תורה חיים שלי

מבוא — לא לדלג

את חטאיי אני מזכיר היום. יש מצווה שלצערי כבר חמש שנים לא הצלחתי לקיים. בכל שנה אני מתחיל מחדש, ובהתחלה גם קצת מצליח אבל אז מגיע פספוס ראשון. אני רושם לעצמי להשלים, חולפים כמה שבועות, פספוס שני. גם אותו אני רושם, אבל אחרי עוד כמה פספוסים כאלה אני מתייאש. והנה הגיע הזמן הזה בשנה להתחיל מבראשית ולנסות שוב.

אני מדבר על מצוות "שניים מקרא אחד תרגום״. החובה לקרוא את הפרשה בכל שבוע פעמיים בלשון המקרא ועוד פעם אחת בתרגום הארמי של אונקלוס.

זו מצווה באמת קשה. לא כי אני לא אוהב ללמוד תורה. מי לא אוהב ללמוד תורה? אבל בזמני החופשי תנו לי דף גמרא, אולי איזו ״שפת אמת״, אפילו מאמר תורני. אבל לקרוא פרשת שבוע, ועוד לקרוא את זה מהר, במחילה, זה פחות כיף. ואני, כל בוקר בבית כנסת מקנא במסודרים האלה, שעושים את זה מייד אחרי התפילה, ורק אני דוחה מיום ליום, מנסה להספיק בקושי לפני מנחה של שבת, מתרץ לעצמי שאני חייב להספיק להכין את השיעור גמרא, ובסופו של דבר, כאמור, מתייאש, וגם מתבאס — איך אתה פשוט לא מקיים הלכה מפורשת בשולחן ערוך?

אבל כל זה השתנה לפני שנתיים. כי יום אחד שיתפתי בפייסבוק את מצבי העגום בתחום, וזה עשה שני דברים: קודם כול, מעצם השיתוף, הרגשתי מחויבות מיוחדת הפעם להצליח. ושנית, התחלתי לשתף עוד דברים — מחשבות על הפרשה. בעצם, אולי המילה מחשבות לא מדויקת. אולי יותר נכון לקרוא לזה קישורים או מחשבות שמקשרות בין הפרשות והחיים.

וזה עורר בי עניין מחודש בפרשות השבוע. כי ככל שהפרשה התחילה ללוות את יומי, זרם המחשבות והקישורים הלך וגבר. פתאום בכל פרשה ראיתי את עצמי, ובכל רגע בחיים ראיתי את הפרשה. הפרשה הפכה ללא רק מעניינת, היא תמיד הייתה מעניינת, אלא למתחדשת וקשורה בי בכל רגע ורגע. מקווה שתיהנו לקרוא את הקשרים שלי, ועוד יותר מקווה שזה יגרום לכם לחשוב ולחוות את הקשרים שלכם. שהתורה תהיה יותר ויותר תורת חיים.

ואגב, ברוך השם מאז לא פספסתי יותר שניים מקרא (ועל הדרך גיליתי שזה לא באמת כזה קשה. שעה וסיימתם).

ורגע לפני שנתחיל, כמה הערות:

זהו לא ספר פרשנות

ישנם ספרי פרשנות רבים וטובים, מכל הסגנונות והסוגים, ומי שרוצה ללמוד את הפשט — זה כנראה לא הספר בשבילו. הספר הזה הוא יותר יומן אישי. כזה שנובע מתוך הפרשות, אבל תוך הסתכלות אישית שנכונה לי ולרגע הכתיבה. הוא גם כתוב כמעין יומן, עם מקטעים שונים מאותן פרשות. לעיתים המקטעים מתחברים ביניהם, ולעיתים כל אחד מהם הוא הרהור אחד, שעומד במקומו. לפעמים הדברים בנויים על מדרשים או פרשנות קלאסית, לפעמים על פרשנות פשט מודרנית, ולפעמים על פרשנות שלי. אני מקווה שהקריאה שלי תפתיע אתכם, תרגש, תצחיק, תרגיז, תגרום לכם לחשוב על הדברים, אבל בשום קטע אל תניחו שזה הפשט. וזה מוביל אותי לנקודה הבאה.

תורה בגובה הלב

לפני כעשרים שנים התעורר בעולם הישיבות הדתי לאומי פולמוס סביב לימוד תנ"ך. מצד אחד אלה שרואים בדמויות התנ"ך בני אדם עם חוזקות וחולשות אנושיות, כפשט התנ"ך, ומצד שני אלה שרואים בהן דמויות כמעט מלאכיות שאין לנו בכלל התחלה של השגה בהן, ומסבירים את התנ"ך בהתאם. בגישה שאני מתאר בספר, אני לא כאן ולא כאן. כאשר אכתוב בהמשך שאברהם אבינו לא העריך מספיק את הדברים הטובים בחייו או שמשה רבנו היה צריך לעבוד על מידת הענווה — אני לא באמת מדבר על אברהם או משה. מי יכול לדבר בכלל על אברהם או משה? אני מדבר על עצמי.

אני עומד בענווה, יראה ואהבה מול הפסוקים והמדרשים, וחושב מה אני, אורי, לומד מהאופן שבו הדברים כתובים. האם התורה התכוונה שכך אלמד? אולי, לא יודע. אני מקווה. אבל זה לא אומר דבר על אברהם ומשה האמיתיים. זה רק אומר שהתורה רוצה שנלמד מסיפורי אברהם ומשה על עצמנו. ואני בהחלט צריך ללמוד להעריך יותר את הטוב בחיי וגם לעבוד על מידת הענווה. זה מה שאני לומד מאברהם ומשה.

זו לא תורה בגובה העיניים וגם לא בגובה השמיים. אולי בגובה הלב.

אל תקראו הערות שוליים

יש יצר הרע שנקרא "יצר הערות השוליים". סוג של Fomo — הדחף לקרוא כל הערת שוליים, שולית ככל שתהיה, כי אולי יש שם משהו חשוב שאני מפסיד. אז הנה אני אומר מראש — אתם לא מפסידים כלום, או לפחות לא משהו מספיק חשוב כדי שתקטעו עבורו את רצף הקריאה. הערות השוליים נועדו לספק מקורות כשיש צורך, או לתת מידע מקדים למי שהמושגים בספר עצמו אולי לא מוכרים לו. כל עוד הכול מובן, התעלמו מההערות. הרבה יותר כיף לקרוא ככה.

הסיפור שאינו נגמר

ללימוד תורה אין באמת סוף. אין שלב שאתה אומר — אוקיי, זה מה שאני לומד מהפרשה הזו, או מהגמרא הזו, או מה״שפת אמת״ הזו, וזהו. זה תמיד מתחדש, תמיד משתנה, וברור לי שבעוד שנה-שנתיים ארצה להוציא ספר חדש כזה, עם מחשבות חדשות או שונות לגמרי. וכמו שעבורי זה סיפור שאינו נגמר — גם עבורכם. אומנם הסיפורים והתובנות בספר בנויים סביב החיים שלי, אבל המטרה אינה שתכירו אותי. החלום שלי הוא שתשבו סביב שולחן השבת או באיזה ספסל בגינה או בפעולה בתנועת הנוער ותקראו יחד את אחד הקטעים ותדברו ביניכם איפה זה פוגש גם אתכם — בחיים הפרטיים, באקטואליה, במה שתרצו. שזו תהיה תורת חיים.

פעם בן הארבע נכנס איתי לבית המדרש ושאל: מה, זה בית מדרש?!

אני: יאפ.

הוא: לא יכול להיות!

אני: למה?

הוא: כי אין פה ארובה!

אני: ארובה?

הוא: הארובה שהלל יוכל לשמוע את השיעורים מהגג!

אני:

כשחושבים על זה, זה נורא עמוק: כל בית מדרש צריך ארובה. הספר הזה הוא הארובה שלי.