החיוך הזה היטב. כל נותני השירות של אריק עטו אותו כשפגשו בה, והחדר שאליו הובילו אותה הוכיח לה שלא טעתה.

אמילי שכבה במיטה המתכווננת והביטה בתקרה בעודה מתרגלת נשימות.

"עם תנאים כאלה, אין לי בעיה להיות בת הזוג שלך". גיל התרווחה על מיטת המלווה. "זה כמו בית מלון".

המותרות בחדר לא עניינו את אמילי. היו דברים שהעסיקו אותה יותר, כמו הכאבים הבלתי נסבלים והעובדה שאריק ותום עדיין לא כאן. "כן, את לא רואה שאני מרגישה בחופשה?" היא נאנחה ואז גנחה.

רק כשכאבי הציר שככו נדדה תשומת ליבה לחדר הפרטי. הוא לא הרשים אותה במיוחד. למעשה הוא היה די מכוער בעיניה. ומדכא. נראה שמישהו בצוות העיצוב חשב שסגול לילך הוא הצבע האהוב על נשים יולדות ופריבילגיות. נו טוב, לפחות הייתה לה פרטיות. היא לא ידעה מה הייתה עושה אם הייתה צריכה לעבור את החוויה הזו עם נשים זרות שגונחות לצידה.

"תני לי לשים עלייך קצת סומק, משהו, שתיראי נורמלי". גיל התרוממה ממיטת המלווה ושלפה ערכת איפור קומפקטית.

"אני עדיין לא סולחת לך על זה שלא סיפרת אותי".

"גם לי יש גבולות, שהמיילדת תעשה את זה".

"ממש. אולי אבקש ממנה שתעשה לי גם רגליים?"

"אולי אם תהיי מאופרת היא לא תשים לב לכל השיער".

"נראה לך שאכפת לי עכשיו אם אני חיוורת או סמוקה?" אמילי הרימה מעט את הקול, הכאבים הביאו אותה לקצה, "מה אני, קייט מידלטון? אף צלם לא מחכה לי מחוץ לחדר". היא רק רצתה ללדת כבר את התאומים שלה ולחזור הביתה.

אישה במדים כחולים נכנסה לחדר וקטעה את שיחתן. "נעים מאוד, אני נורית", התקרבה לאמילי, "המיילדת הוותיקה במחלקה".

"נעים מאוד".

"מה שלומך?" היא החלה לחבר את אמילי לרצועות של המוניטור.

"קצת כואב", ניסתה אמילי לשמור על איפוק, "וקצת חוששת".

"אין לך ממה, אני עושה את זה עשרים שנה ורוב הנשים עוברות את זה", היא ליטפה את כתפה.

רוב? תודה על זה. כמה וגינות האישה הזאת זכתה לראות? נגיד חמש ביום? אולי יותר? במשך עשרים שנה? וואו.

"מה שלום הצירים?"

"תכופים יותר".

"כמה תכופים?" נורית הידקה מעט את הרצועות שעל בטנה.

"לא בדקתי".

נורית הצמידה לאפה את משקפי הראייה האדומים שלה שהחליקו מעט. גיל התעסקה כרגיל במכשיר הנייד.

"היכן המלווים שלך?" סרקה נורית את החדר.

"אני כאן". גיל הניחה למכשיר ונמתחה.

"וזהו?" שאלה כמעט מתוך רפלקס.

באמת נורית, עשרים שנה ולא למדת כלום?

אמילי התלבטה מה לומר. "אין אבא..." פלטה לפתע.

"סליחה, אני מצטערת", השיבה נורית.

"כאילו, יש שניים... אממ... פוטנציאליים", ירתה אמילי, "והם בדרך".

"טוב", שמרה נורית על ארשת רצינית, "תני לי רק להצמיד את זה כמו שצריך, אנחנו לא רוצות שיהיה לנו פה רישום לא מדויק של הצירים". היא עקבה אחר הנתונים במסך שעקבו אחר הצירים שלה ואחר קצב הלב של העוברים. רק זה היה חסר לה, להתקפל מכאב עם כל החוטים המחוברים.

מייד אחר כך הגיע הזמן לפשק רגליים. נורית באה לעבוד. "תנשמי עמוק, ככל שתהיי רפויה יותר זה יכאב פחות", ייעצה בטון מנוסה.

"היא נשמעת בדיוק כמו הדייט שלי אתמול", צחקה גיל ואז חזרה לעיסוקיה ופספסה את המבט הביקורתי שנורית שלחה לעברה מבעד למשקפיים.

נורית החזירה את ראשה לאיבר הלא מסופר של אמילי ודחפה לתוכו את אצבעותיה. "יש לך פתיחה של שלוש", היא החליקה את המשקפיים לסוף האף בידה הפנויה, "אפשר להתחיל עם משככי כאבים, אני אקרא לאחות שתחבר לך אינפוזיה". היא לקחה מאמילי את הכוסית של בדיקת השתן שעשתה קודם.

עם כל הפיפי שהיה לה, הייתה צריכה להביא ג'ריקן.

"כדאי לדבר עם המלווים, זה יכול להתקדם מהר", הדגישה, "אני כבר חוזרת".

"צריך להודיע גם לאימא שלי", הפילה אמילי את העבודה השחורה על גיל, המצב הגופני שלה זיכה אותה בפטור מהתמודדות עם שיחת הטלפון הלא רצויה. "שמעת מה היא אמרה, זה יכול להתקדם מהר".

"עוד לא הודעת לה?" פערה גיל את עיניה.

"מתי בדיוק? בין הצירים?" היא נאנחה, "איפה האחות הזאת כבר?"

"חשבתי שראיתי אותך מסמסת בין לבין".

"ונראה לך שהייתי מודיעה לה בהודעה? כבודה תקבל רק שיחת טלפון".

"נו, אז תתקשרי אליה, שלא תלדי לפני שהיא תגיע".

"את צריכה להודיע לה", כיווצה את השפתיים, "תראי אותי, אני לא במצב לשיחות טלפון".

"אוף, את כל כך מנצלת את המצב שלך".

אמילי שלחה אליה חיוך של "אולי". למה שלא תנצל את היתרונות הבודדים שיש במצב שלה כעת? "ואם היא תרצה לדבר איתי, תגידי לה שאני לא יכולה לדבר עכשיו".

"טוב", חטפה גיל את הנייד מהיד של אמילי, "אני מקווה שהיא לא תיפגע מזה שלא התקשרת בעצמך".

"אני באמת מתנצלת שלא תכננתי את הלידה בצורה כזו שיהיה לי זמן להתקשר אליה".

היא ידעה שגיל תיאלץ לספוג במשך דקות ארוכות את התלונות הקבועות של אימא שלה על כך שאמילי תמיד עסוקה מדי בשביל להתקשר אליה. מרוב תלונות היא בטח תשכח שהתקשרו לבשר לה שהיא תהיה סבתא בקרוב. טוב, ממילא לא חיבבה את המילה סבתא. היא בטח תבקש מהתאומים שיקראו לה דודה שרה.

לרגעים היה נדמה לאמילי שכל רופאי בית החולים עסוקים בלידה שלה. הם עצרו ליד מיטתה בזה אחר זה, בתורות, לבדוק את המנח של התאומים, לפשפש לה בעניינים, לבדוק את הדופק או סתם לעצבן אותה. לא היה לה כוח או רצון לזוז, בטח לא להיות נחמדה וחייכנית לעשרות אנשי הצוות. באותם רגעים היא ייחלה לפגוש את משככי הכאבים יותר משציפתה לפגוש את התאומים, ולכן כשאחות בלבן נכנסה לחדר וגררה עמוד כסוף לצידה היא נראתה לאמילי כמו מלאכית שבאה להושיע אותה.

"הצירים מטרידים אותך?" שאל הרופא בזמן שבדק שוב את מנח העוברים.

"מטרידים?" אמילי נשמה עמוקות. מטרידים כמו משאית שעוברת עליך כשאתה שוכב על הכביש, חשבה, אבל השתדלה שלא להוציא עליו את הכעס. אותו היא תשמור למי שזרע בה את הכאבים. "כן, אפשר להגיד..."

"נחכה שתסיימי עם מה שאת מקבלת כרגע. מה זה? פטידין?" שאל את האחות הצמודה, וכשזו הנהנה המשיך, "צריך להכין אותה עם לידוקאין, למקרה שנצטרך לנתח".

"אפידורל", האחות תרגמה לאמילי המבולבלת.

למה הוא היה צריך להרוס את מילת הקסמים של חדרי הלידה עם המילה ניתוח?

"לנתח?"

"אני לא מאמין שנגיע לשם, אבל עדיף להיות מוכנים". אמילי תהתה אם הוא משקר. "כשנגיע לפתיחה של חמש", פסק כשהביט במיילדת הנוספת שזה עתה נכנסה. "חתמת על הטפסים? את מסכימה?" בירר עם אמילי.

"ברור". רק תביא, היא הייתה מיואשת. בכל כאב קטן הייתה לוקחת אופטלגין. נראה לו שעכשיו היא תסרב למשכך כאבים?

"תתכופפי קדימה", ביקש המרדים, והאחות חיבקה אותה. אולי היא ניסתה למנוע ממנה לזוז, אבל אמילי התרפקה על החיבוק כאילו עשתה זאת בשביל שלא תרגיש לבד.

"גם אני ילדתי תאומים", לחשה לה האחות, "לפני עשור".

"אז אפשר לעשות את זה ולצאת בחיים?" שאלה אמילי בדרמטיות קלה.

"אפשר לנסות", חייכה האחות, "תנסי לשרוד אחר כך, כשהם גדלים", ובאותה נשימה הוסיפה, "אל תזוזי!"

אמילי עצרה את נשימתה, היא קראה מספיק בשביל לדעת שתנועה קלה בזמן הזריקה יכולה להפוך אותה למשותקת. את המידע על תופעות הלוואי העדיפה להדחיק.

גופה החל לרעוד בחוסר שליטה. "מה קורה לי?" היא כמעט צעקה.

"זה יכול להיות מהאפידורל", טפחה האחות על כתפה, "אבל אולי גם מהאדרנלין". היא הוסיפה ללטף את כתפה, אולי כדי להרגיע את הרעידות.

או שאלו המזגנים המקפיאים של בית החולים הזה. היא ביקשה מהאחות להגביר את הטמפרטורה בחדר. היא הגיעה לפה כדי לצאת עם תאומים, לא עם צינון.

"איפה הייתם?" התעוררה אמילי כשאריק ותום נכנסו יחד. האחות הסבירה שהאפידורל הרדים אותה.

"וואלה, זה סיפור ארוך", ענה תום לפני שאריק הספיק להגיב.

אריק שתק אף על פי שבשמחה היה מספר לה למה התעכב. הוא ידע שאמילי חושבת שהוא שוב היה בישיבה, וישיבה הייתה שם קוד לטראומות העבר שלהם. היא בטח לא מתארת לעצמה שבדרכו לבית החולים נאלץ לעשות אחורה־פנה ולנסוע כל הדרך עד תל אביב כדי להציל את תום שנתקע עם הטרנטה שלו באמצע שום מקום. הוא ויתר על סיפור הגבורה, אמילי גם ככה נראתה רדומה ולא חיונית.

במקום זאת עקבו עיניו אחר האצבע שלה שלחצה בכל כמה דקות על הכפתור שטפטף למבחנה בכל פעם עוד קצת מהתרופה. "אני לא חושב שאת צריכה להמשיך לקבל את זה".

הוא רצה לטפל בה, זאת אשתו לשעבר. יגידו מה שיגידו, בסוף הוא זה שהיה שם בשבילה כשכאב לה בימי הווסת, כשהיה לה חום בכל תחילת חורף וכשגילו לה את הציסטה הזאת בשחלה והיא חששה שלעולם לא יהיו להם ילדים.

"אז אל תחשוב", הרימה אמילי את קולה, "או שתחליף אותי ותשכב על המיטה הזאת במקומי, סבבה?"

הוא כל כך רצה לספר לה על היום. הוא לא כזה מפלצת כמו שהיא חושבת. המבט שלו עבר לתום ששחרר אנחת כאב בצידו השני של החדר.

"אתה רוצה לחצן כמו של אמילי?" שאל בחוסר סבלנות. את תום לא היה אכפת לו לסמם. בעצם תום עושה את זה מספיק טוב לבד. לעזאזל, כמה אפשר לשמוע את האנחות האלה ממנו?

תום לא ענה. הוא ירד מהכורסה אל הרצפה והתיישב בישיבה מזרחית. אחר כך עצם עיניים ונשם.

"מה לעזאזל הוא עושה?" לחש אריק לאמילי, לפחות זה מה שחשב.

"פראניאמה יוגה", חזהו של תום עלה וירד והוא השמיע קולות מוזרים. "אימוני נשימה יוגית", דייק למען פשוטי העם.

אריק הביט באמילי ושניהם חייכו. כשתום עצם עיניים והיה מרוכז בתרגול שלו אריק הרגיש כאילו הוא בכלל לא נוכח. הוא אהב את זה, להרגיש שרק הוא ואמילי בחדר הזה. הם המשיכו לצחוק עליו בשתיקה. בעיקר אריק, אמילי הצליחה לשחרר רק חיוך עקום ורפה. הוא ידע שהם פה מסיבה משמחת, אבל היא נראתה לו חולה, וזה לא שימח אותו.

"תנסי גם", הזכיר להם תום שהוא עדיין בחדר, "זה עוזר לכאבים יותר מכל התרופות פה".

"מאוחר מדי. אני כבר בקושי יכולה להזיז את הרגליים".

"אוף, הייתי צריך להקשיב לאינטואיציות שלי ולהישאר בעיר! הגעתי מאוחר מדי", מלמל בין הנשימות.

אינטואיציות, מי בכלל מאמין באינטואיציות? "זה היה חוסך לי קצת זמן", העיר אריק.

אולי עכשיו היא תשאל לְמה הוא מתכוון.

"מתוקה שלי", הגיע לאוזניה של אמילי קול מוכר, מלווה בטפיפות עקבים.

היא פקחה את העיניים בקושי. אימא שלה נכנסה לחדר, מסודרת ומאופרת בקפידה באיפור העיניים הכבד שהיה סימן ההיכר שלה. ככה לא נראית מי שקיבלה את הבשורה והזדרזה להגיע.

היא התקדמה למיטה שלה, "את נראית נורא!" החמיאה כמו תמיד.

"תודה". אמילי הייתה אדישה ומסוממת. אולי היא סוף־סוף מצאה את הדרך להתמודד עם אימא שלה.

"אריק'ה", שרה חיבקה אותו. אמילי שנאה את הכינוי הזה. "איזה יופי אתה נראה! מתרגש?"

"בטח", הוא חשף שיניים לבנות.

"אימא, גם תום פה". אמילי ידעה שהיא לא מחבבת את תום, אבל זה לא הפריע לה.

"ראיתי", מלמלה ביובש. היא הייתה במחנה של אריק. אז מה אם התפלק לו פעם אחת לבגוד? המילים של אימא שלה היו חקוקות אצלה בראש, "כולם מתפשרים בזוגיות. קצת ויתורים פה ושם, אף אחד לא מת מזה", ותמיד הייתה מסיימת במשפט המחץ, "אם לא הייתי יודעת לוותר, אבא שלך ואני מזמן היינו מתגרשים". אמילי הייתה תוקעת בה מבט ואומרת, "זאת לא חוכמה, הוא מת!"

שלא תגיד לה איך לחיות.

חוץ מזה מה יש לא לאהוב בתום? הוא הנסיך מהאגדות, גם אם הוא קצת מוזר. "לא כוס התה שלי", אמרה שרה אחרי ארוחת השישי שבה פגשה אותו לראשונה. "שיגעון חולף", כינתה אותו בשיחת הטלפון שאחרי.

"תהיי מנומסת ותגידי שלום או שתצאי מפה", אמרה אמילי למרות נוכחותם של אנשי הצוות החטטנים.

"בסדר, בסדר". אימא שלה התקרבה לתום, שהיה מחויך על אף המתח בחדר, ובירכה אותו לשלום. "לא צריך לעשות סצנה", לחשה אחר כך לאמילי.

אולי הגיע הזמן לטפטף עוד קצת למבחנה? "תודה רבה באמת, כזה קשה לך להשתלט על הרגשות שלך בשבילי?"

"מותק", הברישה שרה את השיער של אמילי באצבעותיה, "כשזה מגיע לשליטה עצמית, לא הייתי לוקחת עצות ממך". היא העיפה מבט על הנוכחים בחדר ואז הוסיפה, "אבל אשתדל..."

אל החדר נכנסו שוב נורית והאחות הצמודה. נורית עטתה את הכפפה שוב כדי לבדוק מה המצב, ואמילי – אמילי רק הבינה שלעולם לא תוכל ליהנות שוב ממשחק מקדים בלי לדמיין את פניה של נורית.

"כמה?" התערבה גיל מהצד.

"בערך שש. אנחנו מתקדמים קצת יותר לאט, אבל מתקדמים", הסתכלה אל אמילי.

"רק שש?" פלט תום, "לי כבר יש פתיחה של יותר!"

"אוי, תסתום כבר עם הקובאד הזה שלך!" אמילי לא יכלה לשאת את זה יותר. כבר שבוע שתום מדבר איתה על כאבי ה"היריון" שלו. לטענתו הוא לוקה בתסמונת ההזדהות, שאותה אבחן לגמרי לבדו. ההסבר הפשוט הוא שאיש האנרגיות ספג קצת יותר מדי אנרגיות מאמילי, ועכשיו גם לו כואבות הבטן התחתונה, הפטמות ולכו תדעו מה עוד. מה שבטוח, אמילי לא הייתה מעוניינת לדעת.

"בסוף הם יֵצאו", אמרה המיילדת בטון מנחם ועל פניה נמתח חיוך עייף, "אני כבר אחזור".

"מתי?" אמילי לא חשבה שתחזיק עוד הרבה על המיטה הזרה, עם כל המוניטורים שהיו מחוברים אליה, ויותר מכול עם האנשים שבאו ללוות אותה ושלמרות כוונותיהם הטובות הפכו למטרד.

"אני רעבה", פלטה אימא שלה. חסרת רגישות כתמיד. למה שיהיה לה אכפת שהיא אחרי צום של חמש שעות?

"בא לי סושי", הצטרפה גיל וליטפה את הבטן השטוחה שלה. גם סושי וגם בטן שטוחה, מעצבנת.

"מתאים לי". שרה אהבה פאסט פוד, בדיוק כמוה. זה עבר בגנים. נותר לאמילי רק לקוות שירשה גם את הלב של אימה ולא את הלב המקולקל של אביה.

"לכו תאכלו", האיצה בהם. היא רצתה שיניחו לה.

"אני אישאר". אריק הציץ בשעון כמו שעשה תמיד. בזבוז זמן כאב לו כמעט כמו צירי לידה לפני משככים.

"תיהנו לכם", סיננה גיל, "אני ממש לא מעוניינת לצפות בווגינה של חברה שלי מתפוצצת".

"בתיאבון לכן. ממילא מותר לי רק שני מלווים בחדר". אמילי נשפה אוויר בהקלה.

"מה זאת אומרת?" הקול של שרה הגיע לדציבלים בלתי נסבלים.

"זאת אומרת שרק אריק ותום יוכלו להיכנס". אמילי הסתכלה על פניה של אימא שלה. למרות טיפולי מתיחת הפנים שהקפידה לעבור הפנים שלה צנחו, והעיניים, שהיו זהות לעיניים הכחולות של אמילי, קיבלו גוון סגול מרוב אדמומיות ודמעות שהחזיקה, גוון שמשתלב עם חדר הלידה. המילים שברו את ליבה.

אימא שלה לקחה נשימה עמוקה וקמה כאילו כלום לא קרה. "בסדר", היא אחזה בתיק העמוס שלה ופנתה לגיל, "אז סושי? שמעתי שיש אחד משהו־משהו בכניסה לקניון של רמב"ם".

אמילי ידעה שעד יום מותה היא תשמע על הרגע הזה, אבל לא הייתה ברירה אחרת. שניהם היו צריכים להיות שם. אחרי הכול, אחד מהם הוא האבא.

"אני מוותר. שרה, תישארי איתה", קרא תום ומשך את כל המבטים.

התיק של אימא שלה כמעט נשמט לרצפה, והמבטים עברו לאריק, החתן המועדף.

עורו הבהיר של אריק הפך לאדום־כתום, כמעט כמו השיער שלו.

"מה זאת אומרת מוותר?" כיווצה אמילי את עיניה.

"אימא שלך צריכה להיות בלידה". תום נשמע נחרץ.

"אל תתחנף", שילבה אמילי את ידיה על בטנה הגדולה.

"אני לא".

"ואל תחפש סיבות. אם אתה לא רוצה להיות פה, תלך", אפילו המשככים לא מיתנו את העצבים, "אחרי הכול, הם יכולים להיות גם שלך".

"אמן!" הצמיד את כפות ידיו, "אבל זאת אימא שלך..."

ושרה, כמו שרה, רק אמרה, "אני לא צריכה טובות" ויצאה.

"פתיחה של עשר, אנחנו עוברות לחדר ניתוח", אמרה נורית, "את מוכנה?"

אמילי חשבה לרגע. זו הייתה שאלה מעולה. "תגידי לי את, אני מוכנה?"

היא הביטה סביבה כשמיטתה הוכנסה לחדר הניתוח. המרדים, הגינקולוג, האחיות, המיילדת והסטודנטים לרפואה הסתכלו עליה בציפייה. ההופעה מתחילה.

"זה הזמן להתחיל ללחוץ". קולה של נורית היה שקט.

על אף הקהל הרב שהיה בחדר, אמילי ניסתה להתרכז בהנחיות של נורית. אריק ותום עמדו משני צידי הפישוק של אמילי בבגדי מנתחים כחולים, האחד חיוור כמו גווייה והאחר במוֹד של מפיק, זז מפה לשם. אמילי ידעה דבר או שניים על הפקה, ולא היה לה עניין להיזכר עכשיו בסיוון, הבוסית שלה.

"תום, תפסיק לזוז כבר, אתה עושה לי סחרחורת", התעצבנה.

נורית, ששמרה על דיסטנס עד כה, עשתה הסבה למעודדת קבוצת כדורסל וקראה, "קדימה! את יכולה!" אמילי דמיינה אותה אוחזת שני פונפונים אדומים שתואמים את המשקפיים שלה. "חזק יותר!"

"אני לוחצת!" אמילי התנשפה, לחצה ושוב התנשפה. דווקא כשהיא בתקופה הכי גרועה שלה מבחינת כושר מבקשים ממנה לעשות מאמץ כזה גדול.

"הציר הבא תכף מגיע", הכריזה נורית.

"תזכרי, כמו שלמדנו, נשימות ונשיפות", הצטרף תום לעידוד הפונפונים. "את יכולה!" הוא תרגל את הנשימות בעצמו. אמילי כבר הייתה משוכנעת בשלב הזה שהוא מעוניין ללדת במקומה.

אריק קפא, או הפסיק לנשום. איש העולם הגדול נכנס להלם. לעודד אותה היה בקשה גדולה מדי, לרגעים היה נדמה שלהישאר עומד ונושם גדול עליו.

"אני לא יכולה ללחוץ יותר מזה!" צעקה אמילי.

"את יכולה!" עודד אותה תום.

"תעשה את זה אתה!"

"תיגעי בעצמך", הציע תום והחדר השתתק.

אמילי התגעגעה לרגעים שבהם שמעה את צמד המילים האלה מפיו בין הסדינים, אבל היא לא תכננה שזה יקרה על המיטה הקשיחה של בית החולים, ועוד לעיני הקהל הרב.

"כמו שהסבירו לנו בסדנה", הזכיר לה. כאילו יכלה לשכוח את הסדנה של חבריו ההיפים. שעה וחצי של נסיעה, בשבוע 28, רק כדי לשמוע על השיטה הכי טרנדית בְּעולם הלידות הטבעיות, לידה מתוך אורגזמה. "ההורמונים שאיתם עושים תינוקות הם ההורמונים שאיתם יולדים תינוקות, כמה פשוט", אמרה המדריכה, אבל למרות שהמוטו של הסדנה, "בעונג תלדי", נשמע לה חביב, היא לא חזרה לשם יותר. היא רצתה ללדת כמו כל הנשים. פעם אחת לעשות משהו בדרך הרגילה.

"תמשיכי ללחוץ", התעלמה המיילדת מהבקשה של תום.

"איייייי".

"חזק יותר! זה הזמן! הראש בחוץ!"

זה נתן לה את הפוש ללחיצות האחרונות.

היא לחצה.

ולחצה.

ואז היא הבינה. הדבר שכולם מדברים עליו, הנס הקסום של היקום, הוא בסך הכול כמו... לעשות קקי.

ואולי... אולי היא באמת עשתה?

יש רגעים שלעולם לא תסכים לדבר עליהם, הרגע הזה היה אחד מהם.

ואז, הבכי.

היא נשמה לרווחה.

נורית הניחה עליה את הילד שלה, ככה, כמו שהוא יצא, כמו מפלצת פיצית שמכוסה בנוזלים ובדם. אבל זאת הייתה המפלצת שלה.

"התינוק שלי", פרצו הדמעות מעיניה ללא שליטה. היא בחנה את היצור הפצפון. "תראו את כל השיער הזה!" אמרה אמילי בין בכי לצחוק, "לא פלא שחייתי על טאמס כל ההיריון". ידו הקטנה עטפה את אצבעה. "הוא לא דומה לי בכלל".

ועכשיו, כשהייתה חיוורת מתמיד, הבחינה בהבדלי הגוון בינה לבין הגולום הקטן שלה. הוא היה כזה קטן. בחיים לא ראתה תינוק בגודל הזה. דמעות חנקו את גרונה, והלב שלה היה ענק וחמאתי. כל העולם היה שונה. "הוא בסדר?" פנתה אל נורית בדאגה כשמושא האהבה החדש שלה לא הפסיק לבכות, "הוא נראה מוזר". היא בכתה יחד איתו.

"מותק", התקרבה אליהם נורית והחלה לנקות את הילד, "הוא בסדר גמור, רק קצת קטן. בעוד כמה ימים הוא יעלה קצת במשקל, ואת תראי שהוא ייראה ממש כמו בן אדם קטן ורגיל. הנה, כבר עכשיו שמנקים אותו הוא נראה טוב יותר, לא?"

היא הנהנה, ודמעות הציפו את עיניה. מרוב שיכרון חושים כמעט שכחה שעוד אחד היה בדרך החוצה, שלא לדבר על השניים שעמדו מולה וניסו לאבחן למי הוא שייך. למעשה עם העיניים האלו, השיער ומבנה הפנים הברור, כולם הבינו בדיוק למי הוא שייך.

אמילי רפרפה במבטה לכיוון אריק. האם הוא הבין את מה שהיא הבינה? האם הוא יוותר עליה לנצח עכשיו שיהיו לה ילדים מתום? האם זה מה שרצתה? אף שבשנים שבהן היו נשואים התמקצעה באומנות פענוח ה"פוקר פייס" שלו, כעת היא לא הצליחה להבין דבר. אולי ראתה דמעות? יש שני אירועים שאנשים לא מצליחים להישאר אדישים אליהם: חופות ולידות. גם "פוקר פייס" כמו אריק חייב להזיל דמעה. ואולי הוא בוכה מאכזבה? זה ציער אותה.

"עשינו את זה", התקרב תום לאמילי ועל פניו חיוך רחב, חיוך שאישר את מה שהיה ברור לכולם. ילד שנראה ככה לא יכול להיות הבן של אריק.

בזווית עינה הבחינה אמילי באריק שפסע לעבר הדלת. הוא אף פעם לא ידע מה להגיד במצבים מורכבים. היא זכרה איך קפא כשהודיעה לו שזה הסוף, שהיא לא סולחת.

"מה אתה עושה, גבר?" פנה אליו אחד המתמחים הצעירים, "אתה לא יכול לצאת מחדר ניתוח".

אריק הנהן. "אני רק עומד פה, ליד הדלת". הוא נראה כלוא, קצת כמו שהיא הרגישה בנישואים שלהם.

היא החזירה את מבטה לתום. עיניו קרנו כשאחז בידה. "הוא ממש מזכיר אותך, אה? חוץ מהזיפים".

תום חייך בגאווה.

מהצד הם נראו כמו עוד זוג הורים רגיל ומאושר. התחושה הזאת עטפה את אמילי בחום. כשתום התקרב לנשק אותה היא נישקה אותו קלות על השפתיים ואמרה, "אין שום סיכוי שאני עוברת לגור איתך בחור הזה, רק שתדע!"

"יאללה, מוציאים את אח שלך", היא הסתכלה על הבטן וחייכה. הייתה לה פתאום אנרגיה חדשה, היא הרגישה שהיא מסוגלת לעשות הכול שוב. אז מה אם הרגליים שלה היו כמעט משותקות? האדרנלין הציף אותה. בכל השעות שבהן נרקבה במחלקה היא לא באמת תפסה את גודל השינוי, את עומק התחושה. עכשיו היא מבינה. טוב, חצי מבינה. הגיע הזמן להשלים את המשימה.

"טוב", נאנחה נורית באנחה שלא מבשרת טובות, "הוא ברח קצת למעלה". ראשה צלל אל הפישוק של אמילי. "אנחנו ננסה למשוך אותו קצת. את לא אמורה להרגיש כאבים עם המשככים, תישארי רפויה".

"מה זאת אומרת ברח?" עלה קולה של אמילי. הרעידות האלה, זה התקף חרדה? נורית מנוסה, היא הזכירה לעצמה, עשרים שנה היא עושה את זה. אין לה מה לדאוג.

"כנראה כיף לו בפנים". נורית פלטה תשובה פוליטית של מיילדות והחלה לחטט באיבריה הפנימיים. עיניה של אמילי התרוצצו ברחבי החדר עד שנחתו על גבו של אריק, שכבר עמד צמוד לדלת. הוא לא העז להביט לאחור.

"בואי נקרא לו", הציע תום בטון שבו נהג להשתמש כשהעביר לה סשנים של דמיון מודרך. "תעצמי עיניים ותדמייני איך הם מוציאים אותו, במהירות ובקלות. תדברי אליו, תגידי לו שכדאי לו לצאת, שההורים שלו מחכים לו".

אריק נע באי־נוחות. אי אפשר היה שלא לרחם עליו.

אמילי עצמה את העיניים. היא לא צריכה לראות את אריק עכשיו. היא לא צריכה להרגיש אמפתיה כלפיו. לא עכשיו. היא יולדת. זה הזמן שלה. היא תדבר לתינוק ב'. כן, זה רעיון טוב. היא תקשיב לתום, הוא האבא ועליה לתת לו מקום. הגיע הזמן לצאת. אנחנו מחכים לך. קדימה... ואחרי מה שנראה כמו נצח, נמצאה הרגל של תינוק ב'. "ללחוץ", אמרה נורית, ואמילי פקחה את עיניה במהירות. היא שאפה אוויר לריאותיה ולחצה.

למרות האיחור האופנתי, הפעם הוא לא עשה בעיות ויצא בדחיפה הראשונה. נורית עטפה אותו בשמיכה והניחה אותו על אמילי, והיא מחתה דמעה והביטה בו בתדהמה.

איך ייתכן?

מבטה נדד לפניו של תום, שהיה המום לא פחות. אנשי הצוות התלחששו ביניהם.

עור חיוור וכחלחל, פלומת שיער דקה וכתומה...

"אריק", קראה אמילי למי שנראה שייחל שהאדמה תבלע אותו כבר, "תסתובב, כדאי שתראה את זה".