שעוני נוכחות

1

בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה!

זה לא היה שידור חי - התוכנית שצולמה עכשיו תשודר רק במוצ"ש -

ובועז עקב אחר המתרחש באולפן דרך המסך הקטן התלוי על קיר החדר שבו המתין.

מייד ייקרא אל הבמה הנוצצת, שם ירגיש שאילו היה יכול לחזור בזמן אל רגע אחד בלבד, לא היה רוכש כרטיס לוטו מנצח או מסכל את פגישת הוריו של צורר היסטורי מן המניין. לא. בועז גְרַנְד היה שב ליום חמישי הזה, לשעת אחר צהריים זו, ומודיע להפקת "שבוע קל" שהוא מתנצל, אבל לא ישתתף בתוכנית. כל תירוץ ראוי - רק לא להתיישב בכורסה הנוחה ומאלחשת החושים, רק לא למעוד מנטלית ולחשוף את מה שסיפר שם, בלי שהתכוון.

הקהל השתתק כשהמנחה הקריא את המילים החידתיות בקולו הרם והנישא: "בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה!" הפוגה דרמטית, ואז הוסיף: "נצא להפסקת פרסומות קצרה. בסיומה נשוב אל הפינה שכולנו מחכים לה, והפעם יצטרף אל הפאנל הקבוע חבר חשוב ומפתיע. אני מתחייב שלא מדובר בעוד בן משפחה - אימא כמו שלי, כידוע, יש רק אחת." על רקע הצחוקים נופף להתראות והבטיח: "שתי דקות וחוזרים!"

מכונית מנהלים־חברת החשמל־רשת מסחר קמעונאית־מותג הלבשה תחתונה־ובנק אחד אחר כך, שוב נשטף האולפן בזוהר גוֹני זהב וארגמן.

זו הייתה רק עוד תוכנית אירוח, סוגה שבה לא הושגה התקדמות משמעותית זה עשרות שנים: קהל, תאורה, במה, שולחן מנחה וכורסאות אורחים, וכמובן - "חזרנו!" אחת לגל פרסומות, אך "שבוע קל" נחשבה לנס טלוויזיוני ונותרה רלוונטית הן למדורת השבט בסלוני הבתים במוצאי השבתות והן לשיחות הברזייה במשרדים בימי ראשון. כוחה נבע מהצלחתה לשלב קלילות וכובד ראש, מנחה צְחור שיניים וגְבה בלורית שלא דבק בו בדל הטרדה או רבב אחר, ויותר מכול - נוסטלגיה אך גם חדשנות, בזכות הפינה הבלעדית שבה עמד בועז להשתתף, ובלעדיה הייתה התוכנית מזופזפת אל פח האשפה של ההיסטוריה המשודרת.

עוזר ההפקה פתח למחצה את דלת החדר ותחב את ראשו פנימה. "תיכף הוא יזמין את הקבועים, ואז אותך. כשהוא יקרא לך בשֵם, אקח אותך לאולפן," עִדכן ונעלם כלעומת שבא.

"חזרנו!" ועל רקע מחיאות הכפיים ובחיוך מהוקצע הכריז המנחה: "מייד יצטרפו אליי חברי הפאנל, שינתחו את חמשיר הנבואה השבועי שכותבת עבורנו האחת והיחידה," הוא הביט בציפייה מעלה, אל המסך הענק התלוי באולפן, שהבהב וריצד עד שהתייצבה במרכזו דמות פלטינה ארוכת שיער ועצמות לחיים. "מה שלומך?" שאל את בת שיחו.

"נהדר," התמוגגה על רקע מחיאות הכפיים, וקולה, המוכר כל כך לבועז, היה דבש פרחֵי הדרים חשמליים ולא ניכר בה כל מאמץ סרק להיראות או להישמע אנושית.

"לפני שאזמין את השאר, האם תוכלי להקריא לנו את הנבואה החדשה? כמו תמיד, לפני הפרסומות בחרתי שורה אחת מתוכה: 'בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה' - נפלא ומסקרן כהרגלך - אבל הרי כדאי לקרוא את כל החמש, לא?"

"כדאי מאוד," הסכימה, ולאחר כחכוח מדויק ומתוזמן דקלמה את חמשירה:

"מִישׁוֹר הַזְּמַן אֵינוֹ מִישׁוֹר,

צְבָעָיו אֵינָם לָבָן/שָׁחֹר.

בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה,

שִׁמְרוּ נַפְשָׁם בְּבַקָּשָׁה.

תַּפְקִיד לָהֶם לַחֲזֹר."

"יִשְׂרָאֵיי!" הודה המנחה למערכת הבינה המלאכותית, "ה־AI של המדינה!"

"איזו עשירה לא שמחה בחלקתה?" ענתה על רקע מחיאות הכפיים המתעצמות.

בועז כבר נחשף לחמשיר במהלך שבוע העבודה במשרד, ומשום שהעריך, נכונה, כי תורו עומד להגיע - התמתח והחל לצעוד בחדר ההמתנה מצידו האחד אל האחר.

"וכעת אני מתכבד להזמין את שדר הספורט המיתולוגי - אלי אחיטוב! הבימאית המוערכת - דליה עשת! היועץ הפרלמנטרי החד - דור אלרון! וכמובן, האחת והיחידה - אימא שלי!" כמו בכל שבוע תפסו ארבעת חברי הפאנל את מקומם והתיישבו על כורסאות הארגמן בחצי מעגל מול המנחה. אך הפעם, שלא כתמיד, נותרה כורסה אחת נוספת ריקה. הפתעה, שעליה הכריז מייד: "בועז גרנד!"

דלת חדר ההמתנה נפתחה לרווחה, כמובטח, ובועז ניסה להתרכז בעומד לבוא ולהתעלם מהדמיון בין המסדרון שבו צעד לאולפן אחרי עוזר ההפקה ובין מנהרה ארוכה וצרה, שבסופה נובע אור לבן ובוהק.