תחבולות באוטוביוגרפיה
דליה רק
₪ 38.00
תקציר
רומן שנכתב בסוגה האוטוביוגרפית טומן בחובו הבטחה לספר את ‘האמת’; אולם מעמדן של אמתות ביצירות אוטוביוגרפיות שנוי במחלוקת, והדרכים לחתור אל ‘האמת’ רבות ומגוונות הן כמספר האמתות.
בסוגה האוטוביוגרפית מיטשטשות האבחנות בין מציאות ובדיון, בין זיכרון ושכחה ובין היסטוריה וספרות. הספר תחבולות באוטוביוגרפיה דן בנושאים אלה שבלב לבו של המחקר בסוגה תוך קריאה ביצירות אוטוביוגרפיות מן הספרות העברית ומספרות העולם. הספר בוחן כלים המסייעים לסופרים לחתור אל האמת, להעלות את זיכרונותיהם מתהום הנשייה, לתאר את חייהם ואף להעניק להם פשר ומשמעות.
ד”ר דליה רק מציעה הצעות קריאה ביצירות אוטוביוגרפיות מאת ולדימיר נבוקוב, גבריאל גרסיה מרקס, פיליפ רות, פול אוסטר, ג’ואן ויקרשאם, ג’ון מ’ קוטזי, חיים באר, יורם קניוק, לאה איני, צבי ינאי ומאיר שלו. כל פרק בספרה דן באמצעי אחר המשמש את הכותבים במלאכת הכתיבה האוטוביוגרפית. שימוש בדימוי חזותי, פיצול נקודות התצפית ברומן והתמקדות באחר קרוב הם כמה מן הכלים המשמשים את הסופרים בכתיבתם.
ד”ר דליה רק היא חוקרת של הסוגה האוטוביוגרפית בספרות בת זמננו. היא עוסקת בחינוך ובהוראת הספרות העברית והכללית.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 160
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 160
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
הספרות האוטוביוגרפית מדגישה ביתר שאת שאלות שמעסיקות אותנו, הקוראים, בעת קריאה ביצירות ספרות: האם הטקסט שלפנינו מתאר מציאות או שמא הוא דמיוני? באיזו מידה הוא בדוי ועד כמה הוא נאמן לעובדות? האם עלינו לתת אמון בכותב המעיד שכתב סיפור אמתי? האם עלינו לראות ביצירה המבוססת על סיפור אמתי יצירת ספרות או טקסט היסטורי? העמימות בסיווג הטקסט האוטוביוגרפי ושייכותו לכאורה לשני התחומים מעוררת, מטבע הדברים, את השאלות הללו, והן לב לבו של הדיון בסוגה האוטוביוגרפית – הן מציינות את מגבלות הסוגה ואת מעלותיה.1
האוטוביוגרפיה ושאלת האמתבפואטיקה הבחין אריסטו בין ההיסטוריון למשורר וטען שהשירה נעלה מההיסטוריה משום שההיסטוריון אמנם מתאר את מה שקרה, אך המשורר תפקידו לתאר את מה שעשוי לקרות.2 מנקודת מבט זו, אמנות השירה קרובה יותר לאמת, היא פילוסופית ונעלה מן ההיסטוריה. האוטוביוגרפיה נוגעת בשני התחומים – ספרות והיסטוריה – ומציעה לנו, הקוראים, הזדמנות לבחון את השילוב בין "מה שקרה" לבין "מה שהיה יכול לקרות" בטקסט שהסופר מספר בו את ההיסטוריה של עצמו.
בהקדמה לספרה חיים כתובים ניצה בן־דב מיטיבה לתאר את הנהייה של קהל הקוראים אחר הסיפור האוטוביוגרפי. כמו ילדים קטנים, הלהוטים לוודא שסיפור שסופר להם קרה באמת, עורגים קוראי הספרות בימינו לסיפור האמתי. בן־דב מתארת את ההתבדות, את האכזבה שחשים הקוראים אם הם מגלים לפתע שסיפור שחשבו שהוא אמתי זויף או קושט בפרטים בדויים. הכמיהה לשמוע סיפור אמתי היא כמיהה מולדת, ראשונית.3 בעיני הקוראים אין תחליף לידיעה שסיפור שסופר קרה באמת ומתואר לפרטיו, בלי כחל ושרק. גרשון שקד עומד על ההשפעה שיש ליצירה אוטוביוגרפית הכתובה בגוף ראשון על הקורא. לדבריו, כתיבה בלשון "אני" שחומריה שאולים מחיי הסופר מגבירה את תחושת האותנטיות ויוצרת רושם של חיווי מציאות יותר מכל צורות הסיפורת.4
ואולם איש לא יטען בימינו שהמעבר מן החיים אל השפה יכול להיעשות בפשטות, בלא עיצוב, בלא שינוי. "האם לא כל ניסוח, גם של משהו שקרה באמת, הוא פחות או יותר בדיוני?" שואל פטר הנדקה בספרו אומללות שמחה בחלקה.5 ולמעשה אין תשובה מובנת מאליה לשאלה: "מהי אמת המובאת בטקסט?" יש שיאמרו כי היצמדות לפרטים ההיסטוריים היא הביטוי לקרבה לאמת, ואילו אחרים יאמרו כי הנאמנות לייצוג האמנותי היא אמת ממעלה גבוהה יותר.
במאמרו על האוטוביוגרפיה מדגיש פרנסיס הארט את מעמדה השנוי במחלוקת של האמת באוטוביוגרפיה ובמחקרה.6 לדבריו, הניסיון להבחין חד־משמעית בין היסטוריה, ספרות ואוטוביוגרפיה נדון לכישלון. הניגודים והסתירות בהבנת האמת באוטוביוגרפיה הם חלק מטבעה של הסוגה ואף חלק מהמחקר על אודותיה. דוגמה לסתירה במחקר היא הנטייה לדמות מצד אחד את הכתיבה האוטוביוגרפית להתבוננות במראה, והנטייה להודות, מצד אחר, שהדמות הנשקפת מן 'המראה האוטוביוגרפית' – יצירת הספרות – בהכרח אינה מדויקת, בהכרח מעַוֶותת את המציאות. שני הדימויים הללו של הכתיבה האוטוביוגרפית סותרים זה את זה; האחד מניח שקיפות מלאה, מַעֲבר מלא של הפרטים על דקויותיהם בלא התערבות של הלשון, ואילו האחר מניח ש'אין מראה שקופה' – שאי־אפשר להימנע מסילוף בתהליך תרגום החוויה למילים. הסתירה בין שני הדימויים של המראה היא נקודת התורפה של ביקורת האוטוביוגרפיה, ובכל זאת, לדברי הארט יש בה כדי להביע את מורכבות הסוגה ואת הפרדוקס שבה יותר מגישות חד־משמעיות הגורסות שתיתכן הבחנה ברורה בין בדיון והיסטוריה.
מקריאת ספרות המחקר מתחוור שהאמת היא משאת הנפש של קוראי הסוגה ושל הכותבים בה. אך מהי אותה אמת? הארט מסכים שהנאמנות לאמת במובן של נאמנות לפרטי המציאות, לעובדות, צריכה להיות נר לרגליו של כותב האוטוביוגרפיה. לדעתו התכחשות לערכה של האותנטיות ההיסטורית היא החמצה מהותית של קריאת טקסט בסוגה האוטוביוגרפית. לא די לראות באוטוביוגרפיה יצירת ספרות ולקרוא אותה כטקסט בדיוני. יש ערך אנושי מוסרי לסיפור האמתי שהסופר מספר. יותר מזה, סופרים הכותבים אוטוביוגרפיה נאלצים לעתים להיאבק בעצמם ולרסן את נטייתם להשתמש באמצעים ספרותיים בביטוי האמנותי – זאת על מנת להשיג בכתיבתם את האותנטיות ההיסטורית שהאוטוביוגרפיה תובעת. ברומן האוטוביוגרפי דבר, זיכרון עוסק נבוקוב במאבק שנאבק 'נבוקוב האיש' ב'נבוקוב הסופר' בעת שנאלץ לחלץ את העובדות ולשחזרן מהעיבוד שעברו בכתיבתו הבדיונית.7 גם חיים באר מודה שבכתיבת חבלים הוא נאלץ לזקק את החוויה האמִתית שאיבדה מטוהרה כשהעניק אותה בפחזותו לדמות בדיונית.8 ואמנם, קשיי הייצוג של המציאות באוטוביוגרפיה, מעמדה של האמת בסוגה והשאלה מהו ייצוג נאמן של האמת ממשיכים להעסיק את הכותבים, הקוראים והחוקרים.
אתגרי האוטוביוגרפיהויליאם הווארת מדמה סופר הכותב אוטוביוגרפיה לצייר המצייר דיוקן עצמי, צייר המתאר בו־בזמן מציאות ואשליה של מציאות. בדיוקן עצמי הצייר משתתף ביצירה גם בתור יוצר וגם בתור נושא היצירה. נקודת התצפית שלו מוגבלת, משום שהוא מתבונן בדמותו הנשקפת במראה, והמראה מגלה לו צדדים מסוימים ממנה. לעתים, לדוגמה, הוא עשוי להתקשות בציור צדודיתו משום שהוא אינו רואה אותה. לעתים הוא נדרש לגשר על הפער שבין זמן הציור והחלל שבו הוא מצייר לבין הציור עצמו. הדוגמה המוחשית ביותר לכך היא ציור היד – היד מצוירת בעת שהיא מציירת. האמן מוכרח להיעזר בעבודתו במראה עיניו אך הוא מוכרח להסתמך גם על זיכרונו, וכך הוא פועל במישורים מקבילים של זמן ומרחב.9 מקס סאונדרס מצביע גם הוא על הדומה בין כתיבה אוטוביוגרפית ובין אמנות חזותית. הוא מציין שבכל דיוקן, גם בדיוקן עצמי, יש מרכיב של דמיון. הסופר – כמו הצייר או הצלם באמנות החזותית – עוסק לא רק בתוכן הממשי של דמותו אלא גם במעשה עיצוב דמותו.10
בדומה לצייר, סופר הכותב אוטוביוגרפיה מוכרח לספר את סיפורו וגם לפעול בו כגיבור. גם הוא פועל בכמה מישורי זמן ומרחב. לעתים פערי הזמן והמרחב מקלים על ההבחנה בין הסופר לבין דמותו בטקסט, אך לעתים הכפילות בזמן ובמרחב מעצימה את המתח שבין מציאות לבדיון. כשהמספר מתאר את דמותו בעבר, בדרך כלל הוא יודע יותר מגיבורו (בן דמותו בעבר) על הסיטואציה שתיאר, אבל כדי לשמור על מהימנותו הוא בוחר לדבוק בנקודת המבט של הגיבור ולא להסגיר פרטים הידועים לו בדיעבד. בחירה זו עשויה לפגוע במהימנות המספר בעיני הקורא.
ברומן הכתוב בגוף ראשון צריך הסופר בדרך כלל להקנות הֶכשֵׁר למספר: להסביר מי הוא ומניין הזכות והיכולת לכתוב את סיפורו; כך קונה המספר בעמל את אמונו של הקורא.11 לעומת זאת, באוטוביוגרפיה הסופר מציג בדרך כלל את סיבותיו לכתוב ואת מטרת כתיבתו, אך אין מצפים ממנו לתרץ את כתיבתו, שהרי ידוע כי הוא סופר בשר ודם המספר את סיפור חייו. מלכתחילה האוטוביוגרף זוכה באמון רב יותר מצד הקורא, אך עליו להמשיך ולקיים את האמון שקוראו נתן בו.
בכתבו על המגבלות המקשות על הסופר 'לספר את האמת' ברט מנדל מציין שמן הסתם האוטוביוגרף אינו יכול לכתוב אמת משום שהחיים עצמם – חומרי האוטוביוגרפיה – מייגעים מדי, מכוערים מדי ויותר מדי חסרי צורה ופשר, ולכן אי־אפשר לתארם תיאור הולם, שיביע את כל האיכויות המפוקפקות הללו. בכל זאת אין האוטוביוגרפים מוותרים על כוונתם לספר את האמת.12 מבחינה תמטית האוטוביוגרפיות עוסקות בדרך כלל בדברים דומים – ילדות, הורים, שורשים, זהות, אמונות, יחסים – וכל אוטוביוגרף נותן לחומרי החיים הנדושים כביכול ביטוי משלו.
לדעתו של מנדל המפגש בין העובדות לצורה הספרותית הוא המעניין באוטוביוגרפיה. הוא מציין שלוש מגבלות שחלות על כל כותב אוטוביוגרפיה: ראשית, חומרי היצירה הם בהכרח אירועי חייו של הסופר. סוגות אחרות מגדירות בדרך כלל את צורת הטקסט שייכתב בהן או את מבנהו אך לא את תוכנו, ואילו באוטוביוגרפיה נושא הכתיבה (חייו של הסופר או חלקים נבחרים מהם) הוא המגדיר את שייכותה לסוגה. שנית, באוטוביוגרפיה כתיבתו של הסופר היא בהכרח כתיבה רטרוספקטיבית שכוונתה לשחזר את העבר, להחיותו מנקודת מבטו של הכותב. לבסוף, ואולי חשוב מכול – על הסופר מוטלת המשימה המורכבת להיות נאמן בכתיבתו ל'רוח האמת'. פרט למגבלות אלה האוטוביוגרף חופשי לארגן את החומר כרצונו, לכתוב בכל צורה ובכל אמצעי ספרותי בהתאם לתפיסת העולם שלו ולמטרת כתיבתו.
לדידו של מנדל טיבה של היצירה האוטוביוגרפית תלוי ביכולתו של הסופר לכתוב טקסט אחדותי, שלם ועקיב. לדעתו, על הסופר לעבד את חומרי המציאות באמצעים הספרותיים כדי ליצור יצירה אחידה ושלמה – יצירת אמנות. מבנה היצירה ואחידותה הם היבטים צורניים, אך הם אינם נפרדים מהתוכן. לפי מנדל, עליהם לבטא את מטרתו של כותב האוטוביוגרפיה.
בספרו כימים אחדים כותב מאיר שלו: "יש אומרים שתכליתו של כל סיפור היא לתת סדר במציאות. לא רק סדר של זמנים אלא גם מעלות של חשיבות. ויש אומרים שכל סיפור בא לעולם רק כדי לענות על שאלות".13 סופר אינו חייב להסביר את מטרות כתיבתו; הרצון לספר את סיפורו הוא בדרך כלל סיבה מספקת לכתיבה. עם זאת, הצגת הכוונות והמטרות מקובלת ברומן הכתוב בגוף ראשון, בייחוד באוטוביוגרפיה.
בין האוטוביוגרפים יש שיכתבו את סיפורם ככתב הגנה שמטרתו להסביר את הבחירות שבחרו בחייהם. יש שיכתבו כדי להתוודות. יש שיכתבו כדי לחנך ולהעביר מסר. מכל מקום, כותב מנדל, המטרה שלשמה נכתבה היצירה צריכה להנחות ולארגן אותה כמכלול. לא תמיד מטרת היצירה חופפת לכוונותיו של הכותב. מבחינה זו יש ליצירה מעמד עצמאי, והקורא רשאי להבחין בין כוונתו של הכותב לבין המטרה המשתמעת מן היצירה. אם, לדוגמה, כותב מאמין שכוונתו לבקש סליחה, אך יצירתו בנויה כל כולה להצדקת מעשיו, יבלוט הפער בין כוונתו לבין מטרת היצירה – בין שהמטרה מודעת ובין שלא. מטרת היצירה קשורה גם בקהל שמדמה לו כותב האוטוביוגרפיה – הנמען שאליו הוא מכוון את דבריו.14
עוד אתגר שהאוטוביוגרף מתמודד עמו הוא הכתיבה על עצמו. יצירת ההבחנה בין המספר לבין הדמות הראשית קשה ברבות מיצירות הספרות, על אחת כמה וכמה באוטוביוגרפיה. הטעם מובן. הכותב על הדבר הקרוב לו ביותר נמצא בעמדה לא אובייקטיבית. הוא מתקשה להתבונן בדמותו מן המרחק שהכתיבה מצריכה. האוטוביוגרף אינו יכול לתפוס את אישיותו על מכלול המורכבויות שלה: מצבי הרוח, תפקידיו בחברה, תדמיתו בעיני עצמו ובעיני אחרים. לכן, כותב מנדל, אוטוביוגרף מוכשר יברור לו היבט מאישיותו שייצג אותו. להגדרת דמותו של האוטוביוגרף ביצירה בחר מנדל את המונח פרסונה ואת המובן שהעניק לו יונג: הדמות שאדם משווה לנגדו כאשר הוא חושב על עצמו, על שאיפותיו, על מעמדו בעיני אחרים. הפרסונה שאדם יוצר לו מכתיבה את דרכו בחיים ואת מעשיו.
ההכרח לכתוב על עצמו תוך הדגשת היבט מסוים באישיותו והידיעה שהוא אינו מתאר אלא פרסונה אינם פוטרים את כותב האוטוביוגרפיה מהצגת דמותו על מורכבויותיה. מנדל מדגיש שגם אם הכותב אינו מצליח לתפוס את הניגודים, הסתירות והדו־משמעויות בחייו, היצירה שיכתוב צריכה להכילם, להיות מודעת אליהם וליצור מהם מכלול אחיד. על פי מנדל, יצירה אוטוביוגרפית מושלמת היא יצירה שבה הפרסונה המספרת ושאר חלקי היצירה מגשימים יחד את תפקידיהם ומצליחים להחיות את היצירה כולה. מנדל הודה אמנם שרבות מן האוטוביוגרפיות הגדולות נכשלו במשימה המורכבת הזאת – שליטה מוחלטת על קולו של המספר, אך לטענתו, במקרים אלה העקיבות הפסיכולוגית מפצה על היעדר העקיבות האסתטית. היא חושפת היבטים לא מודעים של הכותב ומגלה מקומות שבהם הטקסט אינו אחיד ונשלט. היא מלמדת על המחבר – על אישיותו, רגשותיו ומחשבותיו.15
הגדרת דמותו ומעמדו של המספר היא נושא מרכזי במחקר האוטוביוגרפיה. בתור מספר האוטוביוגרף מסגל לו פרסונה כפולה. הוא משחזר את עברו מנקודת מפנה בחייו, מעמדה מנוסה, לאחר שגיבש לו זהות והשקפת עולם. הכותב שואף לראות בהווה תוצאה וסיכום לתהליכים שהתרחשו, והדגמה לתזה או למוסר ההשכל שהוא מבקש להביע.16 השחזור האוטוביוגרפי עובר אפוא עריכה, פרשנות וארגון מחדש, ואין חפיפה בין האירועים המתוארים ובין העולם ההיסטורי־עובדתי. האוטוביוגרפיה מתארת בהכרח את מה שהסופר מאמין שהוא ואת מי שהוא מתאווה להיות. הוא בורא ונברא בתהליך הכתיבה.
רבים מן הכותבים על אוטוביוגרפיות מדגישים את ההיבט של עיצוב הזהות תוך כדי הכתיבה. אפשר לראות בכתיבה האוטוביוגרפית תנודה בין 'להיות אני' ו'להיות אחר', או מרדף של האני אחר עצמו. מקס סאונדרס רואה בכתיבה האוטוביוגרפית תהליך של בניית העצמי, תהליך שבמהלכו הכותב מציג את עצמו וחושף בפני הקורא פרשנות על עצמו.17 פול אייקין מדגיש גם הוא כי כתיבת אוטוביוגרפיה היא תופעה של בניית זהות. לדבריו, זהותנו עשויה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו. הסיפורת אינה רק פעולה של המצאה, כתיבה, קריאה והקשבה, היא גם מעשה של גילום הזהות.18
הקריאה באוטוביוגרפיה היא חוויה של תקשורת בין סופר, טקסט וקורא. יש בחוויה זו משום אשליה, שכן שלושת הגורמים אינם נפגשים במציאות. פיליפ לז'ן מציין כי באוטוביוגרפיה נוצר 'הסכם אוטוביוגרפי' (Pacte Autobiographique) מפורש או לא מפורש שמשמעותו ברית בין הסופר לקורא.19 זוהי ברית שבמסגרתה האוטוביוגרף אינו מתחייב לדייק דווקא בפרטים ההיסטוריים – דיוק כזה אינו אפשרי לדעתו; משמעות ההסכם היא שעל האוטוביוגרף להתאמץ ולהגיע להבנה של חייו כדי לשטוח בפני הקורא את סיפורו במלוא הכנות. באוטוביוגרפיות רבות פונה הסופר אל הקורא ומשתף אותו ביצירה כדי לשכנע אותו באמִתוּת דבריו. נדמה כי הקורא בסוגה זו פעיל יותר מקורא בספרות בדויה. חלק מהכותבים שספר זה עוסק בהם פונים ישירות אל קוראיהם; חלקם אף נותנים להם 'הוראות קריאה' מפורשות. אם כן, הסיפור האמתי דורש מחויבות רבה מהכותב והקורא גם יחד.
מחקר האוטוביוגרפיהעד המחצית השנייה של המאה העשרים ראה מחקר הספרות באוטוביוגרפיה תחום שולי וזניח, אם משום שהאוטוביוגרפיה הצטיירה כסוגה פשוטה ולא מתוחכמת – שהרי לכאורה כל אדם יכול לשטוח את סיפור חייו – ואם משום שלא ראו בה סוגה ספרותית במובהק, אלא תחום המורכב מתחומי ידע שונים, כמו פסיכולוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה והיסטוריה. לדעתו של ג'יימס אולני, אחת הסיבות לכך שהמחקר לא הִרבה לעסוק באוטוביוגרפיה היא תפיסת האוטוביוגרפיה כיצירה בהתהוות – יצירה שמעצם הגדרתה אינה שלמה ואינה מספרת סיפור שלם, שכן אדם מספר בה את סיפור חייו בעודו בחיים. זהו סיפור חסר סיום. עוד סיבה לרתיעת הביקורת מן הסוגה האוטוביוגרפית קשורה, לדעת אולני, לכך שהאוטוביוגרפיה היא יצירה רפלקסיבית במהותה – יצירה שביסודה פעולה של ביקורת עצמית, וזו לכאורה מייתרת ביקורת ומחקר חיצוניים.20
ואולם במחצית השנייה של המאה העשרים חלה תפנית במחקר האוטוביוגרפיה. יצירות אוטוביוגרפיות רבות יצאו לאור, והמחקר בתחום הלך התרחב.21 היום מחקר האוטוביוגרפיה עומד על עושרה של הסוגה, הנוגעת לתחומים רבים של הרוח האנושית: הקריאה ההיסטורית באוטוביוגרפיות רואה בהן תרומה לזיכרון הקולקטיבי, מקור למידע על התקופה שהמספר חי ופעל בה ועל הסביבה הלאומית־חברתית־אידאית שלו.22 הקריאה הפסיכולוגית רואה באוטוביוגרפיה צוהר לנפשו של הכותב. היא אינה מתעניינת דווקא בתיעוד מדויק של פרטי האירועים בחייו, אלא בתהליך הנפשי המתואר באוטוביוגרפיה, תהליך המאפשר למספר לעצב את זהותו.23 הקריאה הפילוסופית באוטוביוגרפיה היא קרקע פורייה לדיון בנושאים כמו סובייקטיביות, זהות ואותנטיות, חירות, בחירה וייעוד. היא מעוררת בחינה מחודשת של מושגים: אמת ושקר, מוסר ונאמנות של הסופר לעצמו, ליצירה ולאחר.24 נקודת המבט הסוציולוגית מדגישה את תרומתה של האוטוביוגרפיה לבחינת השונה והמשותף בין הפרט והחברה.25
מן המחצית השנייה של המאה העשרים ואילך השתנה, כאמור, מעמדה של האוטוביוגרפיה, והמפגש בין העובדות לבדיון עורר עניין מחודש. העיסוק בטקסט האוטוביוגרפי התמקד בשיח שבין הכותב לקורא, במשחק שבין ההתבוננות פנימה וההחצנה. מדפי הספריות הועמסו לעייפה ספרים אוטוביוגרפיים, מחקרים וכתבי עת בנושא, והדיון באוטוביוגרפיה גלש לעוד תחומי ידע. גם חוקרי הספרות סטו מהמחקר הספרותי בסוגה ופנו לדיונים העוסקים יותר בהיבטים פסיכולוגיים, מוסריים, סוציולוגיים ואף נוירולוגיים של האוטוביוגרפיה.26
המטרה העיקרית של הספר שלפניכם היא לחזור ולהתמקד בדיון הספרותי בסוגה האוטוביוגרפית ולהציע קריאה שבמרכזה האמצעים הפואטיים המשמשים סופרים בני זמננו בכתיבת סיפורי חייהם. הספר מתחקה אחר התחבולות שמאפשרות לכותבים לכתוב על עצמם ממרחק הזמן והמקום. כל אחד מן הפרקים בו מציע הצעת קריאה ביצירה אוטוביוגרפית או בכמה יצירות אוטוביוגרפיות ומתמקד בתחבולה ספרותית מסוג מסוים. הפרקים משווים בין היצירות ומבקשים להיות פתח לדיאלוג בין הספר הזה לבין קוראיו ובין האוטוביוגרפיות השונות שהספר דן בהן. המתחים האופייניים לסוגה האוטוביוגרפית – מתח בין עובדות ודמיון, בין זיכרון ושכחה, בין אני ואחר ובין אמת ושקר – מלווים את הקריאה ומאירים היבטים חשובים ביצירות.
הפרק הראשון בספר דן בניסיונותיו של סופר להתגבר על מכשול השכחה ולהיזכר בחוויות העבר. הפרק מתמקד ביצירות לחיות כדי לספר מאת גבריאל גרסיה מרקס,27 דבר, זיכרון מאת ולדימיר נבוקוב28 וחבלים מאת חיים באר.29
הפרק השני מדגים את ההתמודדות עם הקושי לייצג את ה'אני' בטקסט. בספרו האוטוביוגרפי של פיליפ רות, העובדות – אוטוביוגרפיה של סופר30 ובספרה האוטוביוגרפי של לאה איני, ורד הלבנון,31 נוקטים הסופרים תחבולה של פיצול דמות המספר כדי לעשות זאת.
הפרק השלישי מציג את האמנות החזותית כאמצעי לתיאור דמויות הקרובות לסופר, דמויות שמסיבה זו או אחרת לא די במילים לתארן. הפרק עוסק בחבלים, ספרו האוטוביוגרפי של חיים באר.
הפרק הרביעי מתאר תחבולות שונות של התרחקות שבאמצעותה יכול הסופר לפגוש את עצמו מחדש בתהליך היצירה: הפרק דן בכתיבה מן הגלות ביצירותיו האוטוביוגרפיות של יורם קניוק, פוסט מורטם32 והברלינאי האחרון,33 במארג של קרבה וריחוק שבהתכתבות בספרו האוטוביוגרפי של צבי ינאי, שלך, סנדרו34 ובשימוש בתיווכו של חפץ בספרו האוטוביוגרפי של מאיר שלו, הדבר היה ככה.35
הפרק החמישי מציג את דמות האחר כדרך לגלם את זהות המספר בשלוש אוטוביוגרפיות המתמקדות בדמות האב וזכרו: נחלת אבות מאת פיליפ רות,36 המצאת הבדידות מאת פול אוסטר37 ומפתח לאבא מאת ג'ואן ויקרשם.38
הפרק השישי עוסק בתחבולות הספרותיות הרבות שסופר עשוי לנקוט כדי להפקיע את חייו מרשותו ולהעביר אותם לנחלת הקוראים. הפרק מתמקד בימות החמה, ספרו של ג'ון מ' קוטזי.39
1. ראו:John A. Cuddon, A Dictionary of Literary Terms, Penguin Books, London, 1999, pp. 63-67.
2. אריסטו, פואטיקה, תרגם: יואב רינון, מאגנס, ירושלים, תשס"ג, עמ' 29-28.
3. ניצה בן־דב, חיים כתובים, הוצאת שוקן, תל אביב, 2011, עמ' 11-9.
4. גרשון שקד, "המספר כסופר", הספרות, א 1 (1968), עמ' 34-17.
5. פטר הנדקה, אומללות שמחה בחלקה, תרגמה: אילנה המרמן, זמורה, ביתן ומודן, תל אביב, 1980, עמ' 19.
6. Francis R. Hart, ״Notes for an Anatomy of Modern Autobiography״, New Literary History, 1 (Spring, 1970), pp. 485-511.
7. Ibid. וראו: ולדימיר נבוקוב, דבר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספרית פועלים, תל אביב, 1981, עמ' 85.
8. חיים באר, חבלים, עם עובד, תל אביב, 1998, עמ' 111, 330. ראו גם: Max Saunders, Self Impression: Life-Writing, Autobiografiction, and the Forms of Modern Literature, Oxford University Press, New York, 2010, pp. 490-491.
9. William Howarth, ״Some Principles of Autobiography״, New Literary History, 5(1973), pp. 363-381.
10. Max Saunders, Self Impression: Life-Writing, Autobiografiction, and the Forms of Modern Literature, Oxford University Press, New York, 2010 pp. 61-63.
11. זיוה בן פורת, "הרומן בגוף ראשון ושיטותיו לפי רומברג", הספרות, א1 (1968), עמ' 160-153.
12. Barret John Mandel, ״The Autobiographer’s Art״, Journal of Aesthetics and Art Criticism, 27 (1968), pp. 215-226.
13. מאיר שלו, כימים אחדים, עם עובד, תל אביב, 1994, עמ' 36.
14. Barret John Mandel, ״The Autobiographer’s Art״, Journal of Aesthetics and Art Criticism, 27 (1968), pp. 215-226.
15. Ibid.
16. בן עמי פיינגולד, "האוטוביוגרפיה כספרות", מחקרי ירושלים בספרות עברית, ד' (תשמ"ד), עמ' 176-167.
17. Max Saunders, Self Impression: Life-Writing, Autobiografiction, and the Forms of Modern Literature, Oxford University Press, New York, 2010.
18. Paul J. Eakin, Living Autobiographically, How We Create Identity in Narrative, Cornell University Press, Ithaca and London, 2008.
19. Philippe Lejeune, On Autobiography, translated by Katherine Leary, University of Minnesota Press, Minneapolis, 1989, p. 14.
20. James Olney, ״Autobiography and the Cultural Moment: A Thematic, Historical and Bibliographical Introduction״, in: Autobiography: Essays Theoretical and Critical, edited by James Olney, Princeton University Press, New Jersey, 1980, pp. 3-27.
21. במבוא לספרה חיים כתובים כותבת ניצה בן־דב גם על התפשטות הכתיבה האוטוביוגרפית בספרות הישראלית בתור תגובה אינדיבידואליסטית לאתוס של הכתיבה בראשית ימיה של הציונות. ראו: ניצה בן־דב, חיים כתובים, הוצאת שוקן, תל אביב, 2011.
22. Georges Gusdorf, ״Conditions and Limits of Autobiography״, in Autobiography: Essays Theoretical and Critical, edited by James Olney, Princeton University Press, New Jersey, 1980, pp. 28-48.
William C. Spengemann, The Forms of Autobiography, Episodes in the History of a Literary Genre, Yale University Press, New Haven, 1980.
23. William R. Buck, ״Reading Autobiography״, Genre, 13 (1980), pp. 477-498.
24. ז'אק דרידה, ברית וידוי, תרגם: אבנר להב, רסלינג, תל אביב, 2007.
Angel G. Loureiro, The Ethics of Autobiography, Vanderbilt University Press, Nashville, 2000.
David Parker, ״Life Writing as Narrative of the Good: Father and Son and the Ethics of Authenticity״ in: The Ethics of Life Writing, edited by Paul John Eakin, Cornell University Press, Ithaca New York, 2004.
Richard Freadman, ״Decent and Indecent: Writing My Father’s Life״, in: The Ethics of Life Writing, edited by Paul John Eakin, Cornell University Press, Ithaca New York, 2004, pp. 121-146.
25. Irving Louis Horowitz, ״Autobiography as the Presentation of Self for Social Immortality״, New Literary History, IX.1 (1977), pp. 173-180.
26. John Paul Eakin, ״Living Autobiography״, Biography, 28.1.2005, pp. 1-14.
27. גבריאל גרסיה מרקס, לחיות כדי לספר, תרגמה: טל ניצן קרן, עם עובד, תל אביב, 2003 (להלן: לחיות כדי לספר).
28. ולדימיר נבוקוב, דבר, זיכרון, תרגמה מאנגלית: לאה דובב, ספרית פועלים, תל אביב, 1981 (להלן: דבר, זיכרון).
29. חיים באר, חבלים, עם עובד, תל אביב, 1998 (להלן: חבלים).
30. פיליפ רות, העובדות – אוטוביוגרפיה של סופר, תרגמה: דפנה לוי, זמורה־ביתן, תל אביב, 1992 (להלן: העובדות).
31. לאה איני, ורד הלבנון, זמורה־ביתן, תל אביב, 2009 (להלן: ורד הלבנון).
32. יורם קניוק, פוסט מורטם, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1992 (להלן: פוסט מורטם).
33. יורם קניוק, הברלינאי האחרון, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2004 (להלן: הברלינאי האחרון).
34. צבי ינאי, שלך, סנדרוֹ, כתר, ירושלים, 2006 (להלן: שלך, סנדרוֹ).
35. מאיר שלו, הדבר היה ככה, עם עובד, תל אביב, 2009 (להלן: הדבר היה ככה).
36. פיליפ רות, נחלת אבות, תרגם: משה זינגר, זמורה־ביתן, תל אביב, 1993 (להלן: נחלת אבות).
37. פול אוסטר, המצאת הבדידות, תרגם: משה רון, הספריה החדשה, תל אביב, 1995 (להלן: המצאת הבדידות).
38. ג'ואן ויקרשם, מפתח לאבא, מי הוא היה ולמה הוא התאבד, תרגמה: דנה אלעזר־הלוי, אחוזת בית, תל אביב, 2011 (להלן: מפתח לאבא).
39. ג'ון מ' קוטזי, ימות החמה, תרגם: אברהם יבין, עם עובד, תל אביב, 2009 (להלן: ימות החמה).
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.