תודה על ליל אמש

אבא שלי עזב את הבית קצת לפני בת המצווה שלי. היה לו רומן עם גבר בגיל העמידה במקום העבודה שלו, ושניהם אכלו על זה סרטים והתחפפו מכאן. אמא הגיבה לזה בשוויון נפש יחסי. היא אמרה שזה תמיד היה שם, מתחת לפני השטח, ושזה בלון שחיכה להתפוצץ. היא הצטערה שלא הוציאה מהנישואים הפושרים האלה עוד ילד או שניים, אבל כשחושבים על זה, אני מספיקה בהחלט, ולפעמים אפילו זה יותר מדי.

כדי לחסוך בהוצאות ולהפוך את משק הבית ליעיל יותר — אחרי שהמפרנס הראשי גילה שהוא גיי ונטש — אחותה התאומה של אמא עברה לגור איתנו. היא היתה ההפך הגמור ממנה, ונראתה כמוה בדיוק. פנים סוסיות ונאות ושיער מנופח בגוונים של סתיו: אדום מצהיב וחום מרקיב.

מאז שעזב, הקפיד אבא לשלוח לי מכתבים בימי הולדת. למעטפה היה מוסיף דולרים מגוהצים וכמה פסקאות בכתב יד לא קריא. הוא גר בג'ורג'יה, ארצות הברית, עם עזרא (ששינה את השם לדונלד), והם בנו לעצמם בית עץ עם סאונה יבשה בחצר. במכתבים היה מתאר בקצרנות את חייו ומציף איזה זיכרון רחוק — הגיגית שגררנו לדשא או העכבר שהתגנב לסלון — ובכל שנה היה מפציר שאצטרף אליהם לוויקנד בפלורידה, "לנשום קצת אוויר".

מעולם לא כתבתי לו בחזרה.

הייתי ילדה נוקשה ומופנמת, קבורה תחת רעמת שיער סמיך ונמנעת כליל מקשר עין. מפגש מקרי עם ראי היה מזכיר לי מחדש שיש לי גוף, ככלות הכול, ושהוא נטול שקיפות לחלוטין. נאלצתי לחיות בין השתקפויות מבלי להילכד בתוכן וצימחתי נקודות עיוורות בחלל הבית. חלקים מסוימים בדירה היו אטומים לגמרי לתודעתי. בבקרים הייתי מרימה מבט חטוף אל המראה שמעל כיור חדר האמבטיה, וזה היה המבט הראשון והאחרון באותו יום בבבואתי. ראיתי שם ילדה־אישה חיוורת ושקועת לחיים שהזכירה סנאי. עיניים בצבע אדמה רטובה, גבות עבות ואף משמעותי. לא משהו שמצדיק מבט שני.

קיטי ואגי חלקו חדר ומיטה — זו מקיצה בזריחה וזו משחקת ברידג׳ מקוון עד השעות הזעירות של הלילה — כך שכל אחת יכלה להעמיד פנים שיש לה חדר שלם לרשותה. אני זכיתי בחדר העבודה הנטוש של אבא, והוא סיפק לי את כל צרכיי — היבלעות בשטח וחלון עם תריסים שדרכו הייתי מביטה בהולכי הרגל, בדרכם אל הגינה הציבורית. בדולרים שאבא שלח לי קניתי מיני־בר ושמרתי בתוכו מעדני חלב, שקיות של מיץ ענבים ובשלב מאוחר יותר בקבוקי שרדונה חצי גמורים.

בגיל עשרים התחלתי להביא בחורים הביתה. אגי וקיטי היו יושבות איתם בסלון, על תה בחלב ושטרודל מפוצץ בצימוקים. אני הייתי שותקת במפגשים האלה, רציתי לראות לבד איך הם מתמודדים עם מידע סותר ושאלות נטולות הקשר. זו היתה ההזדמנות שלי לברור מועמדים, כמו בתוכנית שידוכים. עם אלה שפסלתי הייתי מזדיינת בחדר, ועם אלה שעברו את הסינון, אותם אלה שגילו חוש הומור מחודד או גרמו לאימהות להסמיק פתאום ולשתוק, עם אלה הייתי יוצאת לדייט, בקונדיטוריה גלית או על הספסל בגינה הציבורית, על שני בקבוקי בירה.

אחד מהם, אפי ברנע, אפילו זכה למעמד המפוקפק של אקס מיתולוגי. יצאנו שנתיים ובדיוק עמדנו לעבור לגור בדירה שהוא קיבל מההורים כמתנת שחרור משירות מקוצר בשלישות, אבל ברגע האחרון אמרתי לו שאני מוותרת. לא יכולתי להסביר לו שבכל פעם שאני חושבת על עתיד ממושך לצידו, כשאני מדמיינת את הגוף שלו מזקין בגמלוניות ואת השתיקות המצמיתות שיצמחו בינינו, אני נתקפת שיתוק.

כמה שנים אחר כך נתקלתי בו ברחוב. הוא שָׁמַן נורא והיה מטופל בשלושה ילדים מסוג בנים, כולם בכובעי מצחייה ופנים אדומות. השתרכה אחריו אישה בשיער עייף ובמבט רעב, שלבשה טי־שירט גברית במידה אקסטרה־אקסטרה־אקסטרה־לארג'. הוא הציג אותי בחופזה.

"אפרתי, זאתי קמה. חברת עבר."

חייכתי עם השיניים ואמרתי לה שיש לה ילדים מאוד יפים ואדומים. בלילה, במיטה שבחדר העבודה של אבא, אמרתי תודה־תודה־תודה הרבה פעמים ובשקט, שזו לא אני עם חולצת האוהל והקליפס, ושלא קוראים לי אפרתי.

קוראים לי קמה, ועוד רגע אני בת ארבעים. לרגל המאורע המפוקפק, קיטי ואגי החליטו שזה הזמן לטיול בת המצווה שהובטח לי בזמנו, לפני עשרים ושמונה שנה, ומתוקף "המאורעות ההם" לא מומש מעולם.

אז הן רכשו לשלושתנו כרטיסי טיסה לספארי באפריקה.

"תארזי מזוודה," הן פקדו, "משקפת כבר יש לך, אבל כדאי שתיקחי גם כמה זוגות של תחתונים."