תביעת נישואים

מאי, 2004 – העיר ויגו, צפון ספרד.

"לא! לא איכפת לי מה שתגידי ואפילו אם לא תדברי אתי יותר לעולם, אמיליה, אני לא מתכוננת להפסיק את התחקיר על הספר שלי כדי לרוץ, אלוהים יודע לאן, במרדף אחרי במאי קולנוע אגוצנטרי זועף שאולי נמצא שם ואולי לא, וממילא לא יסכים להעניק לי ראיון מזדמן אפילו אם אני אגיד לו שאני עומדת למות."

בעודה לוקחת בקוצר רוח נשימה עמוקה אחרי השטף הרוגש ששפכה על אחותה בטלפון, איזבלה נקשה בציפורניה על שולחן הקבלה של המלון בו קיבלה את השיחה, וחשה בזרזיף הזיעה שעשה את דרכו במורד גבה – כמו דבק חם. הגשם החל לרדת שוב אולי, אבל החום המעיק לא הרפה. היא היתה מוכנה למכור את נשמתה תמורת מקלחת קרירה ומשקה צונן, ולהשתרע לאחר מכן בחדרה השקט והצנוע כדי לעשות סדר במחשבותיה, ואולי אפילו לחטוף תנומה קלה לפני שתשוב למלאכתה. היא הסתובבה כל היום וערכה ראיונות עם צליינים שעשו את דרכם הרגלית במסלול המפורסם לסנטיאגו דה-קומפוסטלה. רגליה כאבו, והגב הרג אותה, אבל מצב רוחה היה מרומם בגלל תחושת האחווה והמסירות של עולי הרגל, והיא השתוקקה להתישב, אחרי מנוחה קצרה, ולהמשיך לכתוב את ספרה. מה שאיזבלה לא רצתה בשום פנים, זה לצאת למרדף חסר תכלית אחרי אדם שנהג לשמור על פרטיותו ברמת עירנות וחשדנות שהיתה יכולה להתחרות בסידורי הבטיחות הנהוגים בימינו בשדות התעופה. ולרדוף אחריו רק כדי להשביע את השאפתנות חסרת המעצורים של אחותה האימפולסיבית, להשיג ראיון בלעדי למגזין שלה.

"בבקשה, איזבלה... את חייבת לעשות את זה. בשבילי! את כבר נמצאת בויגו, ממש באותה עיר ארורה עם ליאנדרו רייס, באותו היום שהוא שם בשביל להגיש הרצאה, ואני מתחננת בפניך לעשות לי טובה, רק פעם אחת! איך אני יכולה לשכנע אותך? תראי... אני אשלם לך כמה שאת רוצה. רק תגידי כמה."

"אוי באמת, אמיליה! אני לא רוצה כסף! אני רק רוצה שיעזבו אותי ויניחו לי להמשיך בשקט את המסע שלי."

היאוש שאחותה הפגינה היה מגוחך, אבל אמיליה הרי לא היתה ממש רגילה להיענות בסירוב, בשום תחום. היא בפירוש היתה הילדה תכולת העינים של המשפחה. צעירה בשלוש שנים מאיזבלה, היא נולדה מנישואיה השניים של אמה, להאל דליוס – אמריקאי נעים סבר אותו פגשה בהפלגה באיזור איי בהאמה, כשנה לאחר מות אביה של איזבלה. אי לכך, אמיליה הוכתרה כאות מבורך לעתיד טוב יותר, ומיום שנולדה, נראה שכל מה שעשתה התקבל בברכה. מצד שני, הרבה ציפיות הועמסו על כתפיה של איזבלה, ולו רק משום שהיתה הבת הבכורה... ציפיות שתמיד ידעה שלא תעמוד בהן. כמו החתונה היקרה שאורגנה ומומנה על ידי הוריה, למשל. איזבלה לא היתה מסוגלת להשלים את המהלך הזה משום שהתברר לה, בדקה התשעים ממש, שהיחסים בינה לבין ארוסה היו שקר אחד מוחלט.

לעומת זאת, המילים כישלון ואמיליה לא יכלו לשכון מעולם במשפט אחד, ככל שהדבר נגע להוריה. בנוסף לקריירה המרשימה שלה ככתבת באחד מירחוני הנשים המובילים בבריטניה, היא נישאה לסוכן בורסה צעיר ונאה – נצר למשפחת אצולה, ולאחרונה קיבעה ממש את מעמדה, כמי שלא מסוגלת לטעות, כשעברה להתגורר בבית מפואר למדי בשכונת צ'לסי היוקרתית, שם התחככה בכל האנשים הנוצצים עליהם נהגה לכתוב במגזין שלה. לדעת אמן, אין ספק שבתה הצעירה הגיעה אל המנוחה והנחלה בעוד איזבלה ממשיכה לנדוד עדיין.

למרות הגישה הפילוסופית שנאלצה לסגל לעצמה, איזבלה לא יכלה להכחיש שכואב לה מדי פעם להיות "זאת שלא ממש מצליחה". ובשל מעמדה הרם במשפחה, התביעות של אמיליה היו לפעמים לא הגיוניות לחלוטין ואף גבלו בנצלנות. כמו עכשיו, למשל – כשהיא היתה מודעת לכך שאיזבלה נסעה לצפון ספרד כדי לערוך תחקיר לספר, ולשם עמידה באתגר של השלמת מסע בן שמונה מאות קילומטרים, בצעידה של עשרים עד שלושים קילומטרים ביום, לאורך הדרכים המאובקות של צפון ספרד. איזבלה לא היתה בחופשה שם, או בבילוי... היא עבדה, וגם צעדה.

זה לא שאיזבלה לא נהנתה מכל דקה של מסעה. כרגע היא ערכה תחקיר על סנטיאגו דה-קומפוסטלה ועל הסיבות שהניעו אנשים לצאת למסע הצליינות הזה, בן חמשת השבועות, והעובדה שהיא עצמה צעדה במסלול העליה לרגל תרמה להרגשת ההתעלות שחשה. זאת הסיבה שהיא לא קיבלה בברכה את הסחת הדעת של הבקשה הטלפונית המפתיעה הזאת של אמיליה.

"את לא מבינה, אמי? אני עובדת! אני לקחתי חופשה של שלושה שבועות מהספריה כדי לעשות את זה, ואני לא רוצה להפסיד אפילו שניה. אני הלכתי ברגל כל היום, וחם כאן, ואני עייפה, ויש לי יבלות על הרגלים בגודל של מתאבקי סומו, ואני צריכה לנוח קצת לפני שאני מתיישבת לעבוד עד הלילה וממשיכה לצעוד ברגל מחר בבוקר. את בחורה שתמיד מסתדרת – אם הצלחת לגלות שליאנדרו רייס נמצא היום בויגו, אז אני בטוחה שתצליחי לגלות גם איפה הוא יהיה מחר! אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך... באמת שלא."

אנחה עמוקה של תיסכול נשמעה מהצד השני של הקו. אנחה עמוסת משמעות. אנחה שאמרה – אם את לא עושה לי את הטובה הזאת, את שוב מאכזבת את המשפחה. היא גם אמרה – חשבתי שאת אחותי, חשבתי שאכפת לך ממני, עכשיו אני רואה שממש לא.

דקירה של רגש אשמה עשתה את דרכה במורד עמוד השדרה הדואב ממילא של איזבלה, והיא נשכה את שפתה כדי להימנע מלשנות באופן אוטומטי את עמדתה.

אחרי מבט חטוף בשעונה, היא נשאה את מבטה במעלה מדרגות האבן הצרות, לקומה השניה בה המתין לה החדר השקט והצנוע. היא לא הספיקה אפילו לפרוק את תרמילה, היא התכוונה לעשות זאת בדיוק בשעה שהגיעה השיחה מאמיליה. איזבלה השאירה לאמה את מספרי הטלפון של המקומות בהם תשהה, כלומר במקרים הבודדים בהם היא לנה במלון זול ולא באחת האכסניות או המנזרים בהם התארחו הצליינים בדרך כלל. אחרי שיחת הטלפון הזאת מאחותה, איזבלה הצטערה שבכלל אמרה למישהו ממשפחתה איפה תהיה.

"אני הייתי מוכרת את הבית שלי כדי לקבל איזושהי אינפורמציה על ליאנדרו רייס, איזבלה! כששמעתי מאמא שאת אמורה להיות בויגו היום, אני כל כך שמחתי! רק אתמול בערב נודע לי שהוא אמור להיות שם, ויש לי כל מיני פגישות חשובות מאוד אחרי הצהרים היום, אחרת הייתי טסה לשם כדי לנסות לפגוש אותו בעצמי. עכשיו כבר ממילא מאוחר מדי, אפילו אם הייתי מצליחה לסדר לעצמי טיסה... עד כמה שאני יודעת, הוא מתכוון להיות שם רק הערב. זה נורא חשוב לי... לקריירה שלי. ליאנדרו רייס הוא אליל בקרב הבמאים העצמאיים של ימינו! כל עיתונאי היה מוכן למכור את נשמתו כדי להשיג ראיון אתו! בבקשה, נסי לפגוש אותו... בבקשה! אפילו אם תצליחי להוציא ממנו רק שני משפטים, זה לא משנה. לפחות תשיגי כמה רשמים טובים מהפגישה עם האיש, שיהיה לי מה לשים במגזין!"

רוחה של איזבלה נפלה. הירחון הנוצץ בו עבדה אמיליה היה רציני ומכובד לכאורה, אבל הם לא נמנעו מפירסום רכילות על כוכבים וסלבריטאים כשנקרתה בפניהם ההזדמנות. עיתונות טבלואידית רודפת סנסציות שכזאת היתה מאוסה מאוד בעיני איזבלה. היא ידעה שזאת תמימות מצדה, אבל לא הבינה למה הם חייבים לרדוף כך את האנשים הללו. לכל אחד מגיעה לדעתה קצת פרטיות... אפילו לבמאי קולנוע מובחרים. במיוחד לאנשים כמו ליאנדרו רייס שנחשב – כך שמעה – למתבודד ומסתורי במיוחד. לבה החיש את פעימתו במקצת לעצם המחשבה על הימצאה בקרבת מקום לאדם שכזה – שלא לדבר על ניסיון לגרום לו לשוחח עמה! איזבלה ניסתה לבלוע רוק כדי להרטיב את גרונה הניחר. היא הבחינה במבט התמה שהמטרוניתא הספרדית כבדת המשקל נתנה בה מעבר לדלפק הקבלה וחייכה אליה בנימוס. "אני חייבת לזוז עכשיו, אמיליה. אני צריכה להתקלח ולשתות משהו, ואז אני –"

"אני מתחננת בפניך, איזבלה! ליאנדרו יהיה בפרדיסו. זה אחד המקומות היותר דיסקרטיים בעיר, והוא אמור להיפגש עם חבר לשתות משהו."

"אני מניחה שאין טעם שאני אשאל אותך מאיפה יש לך את המידע הזה, נכון?"

"אם את חייבת לדעת, אני הייתי בפרמיירה אתמול בערב ובמסיבה שאחרי ההקרנה שמעתי במקרה שיחה בין שני אנשי קולנוע אמריקאים שבדיוק גמרו לעבוד עם ליאנדרו. הם אמרו בין השאר שהוא אמור לשאת דברים הערב במכללה מקומית, ולפגוש לאחר מכן מכר משותף שלהם בויגו. הוא יהיה שם החל בשבע בערב. צלצלי אלי הבייתה בערב אחרי שתפגשי אותו. אני אשאר ערה. תודה. את מלאך. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך!"

"את לא יודעת שזה לא יפה לצותת לשיחות של אנשים?"

"אוי, באמת, איזבלה! את ועקרונות המוסר שלך!"

איזבלה התעלמה מההערה. היא אספה קווצת שיער לח שנדבקה אל ערפה הלוהט. "אבל איך אני אצליח לזהות אותו אפילו?" בימאי קולנוע עצמאי מתבודדים לא נוהגים להצטלם באותה תדירות של סטיבן שפילברג, או מישהו כמוהו, לאיזבלה לא היה ספק בכך.

"הוא מטר שמונים של גוש שרירים מפוסל, עם שיער שחור ועינים בצבע של פלדה ממורקת, ובאופן מאוד לא מפתיע, הוא הרווק הכי מבוקש בעולם הקולנוע. תאמיני לי... את לא יכולה לפספס אותו!"

לפני שאיזבלה הספיקה לקחת נשימה אחת נוספת, האפרכסת בצד השני של הקו הושבה למקומה, והקו שהתנתק הוסיף לזמזם באזנה.

ליאנדרו רייס בחן את הבר הריק כמעט לחלוטין, וערפו דיגדג בעצבנות מה. אלפונסו היה אמור להיות פה כבר לפני חצי שעה... זה מה שהם קבעו. ידידו ועמיתו למקצוע ביקש לפגוש אותו בדחיפות, כדי לשוחח אתו בקשר לפרויקט שהוצע לו ולהתייעץ עם ליאנדרו. כששמע שליאנדרו אמור להיות בקרבת מקום היום – בדרכו לביתו בפונטודרה אחרי ההרצאה שנשא – הוא הציע שיפגשו בפרדיסו לשיחה. זה היה מקום שקט ולא מרכזי, בו איש לא יפריע להם, והבעלים של הבר הקטן הבטיח אפילו לדאוג להם לאוכל אם יתקוף אותם הרעב. המחשבה על אוכל גרמה מיד לבטנו הריקה של ליאנדרו לקרקר. אין לו ברירה אלא לשבת ולחכות עד שאלפונסו יואיל להופיע – אם הוא בכלל יגיע – ובינתיים הוא יכול לאכול משהו ולהרהר בלוח הזמנים הצפוף שלו בחצי השנה הקרובה. ברגע שליאנדרו קם על רגליו, מיהר מלצר לגשת אליו, מה שגרם לו לתהות האם הוא צפה בו כל הזמן. הוא חייך לעצמו בגלל הפרנויה הקלה שלו והזמין לעצמו מנת פירות ים – שברים ומסעדות ליד הנמל אמורים להצטיין בהכנתם.

"סי סניור רייס. בעונג רב."

"גרסיאס."

ליאנדרו עשה את דרכו בראש מוטה בחזרה אל השולחן שעזב לרגע. ליד שולחן סמוך, גבר מבוגר הרים את ראשו מהעיתון שקרא וחייך בנימוס. קצות שפתיו של ליאנדרו התרוממו במידה מזערית בתגובה. הוא לא היה רגיל להעניק חיוכים בקלות. בהשקיפו מבעד לחלונות המקושתים החוצה אל חצר פנימית מרוצפת שמספר עציצים היו פזורים בה – חלקם מטופחים וחלקם מוזנחים למדי – הוא הבחין באישה מתקרבת באור בין הערביים. היה בה איזה משהו מהוסס... חסר ביטחון – כאילו היא לא היתה ממש משוכנעת שמצאה את מה שחיפשה. בנוסף לעובדה שהיא היתה יפה דיה כדי ללכוד את תשומת לבו, ליאנדרו גם שאל את עצמו מה הביא אותה למקום הזה. האם היא באה לפגוש את מאהבה? בטנו התכווצה בפרץ מפתיע של קנאה לנוכח המחשבה.

כשהיא נכנסה מבעד לדלתות הפתוחות, הוא נוכח שיופיה המהפנט עוד התעצם בהתקרבה. ככל שהוא יכל להבחין, צבע עיניה היה כהה כמו קפה קולומביאני קלוי היטב – ושערה הארוך האסוף לזנב סוס היה כהה ומבריק בהתאמה – אך עור פניה היה בהיר במידה מפתיעה. משהו אמר לו שהיא לא ספרדיה. תיירת אולי? היא היתה לבושה בג'ינס דהוי וחולצה לבנה רפויה – בערך כמו לבושו של ליאנדרו עצמו – ונוכחותה הביאה משב מרענן לבר הקטן המחומם יתר על המידה. בהמתינה לשירות, היא הזעיפה פנים כשהבעלים לא מיהר להופיע. היא הביטה סביב, ומבטה החושש התעכב בכוונה מלאה על ליאנדרו. הוא הרגיש איך המבט השואל הזה מדליק להבה קטנה אך עזה במעמקי נפשו – החיוך שעלה על שפתיו של ליאנדרו הפעם כבר לא היה מרומז כלל.

אלפונסו מאחר, או שהוא לא יגיע כלל, אז בטח לא יזיק למשוך את היפיפייה שחורת העינים הזאת לשיחה קלה שתעזור לו להעביר את הזמן.

"הבעלים של המקום עסוק," הוא אמר בספרדית. ואז כשהבחין בפניה המתכרכמות, הוא מיהר להסיק שהיא לא הבינה מילה. "את אמורה לפגוש פה מישהו?" הוא שאל במעבר חלק לאנגלית.

"לא... זאת אומרת... כן, אולי."

שני עיגולים אדומים הוסיפו צבע מקסים ליופי של פניה הבהירים. אז היא אכן תיירת... מאנגליה, כי לא ניתן היה להבחין בשום מבטא נוסף בקולה הרך והנעים. ליאנדרו היה שבוי ברשתה לחלוטין. כמו חיה שנתפסה במלכודת.

"את לא בטוחה שאת אמורה לפגוש מישהו?" הוא שאל בחיוך.

"לא בדיוק... זאת אומרת... אני יכולה לשוחח אתך?" בהנמיכה את קולה, היפיפייה המרתקת התקרבה אליו והביאה אתה ניחוח משכר של יסמין. יש הרבה דברים חוץ מלשוחח שהייתי שמח לעשות אתך, נשמה... ליאנדרו חשב לעצמו, וכל חושיו סערו כשבחן מקרוב את פניה היפיפים.

"אני – זה ממש מביך, ואני לא נוהגת לעשות דברים כאלה בדרך כלל, אבל... נכון שאתה ליאנדרו רייס?"

אהה... היא בכלל לא תיירת תמימה! אכזבה מרה הכתה בליאנדרו. או שהיא שחקנית אופורטוניסטית שמקווה אולי לקבל תפקיד בסרט – מסוג הדברים שליאנדרו נתקל בהם יותר ממה שהוא היה רוצה לזכור – או שהיא עיתונאית. ההרגשה שלו אמרה לו שהאפשרות השניה היא הסבירה יותר. כמה חבל! אם הוא לא היה שונא עיתונאים בכזה להט, הוא היה בהחלט שמח לארח את הבחורה היפיפייה הזאת במשך כל הלילה. אבל עכשיו, הוא ראה בנוכחותה חדירה גסה לפרטיות שהוא כה התאמץ לשמור. איך לעזאזל היא הצליחה למצוא אותו במקום הזה? הוא לא הבחין בפניה בין הסטודנטים שנכחו בהרצאה שנשא מוקדם יותר. אז איך היא הצליחה לגלות את מקום הימצאו?

"זה לא עניינך," הוא השיב בצינה, ועפעפיו כיסו את הפלדה הממורקת של עיניו.

ברגע זה, איזבלה היתה יכולה לחנוק את אחותה במו ידיה. מה לעזאזל היא שלחה אותה לעשות? היא לא היתה בן אדם שפולש לפרטיות של אנשים, ואפילו אם היא היתה מזהה מישהו מפורסם ברחוב או במקום ציבורי, היא הבן אדם האחרון שהיה מציק לו! ועכשיו, הליאנדרו רייס הזה – הבמאי המהולל שידוע בשמירת הפרטיות שלו – מסתכל עליה כאילו היתה זבוב דוחה שהוא היה שמח למחוץ על הקיר!

"אני מאוד מצטערת אם אני מפריעה לך" – איזבלה ליקקה בהיסח הדעת את שפתה העליונה כדי לעצור את הרעד שאחז בה – "אבל באמת לא התכוונתי להטריד. אני ידעתי שזה רעיון גרוע אבל נהגתי בניגוד לשיקול הדעת שלי. אני בכלל לא הייתי צריכה לפנות אליך... אני מבקשת סליחה." היא הסתובבה בכוונה מלאה לעזוב את המקום, ולנסות לשכוח את האירוע המביך הזה כמה שיותר מהר. וכשתתקשר לאמיליה, מאוחר יותר הערב, היא כבר תיתן לה מנה! היא היתה לא נורמלית לחשוב בכלל שהיא תצליח לעשות את זה – להשיג ראיון עם האיש הזה! היא הבחינה במבט המזלזל שהוא נתן בה. הוא בטח הוטרד כבר לא פעם על ידי עיתונאים וכתבים חסרי מעצורים, ולא היתה לו שום סיבה להתייחס אליהם בחביבות, שלא לדבר על מתן ראיון!

"חכי רגע."

קולו, עמוק ובה בעת גם חלק ונעים לאוזן כמו ברנדי שחומם מעל להבה גלויה, עצר את איזבלה על עמדה. "באיזה עיתון את עובדת?"

"אני לא."

איזבלה סבה לאיטה על עקביה ואספה כמה קווצות שיער שהשתחררו מהקוקו שלה אל מאחורי אזנה. עיניו האפורות הצוננות של ליאנדרו רייס בחנו אותה בחשד ועוינות. באותו הרגע, איזבלה היתה מעדיפה למצוא את עצמה בערבות סיביר הקפואות מאשר לשאת את המבט הנורא הזה.

"מה זאת אומרת... את לא?"

"זאת אומרת שאני לא עיתונאית בעצמי. אני נמצאת בספרד בשביל לערוך תחקיר לספר שאני כותבת, ובאתי לחפש אותך כאן רק בגלל שאחותי שעובדת ב... במגזין נשים באנגליה התקשרה אלי כי היא ידעה שאני אמורה להיות בויגו באותו הזמן אתך, סניור רייס."

"אז אחותך היא זאת שרוצה ראיון בשביל ירחון הנשים הזה שלה?"

"נכון. ושוב, אני יכולה רק להתנצל על זה שהטרדתי אותך בצורה כ –"

"מאיפה היא ידעה שאני אהיה כאן היום? מה מקור האינפורמציה שלה?"

איך היא יכולה לספר לו שאמיליה צותתה לשיחה פרטית של אנשים? אין ספק שזה יפחית את ערכה של אמיליה בעיניו, וגם את ערכה שלה. הצורך של איזבלה להימלט ממבטו הנוקב של האיש הזה הפך לבלתי נסבל כמעט, למרות שהיא נאלצה להודות שכעסו העז היה מוצדק בהחלט. היא בכלל היתה אמורה להיות בחדר המלון שלה בשעה זאת, ולערוך את רשמיה מהשיחות שניהלה עם הצליינים שפגשה במשך היום – לא להתנהג כמו איזו מרגלת סוג ז' בשביל אחותה! המפגש המציק והלא מתוכנן הזה הוציא אותה לגמרי משיווי משקלה והיא בטח תצטרך להתרכז בכל הכוח בשביל לכתוב הערב אפילו את שמה, שלא לדבר על משהו רציני יותר!

"צר לי, אבל אתה תצטרך לברר את זה עם אחותי. קבל את התנצלותי על ההטרדה בבקשה. מראש אמרתי לאחותי שזה לא רעיון מוצלח, אבל אחותי יכולה להיות מאוד משכנעת... לצערי." עם חיוך מריר, ומעט צער על שאמרה יותר מדי, איזבלה החלה ללכת שוב לכיוון היציאה. ושוב ליאנדרו עצר בעדה.

"אז את סופרת... משהו שלך כבר יצא לאור?"

"לא. עוד לא. אני עובדת בספריה בשלב זה, אבל מאז ומעולם שאפתי להיות סופרת במשרה מלאה."

"והספר הזה שאת כותבת... זה סיפורת?"

לרגע אחד איזבלה היתה כה מהופנטת מהריכוז הבוחן של מבטו של האיש עד כי לא קל היה לה לחשוב על תשובתה. למען האמת, מחשבותיה נראו לה כמו מילים לא מובנות שהתערבבו לחלוטין על לוח שבץ-נא.

"לא... בכלל לא. אני כותבת על הצליינים שעולים לרגל לאורך דרך הקאמינו לסנטיאגו דה-קומפוסטלה. סבא שלי היה ספרדי, אתה מבין, והוא סיפר לי כל כך הרבה סיפורים על העליה לרגל עד שתמיד חלמתי לבוא לכאן להתנסות בזה בעצמי."

כעסו היוקד של ליאנדרו הלך ודעך ככל שהמשיך לבחון את הבחורה בהפתעה גמורה. הקאמינו אל סנטיאגו דה-קומפוסטלה – הדרך של סיינט ג'יימס – היתה בעלת חשיבות רבה לו ולמשפחתו – לכל תושבי חבל ארץ זה בצפון ספרד. רבים מהם צעדו בה בתורם, וזכו לקבל ברכות, עליהן נהגו לשוחח עד עצם היום הזה. אולי היפיפייה הזאת, בעלת עיני הפחם רבות ההבעה שעור פניה כגון חלב ודבש, שונה במקצת מכל העיתונאים תאבי הפרסום בהם נתקל בלי סוף בתחום עיסוקו. האם לא ייתכן שהיא יותר ישרה מהם? ליאנדרו רצה להאמין בכך למרות שחשדנותו הטבעית ניסתה להניא אותו מכך. חייב להיות בה משהו חיובי אם היא כותבת על העליה לרגל לסנטיאגו דה-קומפוסטלה. בהחלטה לתת לה ליהנות מהספק, ליאנדרו החליט להרפות מכעסו – במחשבה שמהר מאוד יוודע לו אם היא כנה או לא.

"אז מה... את בעצמך צועדת לאורך הקאמינו?" הוא שאל בסקרנות.

"כן... אבל אני גם עוצרת פה ושם ליום–יומיים כדי לדבר עם עולי רגל אחרים בשביל הספר שלי, וגם לכתוב קצת. עד עכשיו יצא לי לשמוע כמה סיפורים ממש מלאי השראה, וגם אספתי המון חומר מעולה שישמש אותי לכתיבה!" איזבלה השיבה לשאלתו ביראה הולכת וגוברת. היא הבחינה במבטו העז והבוחן וכמעט חשה אשמה. ואז נאנחה. "איך שלא יהיה... אני אניח לך עכשיו. יש לי הרבה סיכומים לערוך, אז כדאי שאני אגש למלאכה. היה נעים מאוד לפגוש אותך, סניור רייס."

"אם באמת היה נעים אז אולי עדיף שלא תמהרי כל כך ללכת... לא?" הוא הדף ברגלו את הכיסא שמולו כך שהחליק לעברה על ריצפת הטרקוטה. מה שהקפיץ את איזבלה. סומק פשט בלחייה וליאנדרו חייך לעברה בביטחון עצל ששידר לה שהוא לא מצפה לסירוב מצדה. אבל בתוך תוכה איזבלה נקרעה. עכשיו כשהיא הצליחה להשיג את מה שרצתה – או, נכון יותר, מה שאחותה רצתה – כל האירוע השאיר טעם רע בפיה, וכל רצונה היה לשוב לחדרה במלון ולעיין ברשימותיה. וחוץ מזה גם חיכתה לה צעידה ממושכת מחר, ובטח כדאי לה לנסות לנוח קצת.

"צר לי... אני צריכה ללכת."

אמיליה היתה הורגת אותה על בזבוז של הזדמנות כזאת לשוחח עם הבמאי המסתורי, אבל לא היתה לה ברירה. איזבלה החליטה שהיא לא מוכנה לגזול עוד דקה מזמנו של האיש.

"איך קוראים לך?" ליאנדרו שאל אותה כשהבחין בהססנות שנפלה עליה.

"איזבלה דליוס."

"איזבלה? כמו המלכה שלנו... טוב, איזבלה..." באופן בו שמה התגלגל על לשונו הוא נשמע כמו ליטוף אינטימי וכמעט גרם לה לרעוד. "אני אשוחח אתך על הקאמינו והעליה לרגל, אבל חיי הפרטיים והמקצועיים הם מחוץ לתחום... ברור?"

מרוב תדהמה על דבריו, איזבלה החליקה בידה את מכנסי הג'ינס שלה. "כן, ברור... אבל אתה באמת מוכן לשוחח אתי על הקאמינו?"

"זה מה שאמרתי, לא?"

עיניו של ליאנדרו החליקו מטה על גופה של איזבלה בכותנתה הלבנה ומכנסי הג'ינס התכולים שלה, והתעכבו מעט על רגליה הארוכות והחטובות אליהן הסבה בלי כוונה את תשומת לבו בתנועת ידה העצבנית. הוא הרים את מבטו בחזרה אל הסומק של פניה הנאים עם הגומה המצודדת בסנטרה, בסיפוק שלא ניתן היה להסתיר.

"אז בואי שבי פה," הוא הורה בקול עמוק שלא הותיר מקום לסירוב. "נשוחח על הקאמינו, ואת תספרי לי על הרשמים שאספת עד כה. אכלת כבר ארוחת ערב?"

"לא... אבל אני יכולה לאכול משהו כשאשוב למלון."

"לא, בבקשה תצטרפי אלי... אני כבר הזמנתי קצת מאכלי ים ואני משוכנע שסניור ווארז, הבעלים של הבר הזה יביא לי יותר מדי אוכל בשביל בן אדם אחד. לדעתי אנחנו צריכים להזמין גם קצת יין... מניסיון – יין עוזר בדרך כלל לשטף של השיחה."

כשאיזבלה המשיכה להסס ולא התיישבה בכיסא שליאנדרו הציע לה, התפשט חיוך מתגרה על שפתיו.

"אל תיראי כל כך חוששת, איזבלה היפה... אני אולי נראה כמו פיראט, עם השיער הארוך שלי, וזה שאני לא מגולח, אבל אני מבטיח לך שאין לי כוונה להטיל אותך על כתפי ולשאת אותך לתא שלי כדי לעשות בך את זממי... אלא אם כן את חפצה בכך בעצם!"