פרולוג
בסטיאנו קונטי נולד רעב.
ונולד בעייתי.
אימו מתה בלידתו ומעולם לא סיפרה מי היה אביו. כל מה שהיה ברשותה עבר אליו – טבעת.
הטבעת הייתה מזהב איטלקי ובמרכזה אזמרגד קטן שסביבו מנוקדות פנינים זעירות.
דודו של בסטיאנו, אב לארבעה ילדים משלו, הציע בהתחלה שהנזירות יגדלו את התינוק היתום ששכב ובכה במחלקת היולדות הקטנה בעמק קאסטה. היה שם מנזר שהשקיף על מיצר סיציליה ויתומים לרוב נשלחו לשם.
אך מצב המנזר היה בכי רע.
האחיות במחלקה היו עסוקות אך מדי פעם בפעם ריחמה אחת מהן על בסטיאנו והחזיקה אותו קצת מעבר לזמן שנדרש כדי להאכיל אותו.
מדי פעם בפעם.
"פמיליה," אמר הכומר לדודו. "כולם יודעים שמשפחת קונטי דואגת לבניה."
בני קונטי שלטו בעמק עד המערב ובני די סאבו החזיקו במזרח.
נאמנות לבני משפחה הייתה חשובה מכול, אמר לו הכומר.
ולכן אחרי שיחה קשה עם הכומר, הזיו של בסטיאנו ואשתו המסוייגת לקחו אל ביתם את הממזר הקטן, אבל עבור בסטיאנו זה אף פעם לא היה בית.
בסטיאנו תמיד נחשב לאאוטסיידר. אם משהו השתבש, הוא היה הראשון שהואשם והאחרון שזכה למחילה.
אם היו ארבעה בריושים לארוחת צהריים, הם לא חולקו בין חמישה.
בסטיאנו הסתדר בלי.
כשישב בבית-הספר לצד ראול די סאבו, בסטיאנו התחיל להבין למה.
"מה ההורים שלכם היו מצילים משריפה?" שאלה הנזירה פרנצ'סקה את כיתתה. "ראול?"
ראול משך בכתפיו.
"אבא שלך," דובבה אותו, "מה הדבר הראשון שג'ינו היה לוקח?"
"את היין שלו."
הכיתה צחקה והנזירה פרנצ'סקה, שרוגזה הלך וגבר עם כל רגע חולף, הפנתה את תשומת ליבה מראול.
"בסטיאנו," סיננה. "את מי הזיה שלך הייתה מצילה?"
עיניו האפורות הרציניות התרוממו אל עיניה ובסטיאנו קימט את מצחו וענה את תשובתו. "את הילדים שלה."
"נכון."
היא פנתה בחזרה אל הלוח ובסטיאנו ישב שם בקימוט מצח כי זו אכן הייתה התשובה הנכונה – הזיה שלו הייתה מצילה את ילדיה. אבל לא אותו.
הוא לעולם לא יהיה במקום הראשון.
עם זאת, בגיל שבע בסטיאנו נשלח לקנות בריושים ואשת האופה פרעה את שערו, והוא היה כל כך לא מורגל לחיבה עד שפניו אורו והיא אמרה שיש לו חיוך חמוד.
"גם לך," אמר לה בסטיאנו, והיא צחקה.
"הנה." היא נתנה לו קנולי מתוק משום שהאיר את הבוקר שלה, ובסטיאנו וראול ישבו על הגבעה ואכלו את הקינוח הדביק.
הבנים היו אמורים להיות אויבים מושבעים – במשך דורות בני קונטי ובני די סאבו נאבקו על הכרמים והשטחים בעמק – אולם בסטיאנו וראול הפכו לחברים טובים.
די היה במפגש הקצר במאפייה כדי ללמד את בסטיאנו שבעזרת קסמיו הוא יכול לשפר את גורלו.
אוה, חיוך חולל פלאים, ובשלב מאוחר יותר הוא למד לפלרטט עם העיניים ותוגמל במשהו מתוק הרבה יותר מקנולי.
למרות המחאות של משפחותיהם, בסטיאנו וראול נותרו חברים. תכופות הם ישבו בראש הגבעה קרוב למנזר, שכבר התרוקן מיושביו, ושתו יין זול. כשהשקיפו על העמק, ראול סיפר לו על המכות שאמו ספגה והודה שהוא לא שש לעזוב כדי ללמוד באוניברסיטה ברומא.
"אז תישאר."
מבחינת בסטיאנו, הדבר היה פשוט מאוד. אילו הייתה לו אימא, או מישהי שדואגת לו, הוא לא היה עוזב.
והוא לא רצה שראול יעזוב, אף שכמובן לא הודה בכך.
ראול עזב.
בוקר אחד בעודו הולך ברחוב, ראה את ג'ינו יוצא בסערה מביתו של ראול כשהוא צועק ומשאיר את דלת הכניסה פתוחה.
ראול כבר עזב, ואחרי מה ששמע מחברו, בסטיאנו חשב שכדאי לבדוק שאמו של ראול בסדר.
"סניורה די סאבו..." הוא דפק על הדלת הפתוחה אך היא לא ענתה.
הוא שמע אותה בוכה.
הזיה והזיו שלו אמרו שהיא מטורללת אבל מריה די סאבו תמיד הייתה אדיבה אל בסטיאנו.
הוא נכנס בדאגה לבית ומצא אותה כורעת על רצפת המטבח ובוכה.
"היי." הוא מזג לה משקה, לקח מטלית, הרטיב אותה במי ברז והצמיד אותה אל החבורה שעל עינה.
"את רוצה שאתקשר למישהו?" הציע.
"לא."
הוא עזר לה לעמוד והיא נשענה עליו ובכתה. בסטיאנו לא ידע מה לעשות.
"למה את לא עוזבת אותו?" שאל.
"ניסיתי הרבה פעמים."
בסטיאנו קימט את מצחו משום שראול תמיד אמר שהפציר בה לעזוב אך שהיא תמיד סירבה.
"את יכולה לעבור לגור עם ראול ברומא?" הציע בסטיאנו.
"הוא לא רוצה אותי שם. הוא עזב אותי," התייפחה מריה. "אף אחד לא רוצה אותי."
"זה לא נכון."
"אתה מתכוון לזה?"
היא הרימה את מבטה והוא רצה לתקן אותה ולומר שכוונתו הייתה שבטוח יש אנשים שרוצים אותה...
לא הוא.
היא הניחה יד על פניו וחפנה את לחיו. "אתה כל כך נאה."
מריה העבירה יד בשערו השחור הסמיך והמחווה לא דמתה למגע של אשת האופה; זה הרגיש יותר מפריעת שיער של חיבה, ובסטיאנו המבולבל הסיר את ידה ופסע לאחור. "אני חייב ללכת," אמר לה.
"עוד לא."
היא לבשה תחתונית בלבד ושדהּ היה חשוף במקצת; הוא לא רצה שמריה תתבייש כשיתחוור לה שגופה חשוף, לכן פנה כדי לעזוב.
"בבקשה אל תלך," קראה אליו.
"אני חייב ללכת לעבודה."
הוא עזב את הלימודים ועבד כעת בבר ששימש ככיסוי לעסקים המפוקפקים יותר של הזיו שלו.
"בבקשה, בסטיאנו..." התחננה מריה. היא שלחה יד אל זרועו, וכשהוא עצר, ניגשה לעמוד מולו. "אוה," התנצלה כשהשפילה מבטה וראתה ששדה חשוף, אך בסטיאנו לא הסתכל. הוא עדיין העמיד פנים שלא שם לב.
עכשיו היא תכסה את עצמה, חשב בסטיאנו, אך היא לא עשתה זאת. למעשה, היא אחזה בידו והניחה אותה על עורה הבשל והבשרני.
הוא זכה להצלחה בקרב הבנות אבל תמיד היה היוזם. הוא שיער שמריה כבת ארבעים, ולמען השם, היא הייתה אימו של חברו הטוב.
"סניורה די סאבו..." ידה לחצה על ידו כשהוא ניסה לסלק אותה.
"מריה," אמרה בקול נמוך וצרוד. הוא הרגיש ושמע את נשימתה העמוקה, וכשהסירה את ידה, בסטיאנו הוסיף לגעת בשדה.
"אתה קשוי," אמרה מריה, ממששת אותו.
"ג'ינו עלול–"
"הוא לא יחזור עד ארוחת הערב."
בסטיאנו היה לרוב המוביל והיוזם, אך לא בבוקר לוהט זה. מריה חזרה לכרוע על ברכיה אבל הפעם מרצונה החופשי. זה נגמר בתוך דקות.
כשהוא עזב, הוא נשבע שלעולם לא יחזור לשם.
אך באותו יום אחר-הצהריים ביקר בסטיאנו בבית-המרקחת כדי להצטייד באמצעי מניעה, וכעבור שעה הם היו במיטה.
לוהט, אסור, פראי – הם נפגשו בכל הזדמנות אפשרית, אף שלמריה זה אף פעם לא הספיק.
"אנחנו מסתלקים מכאן," אמר לה בסטיאנו. הוא קיבל תשלום על עבודתו, ובמקרה הצורך הוא יוכל להשתמש בטבעת של אימו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהיא עם ג'ינו לרגע אחד נוסף.
"אנחנו לא יכולים," אמרה לו, אך יחד עם זאת ביקשה לראות את הטבעת וענדה אותה על ידה.
"אם היית אוהב אותי," אמרה מריה, "היית רוצה שיהיו לי דברים יפים."
"מריה, תחזירי לי את הטבעת."
הטבעת הייתה כל מה שנותר לו מאימו אבל למרות זאת מריה לא ויתרה. בסטיאנו עזב.
הוא טיפס על הגבעה עד המנזר והתיישב להשקיף על הנוף, מנסה לעשות סדר במצב. כל חייו הוא רצה לטעום את הדבר החמקמק שנקרא אהבה אך גילה שזה לא מוצא חן בעיניו. עכשיו היה זה בסטיאנו שרצה לברוח.
והוא רצה את הטבעת של אימו.
הוא נעמד וירד בנחישות אל העיר, שם ראה את זה קורה.
מכונית שנסעה במהירות פנתה בסיבוב במהירות רבה מדי. "סטולטו," רטן וקרא לנהג טיפש כשראה אותו עובר סיבוב נוסף... ואז המכונית סטתה מהכביש.
בסטיאנו רץ לכיוון ההריסות המעלות עשן אך כשהתקרב, אנשים עצרו אותו ואמרו לו שהמכונית של ג'ינו היא שהתרסקה.
"ג'ינו?" בירר בסטיאנו.
"לא!" צעקה אישה שעבדה בבר. "התקשרתי למריה כדי להגיד לה שג'ינו בדרך הביתה ושהוא כועס. הוא גילה עליך! היא לקחה את המכונית ו– "
מותה של מריה ומה שקרה לאחר מכן לא צבע את בסטיאנו באור מחמיא מאוד.
ראול חזר מרומא ובערב ההלוויה הם עמדו על הגבעה שבה נהגו לשבת כילדים.
"יכולת לבחור כל אחת בעמק!" ראול התקשה להכיל את זעמו.
"ניגשתי לבדוק מה קורה איתה – "
אך ראול לא רצה לשמוע שאימו פיתתה את חברו. "ואתה הפעלת את הקסם המזויף הזה..." אחרי הכול, ראול כבר ראה אותו בפעולה. הוא ידע איך בסטיאנו הצליח למשוך אליו בעיניו אפילו את הביישנית בנשים ולהמס התנגדות בחיוך. "הייתי טיפש כשבטחתי בך," אמר ראול. "אתה הרגת אותה."
כן, הוא היה הראשון שהואשם והאחרון שזכה למחילה.
"תשמור מרחק מההלוויה," הזהיר אותו ראול.
אך בסטיאנו לא יכול היה לשמור על מרחק.
ולמחרת המצב החמיר עוד יותר. קטטה עקובה מדם התחוללה ליד הקבר, ומאוחר יותר התברר שמריה השאירה מחצית מכספה לבסטיאנו.
ראול, שפעם היה חברו, טען כעת שבסטיאנו תכנן את מותה של מריה ונשבע שיקדיש את שארית חייו לנקמה בו.
"אתה לא שווה כלום, קונטי," אמר לו ראול. "אף פעם לא היית, וגם עם הכסף של אימא שלי, אף פעם לא תהיה."
"חכה ותראה," הזהיר בסטיאנו.
אומרים שנדרש כפר שלם כדי לגדל ילד.
עמק קאסטה מעולם לא האיר פנים לבסטיאנו, אך כשכל האוכלוסייה רואה בך רמאי, שקרן, פתיין, ממזר... זה מה שאתה הופך להיות.
לכן כאשר ג'ינו השתוי בא להתעמת איתו, במקום לספוג את האגרוף בסנטר, בסטיאנו השיב מלחמה, וכשג'ינו כינה את מריה זונה, בסטיאנו רתח מזעם ופתח פה גדול. הוא סימן בידיו קרניים והטיח בג'ינו את העלבון הגדול מכול.
"קורנוטו!"
קרנן.
בסטיאנו, הסכימו אנשי הכפר, היה הגרוע מכול.
אורלי (בעלים מאומתים) –
שרות חדרים אינטימי
לכל אוהבות הזאנר – ספר חמוד וקליל. סוף ידוע כמו תמיד אבל נחמד להעביר איתו שעתיים.
מורן (בעלים מאומתים) –
שרות חדרים אינטימי
הסיפור נחמד והיה אפשר להתחבר אליו יותר אם לא היה כתוב בגוף שלישי וכך זה מאבד מעצמו וקשה להבין ולהתעמק…