תאמינו או לא

כשהתחלתי לעבוד במשרד לפני חמש שנים, מיקי כבר עבד שם. קודם הוא עשה במשרד את הסטאז' ואחר כך נשאר לעבוד. ככה אלה אמרה לי. אני לא שאלתי. אני לא הייתי שואלת אף פעם כלום. אלה היתה אומרת ואני שומעת. היא היתה אומרת כל כך הרבה דברים, שגם אם הייתי רוצה לשאול לא היה לי מתי מרוב הדיבורים שלה.

"תמיד משאירים את הכוכבים," אלה אמרה, תכף ביום הראשון כשבאתי, "השאלה רק באיזה תחום..." ועשתה את הפרצוף הזה שאז, ביום הראשון, לא הבנתי מה היא בכלל רוצה ממני, ורק עשיתי עם הראש למעלה ולמטה חזק שתחשוב שהבנתי, שבטח שהבנתי.

זה היה ממש אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי. ישבתי לידה בדסק "בשביל ללמוד את העבודה", ככה היא אמרה. כמו שאתם בטח מבינים, לא הבנתי שום דבר מהחיים שלי. הכול נראה מפחיד. כולם נראו מפחידים. פשוט ישבתי ואמרתי לעצמי, אל תזוזי ואל תעשי רעש, ובסוף היום הזה ייגמר. מה יהיה מחר? על זה לא רציתי לחשוב. ואז פתאום כשהרמתי את הראש ראיתי את הבנאדם הכי יפה שראיתי בחיים שלי, אפילו שזה לא כזה נחשב, כי כמה בני אדם אני כבר ראיתי בחיים שלי? שלא בעיתון "לאשה", אני מתכוונת.

והבנאדם הזה, ששמעתי שקוראים לו מיקי, אמר לאלה, בשקט, "עוד פעם ההדפסות שלי מתעכבות? בקשה אחת יש לי שם. שלושה עמודים. זה הכול." ואלה התחילה להגיד שיש לחץ ועומס וכל מיני דברים, ואז מיקי הסתכל עליה, ישר, לא אמר כלום, חייך אליה כזה חיוך ובסוף אמר, "בחייאת, אלה, בשבילי?" ואלה, שנהייתה אדומה, קמה והלכה לכתבניות לצעוק עליהן למה לוקח להן כל כך הרבה זמן להוציא בקשה אחת מסכנה.

מיקי הוא בטוח הבנאדם הכי יפה שגם אתם ראיתם בחיים שלכם. יש לו עיניים כחולות גדולות ושיער בלונדיני חלק - קצת, אבל ממש קצת, ארוך. לא כמו של בת, אבל לפעמים כשהוא מזיז את הראש השיער זז ביחד איתו. ויש לו שתי גומות חן כשהוא צוחק, ומיקי, כמו שאתם כבר יודעים, צוחק הרבה. הוא גבוה ונראה נהדר, ועיתון "לאשה" בטח היה שם את התמונה שלו אם רק מיקי היה רוצה, עם כל השחקנים והעשירים וכל אלה שתמיד טסים לכל המסיבות האלה, ולכל ההשתזפויות האלה בכל המקומות האלה. וכולם תמיד צוחקים, רק צוחקים, מה יש להם אלה לצחוק כל כך הרבה בחיים שלהם? וכל הזמן הם מתחתנים ומתגרשים ומחבקים אחד את השני, כולם חברים של כולם, כל האנשים היפים האלה. לובשים רק את הבגדים הכי יפים, ועושים רק את הדברים הכי יפים בחיים שלהם, ואני יודעת שזה באמת לא יכול להיות, ואף פעם לא יהיה, אבל כשאני קוראת בלילה לאט את העיתון, אני מרגישה כאילו גם אני קצת טסה איתם, והולכת איתם לכל המקומות הנהדרים האלה, צוחקת ומתחתנת ומתגרשת כמו שהם. כאילו. לא באמת.

בסוף קמתי מהשולחן והלכתי להגיש את כל המסמכים שמיקי אמר לי.

כשחזרתי למשרד אלה צעקה עלי, כמו שידעתי שהיא תצעק, שאיזה חסרת אחריות אני, ככה להסתובב עם המסמכים ביד ולא בתוך התיק. לא אמרתי לה כלום. לא היה לי כוח, מה אני אתחיל עכשיו, ידעתי, להגיד לה שכבר עמדתי בתור להגיש אותם, ואז פתאום הרגשתי כזה רע, ככה שכשהגעתי למזנון אפילו לא שמתי לב שהם ביד שלי ולא בתיק. ובטח שלא סיפרתי לה על כל מה שקרה. השתגעתי? בחיים היא לא תפסיק להגיד לי איזה בושות בטח עשיתי למשרד, ושאני צריכה לנשק לה את הכפות רגליים - כמו שעל כל דבר כמעט היא אומרת - שהיא לא מספרת את זה לגברת כץ.

"אני אדפיס הכול," אמרתי בשקט, אפילו שזה היה המון מסמכים וממש לא היה לי כוח, והראש נורא כאב לי, כי זה לא שתכף יכולתי להתחיל להדפיס. קודם הייתי צריכה לגמור את כל העבודות האחרות שלי. למיין את הדואר, ולחלק אותו, ולעשות תיוקים ובטח גם להגיש שתייה בישיבה שהיתה צריכה להיות, אלה אמרה לי את זה עוד בבוקר. אבל היום בכלל לא התרגשתי לפני הישיבה. אפילו חשבתי שהלוואי שאלה תשלח אותי לאיזה מקום לעשות משהו, ושהיא תגיש במקומי.

תמיד אני נורא אוהבת להגיש את השתייה. אני נכנסת לחדר הישיבות, ואז גברת כץ מחייכת אלי ואומרת, זאת זוהר שתיקח את ההזמנות שלכם. ואז כל אחד אומר לי מה הוא רוצה, ואם זה קפה או תה, ואיזה קפה, ועם סוכר או בלי, ואני עושה עם הראש בסדר-בסדר. ותמיד יש איזה מישהו שאומר "ותזכרי הכול?" וגברת כץ תמיד אומרת, "זוהר הקטנה שלנו, יש לה זיכרון פנומנלי," ואחרי הרבה זמן שהתביישתי, בסוף שאלתי את אלה מה זה אומר. "זה שום דבר. זה רק אומר שאת זוכרת דברים, ביג דיל, זה לא איזו מחמאה שהפנים שלך זורחות כל פעם, כאילו אמרו לך שאת מיס תבל לפחות." אבל אפילו שזה לא ביג דיל, כמו שאלה אומרת, אני אוהבת שגברת כץ אומרת את זה כל פעם שאני עושה משהו הכי טוב, וכולם מסתכלים עלי ושומעים את השם שלי ויודעים שזאת אני, זוהר, עושה משהו אחד הכי טוב. אני. זוהר. אבל הייתי שמחה אם גברת כץ לא היתה אומרת גם "הקטנה".

בעוד כמה זמן, אם כל זה לא היה קורה, היו צריכים להגיע המחשבים שכולם נורא חיכו להם. המשרד שלנו הוא הראשון בענף שמכניס מחשבים למשרד, ככה אלה היתה אומרת לכולם. המחשבים היו צריכים להיות כבר במשרד החדש שבעוד כמה זמן, אם כל זה לא היה קורה, היינו צריכים לעבור אליו, משרד כזה יפה שאף אחד עוד לא ראה ושכולם יתפוצצו. ככה אלה היתה אומרת לי אחרי כל פעם שהיתה הולכת לראות איך זה מתקדם.

אלה אוהבת שקורים לה דברים שכולם מתפוצצים בגללם, גם אם זה המשרד שהוא בכלל לא שלה. "את החתונה שלי," היא כל פעם היתה אומרת לי כשהיה לה מצב רוח טוב, זאת אומרת ביום שאשר לא היה משגע אותה עוד פעם שהוא לא זז, "אף אחד לא ישכח. אצלי יהיו השגרירים, כן, השגרירים," ואמרה לי מי הם - הלהקת חתונות הכי גדולה והכי יקרה. "שיוציא קצת מתחת לבלטה, לא יקרה לו כלום."

כל הבנות הלכו לקורס בשביל ללמוד איך לעבוד על המחשב, רק אני לא הלכתי, כי אלה אמרה שהיא לא חושבת שאני אסתדר עם זה וסתם אקלקל משהו בסוף. וחוץ מזה, "את הרי לא כתבנית," היא אמרה לי כשאמרתי לה שאני גם רוצה, "את כולבויניקית, בשביל מה את צריכה לדעת לעבוד על מחשב? גם ככה יהיו יותר מדי כתבניות, כי על מחשב העבודה הרבה יותר מהירה, אז לא נצטרך אותך בהדפסות בכלל." מי זה הנצטרך הזה לא הבנתי, אבל אמרתי בסדר.

לא אמרתי לה שגם להדפיס על מכונת הכתיבה אף אחד לא לימד אותי, ובכל זאת אני מדפיסה כל כך מהר בלי אף שגיאה. וכשצריך, כשחסרה כתבנית או כשיש המון לחץ, אלה אומרת לי להישאר אחרי שכולם הולכים ולגמור הדפסות, ואני רק שמחה, פחות זמן להיות בדירה. אבל אם זה ביום שיוצא "לאשה" אני לא שמחה בכלל.

באותו יום בשבע התחילו ללכת הביתה, בשמונה כמעט כולם כבר הלכו, בתשע נשארו ממש רק קצת, ובעשר כולם הלכו ורק אני נשארתי והדפסתי והדפסתי. ולא היה לי אכפת בכלל להמשיך ולהדפיס כל הלילה, שמחתי לעשות את זה אפילו שהראש כאב לי עוד יותר ונהיה לי קר בכל הגוף. אמרתי לעצמי שבעצם אולי הכי טוב שאני אשאר כאן במשרד כל הלילה, כל לילה, בשביל מה אני בכלל צריכה ללכת לדירה? לישון אני יכולה גם פה, על הספה בקבלה, וככה לא אצטרך לחזור לדירה שלי אף פעם. מה יש לי שם כבר בכלל? אני אקנה לי איזה שני בגדים בשוק בצלאל, כמו שקניתי כשאלה לקחה אותי לשם, כשרק התחלתי לעבוד במשרד.

גברת כץ נתנה לה אז כסף על חשבון המשכורת שלי, ואמרה לה ללכת למצוא לי בגדים מתאימים למשרד. "היא לא יכולה להסתובב כאן עם בגדי בית היתומים האלה," היא אמרה לאלה ביום הראשון שלי בעבודה. "מצאי לה משהו הולם."

אלה לקחה אותי לשוק בצלאל, ששם הכי זול, היא אמרה, כי חבל סתם לבזבז את הכסף שלי. "זה השדרוג?" מיקי שאל כשסיפרתי לו את כל הדבר הזה עם הבגדים, אחרי שהוא אמר לי כמה נראיתי זוועה עם הבגדים האלה שלי שלבשתי כל הזמן. "קצינה בכירה בצבא הישע," הוא הרים ככה את הגבה שלו. אבל זה מה שאלה חשבה שמתאים לי, כי במילא אני לא בַּפּנים של המשרד, ככה היא אמרה, לא יושבת בדסק או משהו, רק לפעמים מחליפה קצת את אחת הבנות, אם צריך. אז אני אקנה עוד שתי חולצות ומכנסיים ואחליף כל יום, כי אם אני אלבש כל הזמן את אותם הבגדים, אלה תכף תשים לב שאני בכלל לא הולכת מהמשרד. אפילו מקלחת יש במשרד, אז זה ממש לא בעיה. לא שאני אעשה משהו רע, ידעתי, אבל בטוח שאלה תגיד שזה לא מכובד או משהו כזה. אז אני לא אחזור לעולם לדירה שלי, וככה האיש הזה שחיכה לי שם אתמול בלילה לא ימצא אותי. וישבתי והדפסתי עוד ועוד, עד שפתאום שמתי לב שהדלת נפתחת לאט-לאט והוא, האיש הזה, עומד שם.

ערן, מתמחה אחד ממש נחמד, שאומר תמיד תודה על כל דבר, לא כמו כל האחרים כמעט, אמר לי שהתעלפתי, אבל לפני כן צרחתי כל כך חזק, שהוא רץ ישר מהשירותים כמעט בלי להרים את המכנסיים - היה לו שלשול נורא באותו יום והוא נכנס לשירותים לפני שהלך הביתה. חשבתי שגם הוא הלך כבר, כי הוא כיבה את האור בחדר שלו, וזה נראה כאילו באמת כולם הלכו.

"האל פועל בדרכים מסתוריות," מיקי צחק, "שִלשולו של האחד - תשועתו של האחר." לקח לי רגע, אבל בסוף הבנתי וחשבתי לעצמי, מאיפה מיקי ממציא את כל הדיבורים האלה?

פתחתי את העיניים ולא הבנתי למה אני שוכבת על השטיח וערן שופך לי מים על הפנים.

"מה קרה לך?" ערן שאל אותי, וראיתי שהוא נראה כזה דואג.

"האיש הזה," אמרתי חלש, "הוא בא גם לפה."

"על מה את מדברת? לא ראיתי אף אחד..."

ערן נחמד. באמת. אבל מה אני אתחיל לספר לו שהאיש הזה - שחיכה לי אתמול ליד הכניסה לדירה שלי, אבל הצלחתי לברוח, ובגלל זה ישבתי כל הלילה על הספסל בפינה של הרחוב - שהאיש הזה נכנס למשרד. ואני לא יודעת מה הוא רוצה ממני, אבל בטח זה לא משהו טוב. ואני פוחדת, נורא-נורא פוחדת.

"לכי הביתה," ערן אמר ועזר לי לקום, "נראה לי שאת עובדת קשה מדי. בואי, אלווה אותך שלא תלכי לבד..."

אפילו שהיה נורא נחמד, אמרתי לו שלא צריך. שאולי באמת לא ראיתי טוב, ואני כבר מרגישה הרבה יותר טוב, מה שלא היה נכון בכלל. הראש, שכל היום כאב לי, עכשיו ממש התפוצץ. הרגשתי שהעיניים שורפות לי, וקר לי נורא בכל הגוף וכואב בכל העצמות, אבל אמרתי לערן שבאמת הכול בסדר, ותודה רבה, אבל אלך הביתה לנוח ואהיה בסדר גמור.

"בטוחה?"

"בטוחה."

התחלתי ללכת, לא יודעת לאיפה. סתם ללכת ברחובות עם הרבה אנשים, כי חשבתי ששם, גם אם האיש הזה יתפוס אותי, הוא לא יעשה לי שום דבר. כל פעם הסתכלתי אחורה לראות אם הוא הולך אחרי. לאט-לאט היו פחות אנשים ברחובות, והראש, מרוב כאבים כבר לא הרגשתי אותו בכלל. ואז גם התחיל לרדת גשם, ולא היתה לי מטרייה, והמשכתי ללכת כשהגשם יורד עלי, וכל מה שרציתי זה לשכב עוד פעם באמצע הרחוב, כמו ששכבתי היום במזנון. ואז, כשנזכרתי במזנון, חשבתי שיש רק מקום אחד שאני עוד יכולה ללכת אליו. נכון שכל מה שמיקי רצה כל הזמן זה לברוח ממני הכי מהר שאפשר, אבל הוא עזר לי, ואמר שאם אצטרך עוד פעם עזרה, שאתקשר אליו. אז נכון שידעתי שהוא לא באמת התכוון, אבל מה עוד יכולתי לעשות?

ידעתי שאני לא יכולה לטלפן בשעה כזאת, שבטוח הוא לא יהיה במשרד. אבל ללכת לשם אני יכולה. את הכתובת זכרתי, אפילו שלא ידעתי בכלל איפה הכרטיס הזה שהוא נתן לי. לא זכרתי איפה שמתי אותו, או אם בכלל לקחתי אותו מהשולחן. אבל הסתכלתי עליו פעם אחת, ממש בלי לשים לב, בזמן שישבתי וישבתי אחרי שמיקי הלך, וזכרתי את הכתובת, רחוב ארלוזורוב מספר 99.

כמו שגברת כץ משוויצה עלי, אני באמת זוכרת הכול. תכף ידעתי איפה הרחוב הזה נמצא. בגלל שאני הולכת הרבה ברחובות, אני מכירה כל רחוב כמעט. זה לא משהו שאפשר להשוויץ איתו, להכיר את כל הרחובות, אז אני לא.

לא חשבתי בכלל מה יקרה אם מיקי לא יגיע בבוקר למשרד או שלא ירצה לעזור לי, או שאפילו יגרש אותי. פשוט הלכתי לשם. תמיד אני יכולה לשכב ליד המשרד שלו ולא לקום יותר אף פעם. רק שהפעם הזאת, חשבתי, אני אשמח אם לא יפריעו לי, ובאמת ייתנו לי לשכב שם לתמיד.

כשבאתי למשרד של מיקי השעה היתה בערך שתיים. המשרד היה בבית ישן של שלוש קומות בלי מעלית, בקומה שלישית. שמחתי, כי בקומה של מיקי היו רק המשרד שלו ועוד דירה, ואמרתי לעצמי שבטוח בשעות כאלה אף אחד כבר לא יוצא ולא בא.

הייתי רטובה. את הראש כבר לא הרגשתי מרוב שכולו היה כאב אחד ענקי. כאב לי הגוף. התיישבתי על הרצפה כשהגב על הדלת של המשרד, וחיכיתי.

אולי ישנתי קצת - בלילה שלפני כן הרי לא ישנתי בכלל - כי פתאום הרגשתי שמישהו מזיז לי את הכתף.

"קבענו פגישה?" מיקי אמר, "משהו שנשמט ממני, אולי?"

"לא קבענו שום דבר," אמרתי חלש-חלש. "האיש הזה בא גם למשרד, ולא היה לי כבר לאן ללכת, ואתה אמרת שתעזור לי, אז באתי לכאן."