תאומות זהות

מרתה'ס ויניארד: הרפר

ריד זימר לא בתורנות ביום שישי ה־16 ביוני ב19:00, כשבילי, אבא של הרפר פרוסט, נושם את נשימתו האחרונה. ד"ר זימר בפיקניק בלמברט קוב עם המשפחה של אשתו. מסתבר שזו מסיבה מסורתית שהם עורכים בתחילת כל קיץ — מדורה, סלט תפוחי אדמה, עוף משחים על גריל נייד. אח של סיידי זימר, פרנקלין פלפס, הוא אחד מנגני הגיטרה האהובים ביותר בוויניארד — הרפר תמיד הולכת להקשיב לו כשהוא מנגן בריץ — והרפר מדמיינת את ד"ר זימר עם הרגליים קבורות בחול הקר, שר יחד עם פרנקלין את "Wagon Wheel".

הרפר עדיין לצד מיטת אביה כשהיא שולחת לד"ר זימר סמס. כתוב שם: בילי איננו. היא מדמיינת את תדהמתו מהולה באשמה. הוא הבטיח להרפר שזה לא יקרה הלילה. הוא אמר לה שלבילי עוד יש זמן.

"תבקרי אותו כרגיל," אמר ד"ר זימר באותו אחר צהריים כשקם ממיטתה של הרפר, שסדיניה עוד סתורים מהתעלסותם. "אבל תרגישי חופשייה ליהנות מסוף־השבוע שלך." הוא הסתכל מהחלון בשיח לילך, שבִּן לילה, כך נדמה, התפוצץ בפריחה מנקרת עיניים. "אני לא מאמין שזה מתחיל שוב. עוד קיץ."

תרגישי חופשייה ליהנות מסוף־השבוע שלך? חשבה הרפר. היא שנאה כשריד התייחס אליה כאילו היא סתם בת של מטופל, זרה כמעט — אבל האם היא לא זרה באמת? ריד פוגש את הרפר רק כשהיא יושבת ליד מיטת אביה בבית החולים, או כשהם מתעלסים בדירת הדופלקס שלה. הם לא יוצאים לדייטים. הם אף פעם לא נתקלים זה בזה במסעדת קורגי. ריד טוען שמעולם לא ראה אותה נוהגת במשאית המשלוחים של רוסטר, למרות שלפעמים היא מנופפת לו כמו טובעת בלב ים. הרפר וריד שוכבים רק מאז אוקטובר, אז אין לה מושג למה הוא מתכוון כשהוא אומר ״עוד קיץ״. היום התקבל רמז ראשון: ההורים של אשתו, הזוג פלפס הקשיש, מתגוררים עכשיו בביתם בקטמה, אחרי שחזרו לא מזמן מווארו ביץ'. יהיו חובות משפחתיות, כמו הפיקניק הזה, וזה יהיה כאילו ריד חי בכוכב אחר.

הרפר מחכה כמה דקות לפני שהיא שולחת סמס לעוד מישהו. אבא שלה לידה, אבל הוא איננו. הפנים שלו נפולות. הוא נראה מרוקן, כמו בית ריק. בילי מת בזמן שהרפר סיפרה לו על דסטין פֶּדרוֹיָה מהרד סוקס. הוא נשם נשימה רועדת, ואז עוד אחת ואז הסתכל להרפר ישר בעיניים, ישר ללב, ישר לנשמה ואמר, "מצטער ילדונת." וזהו. הרפר הצמידה אוזן אל חזהו. המכונה השמיעה ביפ רצוף. מכריזה על סוף המשחק.

ריד לא מסמס חזרה. הרפר מנסה להיזכר אם יש קליטה בלמברט קוב. היא תמיד מצטדקת בשמו, כי משלושת הגברים שנותרו עכשיו בחייה, הוא זה שהיא מאוהבת בו.

היא שולחת את אותו סמס — בילי איננו — לסמל דרו טרומן ממשטרת אדגרטאון. הרפר ודרו התחילו לצאת לפני שלושה שבועות. הוא הזמין אותה לדייט בזמן ששניהם היו ביריד, והרפר חשבה, למה לא? דרו טרומן הוא בן לאחת המשפחות האפרו־אמריקאיות הבולטות ביותר באוק בלאפס. אימא שלו, איבון טרומן, שירתה כחברת מועצה למעלה מעשור. היא אחת מחמש האחיות סניידר, שלכולן בית ססגוני ומטופח מול אושן פארק. הרפר זוכרת את דרו כשעוד היה ספורטאי בתיכון, והופיע כל שבוע במדור הספורט של הוויניארד גאזט. אחר כך הוא הלך לקולג' ולאקדמיה לשוטרים ולבסוף חזר הביתה, להגן ולשרת.

הרפר חשבה שיציאה עם מישהו חדש תקל על ייסורי הרומן עם גבר נשוי. היא ודרו יצאו שש פעמים: ארבע פעמים הם אכלו אוכל מקסיקני בשרקי (זאת המסעדה החביבה על דרו, מסיבות שהרפר לא לגמרי מבינה), פעם אחת אכלו צהריים בדיינר במנחת קטמה, והדייט האחרון היה ערב ״מגונדר״ במסעדת פירות ים ובשרים עם נוף לים ומלצרים מזמרים. הרפר ידעה שדרו מצפה לסקס בסוף הערב, אבל היא הצליחה להדוף אותו עד כה, כשהשתמשה באביה הגוסס כתירוץ לכך שהיא לא מסוגלת לאינטימיות.

דרו משתוקק להכיר את הרפר לאמו, אחיו, גיסתו, אחייניו ואחייניותיו, דודותיו, דודניו, והילדים של דודניו — כל משפחת סניידר־טרומן המורחבת — אבל גם זה צעד שהרפר עדיין לא מוכנה אליו. חלק ממנה כן נכסף להיטמע, להתמסר לדאגה טרחנית, צקצוקים, בישולים, טפיחות עידוד והערצה, אפילו ויכוחים ומבטים סקרניים בשל עורה הלבן. בקצרה, יש משהו מושך בקשר ה״רשמי״ עם דרו. אבל המציאות המרה נשארת בעינה: הרפר אוהבת את ריד ורק את ריד.

הרפר נאנחת. דרו עובד משמרת לילה. הוא עושה משמרות כפולות בסופי־שבוע, אבל עם כל הדבילים ששותים יותר מדי ונהנים מימי הקיץ הראשונים, זה שווה את זה? הוא יצא לשלושים קריאות, היא מניחה, ועשרים שבע מהן יהיו שיכרות והפרת סדר ושלוש יהיו תאונות הכוללות נהג מונית שעדיין לא מתמצא באזור.

הגבר השלישי שנותר בחייה של הרפר הוא חברה היקר והפגום ברנדן דונגל, שגורש לצ'אפי. הרפר רוצה להודיע לברנדן שבילי מת, אבל ברנדן כבר לא מסתדר עם סמסים. אותיות האלף־בית רוחשות סביבו כמו צרעות קטלניות. הוא משתמש בטלפון רק כדי לברר מה השעה.

שום דבר מד"ר זימר. האם הרפר תיאלץ להתקשר? היא נהגה להתקשר לד"ר זימר כל הזמן, עם שאלות רבות ולגיטימיות בקשר למצבו של אביה — אי־ספיקת כבד, אי־ספיקת כליות, אי־ספיקת לב. סופו של בילי פרוסט היה רצוף אי־ספיקה.

איש בוודאי לא יאשים את הרפר אם תתקשר לריד עכשיו, אחרי שאביה מת. אבל יש לה תחושת בטן לא נעימה. היא מחכה.

בילי פרוסט מת בגיל שבעים ושלוש. לבה של הרפר נצבט כשהיא כותבת את ההספד שלו במוחה, בזמן שהאחות מנקה אותו ומכינה אותו לנסיעה הכיפית לחדר המתים. ויליאם אוֹשוֹנֶסי פרוסט, חשמלאי אמן ומעריץ נלהב של הרד סוקס, מת אמש בבית החולים מרתה'ס ויניארד, באוק בלאפס. הוא השאיר אחריו בת, הרפר פרוסט.

ו...עוד בת, טביתה פרוסט... ונכדה, איינסלי קרוז... ואישה לשעבר, אלינור רוקסי־פרוסט, כולן מננטקט מסצ'וסטס. מה הכי יפתיע? תוהה הרפר. שלבתו יש אחות זהה אבל שונה בתכלית מהמטורללת החמודה שעושה משלוחים ברוסטר אקספרס? או שבילי היה נשוי למעצבת האופנה הבוסטונית המפורסמת אלינור רוקסי־פרוסט, הידועה יותר כאר"פ? או העובדה המזעזעת שהחצי השני של משפחתו של בילי חי באי היריב — גן העדן המגונדר למיליארדרים? אחותה התאומה של הרפר, טביתה, לא דרכה במרתה'ס ויניארד כבר ארבע־עשרה שנה ואמה של הרפר, אלינור, לא היתה שם מאז ירח הדבש שלה, ב־1968. אחייניתה של הרפר, איינסלי, מעולם לא היתה שם. זה העציב את בילי. כשרצה לראות את איינסלי הוא נאלץ לנסוע לננטקט, דבר שהקפיד לעשות מדי אוגוסט.

בטוחה שאת לא רוצה להצטרף? הוא נהג לשאול את הרפר.

בטוחה, נהגה הרפר לענות. טביתה לא רוצה אותי שם.

בנות, מתי תלמדו כבר? נהג בילי לומר, והרפר היתה מבטאת יחד איתו בלי קול: משפחה זה משפחה.

משפחה זה משפחה, חושבת הרפר. זאת בדיוק הבעיה.

שום תשובה מריד. הרפר מדמיינת אותו אוכל פשטידה. סיידי, אשתו של ריד, מפורסמת בפשטידות שלה. לאימא שלה היה דוכן בצד הכביש, וסיידי הפכה את אפיית הפשטידה הביתית למכרה זהב. היא שוכרת מטבח מסחרי קטן וחנות בוויניארד הייבן — במרחק קילומטר וחצי, לא יותר, מהדירה של הרפר — ומוכרת פשטידות בסיטונאות: תות־ריבס, אוכמניות־אפרסק, לובסטר. פשטידת לובסטר עולה ארבעים ושניים דולר. הרפר יודעת את זה מפני שבימיו האחרונים בילי פרוסט הפך לחובב שלהן. אחת ממעריצותיו (מני רבות) הביאה פשטידת לובסטר חמימה וריחנית, ממולאת בבשר סרטנים ברוטב שרי סמיך, מכוסה בצק זהוב, ובילי הכריז שהוא מת ובניגוד לכל הציפיות הגיע לגן עדן. כשמצבו של בילי החמיר מאוד, אבל הוא עדיין הצליח לאכול, הרפר החליטה שמחובתה לקנות לו פשטידת לובסטר. היא נכנסה בחשש לחנות — הקרום הפריך — בידיעה שסביר להניח שלראשונה תיפגש פנים אל פנים עם רעייתו של המאהב שלה.

הרפר התכוננה מראש, אבל המפגש עם סיידי היה הלם. היא היתה הרבה יותר נמוכה ממה שהרפר ציפתה. ראשה בקושי ביצבץ מעל לדלפק הפשטידות. היו לה שיער קצר כמו של בן ועיניים בולטות שהעניקו לה הבעה של דמות מצוירת בהפתעה תמידית.

נראה שלסיידי אין מושג מיהי הרפר. היא לא הפגינה שום חשדנות, רק חייכה חיוך נעים שחשף רווח בין השיניים הקדמיות. הרפר ידעה שיש גברים שרווח כזה הוא סקסי בעיניהם, אבל הרפר מעולם לא הבינה את המשיכה. אם לה היו שיניים כאלה, היא היתה מטפלת בזה מיד אצל האורתודונט.

"איך אני יכולה לעזור?" שאלה סיידי.

"אבא שלי גוסס," פלטה הרפר.

עיניה של סיידי יצאו מעט יותר מחוריהן.

"הוא רוצה פשטידת לובסטר," אמרה הרפר. "זה הדבר היחיד שהוא מבקש. גברת טוביאס הביאה לו אחת בשבוע שעבר, והוא לא מפסיק לדבר על זה."

"גברת טוביאס היא לקוחה נהדרת," אמרה סיידי. היא הטתה את ראשה. "אבא שלך הוא בילי פרוסט במקרה?"

"כן," אמרה סיידי. היא הרגישה כמו ברכבת הרים, מטפסת, מטפסת...

"גברת טוביאס סיפרה לי שהוא חולה. את יודעת שהוא התקין לי כמה מנורות כשרק פתחתי את החנות? הוא היה החשמלאי היחיד שהסכים לעשות את זה. כל האחרים אמרו לי להתקשר לקבלן שהתקין כאן את החשמל, כשעוד מכרו כאן נרות ריחניים, אבל הבחור ההוא כבר מזמן בכלא."

"באטנס," אמרה הרפר, כמעט בעל כורחה. בילי אסף הרבה מהלקוחות של באטנס ג'ונס כשבאטנס הורשע בהעלמת מס.

סיידי הוציאה פשטידת לובסטר חמה מהתנור. לרגע חשבה הרפר שתקבל את הפשטידה בחינם, מתנה לאיש שעשה טובה לסיידי זימר, לפני זמן רב.

"ארבעים ושניים דולר בבקשה," אמרה סיידי.

הרפר התקשתה לדמיין את ריד וסיידי יחד בביתם. היא ידעה איפה הם גרים — ברחוב וסט טיסברי, ליד פילד גאלרי — אבל היא מעולם לא היתה בפנים. היה לה קל יותר לדמיין את הזימרים יושבים זה לצד זה על החול מול המדורה בלמברט קוב. אולי סיידי שרה נפלא, בעוד שהרפר — שאהבה לשיר במלוא גרון במשאית רוסטר אקספרס שליחויות — היתה זייפנית. הרפר ידעה שזאת לא תחרות, לא מהסוג של עמודת יתרונות וחסרונות. אהבה היא תעלומה.

דִי, האחות החביבה על הרפר, מציצה לתוך החדר. "איך את מחזיקה מעמד?"

הרפר מנסה להנהן — אוקיי — אבל מצליחה רק ללטוש עיניים. "אני לא משיגה את ד"ר זימר," היא אומרת ואז מתחילה לדאוג שחשפה הכול. "כלומר, אני יודעת שהוא לא תורן, אבל חשבתי שכדאי שאספר לו. בילי היה המטופל החביב עליו."

די מחייכת אל הרפר בסלחנות, והרפר מצפה שתאמר לה שכל המטופלים של ד"ר זימר חביבים עליו. זה הקסם בד"ר זימר. הרפר מתחילה לחשוש שדי מחכה שהיא תפנה את החדר. אחרי הכול היא כבר לא לקוחה משלמת.

אבל די רק אומרת, "היית טובה אליו, הרפר. במידה מסוימת אולי תראי בזה ברכה."

ברכה? חושבת הרפר בכעס. היא רוצה לומר לדי ללכת לאכול עוד קצת עוגה, אבל אז היא תוהה אם אין משהו במה שהיא אומרת. בעשרת החודשים האחרונים הקדישה הרפר את חייה לדאגה שבילי עומד למות. עכשיו שהוא הסתלק, היא חופשייה מבחינה מסוימת. אין שום דבר אחר לדאוג לו. אבל היא עטופה מעיל אבל כבד, עצבות כה עזה ונוקבת שראוי לקרוא להם בשם אחר. מאז הגירושים של הוריה, כשהיתה בת שבע־עשרה, בילי היה ההורה ״שלה״. הוא היה החבר שלה, הגיבור שלה, בעל ברית נאמן, שותף לחיי היומיום. היא לא יכלה לחלום על אבא טוב ממנו — ועכשיו הוא איננו.

איננו.

הרפר מוחה את הדמעות, יונקת נשימה ארוכה ואומרת, כמו החיילת האמיצה שבילי ראה בה, "ממשיכים קדימה."

"כל הכבוד," אומרת די. "אני אלך להביא את החפצים של בילי."

ממשיכים קדימה: לבקשתו של בילי, גופתו תישרף וטקס האשכבה ייערך במועדון הגולף פארם נק. אחרי שהרפר תמכור את הבית של בילי, היא תוכל להפסיק לעבוד ברוסטר אקספרס, משרה שקיבלה מתוך ייאוש שלוש שנים לפני כן, כשג'וד פיטרה אותה מכל טוב הגינה, בעקבות אסון ג'ואי בואן. ואז מה היא תעשה? על הנייר היא יכולה להקים חברת גינון משלה. היא בטוחה שלקוחות עדיין מבקשים אותה, ולא רק משום שנהגה לכסח את הדשא בחזיית ביקיני. למרות הראיות הנסיבתיות, היא אדם נחמד וטוב.

די מופיעה שוב עם ניירות שהרפר צריכה לחתום עליהם ושקית גדולה עם הבגדים והחפצים של בילי, כולל הרכוש היקר לו ביותר — שעון אומגה 1954 מזהב, שירש מאביו. בילי פרוסט הגיע למרתה'ס ויניארד ב־1995, אחרי שנשאר בלי גרוש בעקבות גירושיו מאלינור, ונאלץ להיאבק קשות, ממש כמוה, שבאותה שנה היתה סטודנטית שנה א' בטוּלֵיין. בילי קושש עבודה כחשמלאי, שאריות שהשאירו באטנס ג'ונס ודומיו. הוא התיידד עם גוזמי עצים, מובילים ומתקיני בידוד. הוא התיידד עם הדייגים והספנים, עם עוברי האורח והנרקומנים שבילו בווֹרף פאב, ובעת שכרות הציקו לכרמן, הברמנית בקוּפּ דה־ויל.

אבל בילי תמיד ענד את שעון האומגה מזהב, וזה הבדיל אותו מכל היתר.

מה תעשה הרפר בשעון? לא היה לה למי להעביר אותו.

לטביתה יש את איינסלי, אבל איזה עניין תמצא בת שש־עשרה באומגה 1954 מזהב? הרפר חושבת על ואייט, אבא של איינסלי. בילי חיבב את ואייט. אבל הרפר יכולה להציע שוואייט יקבל את השעון? לא.

טביתה היא כאב שיניים שאי־אפשר להתעלם ממנו אפילו לשנייה נוספת. שישה שבועות לפני כן, כשמצבו של בילי החמיר מאוד, הרפר העתיקה את מספר הסלולרי של טביתה מרשימת אנשי הקשר של בילי, ובסיועם של חצי תריסר בקבוקי בירת אמיטי איילנד ושלושה שוטים של ייגרמייסטר, השאירה לטביתה הודעה שאם היא רוצה לראות את בילי לפני שהוא מת, כדאי שתעשה את זה בקרוב. טביתה לא ענתה — וזה לא מפתיע. הרפר מצטערת שלא התקשרה לטביתה כשהיא פיכחת, כי היא חוששת שהבליעה מילים בהודעה, מה שבוודאי הקל מאוד על התעלמות ומחיקה.

מותו של בילי מצדיק שיחת טלפון נוספת, אבל הרפר כועסת מכדי לנהל שיחה מתורבתת. האם טביתה טרחה בכלל להקשיב להודעה? האם היא באה לבקר? האם דרכה בוויניארד מאז מות בנה, ג'וליאן, לפני ארבע־עשרה שנה? לא ולא. ננטקט נמצאת במרחק 11.2 מייל, כך שזה בהחלט לא היה עניין של מרחק.

הרפר שולחת לטביתה את אותו הסמס. בילי איננו. ואז, כשהיא יושבת בבטחה בג'יפ ברונקו שלה, היא נשברת ומתקשרת לד"ר זימר.

הטלפון מצלצל שש פעמים, ואז הוא עונה בקול מהוסה. הרפר מדמיינת אותו מתרחק מהמדורה ועומד בצללים.

הוא אומר, "אני מצטער, הרפר. חשבתי שיש עוד זמן. שבועות."

איזה מין רופא הוא? היא רוצה לשנוא אותו או לפחות להאמין שהוא לא־יוצלח, אבל היא לא מצליחה. ריד מעניק למטופליו את כל מה שיש לו. הוא מתעכב עד מאוחר בסיבובי הרופא, הוא לעולם לא מאיץ במטופלים, הוא מתחשב, עקבי, חביב, מסביר. בעשרת החודשים היא לא חשה אפילו פעם אחת שהוא רוצה או צריך להיות במקום אחר, כאילו בילי הוא המטופל היחיד שלו. מדי פעם היה ד"ר זימר מופיע עם הפתעה או פינוק לבילי — גיליון בגדי הים של הספורטס אילוסטרייטד, ראש חץ שמצא בטיול, שוקולדים שהוא ידע שבילי אוהב (וטכנית אסור לו לאכול). ריד זימר היה כמו רופא מסדרת טלוויזיה, רק טוב יותר, כי היה אמיתי. הוא היה חתיך ואנושי כאחד. לפעמים היו לו עיגולים שחורים סביב העיניים, מפני שעבד כל הלילה. לפעמים היו לו זיפים או שהיה סתור שיער. לפעמים הוא הופיע בג'ינס וטישרט שחורה מתחת לחלוק הלבן. להרפר פשוט לא היתה ברירה אלא להתאהב בו.

"בוא אליי," היא אמרה.

"לא הלילה. אני..." קולו נשבר, והרפר מדמיינת את סיידי חוטפת את הטלפון מידו. להרפר היתה תחושה מבשרת רעות מאז שקמה בבוקר. היא הרגישה כמו פיש, ההאסקי הסיבירי שלה, כשאוזניו מזדקרות. הכלב מסוגל לשמוע עכבר מפליץ במרחק שלושה מייל. "אני צריך להישאר כאן עם המשפחה שלי."

זאת לא המשפחה שלך, רוצה הרפר לציין. זאת המשפחה של סיידי.

"המשפחה שלי הלכה עכשיו לעולמה," אומרת הרפר.

ריד שותק — הרפר לא יודעת אם מתוך אשמה או פיזור נפש.

"התקשרת לאחותך?" הוא שואל. "או לאימא שלך?"

אימא שלי? חושבת הרפר. חה! אם הרפר תתקשר לאלינור לספר לה שבילי מת, אמה רק תמשוך באפה או תשתעל בתגובה.

אולי. פעם, בתקופת ההפגזות העזות שקדמו לגירושים, כל מה שאלינור רצתה הוא שבילי יתפגר. תגובתה האדיבה ביותר תהיה משהו כמו, אני מצטערת על האובדן שלך, יקירתי, אבל עם הכמות שהוא עישן, בילי ידע שזה בלתי נמנע.

אלינור לא תמיד חשה כך, כמובן. פעם, לפני הרבה שנים, אלינור רוקסי־פרוסט ובילי פרוסט היו זוג דינמי, ממגנט — אלינור מעצבת אופנה מבטיחה, בילי הבעלים של פרוסט קבלני חשמל בע"מ. הם גרו בביקון היל בבית שירשו מהוריה של אלינור וגידלו בו תאומות זהות. הם נהגו כמצופה מהם: הלכו לכנסייה יום ראשון אחד בחודש וגם בחג המולד ובפסחא, כמו אפיסקופלים טובים. הם שלחו את התאומות לווינזור, בית הספר הפרטי לבנות שבו למדו לפניהן אלינור ואמה. בילי ואלינור הלכו למסיבות בפארק פלאזה, במוזיאון לאמנות ובמועדון הרווארד. באירועים חברתיים הם צולמו לעתים קרובות כל כך, עד שפיתחו פוזה שהפכה לסימן המסחרי שלהם: אלינור קורנת אל העדשה ובילי כורך זרוע נחשית סביב מותניה ומנשק את צווארה. הם היו חביבי בוסטון. העיר אהבה אותם.

הרפר חושבת שמה שהרס אותם בסופו של דבר היה ההצלחה. השמלות של אלינור נהפכו לפופולריות עד כדי כך שהיא יכלה לפתוח בוטיק תלת־קומתי שנשא את שמה, ברחוב ניוברי. במשך שנתיים כמעט בילתה אלינור בחנות מבוקר עד ערב, משגיחה על השיפוצים ועל העיצוב. תצלום של אלינור בחצאית עיפרון, עקבי סטילטו ומגבעת, שולחת למצלמה מבט פלרטטני של אישה עובדת, הופיע במגזין וימנ'ס וור דיילי. וזה הדבר הראשון שהרגיז את בילי.

"אמא שלכן," אמר בילי, מציג את התמונה לראווה בשולחן ארוחת הבוקר, "שמחה רק כשהיא במאה אחוז שליטה."

התאומות הבינו עד מהרה שהבעיה האמיתית היא שאלינור לא שכרה את שירותי החברה של בילי לעבודות החשמל בבוטיק. היא סירבה לכך מתוך עיקרון. היא אמרה שעבודה משותפת תהרוס את הנישואים שלהם.

"קשקוש מקושקש," אמר בילי. "אימא שלכן היא סנובית בסתר. היא לא רוצה שהצלמים המגונדרים יצלמו תמונה של בעלה הפועל. היא תמיד חשבה שהתחתנה עם גבר נחות ממנה."

הרפר זוכרת ריבים קולניים באותה שנה. בילי האשים את אלינור שזנחה את משפחתה לטובת החנות. אלינור התרעמה נגד מה שכינתה, כף הרגל של בילי על גרונה. למה הוא לא רוצה שהיא תצליח? מאז הערב הראשון שלהם הוא ידע שהיא מעוניינת בקריירה.

בילי החליט שהדרך היחידה להשאיר את אלינור בבית היא שהוא יצא יותר. הוא התחיל לבלות שלושה, ארבעה לילות בשבוע באייר פאב בדורצ'סטר עם חבורת גברים שאלינור הגדירה כבריונים. החברים של בילי לא יותר טובים מווייטי באלג'ר המאפיונר או כנופיית וינטר היל, היא אמרה.

Au contraire,1 אמר בילי, במבטא צרפתי מושלם גם אחרי שש או שבע כוסיות ויסקי, הודות לשנים הרבות שבילה עם אלינור. החברים שלו מדרום בוסטון הגונים. הם עודדו את בילי לרוץ למועצת העיר.

על גופתי המתה, אמרה אלינור.

אמן, אמר בילי.

בילי ואלינור התגרשו בקיץ שקדם לעזיבת התאומות, כל אחת לקולג' שלה. התאומות היו בנות שבע־עשרה, עדיין קטינות — וכיוון שטביתה הלכה ללמוד בבנינגטון והרפר בטוליין, עמדו לעבור ארבע שנים לפחות עד שהבנות יהיו עצמאיות כלכלית. הרעיון לפצל את הבנות היה של אלינור — אחת תישאר תחת האחריות הפיננסית של אלינור ותגור איתה בחופשות הקיץ, והשנייה תלך עם בילי. בחגים הבנות יחליפו הורה. אלינור לא יכלה לסבול את המחשבה על חלוקת זמן — שתי הבנות עוברות מהורה להורה, חפציהן נודדים במזוודה בין בתים. זה לא יאה, היא אמרה.

עכשיו הרפר מבינה שמה שהפחיד את אימא שלה הוא להישאר לבד. ההורים של אלינור מתו. אחותה, פלוסי, עברה לפלורידה. לאלינור לא היו חברים, רק שותפים עסקיים.

מה שאלינור לא הביאה בחשבון הוא ששתי הבנות יעדיפו ללכת עם בילי. כשהן אזרו סוף־סוף אומץ להודות בכך, אלינור צחקה בביטול ואמרה, "כל הבנות מעדיפות את אבא שלהן. זה ידוע. אני ללא ספק העדפתי את שלי. אבל לבילי אין מספיק כסף בשביל שתיכן, אז אני חוששת שאחת מכן תצטרך להישאר איתי. לא אכפת לי מי מכן, כי בניגוד אליכן, לי אין העדפה. אני אוהבת אתכן באותה מידה. תפתרו את זה בעצמכן בבקשה. עד הבוקר."

אותו לילה היה אחד המייסרים ביותר בחייה של הרפר — שעות של לחישות מפצירות, ויכוחים והתמקחויות, ולבסוף מריבה של ממש עם אחותה. הרפר טענה שתמיד היתה טיפונת יותר קרובה לבילי — היא האתלטית בין השתיים, זאת שמעריצה את הרדסוקס! טביתה טענה שקראו לה על שם אימא של בילי, ואילו הרפר ירשה את שם הנעורים של אימא של אלינור, ויוויאן הרפר רוקסי, שהיתה אישה נפלאה. לפיכך, אמרה טביתה, הרפר צריכה ללכת עם אלינור וטביתה עם בילי. כך זה נמשך ונמשך עד שהבנות — שכמעט עברו למכות של ממש — החליטו להכריע את המחלוקת בדרך שנהגו להכריע כבר שבע־עשרה וחצי שנים: אבן, נייר ומספריים.

בילי לימד אותן את הפתרון הזה. הוא טען שאין ויכוח בעולם שאי־אפשר לפתור בעזרת אבן, נייר ומספריים. בעיני בילי קטטות, עורכי דין או מלחמות היו מיותרים: כל מה שצריך הוא יד והבנת החוקים הבסיסיים — מספריים גוזרים נייר, אבן מנפצת מספריים, נייר עוטף אבן.

ואם לא אוהבים את התוצאה, נהג בילי לומר, פשוט מבקשים הטוב משלוש.

כדי לפסוק מי תלך עם בילי, טביתה שלפה אבן והרפר שלפה נייר. הרפר זכתה.

טביתה האשימה אותה ברמאות.

איזו רמאות? אמרה הרפר. קראתי לך את המחשבות? אבל היא הניחה לטביתה ״פשוט לבקש״ הטוב משלוש. ושוב טביתה שלפה אבן והרפר שלפה נייר. הרפר ניצחה.

היא זו שתלך עם בילי.

אפשר לומר שהקשר של הרפר עם טביתה לא חזר להיות כפי שהיה. שנים אחדות הן שמרו על קשר נימוסי, אבל כבר לא היו חברות. בילי עזב את בוסטון. הוא קנה בית בשדירות דאגט בוויניארד הייבן, ואילו אלינור נשארה בעיר, בבית הנאה, הארבע־קומתי ברחוב פינקני. ואז, כשאלינור מכרה את קו הנעליים שלה לסטיב מאדן — עסקה שעורך הדין שלה המליץ לדחות עד אחרי הגירושים — היא קנתה בית נוסף, בננטקט.

כל בת נשארה עם ההורה ״שלה״ בקיץ, ובהתאם לתוכניתה של אלינור, נסעה לבקר את ההורה השני בתקופת החגים. הרפר תמיד דמיינה את המעבורות שלהן מתנודדות זו בגליה של זו ופסי ההתעבות שבזנב מטוסיהן מצטלבים בשמים.

לתאומות היה סיכוי אחד להתאחד מחדש: אחרי שטביתה ילדה ילד שני — בן, ג'וליאן — שלושה חודשים בטרם עת. טביתה היתה זקוקה לעזרה, והרפר חשה לעזרתה... אבל הדברים השתבשו להחריד. ג'וליאן מת וטביתה ראתה לנכון להאשים את הרפר — לא רק במותו של ג'וליאן כי אם גם בניצחון באבן, נייר ומספריים ובכל דבר שהסב לה סבל בחייה הבוגרים.

את הורסת הכול, אמרה טביתה. הכול באשמתך.

זה היה לפני ארבע־עשרה שנה, והתאומות בקושי דיברו מאז.

הרפר מבינה שריד מחכה שתשיב. היא לא אוהבת לחשוב על אחותה או על אימא שלה, כי מה שקורה זה שהיא מרגישה כאילו מכסים את עיניה וחוסמים את פיה.

"שלחתי סמס לטביתה," אומרת הרפר. "אני מתארת לעצמי שהיא תספר לאימא שלי."

"יופי," אומר ריד. "תקשיבי, אני מצטער אבל אני חייב ללכת."

"אז לא תבוא לפגוש אותי?" שואלת הרפר. "אני איאלץ להתקשר לדרו?" זו אמירה נואשת ומלוכלכת. הרפר סיפרה לריד שהתחילה לצאת עם סמל דרו טרומן ממשטרת אדגרטאון, וזה הפריע לריד. דרו נהנה מכמה יתרונות: נעורים, רווקוּת, גוף של שוטר ומשפחה מורחבת גדולה — וחוץ מזה הוא בחור נחמד. סמל טרומן וד"ר זימר מכירים זה את זה בגלל מנת יתר של הרואין. דרו הזריק נלוקסן שלוש פעמים בשנה האחרונה, ואחר כך הסיע את המכורים ישר לבית חולים, שם הם הועברו לטיפולו של ד"ר זימר.

"בבקשה אל תתקשרי לדרו," אומר ריד. "פשוט לכי הביתה. תתכרבלי עם פיש."

"פיש הוא כלב, ריד, לא בן אדם," אומרת הרפר. "בילי מת בזמן שהקראתי לו סטטיסטיקות של פדרויה. אתה מבקש ממני משהו לא הוגן, ואתה יודע את זה."

"אני אגיע בבוקר," אומר ריד.

"הלילה," אומרת הרפר.

"בסדר, הלילה," הוא אומר. "אבל מאוחר. חצות. ולא לבית שלך — זה מסוכן מדי. אני אפגוש אותך בחניון של חוף לוסי וינסנט."

"וזה בטוח בעיניך?" שואלת הרפר. לפני שריד הרגיש בנוח להגיע לדירה שלה, הם נהגו להיפגש בחניון האחורי של רחבת ההחלקה על הקרח, אחרי שעת הסגירה. שם ללא ספק נטוש בעונה הזאת, אבל החוף... "עוד רגע קיץ, ריד. אנשים מסתובבים בכל מקום."

"אני יודע," הוא אומר. "אבל אני לא נוסע דרומה." הוא בטח מבין שזה נשמע נבזי, כי הוא מוסיף, "זה הכי טוב שאני יכול, אם זה חייב להיות עוד הלילה."

"זה חייב להיות עוד הלילה," אומרת הרפר. "לוסי וינסנט בחצות."

"רק לחמש דקות, שבהן אתן לך נשיקה ואגיד לך שהכול יהיה בסדר," הוא אומר.

"הכול יהיה בסדר?" היא שואלת.

"כן," הוא אומר.

הרפר קופצת הביתה להוציא את פיש לטיול. הוא כלב, לא בן אדם, אבל הוא עומד ליד דלת הכניסה ומחכה לה, אף שלאחרונה הוא בדרך כלל ישן במיטת הכלבים שלו ובקושי מפנה את ראשו כשהרפר נכנסת. אבל היום הוא שם, כפותיו על ירכיה, מלקק את פניה, מעניק לה את מלוא אהבתו. הוא יודע. זה ממלא את עיניה של הרפר בדמעות. הכלב שלה יודע שבילי מת, אבל היא חשה צורך לספר לו על כך בעצמה. היא תופסת את חוטמו של פיש, מביטה לעיני הקרח שלו ואומרת, "אבא איננו, חבוב." הוא מיילל בקינה ומחכך את צדי גופו ברגלה של הרפר, והיא נאלצת לדחוף אותו בכוח אל הדלת לחצר הקדמית, שם הוא משתין על שיח ההורטנסיה הגדול ביותר בגינה. אחר כך הוא מדלג חזרה למטבח, והרפר אומרת לו, "הלילה טלה, לזכרו של אבא." אבל פיש לא טורף את האוכל כהרגלו. הוא מרים מבט אל הרפר, כמו כדי לקבל רשות. "תאכל," היא אומרת. ופיש מטה את ראשו אל הקערה במעין הדרת כבוד אבֵלה.

כשהרפר יוצאת מהבית, היא נוסעת לסופרמרקט לקנות שישיית בירות אמיטי איילנד ושלושה בקבוקוני ייגרמייסטר. הקופאית, רובין, מכירה את הרפר עשרים שנה, אבל היא חברה קרובה של ג'וד, אז הרפר תמיד חשדנית ומסויגת.

"רוצה שקית?" שואלת רובין.

"כן, בבקשה," אומרת הרפר.

אולי רובין שמעה כבר על בילי, כי היא זורקת לשקית חטיף כלבים לפיש, בחינם.

השעה שמונה וחצי, השמש כרגע שקעה. הרפר מעדיפה את החורף, כשמתחיל להחשיך בשלוש וחצי, וכשהיא גומרת את המשמרת, כבר חושך מוחלט. השמש הקיצית חושפת יותר מדי.

הרפר פותחת בירה בעזרת אבזם המתכת של חגורת הבטיחות ולוגמת חצי ממנה, אחר כך היא מדביקה לפיה את פיית בקבוקון הייגר. אִמה היתה מתחלחלת.

הרפר היתה צריכה לנסוע ברחוב מידל כי דרך סטייט מובילה היישר לבית של ג'וד, והרפר רואה מכוניות ומשאיות חונות משני צדי השלט ״כל טוב הגינה״. זו מסיבת תחילת־הקיץ המסורתית שג'וד עורכת לעובדיה. היא צולה חזיר ומכינה לחם תירס וסלט תפוחים ירוקים שהיא עושה במו ידיה, וממלאת אמבטיית אמייל בבקבוקי בירה. סטלה, בת הזוג של ג'וד מכינה בבלנדר קוקטייל מאדסלייד, וכולם מקשיבים לג'ק ג'ונסון, והחדשים חושבים, וואו, איזה מקום עבודה אדיר! רק העובדים הוותיקים יודעים שזה יום החופש האחרון שיקבלו עד יום העבודה, שבו תערוך ג'וד עוד מסיבה, עם לובסטרים.

הרפר לוחצת על דוושת הגז. היא לא רוצה להתעכב אפילו עוד רגע ליד הבית של ג'וד.

סירנה. אורות. הרפר בודקת את המראה הפנימית.

משטרה. היא מתנשפת ומעיפה מבט בבקבוקים הפתוחים לצדה, אבל אין לה זמן להיפטר מהם, ואין לה איפה להחביא אותם. היא מדליקה אורות מהבהבים ועוצרת בשולי הכביש.

זה הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו. המוניטין שלה כבר הרוס, מוכתם, רמוס בנעליים כבדות. שלוש שנים לפני כן הרפר נעצרה כש״עשתה טובה״ לאדם ששמו ג'ואי בואן, שהכירה היכרות שטחית בלבד. הוא היה לקוח קבוע בדליה׳ס, היכן שהרפר נהגה למלצר ערב בשבוע. ה״טובה״ היתה להעביר חבילה לבן של משפחת מונָקו, שהיו לקוחות של חברת הגינון של ג'וד. הרפר היתה אמורה לכסח את המדשאה ולעשב את הערוגות בבית מונקו למחרת. כל מה שהיה עליה לעשות הוא להסתיר את החבילה מתחת לקש ודשן במריצה שלה, ולהכניס אותה לבית. הבן של משפחת מונקו יֵצא החוצה לקחת אותה. הרפר היתה אמורה להחנות את המריצה מחוץ לדלת הצדדית ולהפנות את גבה — ועל זה היתה צריכה לקבל מג'ואי בואן שלושת אלפים דולר. הרפר תיארה לעצמה שהיא מעבירה סמים, אבל ההצעה היתה מפתה מכדי לדחות אותה. היא היתה זקוקה לכסף. בשלב ההוא, היא עדיין גרה בבית של בילי ורצתה דירה משלה, אבל יקר בוויניארד, וקשה לחסוך.

מה שהרפר לא ידעה זה ששוטרים וסוכני אף־בי־איי צפו מזה שבועות בבית מונקו והמתינו למשלוח המסוים הזה. כשהבן לקח את החבילה, דילגו הסוכנים מעל הגדר, צנחו מתוך העצים וחצו את המדשאה בריצה. הבן נאזק, וגם הרפר.

בחקירה הרפר הסבירה למשטרה שזאת הפעם הראשונה והיחידה בחייה שהעבירה משהו בשביל מישהו. ג'ואי בואן הוא לקוח במסעדה שבה היא עובדת, היא הסבירה. הם עידכנו אותה שג'ואי בואן מבוקש על סחר בסמים בכל האזור שבין האַפֶּרקייפ לבין ניו בדפורד.

הרפר בילתה שמונה־עשרה שעות במעצר עד שבילי השיג לה עורך דין. היא שוחררה וקיבלה רק שישה חודשים על תנאי, אבל איבדה את המשרה שלה, גם בכל טוב הגינה וגם בדליה׳ס. ג'וד הוגאן לא הסתירה את התיעוב שחשה כלפי הרפר על שהכתימה את שמה הטוב של חברת הגינון שלה. אחרים שהחלו לשנוא את הרפר — גלויים פחות אך מפחידים הרבה יותר — היו הלקוחות שנהגו לקנות סמים מג'ואי.

אבל מה שהיה ככל הנראה הכי גרוע, הוא שהשכנה של משפחת מונקו היתה אישה בשם אן־לֵיין קרֶנשו, שבמקרה היתה שותפתה למעונות של אלינור רוקסי־פרוסט בימי הקולג׳. אלינור מיד שמעה על המעצר של הרפר, וללא ספק חלקה את החדשות המזעזעות עם טביתה. אז מה הסיכויים שהרפר לא תרגיש כמו כבשה שחורה משחור?

כל אחת אחרת היתה עוזבת את הוויניארד. העובדה שהרפר נשארה העידה על עליבותה.

לא היה לה לאן ללכת.

ואבא שלה כאן. היה כאן.

דמעות בלתי קרואות מציפות את עיניה. אביה מת. היא פשוט תספר את זה לשוטר. תשחק בקלף הרחמים.

היא פותחת את החלון. היא חונה בערך מאה מטר מביתה של ג'וד וחוששת שמישהו — מי שזה לא יהיה — במסיבה יראה אותה.

"הֵי, מותק."

היא מרימה את הראש. זה דרו.

"מה?" היא אומרת. היא מסתכלת במראה הפנימית. זו ניידת של משטרת אדגרטאון, לא של וסט טיסברי. היא צונחת בכבדות במושב, והקלה מתנקזת דרך כפות רגליה. "היית חייב לעצור אותי בצד?"

"את כל כך יפה שזה לא חוקי," הוא אומר. הוא רוכן מבעד לחלון לנשק אותה. "חוץ מזה נסעת מעל המהירות המותרת."

"באמת?" היא שואלת.

"למה נסעת עד לכאן?" הוא שואל. "אני עוקב אחרייך מאז הסופּר."

"ברצינות?" היא אומרת. בדרו יש משהו קצת סטוקֶרי. אולי הוא חושד שהיא מסתירה ממנו סוד. "אתה לא עובד?"

"אני בהפסקה עד תשע," אומר דרו. "האמת שנסעתי אלייך לבית חולים, ואז ראיתי את המכונית שלך." הוא מעיף מבט בבירה. "כדאי לך להיזהר עם זה."

"אני בדרך לאקווינה, לנקות את הראש," היא אומרת. "מתוק מצדך שאתה דואג לי, אבל כמו שאמרתי לך בטלפון, אני חושבת שאני פשוט צריכה להיות לבד."

דרו מהנהן. היא חולה עליו במדים. הוא כל כך חתיך, כל כך זקוף, כזה מתקן־עולם חסר לאות. למה היא לא יכולה להתאהב בדרו?

"הדודות מכינות לך סיר של נזיד לובסטרים," הוא אומר. "אני אביא לך אותו מחר."

"הספקת לספר להם על בילי?" שואלת הרפר.

"התקשרתי לעדכן את אימא שלי," אומר דרו. "ווֹנדה ומייוויס באו לעזור לה עם השעועית, אז הן שמעו. וונדה מיד הלכה להתחיל את הנזיד. זו התגובה המותנית שלהן למוות — סיר של משהו חם ומנחם, כדי שלא תשכחי לאכול ותהפכי לעור ועצמות."

"הן לא צריכות לטרוח," אומרת הרפר. "הן אפילו לא מכירות אותי."

"הן יודעות שאני מחבב אותך," אומר דרו. הוא רוכן לעוד נשיקה. "וזה מה שחשוב."

הרפר מחייכת וסוגרת את החלון.

בחצות הרפר על סף הירדמות במושב הברונקו. לידה חמש בירות ושני בקבוקונים ריקים, וחוץ מזה היא עצרה בסופרמרקט של אלי לקנות צנצנת מלפפונים ובצל מוחמצים — ארוחת הערב שלה. (הדאגה של הדודות במקומה). בתשע ארבעים וחמש הגיעה לחניון חבורת תיכוניסטים שחזרו מהים, ומאז אין שם איש. זאת הקלה: חוף לוסי וינסנט עדיין בטוח לגמרי.

ריד מגיע בחצות אפס אפס. הוא דייקן מאין כמוהו. הרפר מזיזה את המושב לאחור ויוצאת מהמכונית. הוא אמר חמש דקות, והרפר יודעת שזה מה שתקבל — לא פחות, לא יותר. הוא מכבה את מנוע הלקסוס שלו, יוצא מהמכונית ורץ אליה. הוא פורש את זרועותיו והיא מתמוטטת על חזהו.

"הוא איננו," היא אומרת. "אני לעולם לא אראה אותו שוב. זה בלתי נתפס, זה העניין."

ריד מהדק את חיבוקו. הוא רופא. התמודדות עם המוות היא חלק מתפקידו — לא כל יום, אבל לעתים קרובות למדי.

הוא אומר, "כולנו נמות, הרפר. לבילי היה סוף שלֵו. האדם שהוא הכי אהב בעולם היה לצדו והקריא לו סטטיסטיקות של פדרויה. איזו דרך נפלאה להסתלק."

הרפר מרימה אליו את פניה, ושפתיהם נצמדות. שפתיו חמות. בכל פעם שהיא מנשקת אותו היא נדלקת, אבל הלילה היא שחוקה מבכי, והתשוקה שלה גולמית ועזה. הוא מגיב אליה, פותח את פיו, מגשש אחרי לשונה, מצמיד את פלג גופו התחתון אל גופה. הוא מזיז את פיו אל הנקודה שמתחת לאוזנה. ידיו בכל מקום. הם הולכים לעשות סקס. הרפר לא מאמינה. הוא בטח שתה כמה בירות בפיקניק המשפחתי, ואולי כוסית ויסקי כשחזר הביתה, כי הוא לא בתורנות בסוף־השבוע הזה. הוא יותר משוחרר מהרגיל, פזיז כמעט.

ידיו מחליקות מתחת לחולצתה. הוא פותח את האבזם הקדמי של החזייה. הוא משחק עם הפטמות, אחר כך מטה את ראשו ומוצץ את פטמתה השמאלית עד שהיא גונחת. היא לא עומדת בזה. היא מלטפת את קדמת הג'ינס שלו.

הוא משחרר יד כדי לפתוח את הרוכסן, והרפר שולחת יד לדלת המכונית.

"לא," הוא אומר, "בחוץ."

"בחוץ?" היא שואלת. זה ריד? ריד זימר? הוא אפילו לא טורח לשים קונדום, דבר שבדרך כלל הוא קנאי לגביו. הוא פשוט נדחק לתוכה. גבה של הרפר צמוד לדלת הברונקו, וממש באותו רגע היא מבחינה בפנסי מכונית. חולפת, היא חושבת. אבל לא: המכונית פונה לחניון. מתקרבת. הרפר מנסה להתנתק, אבל ריד לא מבחין באורות או בצליל המנוע. הוא שקוע מדי במקצב שלו, ועיניו עצומות. הוא גומר בגניחה ובצמרמורת, קול רך שנפלט אל צווארה של הרפר.

הרפר דוחפת אותו, אבל מאוחר מדי. דלת מכונית נטרקת, ואישה צועקת, צורחת, צווחת. "ריד! ריד! ריד!"

זאת סיידי.

צרפתית: נהפוך הוא.