שקרים במעגל

היה לי משרד קטן, מושלם ומינימליסטי. הוא היה מעוצב בגונֵי אפור מרגיעים והכיל רק שתי כורסאות; כורסה אפורה מכרבלת עבור המטופלים שלי, וכורסה מעור חיוור עבורי. מימין לכורסה שלי עמד שולחן קטן בשביל הפנקס שלי, ועל הקיר שורה של ווים לתליית מעילים, וזהו. חדר טיפולי ההרפיה שלי נמצא מעבר לדלת משמאל. קירותיו היו צבועים בוורוד חיוור מאוד ולא היו בו חלונות, רק שתי מנורות דקורטיביות שהטילו אור זהוב על מיטת העיסוי.

מבעד לתריס הוונציאני שכיסה את חלון המשרד שלי יכולתי לראות כל מי שמגיע לדלת. ישבתי וחיכיתי לבואה של מטופלת חדשה, בתקווה שתגיע בזמן. אם תאחר — טוב, זה ייזקף לרעתה.

היא הגיעה באיחור של שתי דקות, שזה נסלח בעיניי. היא עלתה במדרגות בריצה, הסתכלה סביב בחרדה תוך כדי צלצול בפעמון, כתפיה מכווצות תחת אוזניה מחשש שמישהו יזהה אותה. זה היה מיותר, כי לא הייתה שום לוחית על הקיר שמצהירה על שירותיי.

הזמנתי אותה להיכנס, אמרתי שתרגיש בנוח. היא התיישבה על הכורסה, הניחה את תיק היד לרגליה. לבושה בחצאית כחולה־כהה ובחולצה לבנה, שֹערה אסוף בקוקו מסודר כאילו הגיעה לראיון עבודה. בהחלט הגישה הנכונה. לא כל אחת מתקבלת לטיפול אצלי. חייבת להיות התאמה.

שאלתי אם חם לה מספיק. בדרך כלל החלון פתוח, אבל האביב טרם הפך לקיץ, אז נאלצתי להפעיל את החימום. הבטתי מבעד לחלון כדי לתת לה זמן להתארגן, ומטוס חולף בשמיים לכד את תשומת לבי. כשנשמע שיעול מנומס, החזרתי את המיקוד למטופלת שלי.

הפניתי את גופי כלפיה, ובנימה טיפולית שאלתי אותה את השאלות הסטנדרטיות. הפגישה הראשונה, במובנים מסוימים, היא המשעממת ביותר.

"אני לא מרגישה בנוח לגבי זה," אמרה כשסיימתי רק חצי מהשאלות.

נשאתי את עיניי מהפנקס, שבו כתבתי הערות.

"אני רוצה שתדעי ושתזכרי, שכל מה שאת אומרת בחדר הזה חסוי," אמרתי לה.

היא הינהנה. "אני פשוט מרגישה ממש אשמה. איזו סיבה יש לי להרגיש לא מאושרת? יש לי כל מה שאני רוצה."

רשמתי בפנקס את המילים "מאושרת" ו"אשמה", ואז רכנתי קדימה והישרתי מבט אל עיניה.

"את יודעת במה הנרי דיוויד תוֹרוֹ האמין? 'אושר הוא כמו פרפר; ככל שנרדוף אחריו, כך הוא יחמוק מאיתנו. אבל אם נפנה את תשומת הלב לדברים אחרים, הוא יבוא ויתיישב ברכּוּת על כתפנו'."

היא חייכה, נרגעה מעט. ידעתי שזה ימצא חן בעיניה.