שקרן יפהפה

1 ליהוק אפריל 2015

אין לי סיבה להיות כאן. אני לא צריך לעשות את זה.

לא עוד אחת.

יש לי די והותר לעבוד איתו. אני צריך להפסיק את זה עכשיו.

זה מה שאני אומר לעצמי כבר כמה חודשים.

שיט, על מי אני עובד?

זה אף פעם לא יהיה מספיק. הוא צריך לשלם על מה שהוא עשה, ואני אקח ממנו כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה.

חוץ מזה, יש לי ביצים להודות שזה הפך לדחף. דחיית סיפוקים היא חלק מהמשחק. זו התמכרות. בעולם השפע שלי, שבו אני משיג הכול בלי לנקוף אצבע, צריך לנצור שיאים מסוכנים כאלה.

הם ייעלמו כהרף עין. ממש כמו כל הנאה אחרת בחיי.

אני מציץ בשעוני.

5:58 אחר הצהריים.

אני קם מהספה, הולך לאורך המסדרון הרחב ונכנס לחדר הריק. הוא לא ריק לחלוטין, אבל הוא עשוי להיות. לא טרחתי לעצב את הדירה מאז רכשתי אותה לפני שישה חודשים, אחרי שתקופת שהותי בבוסטון הסתיימה ועברתי בחזרה לניו יורק. זה כאילו תת המודע שלי ידע שאזדקק לחדר הזה בדיוק למטרה הזאת.

במרכז החדר, אני תופס את השלט־רחוק שעל השולחן ולוחץ על כפתור ההפעלה. שלושה מסכים מהבהבים לחיים. אני מתיישב בכיסא העור שהצבתי פה קודם לכן. שלושה פרצופים בוהים בי בחזרה. הזכוכית הכהה ומצופת המראה מונעת מהם לראות אותי בבירור. גם אם יוכלו, המסכה שלי במקומה. הבגדים השחורים וכפפות העור, משלימים את התחפושת שלי.

אנונימיות היא המפתח. אני יותר מדי מפורסם מכדי שכל דבר אחר יהיה מקובל. או לפחות, מקובל נכון לעכשיו. מי יודע מה יקרה בעוד חודש, חודשיים? בכל יום אני נלחם בדחף שלי. אני עשוי להתעורר מחר ולהחליט שהגיע הזמן לוותר, לחשוף את התוכנית שלי.

אני לא מתבייש שבחרתי במסלול הזה כדי להשיג מה שאני רוצה. רחוק מזה. למעשה, להרוס את עצמי תוך כדי התהליך, זה בדיוק מה שאני מכוון אליו. אני רוצה שלא יישאר שום דבר שניתן יהיה לשמר או להציל, כשאסיים.

אבל כרגע, התפקיד הציבורי שלי הוא חלק בלתי נפרד מהתוכנית הגדולה שלי. ומאחר שהחטאים שלי כבר מרובים, מצפוני אינו מייסר אותי אם אני מוסיף להם יהירות, ומודה שאני אוהב את החיים האחרים שלי. שמירה על הזהות שלי בסוד מוסיפה להתרגשות.

התרגשות היא הדבר החשוב ביותר עבורי. בלעדיה, אני מסתכן בכניעה מוקדמת מדי לתהום החשוכה. התהום שהפסיכיאטרית שלי מזהירה אותי כל הזמן שאני ניצב לפתחה.

היא חושבת שהיא חידשה לי משהו, עם אותם שברי הצהרות שהיא הטיחה בי לפני שלוש שנים. היא לא יודעת שאני נועץ מבטים בתהום מגיל חמש־עשרה. אני נועץ בה מבט כבר כל־כך הרבה זמן, עד שהיא הפכה להיות חלק ממני. אנחנו אחד. עדיין לא רקדנו את הריקוד האחרון שלנו, אבל זה רק עניין של זמן.

אני בן עשרים ושמונה.

אני לא אגיע לגיל שלושים.

זהו גורל בלתי ניתן לשינוי, אז אני נהנה כשאני יכול.

״לכל אחת מכן יש תסריט מולה. כשאומר לכן, קראו אותם בקול רם. את הראשונה, פנדורה.״ אני משתמש במעוות קול משום שהקול הטבעי שלי מאופיין בצרידות ייחודית שעלולה להסגיר אותי. בגלל מי שאני, תקעו לי מצלמות בפנים מספר רב יותר של פעמים ממספר הפעמים שעשיתי סקס. וזה אומר משהו.

פנדורה — שם אידיוטי מזוין — מצחקקת, והתלתלים הזהובים שלה מקפצים תוך כדי נענוע ראש להוט. אני מדחיק נהמת רוגז ומפנה אותה לרשימת האולי.

״אני יכול לגעת, הוא אמר.״ היא שוב מצחקקת.

עשר שניות לאחר מכן, אני מעביר אותה בהחלטיות לרשימת הממש לא ולוחץ על האינטרקום. היא זוכה לליווי החוצה, ואני מפנה את מבטי לבחורה הבאה.

אדומת השיער בוהה במצלמה, שפתיה הבשרניות משתרבבות בצורה של נולדתי־למצוץ־לך. אני מודה שהתאורה מחמיאה לה יותר, אבל העיניים שלה פעורות מדי. ירוקות מדי.

אני מכוון את המצלמה ובוחן אותה מקרוב. ״מה צבע העיניים שלך? ואל תגידי לי שהן ירוקות. אני יכול לראות את הקצוות של עדשות המגע שלך.״

היא מסמיקה. ״אהה... הן אפורות.״

אני בוחן את הרשימות בטאבלט שלי. ״מיסי, זה השם האמיתי שלך?״

היא מהנהנת בלהיטות.

״קראת את ההוראות?״

״אהה... כן,״ היא עונה, כשקולה רועד במעין שאלה. אין ספק שהיא לא מבריקה.

״מה היה כתוב בהן לגבי שקרים?״

ההבעה של למצוץ לך נעלמת. ״זה רק עדשות מגע.״ היא רוכנת קדימה, כמעט מעיפה את המצלמה עם הצמד חמד במידת D שלה. ״הנה, אני יכולה להוריד אותן—״

״לא, אל תטרחי. הריאיון שלך הסתיים. לכי עכשיו, בבקשה,״ אני פוקד בקול־הכי־פחות־מופרע שלי, ולוחץ שוב על האינטרקום.

יכול להיות שאני קצת מטורף, לפי ספקטרום כלשהו שהפסיכיאטרית שלי כל הזמן מדברת עליו, אבל אימא, שאלוהים יברך את נשמתה, לימדה אותי להיות ג׳נטלמן. אימא היא כעת מזון לתולעים, אבל אין סיבה שלא אכבד את זכרה עם מעט נימוס.

שפתיה של מיסי מתכווצות, אחר כך מפושקות, כאילו היא עומדת לסנגר על עצמה. השומר השרירי שנכנס לחדר וטופח לה על הכתף משכנע אותה שבנקודה זו, המילים שלה איבדו את משמעותן.

אני פונה למסך האחרון.

עיניה מושפלות. ריסיה ארוכים דיים כדי לגרום לי לתהות אם יש מולי זיוף נוסף. אני נאנח, אחר כך מתבונן בשאר הפנים. ללא מייק־אפ, או מעט מאוד, אם טרחה להתאמץ. שפתיה מלאות, משוחות מעט בגלוס. אני משתמש בכפתורים שעל השלט כדי לעשות זום אין. יש נקודת חן זעירה על הצד השמאלי של פניה, ממש מעל לשפה העליונה שלה. לא זיוף.

אני עושה זום־אאוט, בוחן את כל השאר. חולצת הטי האפורה שלה דהויה, כמעט מרופטת, ועצמות הבריח שלה בולטות מדי. תזונה גרועה לא תמצא חן בעיני הקהל, אבל ניתן לטפל בבעיה בקלות.

בניגוד למאגר הקודם, ממנו בחרתי את המשתתפות הקודמות שלי, היא לא נראית כמו הטיפוס שהולך למועדוני בי־די־אס־אם. אני תוהה לרגע איפה המודעות שפרסמתי בקפידה, גילו אותה.

מתחת לחולצת הטי, החזה שלה עולה ויורד בנשימות קצובות, למרות הדופק ההולם בגרונה שמסגיר אותה. אני עושה זום־אין על הדופק. העור המכסה אותו חלק, כמעט משיי, עם פלומה עדינה של שיער בלונד קרמל המכסה אותו.

משהו בה מושך אותי קדימה אל קצה המושב שלי. אני אוהב את קור־הרוח המעושה שלה. רוב האנשים מתנועעים בעצבנות תחת האור המסנוור של מצלמה.

המבט שלי עובר לביוגרפיה המינימלית שלה. ״לאקי.״

לאט, היא מרימה את ראשה. עפעפיה נפקחים. עיניה הן שילוב של ירוק ואגוז עם שוליים כהים טבעיים אשר מדגישים את העומק שלהן. קשה לי להצביע על זה במדויק, אבל משהו באותו מבט בעיניה מעורר בי עניין.

לעזאזל, אם היה לי לב, אני נשבע שהוא היה מחסיר פעימה כרגע.

״זה השם האמיתי שלך?״

היא מושכת בכתפיה. ״הוא יכול להיות,״ היא ממלמלת.

פאק, יש לי פה עוד שקרנית אחת. ״סודיות יכולה להיות סקסית אם את עושה מבחן במה לתפקיד של הנערה הבלונדינית הבאה. זה לא יעבוד כאן. תגידי לי את השם האמיתי שלך, או שתלכי.״

״לא.״ קולה עטוי חושניות, מספיק כדי להסיח את דעתי לרגע לפני שאני קולט את התשובה שלה.

״לא?״

״עם כל הכבוד, אתה שם אותי מאחורי מצלמה ומחלק פקודות. אני מבינה שאתה מחזיק את הקלפים במסיבה הקטנה הזאת. אבל אני לא עומדת להראות לך את כל הקלפים שלי על ההתחלה. השם שלי, למטרת הריאיון הזה, הוא לאקי. הוא אולי לא רשום כך בתעודת הלידה שלי, אבל אני עונה לשם הזה מאז הייתי בת חמש־עשרה.

זה כל מה שאתה צריך לדעת.״

ובכן... פאק. אני שם לב בהפתעה בלתי משוחדת שאני כמעט מגניב חיוך.

אני משפשף את הפה שלי באצבע המכוסה בכפפה, כשאני נקרע בין לתת לה לחמוק מתגובה על כך שדיברה אליי בצורה כזו, לבין לשלוח אותה לאסוף את חפציה.

אין ספק שהיא מסקרנת אותי. וכל אמת רלוונטית שאני צריך, תתגלה, לפני שהיא חותמת על הקו המקווקו, אם נגיע לזה. אבל כדי שזה יעבוד, היא צריכה לציית להוראות שלי, בלי לשאול שאלות.

״תעמדי. תתרחקי מהמצלמה עד שתגיעי לקיר.״

היא קמה בלי לשאול שאלות, מפגינה מעט רצון טוב. כשהיא מזיזה את הכיסא הניצב בדרכה, היא נעה לאט לאחור. שולי חולצת הטי הרפויה שלה נחים על החלק העליון של ג׳ינס דהויים. עוד לפני שהיא נחשפת במלואה למצלמה, אני מקבל את ההצצה הראשונה שלי לגזרת שעון החול שלה, ארוזה בגוף קטנטן. היא נערת שער משנות החמישים בבגדים זולים. החזה שלה מלא אבל לא לגמרי D, הירכיים והשוקיים שלה חטובים מספיק כדי לעצור את התנועה, עם גוון עור טבעי זהוב המצביע על אפשרות שהיא גדלה במערב התיכון.

היא פוטנציאל לנוק־אאוט — אחרי כמה ארוחות מזינות. אבל ראיתי מספיק ועשיתי מספיק בחיים המסובכים שלי כדי לדעת שהגוף שלה הוא לא מה שימשוך תשומת לב. זה המבט בעיניה. הסודות והצללים שאותם היא מנסה בכוח להסתיר. הם כמעט אוכלים אותה חיה.

לא באמת אכפת לי מהם אותם סודות. אבל הסיכוי לזיין אותם... לזיין איתם, לחשוף אותם למצלמות שלי, מצית להבה מרושעת בתוכי.

״תסתובבי, תפזרי את השיער.״

אצבעותיה מתכווצות לצדי גופה לרגע לפני שהיא נעמדת כשפניה לקיר. יד אחת מורמת ומושכת את הסרט המחזיק את הקשר הרופף שעל קדקודה.

תלתלי קרמל וזהב משתפלים במורד גבה. עבה דיו כדי לבלוע את ידיי, שערה הגלי מגיע אל מעבר למותניה, כשהקצוות הדקים נוגעים בקצה ישבנה המעוגל המושלם.

אני מביט בה למשך כמה דקות, אחר כך מדבר למיקרופון המסווה את קולי.

״יש לך סימני לידה ייחודיים שאני אמור לדעת עליהם, לאקי?״

השאלה מחלחלת לתודעתה. גבה מתאבן לרגע לפני שהיא מאלצת את עצמה להירגע. ״כן.״

״איפה?״

״בקצה העליון של הירך שלי,״ היא עונה.

״תראי לי,״ אני אומר, גם אם אני לא באמת צריך לראות את זה. הסטייליסטים שלי, שנבחרים בקפידה, יכולים להסוות כל סימן לא נאה.

לאט, היא מסתובבת. אני מצפה שמבטה יושפל או שיקרין מבוכה קלה, אבל היא נועצת מבט ישיר במצלמה כשאצבעותיה פותחות את כפתורי הג׳ינס שלה. הרוכסן נפתח והיא מנערת את הג׳ינס מעל ירכיה. תחתוני הכותנה הלבנים שלה פשוטים, המילה האחרונה בלא־סקסיים. למרות זאת, העיניים שלי נמשכות לבד ההדוק המכסה את שפתי איברה.

אני גם רואה רמז לשיער החבוי מאחורי הכותנה.

אני זז בכיסאי, אבל לא מושיט את ידי להתקשחות המתעוררת לחיים מאחורי הרוכסן שלי. עבודת ידיים היא בזבוז זמן מבחינתי. אני מזיין או שאני לא. זה ממש פשוט.

היא מורידה את הג׳ינס עד לגובה הברכיים ומסובבת את רגלה הימנית החוצה. הסימן האדום העגול בחלק הפנימי של הירך שלה הוא ייחודי מספיק כדי שיהיה צורך לכסות אותו. אני רושם לעצמי בראש.

״תודה לך, לאקי. את יכולה להתלבש.״

רמז של הפתעה מופיע על פניה, אבל היא מסדרת את בגדיה במהירות. כאשר היא מסיימת, ידיה חוזרות לצדי גופה.

״הגיע הזמן למבחן המסך שלך. תעבירי את השיער שלך לצד אחד ותתקרבי. תצמידי את הידיים שלך לשולחן, תישעני קדימה, אבל אל תשבי.״

היא ממלאת אחר הוראותיי מילה במילה. אני מכוון את המצלמה כך שתהיה בזווית ללכוד את פניה.

״את מוכנה?״

היא מנידה קלות בראשה.

״נכנסת לפני רגע לבר. את לא מכירה אותי. אבל את רואה אותי, את הבחור שבפינה, שותה ויסקי. ואני רואה אותך. את כולך. כל פנטזיה שהייתה לך אי פעם, אני רוצה להגשים לך. את מצאת אותי, לאקי, את הבחור שרוצה לזיין אותך יותר ממה שהוא רוצה לנשום את הנשימה הבאה שלו. את רואה אותי?״

נחיריה רוטטים מעט. ״כן.״

״מצוין. תסתכלי למצלמה. אל תמצמצי. תראי לי מה שאני רוצה לראות. תשכנעי אותי שאת שווה זיון. תשכנעי אותי ששווה למות בשבילך.״

היא משפילה את עיניה, פניה מהורהרות, אבל היא לא ממצמצת או מאבדת פוקוס. לאט, הבעת פניה משתנה מאדישה למוקסמת. עפעפיה מורמים והיא בתולת־ים ירוקת־עין. תשומת ליבה ממוקדת, איתנה. שפתיה האדומות כדם פשוקות, אבל היא לא מעבירה את לשונה על שפתיה כפי שאני מצפה. היא פשוט... נושמת. שואפת. נושפת.

היא בולעת, תנועה איטית שמושכת תשומת לב לצווארה, אחר כך נמוך יותר לשדיה. מהופנט נגד רצוני, אני צופה בפטמותיה מתקשות כנגד הבד הדק של חולצתה. אצבעותיה לופתות בהדרגה את העץ הקשה וכל שאיפה ונשימה הופכת לדרישה שקטה.

שאיפה... תזיין... נשיפה... אותי...

שאיפה. תזיין.

נשיפה. אותי.

אני לא זז, אבל אצבעותיי מתאוות לשפשף והשרירים שלי שורפים בחוסר מנוחה שלא חשתי מזה זמן רב.

אני צופה בה שולטת במצלמה, גופה נוקשה, מתוח מתשוקה. עיניה פעורות לרווחה, היא אמורה לרצות למצמץ, אבל היא לא.

היא לא זזה, ידיה מתעקלות לאגרופים והיא פשוט נושמת סקס. עיניה דומעות ודמעה מחליקה למטה על לחי אחת. המראה שלה מטהר באופן מוזר, שיא קטנטן.

אני שוקע בכיסאי. ״זה היה מספיק משכנע. את יכולה לשבת, לאקי.״

היא ממצמצת במהירות לפני שהיא שוקעת לתוך הכיסא. תנועה מהירה ואין זכר לדמעה. גם לא להבטחה לזיון של פעם בחיים שהייתה על פניה לפני רגע.

כישורי המשחק שלה מדהימים. לשנייה, אני לא בטוח אם זה טוב או רע. אני לא רוצה שהיא תהיה יותר מדי מלוטשת. אני מסלק את המחשבה ומציץ כלפי מטה ברשימות שלה.

״את רושמת בכתובת שלך מלון?״

הכתובת בקווינס לא מוכרת לי, אבל רשת המלונות ידועה כגרועה במיוחד. אני מסתיר את הסלידה שלי וממתין לתשובתה.

״הגעתי לעיר לא מזמן. אין לי עדיין כתובת קבועה.״

הסודות בעיניה, הבגדים המרופטים, השיער הלא מסודר ושיער הערווה הלא מגולח מתחילים לספר סיפור משלהם. ייתכן שהיא אמיצה מספיק כדי להתחצף אליי כשהיא מסתכנת באובדן של עבודה שמבטיחה שכר של פעם בחיים, אבל היא גם נואשת.

השאלה היא עד כמה נואשת.

״את עובדת כרגע?״

היא מנידה בראשה. ״אני עובדת באופן לא קבוע בשירותי קייטרינג. אבל זה לא משהו שאני לא יכולה לעבוד במקביל לו, אם יש צורך.״

״אז תהיי חופשייה לעשות את זה אם ארצה?״

הייאוש גובר, ואז רמז של כעס מנצנץ בעיניה. ״אם? אתה רוצה להגיד לי שעשיתי את כל זה סתם?״

צחוק קצר נפלט מפי כתגובה לאומץ שלה. ״את לא באמת חושבת שתפלסי את דרכך למיליון דולר במבחן מסך פשוט של שלוש דקות, נכון?״

הכעס עוזב את עיניה, אבל פיה מתהדק לרגע לפני שהיא מדברת. ״אז זה נכון? זו לא רמאות? העבודה הזו באמת משלמת מיליון דולר? עבור... סקס?״ היא שואלת בקול צורם.

״את חושבת שהייתי מודה בזה אם זו הייתה רמאות? מה היה כתוב במודעה?״

הלסתות העדינות שלה מתהדקות לרגע.

״מיליון סיבות לעשות את הצעד.

מיליון סיכויים לפרנסת היעד.

מיליון להיכנע לצד הגשמי

האם את אמיצה מספיק להיכנע,

בתמורה לשכר בלתי נשכח?״

העובדה שהיא זוכרת את המודעה מילה במילה מעידה עוד יותר על המצב הנואש שלה.

אני שותק וממתין שהיא תדבר.

״אז... בהנחה שזו לא רמאות, איך זה יעבוד?״

״אם תעברי את המבחנים הבאים, ואני אחליט שאת מתאימה, את תקבלי את העבודה. את תקבלי מאה אלף דולר על כל ביצוע.״

״אז... עשרה ביצועים... בכמה זמן?״

״תלוי בכמה טייקים יהיה צורך, בין שלושה שבועות לחודש. אבל אני מזהיר אותך שזו עבודה קשה, לאקי. אם את חושבת שאת פשוט עומדת לשכב ולדקלם את ההמנון בראשך, תחשבי שוב.״

אצבעותיה מתופפות על השולחן, הסימן הראשון של עצבנות שהיא הפגינה. ״אני... אני לא אעשה שום דבר... דוחה, נכון?״

״תגדירי דוחה.״

״זה עומד להיות סקס רגיל. לא דברים גופניים... אחרים? כי מבחינתי זה יהיה ׳לא׳ מוחלט.״

הפה שלי מתעוות לרגע כנגד רצוני. ״ההופעות לא יכללו שימוש במים, תוצרי פסולת או קיום יחסי מין עם בעלי חיים.״

אצבעותיה מפסיקות לתופף. ״אוקיי.״ היא ממתינה מעט, נועצת מבט הישר לתוך המצלמה. ״אז מתי אני אדע?״

אני שומע את הדחיפות המוסתרת בקושי ואני שוב משפשף את האצבע שלי על השפה.

״בקרוב. אני אהיה בקשר במהלך השבוע.״ אני לא בטוח למה אני רוצה לשחק איתה. אבל אני מרגיש שלהחזיק אותה על הקצה יוסיף רובד נוסף של התרגשות, שאותה אני ממש צריך.

כאשר היא פותחת את פיה, אני משסע את דבריה. ״שלום, לאקי.״

מחשבה חולפת לגבי מקור שמה מתרסקת לתוך התת מודע. אני לוחץ על השלט־רחוק כדי לזמן את השומר שילווה אותה החוצה, ואני עוזב את החדר.

במשרדי, כמה דקות מאוחר יותר, אני מביא את המסך לשולחן שלי ומפעיל את השירות המוצפן לו אני זקוק. אני פותח את האפליקציה ובתוך מספר דקות, חברי מועדון הג׳נטלמנים היוקרתי שלי נכנסים למערכת הממוחשבת.

הדואר האלקטרוני שלי קצר ותמציתי.

הפקת ק׳ הבאה מתוכננת לצאת לדרך ב־20 במאי, 2015.

מוגבלת לעשרה חברים.

המכרזים מתחילים בעוד חמש־עשרה דקות.

אני מתחיל בספירה לאחור וקם כדי למזוג לעצמי ויסקי נקי. אני בולע את הלגימה הראשונה עם שתי כמוסות של תרופות מרשם, שמיועדות לשמור עליי מלעבור את הסף, לכאורה, והולך בנחת לחלון הנמתח בין הרצפה לתקרה. אני מתבונן למטה על התנועה המתנהלת באיטיות במרכז העיר. הפנטהאוז בקומה האמצעית הוא אחד מבין רבים שבבעלותי בבניין הזה וברחבי העיר ניו יורק.

מבחינה טכנית, אני לא גר כאן. אני רק משתמש בו כאשר לחצים הפכפכים דורשים שאשמור על מרחק מסוים בין בית המשפחה באפר ווסט סייד לבין עצמי. אני אף פעם לא מתרחק לזמן רב. אחת הסיבות היא שהשלמתי עם זה שהמשפחה שלי לעולם לא תעזוב אותי לנפשי.

אני יודע מה שאני יודע. אז הם קיבלו על עצמם להחזיק אותי קצר. אבל עם יותר משלוש מאות נכסים בתיק האישי שלי, וכמה אלפים נוספים בשליטת החברה המשפחתית, יש מקומות רבים להיעלם אליהם כאשר השדים מייללים.

היום, הפנטהאוז במרכז העיר הוא גן העדן הזמני שלי.

אני מסתובב כשהטיימר מצפצף צפצוף התרעה לציון דקה אחת.

אני חוזר לשולחן הכתיבה שלי ומפעיל את מעוות הקול. כשהשעון מגיע לאפס, אני לוחץ על העכבר. ״׳רבותיי, התחילו במכרזים שלכם.״

המילים שלי בקושי גוועות על שפתיי כשחמשת המכרזים הראשונים מופיעים על המסך.

שישים שניות לאחר מכן, סכום המכרז הכולל הוא רבע מיליון דולר. אני מצליב אצבעות וחושב שהלוואי שהייתי יותר נרגש. לכסף אין משמעות. אף פעם לא הייתה לו. זה המשחק הסופי שמרגש אותי.

המחשבות שלי נסחפות שוב ללאקי. אני הופך את אבן החן של החמקמקות שלה לכאן ולכאן ומודה בפני עצמי שיש לה פוטנציאל.

אני רוצה לפצח את כל הסודות שלה, לגרום להם לדמם וללכלך את ידיי בקרביים. אני גם רוצה לזיין אותה עד שהגוף שלה יחדל. ברגע זה ממש, אני לא בטוח מה עוד אני רוצה.

אז אני מתרכז במספרים ההולכים וגדלים על המסך.

חצי מיליון. מיליון. מיליון וחצי.

הטלפון שלי מזמזם פעמיים. אני מרים אותו וקורא את שתי התזכורות לפגישות שמופיעות במסך.

19:00 — ד״ר נתנזון, הפסיכיאטרית שלי.

21:00 — ארוחת ערב עם מקסוול.

אני מאשר מחדש את הראשונה ומוחק את השנייה.

ביטול ארוחת הערב עם מקסוול יביא עולם של רוגז למפתן דלתי. אף אחד לא מבטל ארוחת ערב עם מקסוול בלקווד. אחת הסיבות לכך היא שהוא אחד הגברים הכי חזקים במדינה.

הוא גם אבי.

כן, שמי הוא קווין בלקווד, יורש אחוזת בלקווד, בנם היחיד של מקסוול בלקווד ואדל בלקווד (המנוחה). בבעלות משפחתי מספר עצום של נכסים ברחבי החוף המזרחי של ארה״ב, ומספר קטן יותר במערב. על פי רואי החשבון, אני שווה באופן אישי עשרים ושישה מיליארד דולר.

אבל להתעמת עם אבי בגיהינום, זה מה שאני חי בשבילו. אני עושה זאת מגיל חמש־עשרה. אז אני מתעלם מהזימונים שלו ורואה את הנותרים מאחור נופלים עד שאני נשאר עם עשרת מגישי המכרזים העליונים. המכרזים נעצרים, ובתוך חצי שעה, אני עשיר יותר בכמעט שני מיליון דולר.

אני מבחין בשם מוכר של מגיש מכרז הנמצא בראש הרשימה ואני נוחר בבוז. לקחת את הכסף שלו, מעבר לכל השאר, יהיה מספק באופן מדכדך.

ברגע שהגשת המכרזים מסתיימת, אני סוגר את האפליקציה ומגייס רשימה נוספת. אלפי אתרי צדקה המציגים תמונות של ילדים גוועים ברעב מציפים את המסך שלי. כעבור מספר דקות, חמישים ארגוני צדקה הם המקבלים אסירי התודה של שני מיליון דולר.

ייתכן שאני קווין בלקווד, שמשתמש מדי פעם בתרופות מרשם כדי לשמור על השדים תחת שליטה, שעושה חלטורות כק׳, כוכב פורנו, עבור בודדים נבחרים, שמשלמים מיליונים תמורת עבודתי.

ואני עשוי להיות אידיוט לא שפוי עם בעיות אבא רציניות.

אבל אף אחד לא אמר שאני לא נדבן.