תגידי שאת שלי

אני שוכבת על הרצפה.

רגליים מורמות, ברכיים מחובקות אל החזה.

לשאוף אוויר. ולנשוף.

אני עוד שומעת את הלב שלי דופק חזק, מרגישה איך כאב הבטן הופך לבחילה, אבל לפחות הפסקתי לרעוד.

השם שלי עכשיו הוא סטלה ווידסטראנד, ולא יוהאנסון. אני בת שלושים ותשע, ולא בת תשע עשרה. ואני כבר לא סובלת מהתקפי חרדה.

אור סתווי אפור נוהר פנימה. אני שומעת שבחוץ עדיין יורד גשם. המשרד שלי בקליניקה נראה כרגיל. חלונות גבוהים, קירות ירוקים־צהבהבים. ציור נוף גדול ורצפת עץ שעליה פרוש שטיח ארוג בעבודת יד. השולחן העתיק והחבוט שלי, הכורסאות שניצבות בפינות החדר, ממש ליד הדלת. אני זוכרת איך הקפדתי על כל פרט כשריהטתי את החדר הזה. אבל אני כבר לא מצליחה לזכור מדוע זה היה לי חשוב כל כך.

תמיד דמיינתי שאני אמצא אותה. לא העליתי בדעתי את האפשרות שהיא זאת שתמצא אותי. אולי הסקרנות הניעה אותה, והיא רצתה לראות מי אני. אולי היא באה כדי להטיח בי האשמות, לוודא שלעולם לא אשכח.

אולי היא כאן כדי לנקום.

כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח.

אני שוכבת על הרצפה.

רגליים מורמות, ברכיים מחובקות אל החזה.

לשאוף אוויר. ולנשוף.

לפני שהנריק יצא הבוקר לעבודה הוא נתן לי נשיקה על הלחי. אחרי שאכלתי ארוחת בוקר עם מילו והסעתי אותו לבית הספר, נסעתי לכיוון קוּנְגְסְהוֹלְמֵן. עוד יום רגיל. אדי מים מעובים על החלונות, תנועה סואנת על גשר טְרַאנְבֵּרְג, ערפל מעל מימיו האפורים של אגם מֶלַארֵן, וכשמגיעים למרכז העיר לא מוצאים מקום חנייה.

התור שלה נקבע לשעה שלפני ארוחת הצהריים. היא דפקה על הדלת, אני פתחתי ומיד ידעתי. לחצנו ידיים, הצגנו את עצמנו. היא קראה לעצמה איזבל קארלסון.

האם היא יודעת מהו שמה האמיתי?

לקחתי ממנה את מעילה הרטוב. אמרתי משהו על מזג האוויר והזמנתי אותה להיכנס. איזבל חייכה והתיישבה על אחת הכורסאות. יש לה גומות חן.

שאלתי אותה מדוע היא מבקשת עזרה, כמו שאני נוהגת לשאול כל מטופל שאני פוגשת בפעם הראשונה. לאיזבל הייתה תשובה מוכנה. היא שיחקה היטב את התפקיד שלה וטענה שהיא סובלת מהפרעת שינה מאז שאבא שלה מת. היא זקוקה לעזרה בהתמודדות עם העצב. היא אמרה שהיא חשה אבודה וחסרת ביטחון, שהיא מתקשה לתפקד במצבים חברתיים.

הרגשתי כאילו היא שיננה את השורות שלה.

למה?

למה היא פשוט לא אמרה את מה שהיא רצתה לומר? אין כל צורך להסתיר את סיבת בואה האמיתית.

היא בת עשרים ושתיים עכשיו. גובה ממוצע, מותניים צרים מדגישים את מבנה גופה דמוי שעון החול. ציפורניים גזוזות ולא צבועות. אין לה קעקועים או פירסינג נראים לעין, באוזניה אין אפילו ניקובים לעגילים. שׂערהּ השחור והחלק מוטל על גבה. עודנו רטוב מהגשם, הוא נצנץ לעומת עורה החיוור, ונדהמתי לגלות עד כמה היא יפה. יותר יפה מכפי שאי פעם הרשיתי לעצמי לדמיין.

המשך השיחה מטושטש אצלי לגמרי. אני בקושי זוכרת עכשיו את מה שאמרתי. משהו על הדינמיקה של הטיפול הקבוצתי, או משהו על יצירת קשרים, או איך הדימוי העצמי שלנו קובע כיצד אנחנו תופסים את הזולת.

נראה היה שאיזבל קארלסון מאזינה בקשב רב. היא הסיטה את שערה לאחור בתנועת ראש ושוב חייכה. אבל היא הייתה מתוחה. היא הייתה במגננה.

בהתחלה חשתי בחילה, ואז הגיעו תחושת הסחרור והלחץ בחזה, והתקשיתי לנשום. הכרתי את התסמינים. התנצלתי ויצאתי מהחדר, הלכתי לשירותים במסדרון. הלב שלי דפק במהירות, זיעה קרה זחלה במורד גבי ודפיקות הפטיש מאחורי עיניי פילחו את ראשי בהבזקי אור. הבטן שלי התהפכה וירדתי על הברכיים לפני האסלה וניסיתי להקיא. לא הצלחתי. התיישבתי על הרצפה, נשענתי על האריחים שעל הקיר ועצמתי את עיניי.

תפסיקי לחשוב על מה שעשית.

תפסיקי לחשוב עליה.

תפסיקי לחשוב.

תפסיקי.

אחרי כמה דקות נכנסתי שוב לחדר; אמרתי לה שהיא מוזמנת לטיפול הקבוצתי ביום רביעי הבא באחת בצהריים. איזבל קארלסון לבשה את המעיל שלה, חילצה את שערה שנכלא בין עורפהּ לבטנת המעיל והניחה לו לצנוח. רציתי להושיט יד ולגעת בו, אבל לא העזתי.

היא שמה לב.

היא ראתה את הספק בעיניי, איך שהשתוקקתי לגעת בה.

יכול להיות שזה מה שהיא קיוותה להשיג? לגרום לי להרגיש חסרת ביטחון?

היא הניפה את התיק שלה אל מעבר לכתפה, פתחתי עבורה את הדלת והיא יצאה.

חלמתי על היום הזה. פנטזתי על איך זה יקרה. מה ארגיש, מה אומַר. זה לא אמור היה לקרות כך. וזה כואב יותר מכפי שאי פעם שיערתי.

אני שוכבת על הרצפה.

רגליים מורמות, ברכיים מחובקות אל החזה.

לשאוף אוויר. ולנשוף.

היא חזרה.

היא בחיים.