שקרים קטנים גדולים‏

1

"זה לא נשמע כמו ערב טריוויה בית ספרי," אמרה גברת פּטי פּוֹנדֶר למרי אנטואנט. "זה נשמע כמו התפרעות."

החתולה לא ענתה. היא התנמנמה על הספה. חידונים בית ספריים היו חידה בעיניה.

"לא מעניין אותך, מה? שיאכלו עוגות! זה מה שאת חושבת? באמת אוכלים שם לא מעט עוגות, מה? עם כל דוכני העוגות האלה. שככה יהיה לי טוב. למרות שלדעתי אף אחת מהאימהות לא באמת אוכלת אותן. הן הרי כל כך אלגנטיות ורזות. כמוך."

מרי אנטואנט התייחסה בבוז למחמאה. כל הסיפור הזה של "שיאכלו עוגות" התיישן כבר לפני שנים, ולא מזמן אחד הנכדים של גברת פונדר ציין שזה היה אמור להיות "שיאכלו בריוש", וגם שמרי אנטואנט לא אמרה את זה בכלל מלכתחילה.

גברת פונדר לקחה את שלט הטלוויזיה והנמיכה את צלילי רוקדים עם כוכבים. היא הגבירה את עוצמת הקול קודם לכן בגלל קולות הגשם הכבד, אבל המבול כבר נרגע.

היא שמעה צעקות. צרחות זעם סדקו את אוויר הלילה השקט והצונן. משום־מה זה הכאיב לגברת פונדר, כאילו הזעם מופנה כלפיה.

(גברת פונדר גדלה עם אימא כעוסה.)

"שככה יהיה לי טוב. את חושבת שהם מתווכחים מהי עיר הבירה של גואטמלה? את יודעת מה עיר הבירה של גואטמלה? לא? גם אני לא. כדאי שנגגל את זה. אל תסתכלי עלי בזלזול כזה."

מרי אנטואנט ריחרחה.

"בואי נבדוק מה קורה שם," אמרה גברת פונדר נמרצות. המתח מילא אותה חיוניות כמו פעם, כשבעלה היה נוסע, והיא נשארה לבד עם הילדים ושמעה רעשים משונים בלילה.

גברת פונדר נעמדה בכבדות בעזרת ההליכון. גופה החלקלק של מרי אנטואנט גלש בעידוד בין רגליה של גברת פונדר (היא לא הלכה שולל אחרי ההתנהגות החיונית), בשעה שזו דחפה את ההליכון במסדרון לכיוון הדלת האחורית.

חדר התפירה שלה השקיף היישר על החצר של בית ספר פיריווי.

"אימא, השתגעת? את לא יכולה לגור כל כך קרוב לבית ספר יסודי," אמרה לה בתה כשרק שקלה לקנות את הבית.

אבל גברת פונדר אהבה לשמוע את הקשקשת המטורפת של הילדים בהפסקות, ומכיוון שלא נהגה עוד, ממש לא הזיז לה שאת הרחוב סותמות המכוניות העצומות, דמויות הג'יפ, שהיו לכולם לאחרונה. בכולן נהגו נשים במשקפי שמש גדולים שרכנו וצעקו הודעות דחופות להחריד בנוגע לבלט של הארייט ולקלינאית התקשורת של צ'רלי.

אימהוֹת מתייחסות לאימהוּת שלהן כל כך ברצינות בימים אלה. היו להן פרצופים קטנים ונרעשים. ישבנים קטנים ועסוקים שטופפו לבית הספר בבגדי ספורט. היה להן קוקו מתנופף, ועיניהן היו נעוצות בטלפונים סלולריים שהן אחזו כמו מצפן.

זה שיעשע את גברת פונדר. אבל בחביבות. שלוש הבנות שלה אמנם היו יותר מבוגרות, אבל בדיוק כאלה. וכולן כל כך יפות.

"מה שלומך הבוקר?" היא תמיד קראה לעבר הנשים כשישבה במרפסת הקדמית עם ספל תה, או אם השקתה את החצר הקדמית כשעברו.

"עסוקה, גברת פונדר! בטירוף!" הן תמיד צעקו חזרה ודילגו משם, מושכות בזרועות ילדיהן. הן היו חביבות וידידותיות וטיפ־טיפה מתנשאות בעל כורחן. היא כל כך זקנה! הן כל כך עסוקות!

האבות, שיותר ויותר מהם ליוו את ילדיהם לבית הספר, היו שונים. הם מיהרו לעתים רחוקות, תמיד חלפו על פניה בנינוחות מדודה. זה לא סיפור. הכול בשליטה. זה היה המסר. גברת פונדר ציחקקה גם עליהם בחביבות.

אבל עכשיו היה נדמה שהורֵי פיריווי מתנהגים לא יפה. היא הגיעה לחלון והסיטה את וילון התחרה. בית הספר מימן לה לאחרונה מגן חלון, אחרי שכדור קריקט ניפץ את הזגוגית וכמעט הפיל את מרי אנטואנט. (קבוצה של ילדי כיתה ג' הביאה לה כרטיס התנצלות מצויר שהיא הצמידה למקרר.)

בצדה השני של החצר עמד מבנה של שתי קומות, שבקומתו השנייה היו אולם אירועים ומרפסת גדולה, משקיפה לים. גברת פונדר היתה שם בכמה אירועים: שיחה עם היסטוריונית מקומית, ארוחת צהריים שאירחו ידידי הספרייה. זה היה אולם יפה למדי. מפעם לפעם נערכו בו חתונות של תלמידים לשעבר. שם היה אמור להתקיים ערב הטריוויה הבית ספרי. זה היה ערב התרמה ל"לוחות חכמים", מה שזה לא יהיה. גברת פונדר הוזמנה, כמובן. קרבתה לבית הספר הקנתה לה מעין מעמד של כבוד, למרות שאף אחד מבנותיה או מנכדיה לא למד שם. היא אמרה לא תודה לערב הטריוויה הבית ספרי. לדעתה, ערב בית ספרי ללא הילדים הוא חסר טעם.

ההתכנסות השבועית של התלמידים התקיימה באותו אולם. בכל יום שישי בבוקר התיישבה גברת פונדר בחדר התפירה עם ספל תה, אינגליש ברקפסט, ועוגיות ג'ינג'ר. קולות הילדים השרים שנישאו מהקומה השנייה תמיד גרמו לה לבכות. היא לא האמינה באלוהים, מלבד בשעה ששמעה את הילדים שרים.

אף אחד לא שר עכשיו.

גברת פונדר שמעה הרבה קללות. היא לא היתה חסודה בכל הנוגע לקללות — הבכורה שלה קיללה כמו מַלח — אבל היה מרגיז ומטריד לשמוע מישהו מקלל בצרחות מטורפות במקום שהיה מלא בדרך כלל בצחוק ובצעקות של ילדים.

"כולכם שיכורים?" היא שאלה.

מבעד לחלון המוכתם בטיפות גשם, שהשקיף על דלת המבנה, נראו פתאום אנשים נוהרים החוצה. אורות זרקורים האירו את המדרכה סביב הכניסה כמו במה ערוכה להצגה. ענני ערפל תרמו לרושם.

זה היה מראה משונה.

להורי התלמידים בבית הספר פיריווי היתה חיבה מביכה למסיבות תחפושות. הם לא הסתפקו בערב טריוויה שגרתי. מההזמנה הבינה גברת פונדר שאיזה גאון החליט להפוך את הערב לטריוויית "אודרי ואלוויס", כך שכל הנשים התבקשו להתחפש לאודרי הפבורן והגברים לאלוויס פרסלי. (זאת סיבה נוספת לכך שגברת פונדר סירבה להזמנה. היא תמיד תיעבה מסיבות תחפושות.) דומה שהמראה הפופולרי ביותר של אודרי הפבורן היה זה של ארוחת בוקר בטיפאני. כל הנשים לבשו שמלות שחורות ארוכות וכפפות לבנות וענדו שרשרת פנינים הדוקה לצוואר. ואילו רוב הגברים החליטו לכבד את אלוויס של השנים המאוחרות: כולם לבשו טרנינגים לבנים מבהיקים עם אבני חן נוצצות ומחשוף עמוק. הנשים נראו נחמד. הגברים המסכנים נראו מגוחכים להפליא.

בעודה צופה בהם, הכניס אלוויס אחד אגרוף בפרצופו של אחר שמעד אחורה על אודרי אחת. שני אלוויסים גררו אותו מאחור ומשכו אותו משם. אודרי אחת טמנה את פניה בידיה ופנתה הצדה, כאילו אינה מסוגלת להסתכל על הנעשה. מישהו צעק, "תפסיקו עם זה!"

בהחלט. מה יחשבו הילדים היפים שלכם?

"להתקשר למשטרה?" תהתה גברת פונדר בקול רם, אבל אז שמעה את יללת הסירנה מרחוק. ממש באותו הרגע החלה אישה במרפסת לצרוח בטירוף.

גבריאל: שלא תחשבי שאלה היו רק האימהות. זה לא היה קורה אלמלא האבות. אני מניחה שזה התחיל באימהות. היינו השחקניות העיקריות, אפשר לומר. האימהות. המָאמז. אני שונאת את המילה הזאת, אני מעדיפה את הגרסה האמריקאית, מאמיז, היא נשמעת יותר רזה. אגב, יש לי בעיית דימוי גוף. אבל למי אין?

בוני: זאת היתה אי־הבנה איומה. אנשים נפגעו, הכול הסתחרר ויצא משליטה. כמו תמיד. בכל הסכסוכים אפשר ללכת אחורה עד למישהו שנפגע, את לא חושבת? גירושים. מלחמות עולם. תביעות. טוב, אולי לא כל תביעה. אפשר להציע לך חליטה?

סְטוּ: אני אגיד לך בדיוק למה זה קרה. נשים לא מרפות. אני לא אומר שלבחורים אין חלק באשמה. אבל אם הבנות לא היו נטרפות משטויות... זה אולי נשמע סקסיסטי, אבל זה לא, זאת פשוט עובדה. תשאלי כל גבר — לא איזה רוחניק, אמן־בגרוש שמורח־קרם־לחות, אלא גבר אמיתי — תשאלי גבר אמיתי, והוא יגיד לך שנשים הן אלופות אולימפיות בטינה. את צריכה לראות את אשתי בפעולה. והיא לא הכי גרועה שיש.

מיס בַּרנֶס: הורים מגוננים. לפני שהתחלתי לעבוד בפיריווי, חשבתי שהסיפורים על הורים שמעורבים מדי בחיי הילדים שלהם מוגזמים. אבא ואימא שלי, לדוגמה, אהבו אותי, והם כאילו התעניינו בי כשגדלתי בשנות התשעים, אבל הם לא היו כפייתיים לגבַּי.

גברת ליפּמן: זאת טרגדיה איומה, וכולנו מנסים להמשיך הלאה. אין לי מה להוסיף.

קרול: אני מאשימה את מועדון הספר הארוטי. אבל זאת רק אני.

ג'ונתן: תאמיני לי, לא היה שום דבר ארוטי במועדון הספר הארוטי.

ג'קי: את יודעת משהו? אני רואה בזה סוגיה פמיניסטית.

הרפר: מי אמר שזאת סוגיה פמיניסטית? מה זה אומר, לעזאזל? אני אגיד לך מתי זה התחיל: בתקרית ביום ההיכרות בגן הילדים.

גריים: למיטב הבנתי, הכול התחיל במאבק של האימהות־במשרה־מלאה מול אימהות־הקריירה. מלחמת האימהות. אשתי לא היתה מעורבת. אין לה זמן לדברים כאלה.

תיאה: אתם העיתונאים מתים על זווית המטפלת־הצרפתייה. שמעתי היום ברדיו מישהו מדבר על "המשרתת הצרפתייה", דבר שז'ולייט בהחלט לא היתה. לרֶנַטָה היתה גם עוזרת בית. יש אנשים עם מזל. לי יש ארבעה ילדים ושום עזרה בשכר. ברור שאין לי שום בעיה כשלעצמה עם אימהות עובדות, אני רק תוהה למה הן טורחות לעשות ילדים מלכתחילה.

מליסה: יודעת מה לדעתי חימם את כולם? הכינים. אלוהים אדירים, שאני לא אתחיל לדבר על הכינים.

סמנתה: הכינים? איך זה קשור בכלל? מי סיפר לך על זה? בטח מליסה, נכון? הבחורה המסכנה סבלה מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, מזה שהילדים שלה נדבקים כל הזמן. מצטערת. זה לא מצחיק. זה ממש לא מצחיק.

בלש אדריאן קווינלן: שיהיה ברור, זה לא קרקס. זאת חקירת רצח.