שפת אם

בבוקרו של יום ראשון קפוא במיוחד בקונטיקט, בפברואר 2010, מצאתי את עצמי עומדת לבדי ליד דלת המטבח, נקרעת בין שני ילדַי. בחוץ היה דן בן השש, שיש לו אוטיזם, ובפנים היתה גלי, כמעט בת שלוש.

דן התעורר עם שחר ומיד התחיל לבכות בקול רם ולהכות בראשו. הוא כלל לא דיבר ולא תקשר איתנו. לא ידענו מה כואב לו, מה מטריד אותו, על מה הוא חושב. יכולנו רק לנחש. בעלי, אלכס, רץ מיד לחדרו. שמעתי את אלכס צועק, ״לא!״ ואחר כך יוצא משם בריצה כשידו על לחיו. דן הכה בו בחוזקה בפניו. ניסיתי להישאר רגועה. דן סובל מאוד והוא צריך את עזרתנו, הזכרתי לעצמי. גם במצבים שבהם היה מתוסכל מאוד, מעולם לא התכוון לפגוע במי מאיתנו. נכנסתי לחדרו וראיתי אותו בוכה בעצב עמוק מאוד. הבנתי מיד שהוא יודע שעשה מעשה לא תקין, אבל לא הצליח לשלוט בעצמו. אולי זה בגלל התרופה החדשה, חשבתי. ניסיתי לעזור לו בעזרת לחיצה על זרועותיו ועל רגליו כמו שלימדה אותי המרפאה בעיסוק. לחיצות חזקות בדרך כלל עזרו לו להרגיש יותר טוב. שלוש שניות אחרי, דן הכה גם אותי בפנַי ואז החל לירוק. הילד המסכן שלי היה בחוסר שליטה מוחלט. פתאום הוא הפסיק, נעמד על רגליו וצעד לכיוון המסדרון. ירדתי בעקבותיו במדרגות, בתקווה שהוא ילך לכיוון המטבח. אכילה של משהו קל בדרך כלל עוזרת לו. אלכס ירד בעקבותינו עם גלי בזרועותיו. הוא הניח אותה על הספה בסלון עם בקבוק חלב חם, לראות סרט בטלוויזיה, והצטרף אלי ולדן במטבח. דן היה מרוצה לרגע כשאכל עוגייה ישר מהשקית, אבל אז הסתיימו שלוש העוגיות שנותרו בה והוא חזר למצב שבו היה כשהתעורר. מבולבל לחלוטין.

הוא צעק ונפנף בזרועותיו ללא שליטה והפסיק לעשות זאת רק כדי לטפס על השיש במטבח. הטלפון של אלכס צלצל. היה זה תומר, בנו בן השש-עשרה מנישואיו הקודמים שעבר לא מכבר מישראל, להתגורר עמנו. הוא צלצל כדי לבקש מאלכס לאסוף אותו מחבר, מרחק שלושים דקות מהבית שלנו.

מה אני יכול לעשות? אמרו לי עיניו של אלכס בזמן שיצא והשאיר אותי לבד במטבח עם דן. הרגשתי כאילו האוויר נשאב מתוך החדר ויוצא איתו. הצעתי לדן דברים נוספים לאכול אבל הוא רק המשיך לבכות ולרוץ סביב למטבח, מתעלם ממני לגמרי. לבסוף הוא נעצר, נעמד ליד הדלת והחל לדפוק על חלון הזכוכית.

״אתה רוצה לצאת החוצה?״ לא חשבתי באמת שאקבל תשובה, אבל הוא הפסיק לבכות לחלקיק שנייה, וזה הספיק לי כדי להבין שהוא מתכוון שכן. רצתי למעלה הכי מהר שיכולתי כדי להביא לו בגדים, עד שכמעט נפלתי במדרגות. הלב שלי דפק במהירות. הלבשתי אותו והוא טס החוצה. החלטתי להישאר בפנים ליד הדלת. חשבתי שככה אוכל לשמוע את גלי וגם לראות את דן בו זמנית. החצר האחורית שלנו היתה מגודרת, כך שדן לא היה בסכנה. עמדתי כך שאוכל לראות אותו אם יחליט לצאת לרחוב, ולתפוס אותו בזמן.

אחרי כמה שניות שמעתי אותו בוכה. הוא נשמע כל כך בודד בכאבו. הייתי חייבת להיות שם איתו. הוא לא נתן לי לחבק אותו או אפילו לגעת בו, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות איתו.

רצתי לרגע לסלון, לגלי שצפתה בטלוויזיה ורצתה באותו רגע רק סוכרייה על מקל. נישקתי אותה על הראש המתולתל הבלונדיני שלה, והחלטתי לא להאשים את עצמי יותר מדי שאני נותנת לה ממתק במקום אוכל. הבטחתי לעצמי לתת לה ארוחת בוקר בריאה יותר מאוחר, כשתעבור הסערה שהשתלטה על דן.

רצתי החוצה בפיג'מה לגופי ונעלי בית לרגלי. לא הרגשתי כלל את הקור. הייתי בסערת נפש. כל כך הרבה רגשות התערבבו בי. הייתי נואשת לעזור לו, כועסת שזה קורה לו; ריחמתי על עצמי והרגשתי אוזלת יד מוחלטת.

דן ישב על הנדנדה, דמעות על לחייו, צועק בקול רם. בדרך כלל דן אהב להתנדנד כאשר אני דוחפת אותו בכפות רגליו. ניסיתי לעשות זאת. הבוץ החום הקפוא מתחתית מגפיו נדבק לי לידיים וכיסה את חולצת הפיג'מה שלי. לא היה אכפת לי. כל מה שעמד מול עיני באותו רגע היה הילד שלי, הנתון בכאב, וכל מה שרציתי היה למצוא דרך כלשהי להקל את סבלו.

הצילו, בבקשה עזרו לי ולילד שלי! זעקתי בתוכי מבלי לדעת למי אני פונה. צעדתי כמה פסיעות לכיוון העץ, שאותו כיניתי "העץ שלי". הנחתי את ידַי על הגזע החום-אפור המחוספס שלו. היה זה עץ אלון גדול וחזק, שתמיד הרגשתי כאילו הוא צופה על השטח שלנו ומגן עליו. היינו אוכלים בצלו בקיץ, רצים סביבו במשחק תופסת, תולים עליו קישוטים בחגיגות. גלי ואני פרשנו שמיכה תחתיו ביום האם ועשינו פיקניק. עמדתי שם לרגע קצר, סופגת את האנרגיה המרפאה של העץ לתוכי, ואז חזרתי לנדנדה.

תוך כדי בכיו וזעקותיו, נוסף על הבכי והכאב שחשתי, הצלחתי לדמיין את חברתי מרינה ניגשת לעמוד לצדי. לא יכולתי לחשוב על מישהו שיוכל לעזור לי לצאת מהמצב הזה, מלבד עוד אמא לילד עם אוטיזם. בדמיוני, כל החברות שלי, אמהות כמוני, הגיעו גם הן, נעמדו סביבי בשקט והניחו את ידיהן המרגיעות על כתפַי ועל גבי. בפעם הראשונה באותו הבוקר נשמתי עמוק.

חשבתי על כל אותן אמהות בעולם שמתמודדות עם אותם קשיים שאני מתמודדת איתם בכל יום. על כל השפות שהאמהות הללו מדברות בעוד הילדים שלנו, שכולם חווים את אותם הקשיים, ״מדברים״ באותה שפה. הם בטח אומרים לנו בדרכם, ״זה כל כך קשה, אמא. בבקשה, תהיי איתי.״ בזה הם מאוחדים, אבל עדיין נלחמים בכוח כדי להגיע לעולם שלנו.

פקחתי את עינַי וראיתי אותי ואת דן מוקפים בשלג הלבן הטהור שבחצר הבית שלנו. הרגשתי חום ואור נובעים מתוכי. ידעתי בוודאות שאני לא לבד, וכמוני דן. הסתכלתי למעלה על פסגות העצים המקיפים את החצר - קרניים ראשונות של שמש חדרו דרך הענפים העירומים - ואז הסתכלתי למטה וראיתי שדן הפסיק לבכות ונרגע.

האם זה קרה בזכות הנדנדה? האם בזכות העובדה שאני הצלחתי להירגע? ברגע ששנינו החזרנו לעצמנו את שלוות הנפש, התחלתי להרגיש את הקור. כפות הרגליים שלי היו קפואות, וכמוהן כפות ידי. הרמתי את עיני מהבוץ על החולצה שלי, וראיתי חיוך על פניו של דן. זה כל מה שהייתי צריכה. לא היה אכפת לי להיות בבוץ לתמיד, כל עוד אוכל לראות אותו מחייך.

בנקודה הזאת בחיי הרגשתי שבמובן מסוים ההסתכלות שלי על אוטיזם השתנתה. כבר ויתרתי על הרצון שהילד שלי יהיה כמו כולם. כבר לא אחזתי בחלומות שהוא יהיה רופא או עורך דין. זה לא היה זה. כל מה שרציתי, כל מה שהיה לי חשוב, זה שהוא לא יסבול. האם זה כל כך הרבה לבקש? רק להשיג אושר?

אבל היה בתוכי עוד צד. לא הייתי מוכנה לוותר על התקדמות. בכל פעם שהגענו לנקודה רגועה ניסיתי לדחוף הלאה, לראות מה עוד אפשר ללמד אותו כדי שיוכל להתקדם. בעצם רציתי להשיג לא רק אושר, אלא גם הצלחה.

האם יש דרך להשיג גם אושר וגם הצלחה, כשלילד שלך יש אוטיזם?