שנת המבול

1

טוֹבּי

שנת עשרים וחמש, שנת המבול

עם שחר טוֹבּי מטפסת לגג לצפות בזריחה. היא נעזרת בידית מגב בשביל לשמור על שיווי המשקל: המעלית התקלקלה זה מכבר והמדרגות האחוריות חלקלקות מן הלחות, ואם תחליק ותיפול לא יהיה מי שירים אותה.

עם גל החום הראשון ערפילים עולים מרצועת העצים שבינה לבין העיר הנטושה. באוויר עומדים ריח קל של שרֵפה, ריח קרמל וזפת וגריל מעופש וריח האפר השמנוני של דלקה במזבלה אחרי הגשם. המגדלים הנטושים שבמרחק נראים כמו אלמוגים עתיקים — מולבנים ונעדרי צבע, חסרי חיים.

אלא שעדיין יש חיים. ציפורים מצייצות; אלה ודאי דרורים. קולותיהם הקטנים צלולים וחדים כמו חריקת ציפורניים על זכוכית: כבר אין תנועת מכוניות שתחריש את הציוצים. האם הם מבחינים בשקט, בהיעדר המנועים? ואם כן, האם הם מאושרים יותר? טוֹבּי לא יודעת. בניגוד לכמה מן הגננים האחרים — טרופי המבט מביניהם, אולי המסוממים — היא מעולם לא שגתה באשליות שבכוחה לשוחח עם ציפורים.

אור השמש מתעצם במזרח, מאדים את הערפילים הכחולים־אפרפרים שמעל לאוקיינוס הרחוק. הנשרים שהעבירו את הלילה על עמודי חשמל פורשים את כנפיהם לייבשן, נפתחים כמו מטריות שחורות. בזה אחר זה הם ממריאים על זרמי האוויר החם ומתרוממים מעלה במסלול לולייני. אם הם צוללים פתאום, משמע שאיתרו נבלה.

הנשרים הם ידידינו, נהגו הגננים להורות. הם מטהרים את האדמה. הם מלאכי אלוהים, הם המלאכים השחורים של פירוק הגוף. תארו לעצמכם כמה נורא היה ללא מוות!

האם אני עדיין מאמינה בזה? תוהה טובי.

מקרוב הכול שונה.

על הגג יש כמה אדניות עם גידולי נוי שצימחו פרא; יש עליו כמה ספסלים מחיקוי עץ. פעם כיסתה עליו חופה מצילה להנעמת מסיבות הקוקטילים, אך זו נסחפה ברוח. טובי מתיישבת על אחד הספסלים לסקור את השטח. היא מרימה את המשקפת אל עיניה, סורקת משמאל לימין. הנה כביש הגישה התחום בשיחי נוגה־ורד, שצימחו סתורים כמו מברשות שיער שהתרפטו, ובוהקם הסגול דועך באור המתעצם. הכניסה המערבית העשויה כיסוי סולארי ורוד, דמוי טיח, ערבוביית המכוניות הלכודות בסבך מחוץ לשער.

ערוגות הפרחים שמלאו עשבי קיצָנית מצויה ודקוּרית, ועשי קוּדְזוּ תכולים מרפרפים מעליהן. המזרקות, אגניהן שצורתם כצדפה מלאים מי גשם עומדים. מגרש החניה ובו עגלת גולף ורודה ושני מיניוואן ורודים של אניחדש עם לוגו העין הקורצת. מיניוואן נוסף בהמשך כביש הגישה, מרוסק על עץ: בעבר הידלדלה זרוע מן החלון, אך היא איננה עוד.

המדשאות רחבות הידיים צמחו פרא והיו לשטחי עשב גבוה. מתחת לצמחי האַסְקְלֵפּיאס והפרעושית והחוּמעה יש תלים לא סדורים, פה ושם פיסת בד, הבזק עצם. אלה המקומות שאנשים נפלו בהם, אלה שחצו את המדשאות, רצים או כושלים. טובי צפתה מהגג, שפופה מאחורי אחת האדניות, אך לא המשיכה לצפות לאורך זמן. כמה מהאנשים קראו לעזרה, כאילו ידעו שהיא שם. אבל במה היתה יכולה לעזור להם?

על ברכת השחייה נח מעטה אצות מנומר. כבר יש שם צפרדעים. האנפות והלבניות והטווסיות צדות אותן במים הרדודים. במשך תקופה מסוימת ניסתה טובי למשות את החיות הקטנות שנפלו פנימה וטבעו. הארנבונים הירוקים הזוהרים, העכברושים, הדביבושים בעלי זנבות הפסים ומסכות השודדים כשל דביבונים. אבל כיום היא מניחה להם. אולי יִיצרו דגים, איכשהו. כשהברכה תיעשה דומה יותר לבִיצה.

האם היא שוקלת לאכול את הדגים העתידיים המשוערים האלה? ודאי שלא.

ודאי שעדיין לא.

היא פונה אל חומת העצים והגפנים והשרכים והשיחים הסובבת את המתחם, חוקרת את סודותיה במשקפת. אם תבוא סכנה, משם תגיע. אך איזה מין סכנה? היא אינה מסוגלת להעלות בדעתה.

בלילה עולים הקולות הרגילים: נביחות הכלבים במרחק, צפצוף העכברים, קולות הצרצרים כמו צקצוקי צנרת, פה ושם רטינת צפרדע. הדם השוצף באוזניה: קאטוּש, קאטוּש, קאטוּש. כמו מטאטא כבד גורף עלים יבשים.

"לכי לישון," היא אומרת בקול רם. אבל שנתה לעולם אינה טובה מאז נותרה לבדה בבניין הזה. לפעמים היא שומעת קולות — קולות אנושיים הקוראים לה מתוך כאב. או את קולותיהן של נשים, הנשים שעבדו כאן פעם, הנשים החרדות שבאו לשם מנוחה והתחדשות. משכשכות בברכה, מטיילות על המדשאות. כל הקולות הוורודים, המרגיעים והנרגעים.

או קולות הגננים הממלמלים או שרים; או הילדים הצוחקים יחד, למעלה בגן־הגג צוק־עדן. אדם אחת, ונוּלה, וברט. פילאר הזקנה וסביבה הדבורים שלה. וזֶבּ. אם מישהו מהם עדיין בחיים, זה בטח זֶבּ: בכל רגע אולי יופיע פתאום, צועד לאורך הכביש או מגיח מבין העצים.

אבל הוא בטח כבר מת. מוטב לחשוב כך. לא לבזבז תקווה.

אך ודאי נשאר מישהו מלבדה; לא ייתכן שהיא היחידה שנותרה על פני האדמה. ודאי יש אחרים. אויבים או אוהבים? אם תראה אחד מהם, כיצד תדע לזהות?

היא התכוננה. הדלתות נעולות, החלונות מוברחים. אבל אין ערובה אפילו במחסומים כאלה: כל חלל ריק מזמין חדירה.

אפילו בשנתה אוזניה כרויות כאוזני החיות — לחריגה כלשהי מן הדפוס הקבוע, לצליל לא מוכר, לדממה שתיפער כמו סדק בסלע.

כששירת היצורים הקטנים דוממת, אמר אדם אחת, הרי זה משום שהם מפחדים. אתם צריכים להאזין, לחפש את צליל הפחד שלהם.