שפת הגוף

ב-1971 בגיל שבע עשרה, מסיבות שלא היו ידועות לי אז ואינן ידועות לי היום, התחלתי לכתוב יומן על התנהגות אנושית. קטלגתי את כל הסוגים של סימנים ״לא-מילוליים״ - מה שבדרך כלל מכונה שפת הגוף. בתחילה היו אלה הדברים המוזרים והמשונים שאנשים עשו: למה גלגלו את עיניהם כשלא האמינו לדבר מה, או שלחו יד לצווארם כששמעו חדשות רעות? מאוחר יותר זה ירד לדקויות: למה נשים משחקות בשערן כשהן מדברות בטלפון, או מקשתות את הגבות כשהן מברכות זו את זו לשלום? אלה היו פעולות קטנות, אבל הן עוררו בי סקרנות. למה בני אדם עושים דברים כאלה במגוון שכזה? מה המטרה של ההתנהגויות הללו?

אני מודה שזה היה עיסוק מוזר לנער. חבריי ציינו זאת באוזניי לא פעם. הם התמקדו בהחלפת קלפי בייסבול, ידעו מי מחזיק בממוצע החבטות הגבוה ביותר, או מי בעט הכי הרבה נקודות בעונה. אני התעניינתי הרבה יותר בלימוד המורכבות של ההתנהגות האנושית.

בהתחלה קטלגתי את ההבחנות שלי בכרטיסים שגודלם 3*5 לתועלת שלי. בעת ההיא לא ידעתי על עבודותיהם של צ׳ארלס דרווין, ברוניסלב מלינובסקי, אדוארד ט. הול, דזמונד מוריס, או חברי לעתיד דייוויד גיוונס. לא ניסיתי לבנות משהו על בסיס התיאוריות המדעיות שלהם, אלא פשוט התעניינתי באופן שבו פעלו אחרים ובסיבות לכך, ורציתי לשמר את ההבחנות שלי. כלל וכלל לא חשבתי, שארבעים שנה לאחר מכן עדיין אאסוף את מגוון ההתנהגויות הללו בכרטיסי אינדקס.

במהלך השנים אספתי כמה אלפי ערכים. לא ידעתי אז שמאוחר יותר אהיה סוכן מיוחד ב-אף.בי.איי, וכי בעשרים וחמש השנים שלאחר מכן אשתמש בהבחנות ההן כשארדוף אחר פושעים, אחר מרגלים ואחר מחבלים. אבל ייתכן שבהתחשב בעניין שלי באופן התנהגותם של אנשים ובסיבות לכך, זה היה המסלול הטבעי שלי לאורך כל הדרך.

הגעתי לארצות הברית כפליט שברח מקובה הנשלטת על ידי הקומוניסטים. הייתי בן שמונה, ולא דיברתי אנגלית. הייתי חייב להסתגל במהירות - במילים אחרות, הייתי חייב להתבונן בסביבה החדשה שלי ולפענח אותה. מה שהיה מובן מאליו לבני המקום, דוברי השפה מלידה, לא היה כך מבחינתי. הקיום החדש שלי היה מורכב מפענוח הדבר היחיד שיכולתי לפרש - שפת הגוף. באמצעות ארשת הפנים, ההבעה, הרוך או המתח בעיניהם, למדתי לפרש מה הסובבים אותי משדרים. יכולתי להסיק אם הם מחבבים אותי, אם הם אדישים לקיומי, אם הם כועסים עליי או דווקא מודאגים בקשר אליי. בארץ זרה שרדתי באמצעות התבוננות. לא הייתה כל דרך אחרת.

כמובן, שפת הגוף האמריקנית הייתה שונה במעט מהסימנים שידעתי והכרתי בקובה. אנשים באמריקה דיברו במקצב שונה ובנמרצות אחרת מאלה שהכרתי. קובנים התקרבו לאנשים כשדיברו אליהם, ולעיתים קרובות אף נגעו בהם. באמריקה אנשים עמדו בריחוק מה זה מזה, ונגיעה ידידותית עלולה הייתה להתקבל בהבעת אי נוחות או גרוע מכך.

כל אחד מהוריי עבד בשלוש משרות, כך שלא נותר להם זמן ללמד אותי את הדברים הללו, ונאלצתי ללמוד אותם בעצמי. למדתי על תרבות ועל השפעתה ועל מחוות לא מילוליות, גם אם אז לא ידעתי לנסח זאת כך. אבל ידעתי שחלק מההתנהגויות שונות פה, וכי עליי להבין אותן. פיתחתי צורת חקירה מדעית משלי, התבוננות שקטה ומתן תוקף לכל דבר שראיתי, לא פעם או פעמיים, אלא פעמים רבות, לפני שסעיף זה או אחר עשה את דרכו לכרטיס אינדקס. ככל שהתרבה מספר הכרטיסים הללו, כך החלו להתבלט כמה דפוסי התנהגות. ראשית, את מרבית ההתנהגויות ניתן היה לקטלג בהרחבה כסמנים של נוחות או של אי נוחות פסיכולוגית. אנחנו, בני האדם, חושפים בזמן אמת בצורה מדויקת - באמצעות גופנו - אם אנו חשים בנוח או שלא בנוח.

מאוחר יותר אלמד כי רבים מ״סמני הנוחות״ או ההתנהגויות הללו מדויקים אף יותר, כשמקורם באזורים היונקיים או הרגשיים של המוח - מה שלעיתים קרובות מתייחס למערכת הלימבית. סוג זה של תגובה לא רצונית משובץ במה שראיתי בקובה ובמה שאני רואה כעת באמריקה. בבית ספר, או מבעד לחלון בחנות הפינתית, הבזיקו אנשים בעיניהם בעזרת גבותיהם כדי לברך את אלה שהם חיבבו באמת. למדתי לבטוח בהתנהגויות האוניברסליות האלה ולהתייחס אליהן כאל אותנטיות ואמינות. הטלתי ספק דווקא במילה המדוברת. לעיתים כה קרובות, לאחר שכבר למדתי אנגלית, שמעתי אנשים אומרים כי הם מחבבים דבר מה, כששנייה קודם לכן ראיתי את פניהם חושפים את ההפך הגמור.

וכך למדתי גם אני כבר בגיל צעיר אודות רמאות. אנשים משקרים לעיתים תכופות, אבל בדרך כלל ההבעות הלא מילוליות שלהם חושפות את מה שהם באמת מרגישים. ילדים הם שקרנים איומים, כמובן. הם עשויים להנהן כדי להודות בדבר מה רע שעוללו, אף על פי שהם מכחישים זאת במילים. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו משתפרים ביכולתנו לשקר, אבל מתבונן מאומן יוכל בכל זאת לזהות את הסימנים שמלמדים על כך שמשהו לא בסדר, שיש דברים בגו, שהדובר אינו מדבר בכנות, או שאין לו ביטחון במה שהוא אומר. רבים מהסימנים ומההתנהגויות הללו אסופים כאן, בספר זה. אך עלינו להיזהר באופן דיבורנו על רמאות, כי אין באמת דבר כזה אפקט פינוקיו - התארכות האף כשמשקרים, ואין התנהגות יחידה שמצביעה על רמאות.

כשהתבגרתי התחלתי להסתמך יותר ויותר על הבעות לא מילוליות. הסתמכתי עליהן בבית הספר, בספורט, בכל דבר שעשיתי - אפילו כששיחקתי עם חבריי. עד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטת בריגהם יאנג, אספתי תצפיות במשך יותר מעשור. שם, בפעם הראשונה, הייתי בסביבה שהיו בה תרבויות מארצות רבות מכפי שראיתי במיאמי, כמו: מזרח אירופה, אפריקה, איי האוקיינוס השקט, אמריקה, סין, וייטנאם, יפן ועוד, וזה אפשר לי להרחיב את מגוון התצפיות שלי.

בבית הספר התחלתי גם לגלות את היסודות המדעיים של רבות מההתנהגויות הללו. הנה דוגמה אחת לכך: ב-1974 הזדמן לי לראות ילדים עיוורים מלידה משחקים יחד. נשימתי נעתקה, כשראיתי את הילדים הללו מקיימים ביניהם קשרי גומלין. הילדים האלה מעולם לא ראו ילדים אחרים, ועם זאת התנהגו באופנים שחשבתי כי נלמדים באופן חזותי. הם הדגימו ״כפות רגליים שמחות״ ו״צריח״ בידיהם, אף על פי שמעולם לא היו עדי ראייה לתנועות הללו. פירוש הדבר, שהתנהגויות אלה מחווטות היטב בדנ״א שלנו, והן חלק מהמעגלים החשמליים הקדמוניים שלנו: הבעות לא-מילוליות כלל-עולמיות. במהלך ההכשרה האקדמית שלי למדתי על הבסיס האבולוציוני של רבות מההתנהגויות הללו, ובספר זה אחשוף את העובדות האלה, שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, אך מופתעים תכופות לגלותן.

כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטת בריגהם יאנג, קיבלתי שיחת טלפון, ובה הוצע לי להגיש בקשה להתקבל ל-אף.בי.איי. חשבתי שזו בדיחה, אבל ביום המוחרת נקשו על דלתי שני גברים לבושים בחליפות, הושיטו לי טופס בקשה, וחיי השתנו לתמיד. בימים ההם לא היה זה חריג שמגייסים מטעם ה-אף.בי.איי חיפשו כישרונות בקמפוס. מעולם לא נודע לי מדוע הועלה שמי או על ידי מי. אני יכול לומר לכם שחשתי גאווה רבה כשהתבקשתי להצטרף לסוכנות לאכיפת חוק, שהיא היוקרתית ביותר בעולם.

הייתי הסוכן השני הצעיר ביותר שגויס לאף.בי.איי. בגיל עשרים ושלוש נכנסתי שוב לעולם חדש. הגם שבמובנים רבים הרגשתי לא מוכן להיות סוכן, היה תחום אחד ששלטתי בו: תקשורת לא מילולית. היה זה התחום היחיד שהרגשתי בו בטוח. החלק הגדול בעבודה באף.בי.איי, קשור לתצפיות. כן, יש זירות פשע שיש לבחון, ופושעים שיש לעצור, אבל עיקר העבודה הוא לשוחח עם אנשים, לעקוב אחר פושעים, לנהל ריאיונות. ולכל אלה הייתי מוכן.

הקריירה שלי באף.בי.איי נמשכה עשרים וחמש שנים, כשאת שלוש עשרה השנים האחרונות הקדשתי לתוכנית היוקרתית של הביטחון הלאומי, שעסקה בניתוח התנהגותי (NS-BAP)*. ביחידה הזאת, שייעודה היה לנתח ברמה הגבוהה ביותר את המקרים הנוגעים לביטחון לאומי, התאפשר לי לנצל את המיומנויות הלא-מילוליות שלי באופן משמעותי מאוד. היחידה הזאת כללה שישה סוכנים בלבד שנבחרו מתוך 12,000 מועמדים, ונדרשה להשיג את הבלתי אפשרי: לזהות מרגלים, חפרפרות וקציני מודיעין עוין, שבמסווה של זהות דיפלומטית מבקשים לגרום נזק לארצות הברית. כל העת היה עלינו לפענח את התנהגותם, לנסות לשבש את פעילותם הלא חוקית ולגייסם לסייע לנו, לשכנעם להודות, או במקרה של מרגלים, להשתדל לעצור אותם. לא עניין של מה בכך, בהתחשב בכך שאינך יכול לגשת לדיפלומט ולשאול אותו אם הוא זומם משהו, ורוב המרגלים אינו רוצה לדבר איתך. ובכל זאת זכינו להצלחה, כי יכולנו לפענח את ההתנהגויות שלהם.

במהלך תקופתי בשדה הפעולה הזה השחזתי את הבנתי בשפת הגוף. את ההתבוננויות שלי לא ניתן היה להעתיק לספרייה אוניברסיטאית כלשהי. כשקראתי כתבי עת מדעיים על הולכת שולל ועל שפת גוף, יכולתי לקבוע כי המחברים מעולם לא ראיינו באמת פסיכופת, מחבל, איש עולם תחתון או קצין מודיעין מהקג״ב הסובייטי. הממצאים באותם מאמרים מדעיים עשויים אולי להיות נכונים בתנאי מעבדה, כשסטודנטים הם המשתתפים במחקר. אבל הייתה בהם הבנה מעטה בלבד של מה שקורה בעולם האמיתי. לא קיימת מעבדה שביכולתה להעתיק או לשכפל את מה שראיתי במסגרת העבודה השוטפת שלי, ושום חוקר לא לקח חלק בכשלושה עשר אלף ריאיונות שקיימתי בקריירה שלי, לא צפה כמוני בווידיאו באלפי שעות מעקב, ולא הגדיר כמות עצומה של סימונים התנהגותיים, כפי שעשיתי אני. עשרים וחמש שנותיי באף.בי.איי היו לימודי ההסמכה שלי, והכנסת מרגלים רבים מספור לכלא, בהתבסס על תקשורת לא-מילולית, הייתה עבודת המחקר שלי.

* * *

לאחר שפרשתי מהאף.בי.איי, רציתי לחלוק עם אחרים את הידע שלי על שפת הגוף. What Every Body is Saying, ראה אור ב-2008, והיה התוצרת של כל המחקר ההוא. ב What Every Body is Saying התפיסה של ״נוחות ואי נוחות״ קיבלה מקום מרכזי, ואני חשפתי את ״המרגיעים״ הנוכחים ללא הרף - כמו נגיעה בפנים או ליטוף השיער - שאנחנו נוקטים בהתמודדות שלנו עם לחץ יומיומי. כמו כן, השתדלתי להסביר מהיכן נובעות התנהגויות ״אוניברסליות״ אלה, המסורטטות במחקר פסיכולוגי, בביולוגיה אבולוציונית ובהקשרים תרבותיים שיש בהם כדי להסביר, מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים.

What Every Body is Saying הפך לרב-מכר בינלאומי. הוא תורגם לעשרות שפות, ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בהרצאות שנשאתי בשנים שלאחר הוצאתו לאור, שמעתי שוב ושוב אנשים מבקשים עוד, ובמבנה נגיש וקל יותר להבנה. כשכתבתי את, לא שיערתי בנפשי עד כמה יהיה הספר פופולרי. גם לא תיארתי לעצמי שאנשים ירצו לדעת עוד על הנושא. רבים מהקוראים ביקשו בעיקר ״מגדיר״ פשוט, ספר הדרכה ענייני באשר להתנהגויות שבהן הם עשויים להיתקל בחיי היומיום.

שפת הגוף - כל מה שרצית לדעת הוא המגדיר הזה. הוא מאורגן לפי חלקי הגוף - מהראש ועד כפות הרגליים - ומכיל יותר מארבע מאות הבחנות בשפת הגוף, החשובות ביותר שגיליתי במהלך הקריירה שלי. תקוותי היא שקריאה בשפת הגוף - כל מה שרצית לדעת תעניק לכם אותה בוננות בהתנהגות האנושית, שאני וסוכני אף.בי.איי נוספים נקטנו במטרה לפענח את ההתנהגות של אלה שנתקלנו בהם, כמו גם של אלה שאותם חקרנו. אבל אני רוצה גם שתשתמשו בו כפי שאני עושה בכל יום מאז שהגעתי לארץ הזאת, לשם הבנה מלאה יותר של אלה שאנו יוצרים עימם קשרי גומלין בעבודה או בשעות הפנאי. לאלה מביניכם שמצויים במערכות יחסים חברתיות, איני יכול לחשוב על דרך טובה יותר להבין לעומק את החברים או את בני הזוג שלכם, מאשר ללמוד את האמצעים הראשוניים שבאמצעותם אנחנו מתקשרים - ההבעות הלא-מילוליות. אם אי פעם תהיתם מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים, אם אי פעם תהיתם מה פירושה של התנהגות מסוימת, תקוותי היא לספק את סקרנותכם. אם אתם כמוני, ונהנים להתבונן באנשים, אם ברצונכם לזהות מה אנשים חושבים, מרגישים, למה הם משתוקקים, ממה הם פוחדים או מה בכוונתם לעשות בעבודה, בבית או בכיתה, המשיכו לקרוא.