שקרים 2: מקוללת

"בוקר טוב, מה קורה כאן?" אני שואלת בחשש את הוריי ואת אינס כאשר אני מביטה מהחלון הגדול ורואה את אליהו מדריך קבוצת גברים ענקיים.

"הידיעה על הנישואים ועל הירושה התפרסמה," עונה אינס. "הכניסה נחסמה על ידי צלמי פפראצי ועיתונאים אשר מעוניינים לראיין אותך ולדעת מי את. מר הירש תגבר את צוות האבטחה כדי לוודא שאיש לא יוכל להיכנס לשטח הבית ולהטריד אותך."

"אני לא מבינה," אני מתיישבת על הספה, מפוחדת. "למה שיהיה אכפת למישהו מהירושה או מהנישואים? דן לא היה מפורסם, אז למה הם מטרידים אותי?"

"דן היה דמות ציבורית מוכרת. עד היום הוא לא סיפק לתקשורת סיבות לכתוב עליו, לא היה מעורב בשערוריות ושמר על פרופיל נמוך, ולכן לא הטרידו אותו. את בעצם מהווה את המרד הראשון שלו. את היורשת ועקב כך מדורגת במקום מאה ושתיים ברשימת עשירי העולם ובמקום השני ברשימת עשירי הארץ. זו סיבה מוצדקת מספיק לכך שהתקשורת תרצה לדעת מי את באמת."

דבריה מבהילים אותי. רשימת הנכסים הידועה לציבור מעידה על כך שירשתי הרבה כסף, התואר 'מיליארדרית' הוצמד לשם שלי, אבל בעצם, אני לא מרגישה כאחת. מבחינתי, דבר לא השתנה, מלבד העובדה שאני גרה בבית יפה.

אתמול, במהלך הפגישה עם אליהו, הוא הסביר לי על עסקיו של דן והבטיח שיהיה כאן כדי לעזור ולתמוך בי בכל דבר. רוב השיחה סבבה סביב מושגים כמו 'מניות', 'דירקטוריון', 'שוק ההון', 'ניירות למסחר' ו'בורסה'. מושגים שלא אמרו לי דבר. כל מה שהיה לי חשוב לדעת הוא שלא אהיה מי שעומדת בראש החברה, אלא יושב ראש הדירקטוריון, והוא ימסור לי דיווחים. לדן גם היו עסקים פרטיים רבים שהוא ניהל בעצמו ויוזמות עסקיות. הוא השקיע בחברות ובפרויקטים בארץ, אך גם בעולם. בסופו של דבר, יצאתי מהפגישה בדיוק באותו מצב שבו התחלתי אותה, בלי לדעת הרבה או להבין דברים לעומק.

"ליהי, מה את מתכוונת לעשות?" אבא שואל בדאגה אמיתית.

"אני לא יודעת," אני מודה בתסכול.

"בוקר טוב," אומר אליהו. אני מסתובבת לכיוונו וממבטו אני מבינה שהייתי צריכה להישאר במיטה הבוקר. לא אהיה מסוגלת לשרוד פגישה עסקית נוספת.

"בוקר טוב. אתה רוצה לשתות קפה בזמן שאתארגן?" אני שואלת וקמה מהספה.

"אשמח, בינתיים אעבור על פרטים נוספים. אוכל להשתמש במשרדו של דן?"

"בוודאי. אינס, תוכלי להכין לאליהו קפה?"

"כמובן, מייד אגיש לך," היא עונה וניגשת אל המטבח.

אני נכנסת לחדרי וממשיכה אל המקלחת. עדיין לא נתקלתי בידיעות על החתונה ואיני יודעת אם החדשות הספיקו להגיע לאוזניו של עוז. אני יודעת שימית סיפרה לו על החתונה, אבל דבר אחד הוא לשמוע ודבר אחר הוא להיתקל בידיעה בערוצי החדשות. הייתי צריכה לספר לו בעצמי ולהכין אותו לרגע שבו הידיעה תתפרסם. הייתי צריכה להתנצל על התנהגותי ולנסות להסביר לו מדוע התחתנתי, אבל הייתי פחדנית ועכשיו מאוחר מדי. אלוהים, הייתי רוצה לראות אותו ולהיות איתו, לדעת שיום אחד הוא יוכל לסלוח לי על מה שעשיתי.

אני יוצאת מהמקלחת לבושה ומתיישבת מול הראי, בוחנת את השתקפותי. בחרתי בחולצה קצרה בצבע ניוד ובחצאית מיני שחורה, ונעלתי נעלי עקב תואמות. אני מתאפרת ואוספת את השיער. לפני שהכרתי את דן הייתי משקיעה במראה שלי לעיתים רחוקות, אך מהיום אצטרך להתאמץ לשמור על הופעה מכובדת מדי יום כדי שאנשים לא יתנשאו מעליי ויתנו לי את הכבוד הראוי.

אליהו יושב מאחורי שולחנו של דן. איתו במשרד יושבים שני גברים שאינני מכירה. חוסר הביטחון מחלחל בי ואני תוהה על מה הם מעוניינים לדבר איתי.

"שלום," אני אומרת בלי לנסות אפילו לזייף חיוך.

"תודה שהצטרפת אלינו, גברת אברמוביץ'. תכירי את אלעד בן חיים, מנהל יחסי הציבור של החברה, ואת אסף אורנשטיין, מנהל התדמית."

"נעים מאוד. בבקשה תקראו לי ליהי." אני מתיישבת בכיסא פנוי וטומנת את כפות ידי בין ברכיי.

"את לא צריכה להיות לחוצה, הגענו כדי לעזור לך," אסף אומר. אני בוחנת את פניו, תוהה כיצד יוכל לעזור לי.

"התכנסנו כאן היום מאחר שעומדת בפנינו תקופה לא קלה שבה התקשורת תרצה לדעת עלייך, ולשם כך נצטרך לבנות לך תדמית מתאימה. המטרה היא לשמר את ערך המניות של החברה ולגרום לבעלי המניות להרגיש בטוחים. עלינו להבהיר שהחברה איננה בסכנה ושהיא תמשיך להתנהל כרגיל גם לאחר מותו של דן," אליהו מסביר.

אני בוהה בו, מתקשה להבין איך הוא מתכוון לגרום לאנשים להאמין שמלצרית פשוטה משדרות, ללא תארים אקדמאיים, תוכל לעמוד בראש חברה משגשגת.

במשך שעות, הם שואלים אותי שאלות על סדר היום שלי, על האופן שבו אני נוהגת להתלבש, על האנשים שאיתם אני מבלה, על קשרים רומנטיים מהעבר ועל שערוריות שעלולות לצוץ. על רוב השאלות אני עונה, אך יש נושאים שאינני מוכנה לדבר עליהם. אחד הנושאים האלה הוא הקשר שהיה לי עם עוז לוי.

"ועכשיו, אני צריך שתחתמי על המסמכים האלה," אומר אליהו לאחר שהשניים עוזבים.

"מה זה?" אני מביטה בתיקיות ומרפרפת בין המסמכים, מתקשה להבין במה מדובר.

"דן העביר את כל נכסיו על שמך לפני מותו, זהו האישור הרשמי לכך."

"אוכל לעבור על המסמכים לפני שאחתום עליהם?"

"כמובן. לפי הבנתי, דן הנפיק עבורך כרטיס אשראי, כיסה את החובות בחשבון הבנק הקודם שלך וסגר אותו."

"נכון. לפני מותו דן פתח חשבונות בנק על שמי, והוסיף אותי לחשבונותיו הפעילים."

"מעולה. המזכירה תעדכן אותך בתאריך ישיבת הדירקטוריון הבאה שבה נציג אותך באופן רשמי בפני חברי הדירקטוריון," אליהו מכריז, לא שואל, גורם לברכיי לרעוד. למה עליי להיות מוצגת באופן רשמי אם אין לי שום עניין לעבוד בעסק המשפחתי? אני לא שואלת דבר, מאפשרת לו לארוז את חפציו, מלווה אותו לדלת ונושמת לרווחה כשהוא יוצא.

"הגיע הזמן," אימא אומרת בדאגה ומובילה אותי אל המטבח. "מי היו האנשים האלה? מה הם רצו? לא אכלת כלום כל היום."

אני מתיישבת ליד הדלפק. אינס מגישה לי מנת דג אפוי בליווי אנטיפסטי וסלט קצוץ.

"אל תשאלי אותי כי אין לי מושג. ישבתי במשרד הזה שש שעות ותהיתי מה, לכל הרוחות, הם רוצים ממני. הירושה הזאת גדולה עליי בכמה מידות." הייאוש הנשמע בקולי מדאיג את אימא, היא נראית אבודה בדיוק כמוני.

"ליהי, נצטרך לחשוב על פתרון ובהקדם. עד היום לא היה לנו דבר, אבל הכרנו את הבעיות שלנו וידענו איך להסתדר עם מחסור ואיך לתמרן כדי לסיים את החודש. הבעיות האלה זרות לנו ונצטרך ללמוד איך לשלוט בהן, אחרת את עלולה לגרום לנזק גדול מאוד ואנשים תלויים בהחלטות שלך."

אני מניחה את המזלג ומביטה באימא בהבנה. כל חיי חלמתי שיהיה לי כסף כדי שאוכל להעניק להוריי חיים טובים יותר. עכשיו, כשיש לי כסף, אצטרך להיות חכמה וללמוד לנהל אותו, או לפחות למצוא אנשים שיעשו זאת עבורי. הבעיה היחידה היא שאיני סומכת על איש.

לאחר הארוחה אני מסתגרת בחדר השינה, מפעילה את הטלוויזיה ומזפזפת בין הערוצים. נושא השיחה העיקרי הוא נישואיו המפתיעים של איש העסקים המנוח דן אברמוביץ'. נראה שכולם מופתעים מהמהלך הלא-צפוי שהספיק לבצע לפני פטירתו, ומופתעים אף יותר מהעובדה שהוריש לי את הונו. מעניין איך עוז הגיב כאשר ראה את הפרסומים ואת התמונות מהלוויה? בכלל, איך כולם הגיבו? מאז עזבתי את המסעדה התנתקתי מכולם, חוזרת בכך על אותן טעויות שעשיתי בעבר. שוב אני מוצאת את עצמי לבד בתקופה שבה הכי הייתי רוצה להיות עם מישהו קרוב, מישהו שיעזור לי לשכוח מכאוס הזה שנקרא חיי.

בסיום פגישתנו מוקדם יותר היום, מנהל יחסי הציבור, אלעד, ביקש ממני לא לצאת מהבית בימים הקרובים ובעיקר לא לדבר עם התקשורת עד שתפורסם הודעה רשמית מטעם החברה, הודעה שהצוות שלו עובד עליה ותתפרסם בזמן הקרוב. הוא הרגיע אותי כאשר אמר שהרעש התקשורתי ידעך בימים הקרובים ואם אשמור על פרופיל נמוך, העיתונאים יאבדו בי עניין. הבעיה היחידה היא שאם אמשיך לשבת בבית ולהרהר בחיים החדשים שבחרתי לעצמי, אאבד את השפיות. כל חיי עבדתי ובתקופה האחרונה הייתי צמודה לדן, עסקתי בארגון החתונה ובהתאקלמות הוריי בחווה ולא היה לי זמן להתבטל. אם לא אוכל לצאת או לעבוד, איך אוכל למנוע מעצמי לחשוב על עוז, על דן או על הירושה?

אני קמה מהמיטה והולכת אל חדר העבודה, מתיישבת ליד המחשב הנייד ומתחילה לברר על אפשרויות ללימודים. אני מבלה שעות בקריאה על מקצועות שונים, מקווה למצוא תחום עניין שימשוך אותי, אך לא מוצאת כזה. אני סוגרת את המחשב בייאוש ופותחת את התיקיות שהשאיר עבורי אליהו. אני קוראת ולא מבינה מה אני קוראת, אבל בכל זאת ממשיכה כדי לנסות להעסיק את עצמי. לבסוף אני מתייאשת וחותמת. מה התועלת בלדעת שיש לי עוד יכטה או עוד מבנה מגורים? כך או אחרת אין לי מושג מה אעשה עם כל הרכוש הזה. למה אדם אחד צריך הרבה כל כך כסף? מה דן עשה עם כל הכסף?

אני מביטה בשעון, מופתעת לגלות שהשעה כבר אחת בלילה. בזבזתי את כל היום על כלום. אני יוצאת אל הגינה ומתיישבת בפינת הישיבה, מתחברת לאינסטגרם ומחפשת פרסומים חדשים של עוז. את התמונה האחרונה הוא פרסם הלילה. משה והוא הצטלמו יחד במסעדה. הוא חזר לארץ. געגועים עולים בי כאשר אני חושבת על המסעדה. אני מתגעגעת לעבודה ולאנשים, אבל בעיקר אליו. המחשבה על כך שהוא בטח עם ימית מבעירה את דמי. אין לי ספק שהיא ניצלה את העובדה שנעלמתי מהשטח כדי להימרח עליו.

אין לי זכות לקנא לו, לא אחרי מה שעשיתי, אבל אין לי שליטה על כך. דן אמר לי בכל הזדמנות שלאחר מותו אהיה חופשייה לחיות את חיי, אבל זה לא נכון. איבדתי את עוז. אני מביטה בצמיד העוגן וליבי מתכווץ. לא התכוונתי לענוד אותו שוב. עוז בטח לא היה רוצה שאענוד אותו, אבל לא יכולתי להימנע מכך. אני אוהבת את עוז כל כך ורוצה שהוא יהיה העוגן שלי. בלי לחשוב יותר מדי, אני קמה וממהרת אל חדר השינה, חוטפת את מפתחות הרכב ואת הטלפון הנייד ויוצאת מהבית. בשעה כזאת בטח העיתונאים כבר עזבו והגיע הזמן שאדבר עם עוז. אני חייבת לבדוק אם יש לנו סיכוי לשקם את מערכת היחסים שלנו. נכון, אצטרך לשקר לו, אבל אעשה ככל שאדרש כדי להשיב אותו אל חיי.

בידיים רועדות אני מצלצלת שוב ושוב בפעמון. זו הייתה טעות להגיע לכאן, בייחוד בשעה הזאת, אבל אני חייבת להסביר לו, אני חייבת להתבונן בעיניו ולדעת אם איבדתי אותו לתמיד או אם יש סיכוי כלשהו שיסלח לי. הבטחתי לדן שלא אספר את האמת ואין בכוונתי לבגוד בגבר היחיד שהאמין בי ונתן לי הזדמנות לבנות את חיי מחדש. אצטרך להיעזר בשקרים כדי להילחם על עוז.

"מי זה?" קולו הזועם נשמע דרך האינטרקום. נשימותיי כבדות, אני מחבקת את גופי ומביטה לצדדים, מוודאת שאיש לא שומע אותי.

"זו ליהי," אני עונה בקול לא מוכר.

"מה את עושה כאן בשעה כזאת?" הוא נשמע מבולבל.

"אני צריכה לדבר איתך," אני מתחננת, "בבקשה, עוז."

המילים יוצאות מפי בטון שבור בשעה שדמעות מציפות את עיניי. השער נפתח. אני צועדת פנימה בצעדים מהוססים. רציתי לשוחח איתו, אך לאחר ששמעתי את קולו אני לא בטוחה שאצליח להתמודד עם השיחה הזאת. איך אביט בעיניו אחרי מה שעשיתי?

דלת הבית נפתחת. הוא עומד בכניסה ללא חולצה, רק מגבת למותניו, אבל לא נראה שהוא אחרי מקלחת. אני נכנסת בחשש, יודעת שהתמונה שאני עומדת לראות תשבור אותי. עוז סוגר את הדלת ואומר לפני שאני פותחת את פי, "אני לא לבד. אם את רוצה לדבר, תצטרכי לחכות שהיא תלך ושאתקלח. את יכולה להכין לעצמך קפה בינתיים."

אני מעזה להרים אליו את עיניי, ולפגוש את מבטו הקר. הוא שונא אותי. אני מהנהנת וצועדת בלי לומר מילה לכיוון המטבח. הוא עולה אל הקומה השנייה וכעבור כמה דקות ארוכות כמו נצח, אני שומעת נעלי עקב נוקשות במורד המדרגות ואת קולה הצפצפני של ימית.

"בגללה אתה מסלק אותי? אני לא מאמינה! היא שיחקה בך, היא בגדה בך, היא התחתנה עם גבר אחר, ואותי אתה מסלק? אותי! תמיד הייתי כאן בשבילך."

"אני לא מסלק אותך. אני מבקש ממך ללכת כי אני צריך לפתור עניין פתוח. אתקשר אלייך מחר, אני מבטיח."

היא לא עונה לו, טורקת אחריה את הדלת. עוז שב ועולה אל הקומה השנייה. אני מתיישבת על כיסא, אוחזת בראשי. אף שאינני מתחרטת על החלטתי, אני יודעת שאשלם עליה מחיר גבוה.

"השעה שתיים בלילה," עוז מציין כאשר נכנס אל המטבח, לבוש במכנסי גלישה. הוא חולף על פניי וריח הסבון המוכר מבעיר בי זיכרונות מודחקים. הוא פותח את המקרר, שולף ממנו בקבוק מים מינרלים קטן ואז חוזר ומתיישב מולי.

אני משחקת באצבעותיי ומזדעזעת כאשר מבחינה בכך שלא הסרתי את טבעת הנישואים. אני מרימה את ראשי ורואה שעיניו נעוצות בה. אני מכחכחת בגרוני במבוכה ואומרת בקול שקט, "רציתי לדבר איתך לפני שהתקשורת..." אני לא מספיקה לסיים את המשפט כי הוא קוטע אותי, ממשיך את המשפט במקומי, "לפני שהתקשורת תפרסם את התמונה של האלמנה הטרייה."

"לא רציתי שתגלה ככה. רציתי שתשמע את הדברים ממני," אני אומרת בחוסר ביטחון, מרגישה את מבטו האינטנסיבי נעוץ בי. אני מניחה שהימים האחרונים נתנו לו שהות מספיקה להתרגל לרעיון שהתחתנתי ואני יכולה לראות שהוא זועם, אבל בכל זאת, הוא יושב מולי בשתיים בלילה ומקשיב לי. "אני מצטערת שהפרעתי לך."

"אני סקרן לשמוע מה יש לך לומר. מה גרם לך להתחתן עם דן אברמוביץ'? מה גרם לך לעזוב אותי בשבילו? כסף? גם לי יש כסף, ליהי," הוא יורה באכזריות. "אם הייתי יודע שזה מה שאת מחפשת יכולתי לתת לך מספיק כדי לצבוע את השיער ולקנות בגדים יוקרתיים."

אני בולעת רוק בכבדות ומשחזרת בראשי את כל מה שתכננתי לומר לו בזמן הנסיעה, אבל מחליטה לספר לו את האמת. לא את כל האמת, אבל חלק ממנה - את החלק החשוב.

"אם הבחירה הייתה בין הכסף שלך לבין כספו של דן, הייתי בוחרת בכסף שלך, עוז."

"אז למה לא בחרת בי?" הוא שואל בטון פגוע, שבור.

"דן העניק לי דבר שלא יכולת להעניק לי. ביטחון." אני שותקת לרגע ונושמת עמוק, מתאפקת שלא לפרוץ בבכי. "את דן הכרתי בזמן שעבדתי במסעדה. הוא היה לקוח קבוע ותמיד דרש לשבת באזור העבודה שלי. מהרגע הראשון הוא שבה אותי בזכות הכריזמה והביטחון שהקרין. נכון, הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות, אבל הוא גרם לי להרגיש חזקה, הוא גרם לי להאמין שאני יכולה להצליח ולהתקדם בחיים, הוא גרם לי להאמין בעצמי." הדמעות מוצאות את דרכן ואני ממהרת למחות אותן. "מצטערת," אני ממלמלת, אבל עוז לא אומר דבר, רק מביט בי. "כשהכרתי אותך קרה לי דבר שלא חשבתי שיקרה אי פעם. התאהבתי בך. התאהבתי באדם שאתה, בלב הגדול שלך, אבל לא יכולתי להילחם עליך, עלינו. אתה צריך להבין שלא היו לי את האנרגיות להילחם כי נלחמתי כדי להחזיק את ההורים שלי, כדי לסיים את החודש, כדי לא לשקוע. הובלת אותי לתהום של רגשות לא מוכרים ודן היה זה שהציל אותי."

"דחפת אותי החוצה בכל פעם שהתקרבתי. איך הייתי אמור לגרום לך להרגיש בטוחה? שכחת כמה פעמים התחננתי בפנייך שתחליטי? שכחת כמה פעמים ברחת ממני בלי לדבר או להסביר? אבל עכשיו אני מבין את ההתנהגות שלך, בטח לא היה קל לנהל שתי מערכות יחסים חופפות."

"לא הייתי עם שניכם, עוז. הקשר עם דן התחזק לאחר שסיימנו את הקשר שלנו."

"אף פעם לא ניתקנו את הקשר. דקה לפני שהתחתנת איתו שכבת איתי. בילית איתי את סוף השבוע בבית החולים ולא סיפרת לי שאת מאורסת לגבר אחר."

"לא יכולתי לחזור בעצמי אחרי שהסכמתי להתחתן איתו."

"הוא ידע עלינו?" עוז שואל בכאב.

"כן, הוא ידע. הוא לא ידע יותר מדי פרטים, אבל הוא ידע שאני מאוהבת בך."

"ובכל זאת הוא התחתן איתך. למה?"

"כי אהבתי גם אותו, עוז, ובחרתי בו. הקשר בינינו היה חזק מאוד. דן הכיר אותי כמו את כף ידו ואני הכרתי אותו כמו שאף אחד אחר לא הכיר אותו קודם. הוא העניק לי את המקום החשוב בחייו, הוא העניק לי את כל כולו."

"הבנתי שהוא נפטר מדום לב," הוא אומר, אבל משהו בקולו גורם לבטן שלי להתהפך. נשמע כאילו הוא יודע שזהו שקר, אבל איך הוא יכול לדעת? איש לא ידע על המחלה של דן.

"כן," אני משקרת, לחיי מאדימות. "הוא מת בשנתו. כשהתעוררתי בבוקר כבר אי אפשר היה לעשות דבר כדי להציל אותו." אני לא מצליחה להחזיק את הדמעות ומניחה להן לשטוף את פניי.

"למה את בוכה? את מתגעגעת אליו?" עוז שואל במרירות.

"אני בוכה מפני שאני מתגעגעת אליו, אני בוכה מפני שפגעתי בך, אני בוכה מפני שאני לא יודעת מה לעשות עם כל הבלגן שדן השאיר מאחוריו, אני בוכה מפני שהכול התמוטט."

"תסתכלי על הצד חיובי, השגת את מה שרצית – כסף." הוא קם ממקומו ואני מנגבת את פניי, מביטה בו. "אני לא יכול לעשות את זה, ליהי, בבקשה לכי."

אני מהנהנת בהבנה וקמה מהכיסא, מרימה את הטלפון הנייד ואת המפתחות של הרכב מהדלפק וממהרת לצאת מביתו. יהיה לו קשה, אבל הוא יסלח לי, בסופו של דבר הוא יסלח לי.