תולדות הלשון העברית כרך ב: משנת 1500 ועד ימינו

פרק 1 איטליה

א. רקע היסטורי

במשך יותר ממאתיים שנה, למן גירוש ספרד בשנת 1492, היגרו יהודי ספרד ופורטוגל אל דרום הים התיכון ומזרחו. מקצת מגורשי ספרד בחרו באיטליה בתור יעד הגירה; ההגירה לאיטליה התגברה לאחר גזרות השמד של שנת 1497, כשהגיעו לאיטליה "נוצרים חדשים" שנמלטו מפורטוגל. מדינות איטליה הנוצריות, שלא נטו לפתוח את שעריהן לפני המגורשים, לא היו יעד הגירה טבעי או מועדף. אמנם האינקוויזיציה באיטליה לא היתה תקיפה כמו בחצי-האי האיבֶּרי, אך החזרה לחיק היהדות אחרי חיים כנוצרי נחשבה לכפירה והעמידה את היהודים האיבֶּריים באיטליה בסכנת חיסול.

רוב המגורשים מחצי-האי האיבֶּרי הגיעו לממלכת נפולי, ומיעוטם התיישבו בערי הצפון, לשם באו באותה עת גם מהגרים יהודים אשכנזים ממרכז אירופה. קבוצה גדולה של גולי ספרד השתקעה ברומא, ששניים מבתי הכנסת שלה היו שייכים להם, ובפֶרארה, שבה נקלטו עשרות שנים לאחר גירוש ספרד רבים מאנוסי פורטוגל, שרובם ככולם חזרו בגלוי ליהדות. מקום מקלט עיקרי לאנוסים היתה העיר ליווֹרנו, שנתייחדה בנמל שלה ובקשריו הן עם איי הים התיכון והן עם חצי-האי האיבֶּרי.

במחצית השנייה של המאה ה-16 החלה גם תנועת הגירה לאיטליה מן האימפריה העות'מאנית. היהודים נתיני האימפריה, המכונים "קהלי הלוונטינים", התיישבו בוונציה ובאַנקוֹנָה, הנמלים העיקריים של הרפובליקה הוונציאנית.

פליטי ספרד ופורטוגל שיקמו את חייהם החברתיים והתרבותיים במקומות קליטתם החדשים, אף כי נאמנותם הרגשית עדיין היתה נתונה בראש וראשונה ל"אומה" היהודית הספרדית-הפורטוגזית. רישומם החברתי של ראשוני המהגרים הספרדים באיטליה לא ניכר כמעט, אף כי מבחינה תרבותית היתה תרומתם של מקצת המגורשים רבה למדי.

בשליש השני של המאה ה-16 החלו להתבלט בקהילה היהודית באיטליה שתי קבוצות אוכלוסין: הלוונטינים (היהודים ממוצא מזרחי) והאנוסים (בעיקר גולי פורטוגל), שמילאו תפקיד חשוב בפעילות הכלכלית והמסחרית באיטליה. תרומתם של המהגרים החדשים האלה לחברה ולתרבות של יהודי איטליה היתה רבה יותר מזו של המהגרים הראשונים, ובעיקר נודעה לה חשיבות בעיצוב המחודש הן של תופעת הזהות הכלל-יהודית באיטליה הן של תופעת המרחב היהודי.

מכוח התוודעותם לרעיונות נוצריים העלו האנוסים שחזרו ליהדותם (וכן הנוצרים למראית עין) תרומה רבת-ערך לצמיחתה של ביקורת עצמית ולהערכה מחודשת של התודעה היהודית, ובכללה היחס לנצרות. חשיבות המהגרים החדשים בעיני השלטונות גרמה לכך שאחדים מן השליטים חרגו מן המדיניות המסורתית השלילית לעצמאות הקהילות והעניקו ליהודים ממוצא איבֶּרי אוטונומיה קהילתית.

עם התבססותן של קהילות הספרדים והפורטוגזים באיטליה הלכה והעמיקה ההיבדלות החברתית והתרבותית בינן לבין היהודים האיטלקים ("איטליאני") והאשכנזים, ואף בינן לבין קהילות הלוונטינים (הספרדים המזרחים). ההתארגנות הנבדלת נבעה, ככל הנראה, מן הרצון לשמר מנהגים ייחודיים ולהקפיד על תודעת ההשתייכות ל"אומה" הפורטוגזית והספרדית.

ב. הפעילות הספרותית

היצירה התרבותית של יהדות איטליה לאחר גירוש ספרד התחוללה בתקופה של מעורבות והשתתפות ביצירה התרבותית האקטואלית ובחיים החברתיים של הסביבה הנוצרית, וניכרת בה בבירור היחשפות להשפעות התרבות הסובבת.

בהקשר לתודעת הייחוד של הספרדים והפורטוגזים טופח השימוש בלשון הספרדית ובלשון הפורטוגזית והחלו לפרוח חיי תרבות וספרות בלשונות האיבֶּריות האלה.

היהודים ממוצא איבֶּרי תרמו להרחבת האופק התרבותי של יהודי איטליה ולהעמקת הקשר בינה לבין הפזורה היהודית באימפריה העות'מאנית מכאן ובמערבה של אירופה מכאן.

אחד המרכיבים הבולטים בתרומתה של היהדות הספרדית לעיצוב חיי התרבות היהודיים של איטליה היה קליטתן של ספרות הקבלה והספרות המדרשית. בזכות הגולים ממוצא איבֶּרי הפך העיסוק בקבלה לעיסוק גלוי והמוני ונתחזקו הקשרים בין יהודי איטליה לבין מקובלי צפת. הקבלה הקנתה מחד גיסא תוכן אקטואלי ליצירה המדרשית בכללותה, ואִפשרה את ההזדקקות אליה למרות הביקורת שנמתחה עליה; ומאידך גיסא היא כיוונה את ההגות היהודית האקטואלית אל המסורת התרבותית הקדומה של ספרד היהודית, שבה נכתבו היצירות הקבליות העיקריות. מתברר שהקבלה באיטליה מילאה את תפקיד העיצוב המחודש של תודעת הזהות התרבותי ושל העולם הדתי המייחד את היהודי. בהפצת הקבלה באיטליה פרצו היהודים הספרדים והפורטוגזים את המסגרות התרבותיות המסורתיות והעמידו במקומן מסגרות אחרות.

בכתבי ההגות של מגורשי ספרד באיטליה באות לידי ביטוי השפעת המציאות הייחודית של המולדת החדשה מכאן, ותגובתם של תלמידי חכמים ושל משכילים על חורבן המרכז היהודי בספרד מכאן. תלמידי חכמים נאמנים לתורת ישראל (הבולט שבהם הוא ר' יוסף יעבץ; ראו עליו להלן בסמוך) סיפקו הסבר תיאולוגי, והוא: הגירוש אינו אלא עונש על חטאהּ של יהדות ספרד, ששורשיו הם ההשכלה הפילוסופית, אשר ערערה את האמונה הדתית וגרמה לזלזול במצוות ולשאיפת השכבה העשירה להידמות באורח חייה לאצולה הנוצרית. המסקנה הבלתי-נמנעת היא החובה להימנע מן הפילוסופיה ולהחזיר את המושגים המסורתיים למקומם הראשון.

עם גולי ספרד (1492) ופורטוגל (1497) שנמלטו לאיטליה נמנו גם משוררים. חלקם השתקעו שם וחלקם המשיכו בדרכם למקומות אחרים. המשוררים שהתיישבו באיטליה חיזקו את זיקתה של שירת יהודי איטליה אל השירה בנוסח ספרד, שנקלטה באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-12 בהשפעת ר' אברהם אבן עזרא. עם זאת, המשוררים החדשים לא חידשו כמעט דבר בסגנונה, במשקליה ובסוגיה של השירה הספרדית, שכן הנוסח הזה כבר היה מושרש למדי. בין מגורשי ספרד שהשתקעו באיטליה היו דון יצחק אברבנאל ובנו יהודה, שהפך לימים לסופר איטלקי נודע (Leone Ebreo) בזכות חיבורו דיאלוגים על האהבה (Dialoghi di Amore).

במאה ה-16, ובמיוחד במאה ה-17, הגיעו לאיטליה האנוסים שנמלטו מחצי-האי האיבֶּרי, בהביאם אִתם השפעות מן הספרות בלשון הספרדית של תקופת הבארוק בת-זמנם (לוֹפֶּה דה וֶגָה, סרוונטס). עם האנוסים וצאצאיהם שיצרו שירה עברית במרכז האיטלקי נמנו משה זַכּוּת במאה ה-17, שיצר גם בהולנד, והאחים פראנשיס, שהיו ממוצא פורטוגזי (ראו להלן, בסמוך).

חכמים ממגורשי ספרד ופורטוגל – הנכבד שבהם היה ר' שלמה אבן וירגה – לקחו חלק חשוב בתחומי ספרות המוסר וספרות הדרוש.

ג. יוצרים בולטים

במה שיבוא להלן נסקור את עשייתם הלשונית בעברית של כמה מן הבולטים שבפליטי ספרד וצאצאיהם באיטליה.

1) ר' יוסף ב"ר חיים יעבץ (נפטר 1501)

כאמור, חכמי ספרד ופורטוגל שגלו לאיטליה ביקשו להיפרע מן ההשכלה הרציונליסטית. החזון המשיחי, שנתגבש באיטליה בנוסח חדש, הציע לפליטים ניחומים ופתרון ללבטיהם ולא התמקד בהצעות לפעילות מעשית.

יעבץ היה חכם ספרדי שחי לפני הגירוש בליסבון, שם פגש את דון יצחק אברבנאל (ראו להלן בסמוך) וממנו נמצא למֵד על מורה נבוכים לרמב"ם. בזמן הגירוש יצא מפורטוגל והגיע לנפולי. באיטליה הרבה לנדוד, תוך שהוא עובר בקהילות רבות ודורש על אסון הגירוש. בסוף שנת 1493 השתקע במנטובה, שם שימש כדרשן הקהילה. לאחר מכן עזב את איטליה והתיישב בתחומי הקיסרות העות'מאנית.

יעבץ התייחס בשלילה גמורה להשכלה הפילוסופית ולמאמצי הפילוסופים היהודים להתאים את דברי התורה להגותם. הוא מרבה ללעוג לפרשנות האלגורית, ששימשה אמצי עיקרי לגילוי דברי אריסטו בתורה, וטוען שהאמונה הדתית מחייבת את המאמינים לגלות תמימות, ולא להתעמק בחקירות רציונליסטיות. לדעתו החכמה האמיתית היא האמונה התמימה; הדת עומדת על אמונה לא רציונלית והיא אינה מושגת בכוח השכל האנושי.

את דברי הנחמה שלו לגולים ואת בירוריו התיאולוגיים, וגם את הפולמוס החריף עם הפילוסופיה והמתפלספים, ניהל יעבץ בדרך הדרוש על פסוקי מקרא ועל מאמרי חז"ל וחיבר ארבעה ספרים: מאמר האחדות ויסוד האמונה (שניהם עוסקים בענייני האמונה); אור החיים, הכולל דברי תוכחה וביקורת על ההשכלה הפילוסופית וחיפוש הסבר וצידוק לייסורי דור השְמָד והגירוש; וחסדי השם, שבאים בו ענייני נחמה וחיזוק תקוות הגאולה. חיבורו הגדול והעיקרי, אור החיים (פֶרארה שי"ד), הוא חיבור פרשני, שהתחיל בכתיבתו עוד בהיותו בספרד והשלימו באיטליה. בספר זה שפך את כעסו על משכילי ספרד, שזנחו את לימודי התורה והדת באשמת הפילוסופיה. ספריו העיוניים של יעבץ כתובים בסגנון מעורב, אך לא בסגנון הידוע כעיוני-מחקרי-פילוסופי.

2) ר' שלמה אבן וירגה

אבן וירגה נולד בספרד במחצית השנייה של המאה ה-15. בעקבות הגירוש יצא לפורטוגל, שם המיר את דתו באונס, ובראשית המאה ה-16 היגר לאיטליה, שם חי עד יום מותו.

באיטליה חיבר (בשנות העשרים של המאה ה-16) את החיבור ההיסטוריוגרפי שבט יהודה (קונסטנטינופול או אדריאנופול, כנראה בין השנים ש"י-שי"ד; סַביונֶטה, חש"ד). הספר כולל תיאורים ספרותיים של הרדיפות, הגזֵרות, הפרעות והגירושים שעברו על העם היהודי החל מסוף ימי הבית השני ועד לזמנו של המחבר. אבן וירגה מרבה להעלות זכרונות מחיי היהודים בספרד לפני הגירוש ולדון בסיבות להתרחשות המאורע המזעזע הזה. הספר כולל 64 קטעים, שאינם מצטרפים להעמיד חיבור היסטורי כולל, אך מהווים יצירה ספרותית שלמה בעלת מבנה מחושב. הספר, הכתוב בסגנון מעורב בנטייה ללשון המקרא, זכה לפופולריות מרובה במאות ה-16 וה-17 ואף תורגם ליידיש, לספרדית וללטינית.

3) יוסף בן יהושע הכהן (1496 עד אחרי 1575 בקירוב)

ר' יוסף היה היסטוריון ובלשן, שעסק לפרנסתו ברפואה. הוא נולד באוויניון שבצרפת למשפחה ממגורשי ספרד; בשנת 1501 התיישב בגנואה, אך בסוף ימיו נאלץ להגר אל מחוץ לגבולות הרפובליקה של גנואה.

הוא כתב ספרי היסטוריה כללית ויהודית. את כתיבת חיבורו ההיסטוריוגרפי על תולדות היהודים, הנקרא עמק הבכא, השלים בשנת 1575 (וינה 1852; מהדורת מ' הילל, ירושלים תשנ"ג). הספר נכתב בעקבות גירוש ספרד והמאורעות שתכפו לו; כוונתו היתה לספר על גורל העם היהודי בתקופת הגלות החל מחורבן הבית השני ועד לזמנו. חלק גדול מן הספר מוקדש לאירועי המאות ה-15 וה-16 באיטליה. בחיבורו זה ליקט הכהן קטעים העוסקים בתולדות היהודים שנכללו בספר ההיסטוריה הכללית שיצא מתחת ידו, דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר, שהושלם בשנת 1553 (ונציה 1554; אמסטרדם 1733; מהדורת ד' גרוס, ירושלים 1955). ספר זה כולל שני חלקים: הראשון דן בתקופה שלמן שקיעת הקיסרות הרומית ועד שנת 1520; השני עוסק באירועים שהתרחשו בדורו של המחבר, מ-1520 ועד שריפת התלמוד ברומא ובוונציה בשנת 1554.

שני ספריו של יוסף הכהן נכתבו בלשון מקראית מוקפדת, הן מבחינה לקסיקלית והן מבחינה תחבירית; עם זאת מצויים בהם מעט ביטויים תלמודיים (כגון: נתעטפו בטליתות, נשחתו בקנה, נגמר דינו) וכמה מילים באיטלקית. מן הדין לציין שסגנונו המקראי המליצי של עמק הבכא מאפיין את רוב החיבורים ההיסטוריוגרפיים והכרוניקות העוסקים ברדיפות, בפרעות ובקידוש השם.

4) דון יצחק אברבנאל (1437-1508)

פרשן המקרא הנודע יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437. בשנת 1483 נמלט לקסטיליה, ובשנת 1492 יצא עם המגורשים מספרד והשתקע בנפולי. לאחר מכן עבר למסינה שבסיציליה ולקורפו וב-1503 התיישב בוונציה, שם שימש בתפקידים מדיניים מטעם הסנט המקומי.

לצד פעילותו הציבורית והמדינית פיתח אברבנאל פעילות ספרותית ענפה, שכללה בין השאר פירוש למקרא. בתחום הפרשני היה מושפע מפרשנים עבריים שקדמו לו, במיוחד מר' לוי בן גרשון (=הרלב"ג), אך עם זאת הצטיין במקוריותו. ביאוריו אינם לשוניים (דקדוקיים ומילוניים) בלבד, אלא באים לברר נושאים הגותיים או תיאולוגיים הנרמזים או המשתמעים מקטעים מסוימים במקרא. בעיצומו של דבר הם אינם אלא דרשות פילוסופיות המתייחסות למאורעות היסטוריים. חידושו המתודולוגי העיקרי הם המבואות שהקדים לפירושיו לספרי המקרא, שבהם דן בבעיות המיוחדות לכל אחד מהם. במבואותיו לספרי הנביאים, למשל, דן אברבנאל בבעיות ספרותיות ובשאלת זהותם של מחברי הספרים. במבואו לספר יהושע עסק בשאלת הכללתו של ספר מקראי מסוים במחלקה מסוימת (במבוא זה הביע התנגדות לדעת חז"ל בנוגע למחברי ספרי המקרא). בהקדמתו לספר ירמיה עסק אברבנאל בשאלת הקרי והכתיב. כמו כן מיוחדת לו המגמה להסביר שאלות הנוגעות לחיי החברה של עם ישראל ולהשוותן למה שמוכר לו מסדרי החיים החברתיים בימיו. לפירושיו של אברבנאל נודעה השפעה רבה על פרשנות המקרא הנוצרית.

אשר לסגנון הכתיבה של אברבנאל: המבוא לפירושו לנביאים ראשונים כתוב בסגנון עיוני יפה שבסיסו לשון חכמים, אבל ההקדמה הספרותית שבה הוא מספר את סיפורו האישי וחוויותיו כתובה בסגנון מקראי מליצי. בפירוש התורה "לשונו של רי"א היא צחה ועשירה משולבת במליצות שבאים בהם זכרי מקרא ואמרות חכמים ולפעמים הוא משמיע משפטים שלמים שכולם רצף מליצות מקראיות".

אברבנאל חיבר שלושה ספרים לחיזוק תקוות הגאולה: משמיע ישועות – ביאורים על הנבואות בתנ"ך המבשרות את הגאולה; ישועות משיחו – פירושים על אגדות התלמוד והמדרשים שיש בהם התייחסות לימות המשיח; מעייני הישועה – על רמזיו של ספר דניאל בנוגע לקץ הגלות ובואה הקרוב של התשועה. ספר זה כתוב בסגנון מעורב, שיש בו מסממני הסגנון (כולל אוצר מילים) המאפיין את ספרות העיון והמחקר של ימי-הביניים, אך ללא ערביזמים.

עם ספריו על ענייני אמונה נמנים עטרת זקנים בעניין ההשגחה על יחידים בעם ישראל, ראש אֲמָנָה, ומפעלות אלהים, שבא בו ביאור של עיקרי אמונת החידוש (חידוש העולם לעומת קדמוּתו). גם סגנונו של ספר הגותי זה הוא מעורב ומצויות בו מילים מאוחרות מספרות העיון והמחקר ואפילו כמה מילים מחודשות.

5) שלמה מולכו (בערך 1500-1532)

שלמה מולכו היה בן למשפחת אנוסים מפורטוגל (שנקרא דיוֹגוֹ פּירֶשׁ בפורטוגזית ודייגוֹ פּירֶס בספרדית) ומי שחזר ליהדות בהשפעת דוד הראובני, שהופיע בליסבון.

קודם בואו לאיטליה למד מולכו קבלה בסלוניקי ובצפת, ובאיטליה ניהל תעמולה משיחית: בדרשותיו יצא להשפיע על בני עמו שיאמינו בגאולה מיידית. הוא פנה (יחד עם דוד הראובני) אל הקיסר קרל החמישי, שהיה גם מלך ספרד, בהצעה להקים צבא אנוסים שיילחם בתורכים וישחרר את ארץ ישראל משלטונם; סופו שנאסר והוסגר לאינקוויזיציה והוצא להורג במנטובה באשמת בגידה בנצרות ושיבה ליהדות. התקוות המשיחיות שיהודי איטליה תלו בו למשך פרק זמן קצר דעכו לאחר מאסרו והסגרתו.

רעיונותיו המשיחיים של מולכו נמסרו בחיבורו הנקרא ספר המפואר (סלוניקי 1529, אמסטרדם 1709), הכולל את הדרשות שנשא בבתי כנסת שונים ברחבי איטליה ומלא בדברי סוד ורמזים על ביאת המשיח. בהטפתו לגאולה ולמשיחיות היה מולכו ממשיך תורת הגאולה של דון יצחק אברבנאל. על החזיונות שנגלו לו כתב אל המקובל ר' יוסף טַיטַאצאק בסלוניקי מכתבים שנקבצו בספר חַיַּית הַקָּנֶה (אמסטרדם 1658).

6) גדליה בן יחיא (1526 בקירוב עד 1588 בקירוב)

היסטוריון, שספרו שלשלת הקבלה (ונציה שמ"ו) הוא האחרון שבחיבורים מתחום ההיסטוריוגרפיה שנכתבו בתקופת הרנסנס.

המחבר, רב ודרשן, נולד באימוֹלָה למשפחה ספרדית שהיגרה לפורטוגל ושנמלטה מפני גזירת ההמרה לאיטליה. הוא היה בעל השכלה תורנית רחבה, שאותה רכש בבתי המדרש של ר' עובדיה סַפּוֹרנוֹ ושל ר' מאיר קצנלבוגן, המהר"ם מפַּדוֹבָה, והיה בקי בספרות הקלאסית. שלשלת הקבלה מתאר את השתלשלות המסורת והעברתה מדור אל דור, והוא נחלק לשלושה חלקים. הראשון הוא סדר הדורות מאדם הראשון ועד לזמנו של המחבר; השני כולל דרשות על הגלגלים (הספירות), יצירת הוולד ועוד נושאים מתחומים שונים; החלק השלישי עוסק ברובו במאורעות מחיי העמים הקשורים בתולדות ישראל וכולל גם סיפורים על ראשית קורותיהם של העמים ועל אישים מפורסמים שיש להם זיקה, לדעת המחבר, לתרבות היהודית; כמו כן נכלל בו רישום של כל מקרי הגזֵרות והרדיפות שפגעו בקהילות ישראל באירופה. בספר זה השתמש גדליה בן יחייא במה ששמע מפי זקני הדור ובמה שקיבל ממחברים נוצרים מאוחרים, שאותם העדיף על פני תעודות עתיקות.

את תיאור תולדות חייהם, מעשיהם ומאמריהם של חז"ל הרחיב המחבר בסיפורים רבים שמצא בספרות התלמודית-מדרשית, ובכך טשטש את האופי הכרוניסטי של חיבורו. הספר נתחבב על הקוראים בשל האגדות והסיפורים העממיים המובאים בו, ולא רק בזכות החומר ההיסטורי המשוקע בו, וזכה לתפוצה רבה ולמהדורות אחדות.

חלקו הראשון של הספר, סדר התורה מאדם עד היום, כתוב בסגנון מעורב.

7) ר' יעקב ב"ר שמואל מַנטינו (1480-1549)

בן למשפחה שנמלטה מספרד לאיטליה בעקבות הגירוש של 1492. ר' יעקב היה הומניסט, מתרגם ופרשן של טקסטים מדעיים ופילוסופיים, שהעלה תרומה חשובה להתפתחות התרבותית בתקופת הרנסנס. הוא תרגם ללטינית את המטאפיסיקה של אריסטו מן התרגום העברי של משה אבן תיבון והקדיש את תרגומו לאפיפיור ליאו העשירי (1513-1521), שהיה מפטרוני העברית ומי שהתיר להדפיס לראשונה את התלמוד הבבלי (דפוס בומברג 1519). ר' יעקב תרגם לעברית ספרים נוספים בתחומי הפילוסופיה והרפואה, שימש רופאו של האפיפיור פאולוס השלישי ולימים נתמנה לפרופסור לרפואה באוניברסיטת סַפּיֶינצָה ברומא.

יעקב מַנטינו נמנה עם חכמי ונציה שאליהם פנה הנרי השמיני מלך אנגליה בבקשה לקבל את חוות דעתם בעניין רצונו לבטל את נישואיו עם אשתו (בתו של פרדיננד מלך ספרד), אלמנת אחיו, משום שלא ילדה לו בן. הוא השיב לשליחו של המלך שמצוות ייבום של אשת אח שמת בלי בנים הכתובה בתורה נוהגת אצל היהודים עד זמנו. תשובתו של יעקב מַנטינו, כמוה כתשובותיהם של רבנים אחרים, נכתבה בעברית.

8) ר' יהושע בועז לבית ברוך

ר' יהושע בועז היה נער בעת שהגיע לאיטליה לאחר גירוש ספרד. הוא נודע בחיבוריו תורה אור, על מקומם של פסוקי המקרא בתלמוד (לפי דפוס ונציה 1549-1551) ומסורת הש"ס, הכולל ציונים של כל המקומות בתלמוד הבבלי לפיהם פסק הרמב"ם הלכה במשנה תורה.

כמו כן יש לו חיבור הלכתי ידוע הנקרא שלטי הגיבורים (או ספר המחלוקות), שבו הוא מצטט את דעות הפוסקים החולקים על הלכות הרי"ף.