תחרה



1

זה היה ערב אוקטובר חם בשנת 1978, וגורדי השחקים הרחוקים ניצנצו באור הדמדומים לעיניה של מַקסין, שהביטה בקו הרקיע המוכר של ניו יורק מבעד לחלון המכונית המפוארת. היא החליטה שייסעו דווקא מכאן בגלל הנוף, וכעת, בחיק הנוחות החמימה והדוממת של הלינקולן קונטיננטל, נתקעו בפקק התנועה שעל גשר טריבּוֹרוֹ. לא נורא, אמרה לעצמה, יש עוד זמן עד לפגישה. והנוף היה שווה את זה — כיהלומים פזורים על פני השמים.

מעיל הצובל שלה נח, מקופל בקפידה, לצד תיק התכשיטים החום מעור תנין. תשע מזוודות העור החומות — על כולן התנוססו ראשי התיבות M de C באותיות זהב ומעליהם כתר זעיר — נערמו לצד הנהג ובתא המטען. נסיעותיה של מקסין התאפיינו כולן בטרחה מינימלית ובהוצאות עצומות, בדרך כלל על חשבון מישהו אחר. ההוצאות על המטען לא עניינו אותה כהוא זה; "אני אוהבת שנוח לי," היתה אומרת ומושכת בכתפיה. מזוודה אחת, אם כן, הכילה את סדיני המשי הוורודים שלה, את הכר המיוחד שלה ואת רדיד התינוקות הרך, העדין כקורי עכביש, ששימש אותה כבגד שינה.

רוב המזוודות הכילו בגדים (ארוזים בקפידה בין דפי נייר דקיק ומרשרש), אך אחת מהן שימשה כמשרד קטן, ספון עור חום; אחרת הכילה תיבת תרופות גדולה גדושה גלולות, משחות, אמפולות, מזרקים חד־פעמיים לזריקות הוויטמינים שלה ולפתילות למיניהן, המקובלות בצרפת אך לא בקרב האנגלו־סקסונים. מקסין ניסתה פעם לקנות מזרקים בדטרויט — מוֹן דְיה, האם הם אינם יודעים להבדיל בין מכור לסמים לבין רוזנת צרפתייה? אדם חייב להשגיח על גופו — אחרי הכול, זהו הגוף היחיד שלך, ויש להיזהר מאוד בדברים שעוטים עליו או נותנים בתוכו. מקסין לא ראתה כל סיבה לתחוב לקיבתה מזון מחריד רק מפני שנמצאה במקרה בגובה שלושים וחמישה אלף רגל מעל לפני הים; כל הנוסעים האחרים במחלקה הראשונה של המטוס מפריז זללו שש מנות מלאות ומבושלות יתר על המידה, אך מקסין ניאותה לטעום רק מעט קוויאר (בלי לחם קלוי) ורק כוס אחת של שמפניה (נון־וינטג', ציינה לעצמה קודם שהסכימה לקבל את הכוס מידי הדיילת, ובכל זאת של "מואה"). מתוך תיק הנשיאה העשוי זמש ארגמני אשר ליווה אותה לכל מקום, שלפה קופסת פלסטיק לבנה ובה כפית כסף קטנה, גביע יוגורט תוצרת בית ואפרסק גדול ועסיסי, מתנובת החממה הפרטית שלה.

לאחר מכן, שעה שהנוסעים האחרים קראו או נימנמו, שלפה מקסין את הרשמקול הזעיר שלה, את עפרון הזהב הפעוט ויומן משרדי גדול, זול למראה. הרשמקול נועד להקליט הוראות למזכירתה, ואילו ביומן רשמה הערות, רישומים ותזכירים משיחות טלפון שניהלה; את האחרונים היתה תולשת ושולחת למשרד, אך תמיד שמרה עותקים מכל מה שרשמה — בשובה לצרפת המזכירה היתה מתייקת את העותקים. מקסין היתה מאורגנת היטב, אך בלא הגזמה: היא לא האמינה בארגון טוב מדי ולא סבלה טרחה יתרה ודקדקנות מופרזת, אך היתה מסוגלת לעבוד רק כשהדברים היו מסודרים: סדר היה חביב עליה אף יותר מנוֹחות.

כאשר יצאה מאדאם לָה קונטֶס לנסיעת עסקים, היה מלון פלאזה מכין עבורה מיד גם מזכירה רב־לשונית. לפעמים היתה יוצאת למסע עם מזכירתה הפרטית, אך לא תמיד היה נוח להיגרר עם האישה הזאת שמסתובבת בין הרגליים בלי הרף. יתר על כן, המזכירה שאיתה עבדה זה קרוב לעשרים וחמש שנה כבר היתה מוכשרת למדי לפקח על העניינים בבית בהיעדרה — למן המתרחש אצל בניה ובכרמי היין שלה ועד לדיווח על תנועותיו של מסיה לֶה קוֹנט, מתי חזר הביתה ובחברת מי.

מדמואזל ז'אנין היתה מדווחת לה הכול בדבקות ובמסירות. מדמואזל ז'אנין עבדה קשה בשירות טירת דה־שאזאל מאז 1956, ונהנתה מהצלחתה של מקסין. לראשונה באה לעבוד אצל בני הזוג שאזאל עשרים ושתיים שנה קודם לכן, כאשר מקסין היתה בת עשרים וחמש וזה אך פתחה את הארמון לציבור כמלון, מוזיאון וגן שעשועים היסטוריים, זמן רב קודם שמישהו (להוציא בני המקום) שמע על "שמפניה שאזאל". מדמואזל ז'אנין טרחה סביב מקסין כאשר שלושת הבנים היו עדיין תינוקות, וחייה ודאי היו משעממים להחריד לולא המשפחה. למעשה, היא היתה עם בני דה־שאזאל זמן כה רב, עד שכמעט הרגישה כבת משפחה. אבל לא ממש. הם היו — ותמיד יהיו — מופרדים בכוח המחיצה הגבוהה והבלתי נראית של המעמד החברתי.

מקסין, כמו ניו יורק, היתה זוהרת ויעילה, ומשום כך אהבה את הקצב המהיר של העיר ואת הקצב הנקי והחלק של הניו יורקים — בין שהגישו לך המבורגר, פינו את האשפה מהמדרכה או סחטו עבורך כוס מיץ תפוזים טרי בקרן רחוב שטופת שמש. היא העריכה את האנשים מהירי המחשבה האלה, את ההומור הנוקשה שלהם ואת לשונם החדה, ובינה לבינה חשבה שבני ניו יורק מחוננים במלוא שמחת החיים של הצרפתים, ובלי שיהיו גסי רוח כמוהם. היא חשה בנוח גם בקרב נשות ניו יורק. היא אהבה לצפות בהן כמו בזן זר ומוזר — בנשים המנהלות השלֵוות, האדיבות והמטופחות האלה, ובאופן שבו תיפקדו לנוכח הלחצים האדירים של המירוץ האכזרי אחר כוח, הרדיפה הנחושה אחר כסף, ההשתוקקות למִשרתו של אחר. גם המשמעת העצמית שמקסין כפתה על עצמה היתה נוקשה כשלהן, אך היא היטיבה מהן להבין את המניעים האנושיים. אילולא כן, לא היתה נוסעת כעת לפגוש את לילי.

זונה חמדנית!

ואולם, אין להתכחש לכך שהזמנתה של לילי גירתה את סקרנותה של מקסין, והסקרנות הזאת בפירוש היתה מהגורמים לכך שעשתה את כל הדרך לכאן, מעבר לאוקיא­נוס האטלנטי. היא שוב תהתה אם תסכים לקבל את העבודה. היא הרי חשבה שלילי — אשר צריכה להיות כעת בת עשרים ושמונה לפחות — לא תרצה לראות עוד את פניה לעולם. מקסין זכרה היטב את ארשת הכאב המופתעת שעמדה אז בעיני האגוז הבורקות של הילדה הפרועה, שהעיתונות הדביקה לה את הכינוי "לילי הנמרה".

מקסין נדהמה לקבל את שיחת הטלפון, הופתעה לשמוע את הקול הנמוך והחושני הזה חרישי כל כך, כנוע כל כך, כאשר הזמינה אותה להיפגש איתה בניו יורק ולעצב עבורה את דירת הפאר החדשה שלה בסנטרל פארק דרום. לילי רצתה שכולם ידברו על ביתה החדש. רק מקסין, היא אמרה, תוכל למצוא את המיזוג הנכון בין הידור אופנתי לשאר רוח. התקציב יהיה בלתי מוגבל, אמרה, והיא עצמה תישא בכל הוצאות הנסיעה של מקסין לניו יורק, כמובן — גם אם תחליט לבסוף שלא ליטול עליה את המשימה.

ואז, בקול מתנצל ולאחר הפוגה קלה, לילי הוסיפה: "הייתי רוצה גם להיפטר מהזיכרונות המכאיבים. המצפון מציק לי כבר שנים, ואני רוצה לעשות כל מה שאפשר כדי להשלים איתך."

אחרי ההתנצלות חלה הפוגה נוספת, ואז פנתה השיחה לדיון בעבודתה של מקסין. "אני מבינה שבדיוק סיימת את טירת שוֹבּוֹרוֹ," אמרה לילי, "ושמעתי גם על הדברים המדהימים שעשית בשביל דומיניק פרֶזַאנְז'. זה הרי נפלא, כשיש כישרון נדיר כמו שלך להציל מבנים היסטוריים, להבטיח שיהיו גם יפים ונוחים למגורים — ולצד זה לשמור על הערך שלהם מבחינת האנושות כולה..."

זמן רב חלף מאז נהנתה מקסין מחופשה פרטית בניו יורק, ומשום כך הסכימה לבסוף לצאת למסע. לילי ביקשה ממנה שלא לספר לאיש על הפגישה בינתיים. "את יודעת שהעיתונאים יקפצו עלי מיד," הסבירה. וזאת היתה האמת. מאז גרטה גארבו לא היתה עוד כוכבת קולנוע בינלאומית שהציתה את סקרנותו ודמיונו של הציבור במידה כזו.

הלימוזינה הזדחלה קדימה, ומקסין שלחה מבט בשעון היד שלה המשובץ יהלומים — יש עוד שפע של זמן לפני הפגישה, שנקבעה לשעה שש ושלושים בערב במלון פּייֶר. מקסין איבדה את שלוות רוחה רק לעתים נדירות: היא לא אהבה לאחר, אך תמיד הניחה שהאחרים יאחרו. כאלה הם החיים היום — דבר שקשה לסמוך עליו. כאשר ניתן היה לפתור מצב כלשהו, על פי רוב היתה מקסין עושה זאת בחיוך קל ובארשת אשר קסם אישי למוד תחבולות נמזג בה בשמץ של סכנה. אך כאשר לא היה ניתן לעשות זאת, היתה משלבת את ידיה בחיקה ומקבלת עליה בשלווה את חוק מֶרפי.

לפתע פגשו עיניה בדמותה שלה במראה הפנימית של הלימוזינה, והיא רכנה אליה, זקרה את לִסתה מעל לצווארון המלמלה ובחנה את פניה מצד לצד. רק חמישה שבועות חלפו מאז הניתוח, אך הצלקות הזעירות שלפני האוזניים כבר נעלמו. ד"ר וילסון עשה עבודה נהדרת, וזה עלה רק אלף לירות שטרלינג, כולל ההרדמה והוצאות האשפוז במרפאה הלונדונית. העור היה גמיש, בלי שמץ של מתיחות סביב הפה או העיניים; היא פשוט נראתה בריאה, קורנת וצעירה בחמש־עשרה שנה מכפי שהיתה באמת — בהחלט לא בת ארבעים ושבע. מעשה נבון, לעבור את הניתוח בעודך צעירה, כך שאיש לא יבחין — ואם יבחין, לא יוכל לקבוע זאת בבירור: היום כבר לא רואים שקיות מתחת לעיניה של שחקנית שגילה יותר משלושים, וגם לא על פניו של שחקן ממין זכר, למען האמת. איש לא הבחין בהיעדרה; היא שוחררה מהמרפאה בתוך ארבעה ימים בלבד, ולאחר מכן בילתה עשרה ימים בטוניסיה — שם, כתוספת חינם מהנה, איבדה שלושה קילוגרמים וחצי ממשקלה. היא פשוט לא הבינה מדוע יש כאלה שטורחים לנסוע לשם כך עד ברזיל ולשלם אלוהים־יודע־כמה תמורת הניתוח.

מקסין האמינה בלב שלם בשיפור עצמי, בייחוד כזה הכרוך בפעולה כירורגית. "את פשוט חייבת את זה לעצמך," היתה קובעת. שיניה, עיניה, אפה, שדיה — כל אלה הורמו, נמתחו או שופצו, עד אשר רשת של תפרים כמעט בלתי נראים כיסתה אותה כל־כולה. גם כעת לא היתה יפהפייה גדולה, אך כשנזכרה בנעוריה ובחוטמה הבולט, בשיניה הסוסיות ובביישנותה הנוראה, היתה אסירת תודה לעצמה על כך שכבר לפני שנים נדחקה לעשות מעשה.

בקשר לרגליה לא היה צורך לעשות דבר. הן היו מושלמות: היא מתחה רגל לבנה וארוכה אחת: ניענעה קרסול חטוב, החליקה בידה על חצאית המשי הכחולה של חליפתה ואז פתחה את החלון וריחרחה את אוויר מנהטן, תוך התעלמות מהשיעור הניכר של פחמן חד־חמצני. היא הגיבה על ניו יורק כשם שהגיבה על השמפניה שהניבה אחוזתה — בחדווה. עיניה ברקו, היא היתה תוססת ונרגשת. למרות הפקקים, טוב היה לחזור לעיר שעוררה בך תחושה כאילו כל יום הוא יום הולדתך.

ג'ודי ג'ורדַן כבר היתה בת ארבעים ושבע, אך עדיין נראתה כילדונת בלונדינית זעירה מסיפורי יתומות. בחליפת הקטיפה החומה שלה מבית האופנה של קְלוֹאֶה, שמתחתיה חולצת משי דקיקה בגון קרם, היא ישבה באוטובוס הדחוס שזחל לאורך שדרות מדיסון. מאחר שהיתה קצרת רוח מטבעה, עלתה תמיד על כלי התחבורה הראשון שנקרה בדרכה — אוטובוס או מונית. למעשה, רק לאחרונה צולמה לשבועון "פיפל" בעיצומה של פעולה מעוררת השתאות כזו, קרי עלייה לאוטובוס. הדבר גרם לג'ודי סיפוק עצום, כיוון שבמשך תקופה ארוכה מאוד לא יכלה להרשות לעצמה לנסוע אלא באוטובוסים.

לפתע ניחתה עליה עצבות. היא החלה למולל באצבעותיה, כקמֵע, את אחת הטבעות התואמות שענדה על אצבעות האמה של שתי ידיה, כל אחת מהן בצורתו של ניצן ורד יפהפה מגולף באלמוג, על טבעת זהב עבה. פרט לזאת לא נטתה חיבה יתרה לתכשיטים — לבה היה נתון לנעליים. ארון הנעליים שלה הכיל שורות ארוכות של נעליים נפלאות ומגפיים מרהיבים, עשויים בהזמנה. ג'ודי החליטה שמחר תצא למסע קניות פרוע במוֹד פּרִיזוֹן. ומדוע לא? רק הבוקר בישר לה השותף שלה, שהשנה הם שווים שני מיליון דולר יותר מאשתקד!

בזמן האחרון היה קשה יותר ויותר לזכור כיצד היו החיים בדירתה הישנה ברחוב 11 מזרח. הדירה שממנה הושלכה משום שלא שילמה את דמי השכירות. אלא שג'ודי הכריחה את עצמה לזכור את הימים ההם. ההשוואה סייעה לראות עד כמה ההווה נעים ונוח.

והיתה סיבה נוספת לכך שג'ודי החליטה כי לעולם לא תשכח פירושו של עוני בעיר גדולה. הרי כך חשו רוב הקוראות שלה. הן קנו את "השראה!" בשל האופטימיות, העידוד והחושניות שמצאו בו, וראו בשבועון הזה ידיד. למען האמת, ג'ודי נהגה לנסוע באוטובוסים מפני שביקשה לשמור על קשר בלתי אמצעי עם הקוראות שלה.

לא תמיד היה קל ליישב את הקטבים המנוגדים של דמותה הציבורית. מצד אחד היא אהבה להצטייר כאישה חמה וישירה, שעובדת קשה וידועה בכך שלפעמים ארוחת הצהריים שלה אינה אלא נקניקייה מהדוכן שבפינת הרחוב — נערה עובדת, כמו רבות מן הקוראות שלה. מצד שני, אותן קוראות עצמן ציפו ממנה שתנהל חיי חברה נוצצים, שתתלבש כפי שהן חלמו להתלבש, שתהיה אישיות מפורסמת בזכות עצמה. משום כך, כאשר לא חטפה נקניקייה בפינת הרחוב, היא סעדה בלוּטֶס או בדלת הזהב, ובילתה חלק ניכר מזמנה בנסיעות לחו"ל. כמו ניו יורק, גם היא אימצה קצב מהיר ואופטימי. ואם שקעה פתאום בבדידות שחורה משחור, חשקה שיניים ונשאה זאת בגבורה. הבדידות היתה מחיר החופש, וחופש אין פירושו לעשות מה שמתחשק לך כל הזמן.

דלתות האוטובוס נפערו בקול המיה רכה, ינקו נוסעים נוספים ושבו ונסגרו בהמיה דומה. אישה מכורכמת פנים, בת גיל העמידה, שקעה אל תוך המושב מול ג'ודי, הציבה את סלה על ברכיה ולפתע גנחה בקול. "שיישרפו כל הבניינים האלה!" אמרה. ואז אמרה זאת שוב ואז שוב, הפעם בצעקה. איש מנוסעי האוטובוס לא שעה לה, עד שירדה באחת התחנות. רק אז השתררה תחושת הקלה סביב, כמה חיוכי רווחה ומשיכות כתפיים — עוד מטורפת ניו יורקית שלא אכפת לה מה חושבים עליה.

אבל זה היה גם אות לבגרות, חשבה ג'ודי. אדם הופך לבוגר כאשר לא אכפת לו עוד מה אחרים חושבים עליו ומתחיל להיות אכפת לו מה הוא חושב עליהם... אולי כדאי להקדיש לכך כתבה, חלף במוחה הרהור מקצועי. היא חשבה על מי להטיל את הכתיבה, על אישים שאפשר לראיין, על סקר, וציינה לעצמה במהירות כי יש לשריין עורך מתאים. "האם את בוגרת?" — כותרת לא רעה. גם השאלה עצמה לא רעה, חשבה, אך לא הצליחה להשיב עליה. עדיין חשה עצמה כילדה, אף שלעולם לא תניח לאיש להבחין בכך. ההיחשפות מזיקה לעסקים. ג'ודי העדיפה את המוניטין שיצא לה, מוניטין של "ילדה נוראה", טייקון תינוקת, בעלת העיתון, הקטלנית הקטנה שכבר עשתה דרך ארוכה והתכוונה להגיע רחוק עוד יותר. היא הקרינה דימוי של אישה שיש להתחשב בדעתה — אישה שבמחיצתה אתה מאלץ את עצמך לחשוב מהר יותר, אך גם אישה שיש לה חולשה לנעליים יפות.

עכשיו פיצתה את עצמה על הזמן האבוד. עד שמלאו לה חמש־עשרה נעלה רק נעליים שחורות וכבדות.

מאחורי וילונות התחרה, משפחתה היתה ענייה עד כאב. הוריה היו בפטיסטים דרומיים אדוקים, שהקדישו חלק ניכר מזמנם לחטא ולהימנעות ממנו. כדי להימנע מן החטא, ג'ודי ואחיה הצעיר, פיטר, לא הורשו לעשות דבר בימי ראשון בשבוע. הותר להם לשיר בכנסייה, אך לא בבית. הם לא הורשו להאזין לרדיו, מפני שהפעלת הרדיו ביום ראשון היתה חטא: מקלט הרדיו הגדול, הנתון בתיבת עץ אגוז, עם סבכת העץ הנאה והמגולפת, היה לב־לבו של הטרקלין, אבל בימי ראשון הצליל היחיד שנשמע בבית — להוציא הקולות שעלו מן המטבח — היה קרקוש תיבת הקרח הישנה שניצבה ליד הדלת שהובילה אל המרפסת האחורית.

גם העישון והשתייה היו חטא, כמובן. אבל סבה, שהתגורר איתם, היה נעלם מפעם לפעם במרתף ללגימה מן הבקבוק שהטמין שם מאחורי הדוד: בינו לבינו, אולי הצדיק זאת בטענה שמדובר בתרופה. לאחר הלגימה של יום א' היה סבא הולך תמיד אל המרפסת האחורית, אל כיסא הנדנדה שלו, שחרק תחת משקלו. ומשם השקיף בפנים קורנות אל עץ התפוח שניצב בקצה החצר והמתין ליום הדין. הוריה של ג'ודי ודאי ידעו על הוויסקי, כיוון שיכלו להריח אותו בנשימתו; פיה של אמה היה מתהדק והיא היתה מרחרחת קלות ובזעף, אך מעולם לא אמרה דבר. סבא, טענו הכול, התנזר משתייה כליל.

האיש בכותונת המשובצת שישב מול ג'ודי נראָה מוטרד והשפיל עיניים נחפזות לבדוק אם סגר את רוכסן מכנסיו. היא הסבה את מבטה במהירות — ודאי שוב לטשה עיניים. כאשר היתה שוקעת במחשבות, עיניה הכחולות החודרות היו נלטשות מבעד לעדשות משקפיה בעוצמה כמעט מפחידה אך בלתי מכוונת.

שוב תהתה על מטרת הפגישה עם לילי. ולאיזה צורך המסתורין, בעצם?

תחילה באה שיחת הטלפון המתנצלת — ואלוהים יודע שהיו ללילי כל הסיבות שבעולם להישמע מתנצלת. בסופו של דבר הנתק עם לילי הועיל כמובן ליחסי הציבור של ג'ודי, אך לא זו היתה כוונתה של לילי באותו לילה בשיקגו... "אם תצליחי לסלוח לי על ההתנהגות הנוראה שלי בלילה ההוא..." הפצירה בה לילי באותו קול עמוק שלה שניכר בו שמץ של מבטא אירופי. "הייתי ממש לא בסדר... כל כך לא מקצועית... אני כל כך מתביישת כשאני נזכרת בזה..." וג'ודי, חרף רצונה, החלה להתרכך: ולא בשל קסמה של לילי, אף לא משום שהיתה כוכבת גדולה, אלא משום שפשוט נהנתה אז לעבוד איתה. הן באמת היו צוות נפלא. עד ללילה ההוא בשיקגו.

לילי אמרה, בטלפון, שיש עניין מיוחד שהיא רוצה לדון בו עם ג'ודי, "משהו בעל אופי סודי, שהייתי רוצה שנדבר עליו פנים אל פנים."

ג'ודי לא נהגה לבזבז את זמנה על כל אחד. מדי שבוע קיבלה עשרות הצעות שונות ומשונות, ורובן לא צלחו את משוכת מזכירותיה. אבל הפעם מדובר בלילי, ששמה נקשר בשמות מפורסמים רבים יותר מכל אישה אחרת. לילי, שיופיה המוזר והמרתק היה לאחת מאגדות המאה העשרים. לילי, שמעולם לא התראיינה.

עובדה אחרונה זו היתה החשובה ביותר לגבי ג'ודי. לילי היתה שווה ל"השראה!" לפחות אלף מילים, ואחת היא מה נושא הפגישה. רק משום כך הסכימה ג'ודי לבוא. לילי, ערנית ומקסימה כילדה, הודתה לה בלהיטות וביקשה ממנה לשמור את דבר הפגישה בסוד. ג'ודי ממילא לא התכוונה לספר על כך לאיש, אך היתה מסוקרנת: גם לילי, כמוה, זכתה בהצלחתה הגדולה במהירות, בדרך מסתורית ובניגוד לכל הציפיות. היא ודאי כבר בת עשרים ושמונה או תשע, אף שהיא נראית צעירה בהרבה.

בעקבות שיחת הטלפון ביניהן בחודש שעבר הגיע מכתב אישור על נייר עבה ומהודר בגון קרם, שהמילה היחידה לילי חרוטה במרכזו באותיות מעוצבות להפליא: שם משפחתה של לילי היה, משום מה, בגדר תעלומה.

מה היא זוממת? תהתה ג'ודי. ריאיון? יש להניח שלא. פרסום? יש לה די והותר.

השעה היתה שש ועשרים בערב, ופקק התנועה לא נע ולא זע. ג'ודי קפצה מן האוטובוס ועברה ברגל את גושי הבניינים האחרונים עד מלון פייר. היא אהבה לדייק.

המונית הדיפה צחנת עשן סיגריות עבש; מישהו שיסף את המושב האחורי בסכין, ואניצי מעיו נשפכו. הם היו תקועים בפקק בשדרות מדיסון, אך הנהג, פורטוריקני קודר, עשה עמה חסד ושתק עד שנבח פתאום: "מאיפה את?"

"מקורנוול," אמרה פֵּייגֶן, שמעולם לא ראתה את עצמה אנגלייה. "זה בחלק הכי חם של בריטניה," הוסיפה וחשבה לעצמה שזה לא מסביר הרבה. חיוורונה נבע ממחזור דם לקוי: מאז ומעולם סבלה מקור, ובילדותה בבית היה קר אחד־עשר חודשים בשנה. כילדה לא היה דבר ששנאה יותר מאשר להוציא את רגליה העירומות מן המיטה בבוקרי החורף: תמיד נחפזה לתחוב את כפות הרגליים המכוסות אבעבועות קור אל תוך נעלי הבית מעור כבש. את יחסי האהבה־שנאה הקדחתניים הראשונים שלה ניהלה עם לבני החורף, שהיו חמים אך לא־נוחים במפגיע: בגד הצמר המגרד שכיסה אותה מצוואר עד קרסול, עם המִפתח המגושם שהידלדל בין רגליה וכופתר מאחור, עם מחוך הפלנל הדוקרני, מלבוש דמוי־חזייה אשר מקצהו התחתון הידלדלו ביריות ארוכות שנועדו להחזיק את גרבי הצמר העבים.

כשפֵּייגן היתה ילדה, בשבע בבוקר היתה משרתת קטנה עוברת במהירות בחדרי אחוזת טרילוני ומעלה אש בתנורים ובאחים, שאותם היו מכבים בשעה אחת־עשרה בדיוק מדי לילה חורפי מקפיא, ואחת היא באיזו שעה שכבו בני הבית לישון. תנורי נפט עגולים מצחינים ניצבו לפני וילונות התחרה של חדרי האמבטיה וחדרי השינה הקטנים, גחלים כבויות למחצה לחשו באחים הפתוחות שבחדרי השינה הגדולים, בולי עץ אדירים בערו באולם הגדול ובטרקלין, אבל המסדרון הארוך וחדרי האמבטיה היו תמיד קרים עד להקפיא, והמזון שהגיע מאגף החווה היה תמיד פושר כאשר עלה לבסוף על שולחן האחוזה. אבני הריצוף הלא מסותתות שבחדר האוכל היו תמיד קרות, אפילו בקיץ, אפילו מבעד לסוליות נעליה של פייגן: כאשר דימתה שאיש אינו רואה, היתה מקפלת את רגליה מתחתיה, הרחק מהרצפה הקפואה — אבל תמיד הבחין בכך מישהו, וקול חד היה מצווה עליה לשבת "זקופה, כמו ליידי".

ואולם, החלק הגרוע ביותר של החורף היה הכניסה למיטה, אל מתחת לכובדם הקר של סדיני הפשתן. מחוץ לטווח החימום של תנור הנפט היו עצמותיה של פייגן כואבות וגופה מתקהה בהדרגה, עד שהשינה היתה יורדת עליה ומשתקת את הכאב העמום.

היום היה חם בניו יורק יחסית לאוקטובר, אך הזיכרון העביר צמרמורת של קור בגופה של פייגן בת הארבעים ושש, שהיתה עטופה מעיל צמר ורוד מבית דאן מוייר.

כהרגלה, גם הפעם התאכסנה פייגן באלגונקווין, שם הרגישה כמעט כמו בבית. אולם הכניסה היה מהוה מעט, ואווירתו כשל מועדון חברים לונדוני, על כורסות העור גבוהות המסעד והאור העמום שבקע מבעד לאהילי הקלף. חדרה היה קטן אך יפה להפתיע אחרי הקדרות המחושבת של אולם הכניסה. כורסת קטיפה ורודה, נוחה, ניצבה על המרבד הירוק כדשא. כמה כרי תחרה פזורים, מנורות פליז מעוצבות בטוב טעם, כמה תצלומי ציפורים במסגרות מוזהבות — כל אלה העידו על מגע ידו המעודן של מעצב פנים. מיטת הפליז בעלת העיצוב השמרני הזכירה לפייגן את חדר הילדים בטרילוני, ומראה הטפטים, ירוק כהה על לבן, החזיר את מחשבותיה עשרות שנים לאחור, אל חדר החממה שבו היה סבה קורא מדי בוקר את ה"טיימס" כשהוא מוקף כלבים מנמנמים, עצי דקל, שרכים וצמחים טרופיים. את המקום חיממו אז צינורות חומים, ארוכים ולוהטים, שהתפתלו סביב הקירות בגובה הרצפה ושרפו את אצבעותיך כשנגעת בהם. זה היה המקום החם ביותר — אם לא היחיד — באחוזה הקרה, הסחופה רוחות פרצים, במיוחד כאשר נשבה הרוח היישר מן הים, שרקה בינות לצוקי השחם הקודרים ושטפה על פני המדשאות רחבות הידיים, המוקפות שיחי רוֹדוֹדֶנדרוֹן. חדר החממה היה גם מקום נפלא להסתתר בו מפני אִמהּ: מצוידת בספר ובתפוח עסיסי, פייגן היתה מחליקה כלטאה תחת עלים ירוקים ועוקצים, שחומים משוננים, נחבאת מאחורי אבקנים צהובים וירוק אוורירי.

פייגן כמעט לא זכרה את אביה, שנהרג בתאונת דרכים כשהיה בן עשרים ושש בלבד. לפייגן, שהיתה אז בת שלוש, לא נותר אלא זכר מעורפל של לחי דוקרנית וברכיים עוטות טוויד. העקבות היחידים שהותיר אביה היו שורה של גביעי ניצחון עשויים כסף, שניצבו על מדפי עץ האלון שבספרייה — אותות לניצחונותיו בתחרויות שחייה ובמשחקי גולף — וכמה תצלומים מצהיבים של קבוצות קריקט וחבורת אנשים צוחקים בפיקניק על החוף.

אחרי מותו, עד שמלאו לה עשר והיא נשלחה לבית ספר בלונדון, התגוררו פייגן ואמה בטרילוני, שם פונקה הילדה עד כלות. אך גם הוקשחה. כשהיתה בת שלוש, סבה לקח אותה בסירה עמוק אל תוך המפרץ והוריד אותה למים כדי שתלמד לשחות.

כשהיתה בת שלושה־עשר חודש בלבד הורכבה על גב הפוני הראשון שלה; הרסן הושם בידיה הפעוטות. סבה הוביל אותה סביב המכלאה מדי בוקר כדי שתלמד לרכוב עוד קודם שתתבגר דיה לפחוד; לציד הראשון שלה יצאה עם סבא טרילוני בהיותה בת שמונה בלבד.

הסב הוא שלימד את פייגן נימוסים. הוא נהג להאזין בנימוס ובעניין כן לכל מי שנקרה בדרכו — ויהיה זה אחד האיכרים, דוור הכפר או שכנו, הלורד טרֶגֶ'ריק. האנשים שסבא לא היה יכול לסבול היו אלה שכינה "אנשי הכסף" — עורכי דין, בנקאים, רואי חשבון. סבא מעולם לא טרח להציץ בחשבונות. הוא היה מעביר אותם מיד אל סוכנו, לתשלום.

פייגן תמיד היתה מוקפת משרתים, שרבים מהם נמצאו שם רק משום שסבה התנגד עקרונית לפיטורם של אנשים שעבדו בשירותו. אחד הלביש לה את הכפפות, אחר חלץ את מגפיה, אחרת הברישה את שערה לפני השינה, ומשרתת נוספת קיפלה את בגדיה והניחה אותם במקומם. וכך גדלה הילדה ונעשתה בלתי מסודרת מטבעה. פייגן זכרה תמיד את אוושתן הרכה של שמלות החדרנית כאשר נשאה סירי פליז מלאים מים חמים לחדר השינה השכם בבוקר והעמידה אותם ליד כיור הרחצה, שהיה עשוי חרסינה בדוגמת ורדים; את החמימות המבורכת של חדר המזווה, שם היה בריגְס מנקה את כלי הכסף ועורך על המדפים שמעבר לדלת הזכוכית את כלי המינטון, שעוטרו בדוגמאות פרחים ונועדו לסעודות חגיגיות; את חמימותו וניחוחו הנעימים של המטבח הגדול; את פניו החמורים, הקודרים, של משרתו של אביה כאשר היה מבריש את הבוץ מבגדי הרכיבה שלה בחדר המיועד לכך.

את אמה ראתה פייגן רק לעתים רחוקות, וכאשר הופיעה, נראתה משועממת בעליל. היא תיעבה את הכפר: לא היה לאן ללכת ומה לעשות שם. מחוז קורנוול, בשנות השלושים של המאה, היה מקום פשוט — ואילו אמה של פייגן היתה גבירה מעודנת. שערה הקצר והחלק עיטר את הפנים המאופרים איפור לבן כבד. יצירת המופת היומיומית, פה ארגמני בוהק, צוירה ביד־אמן מעל לקווי שפתיה הטבעיות, שהיו צרות בהרבה; עקבות שפתונה של האם ניכרו לאחר מכן על שפות הכוסות והספלים, על המגבות ועל אינספור בדלי סיגריות. הגברת טרילוני נסעה תכופות ללונדון, ובשובה משם היתה מביאה עמה את ידידיה הלונדונים לסופי־שבוע. פייגן לא חיבבה אותם ביותר, אך בכל זאת קלטה מהם את עגת מֵייפֵייר, ועד יומה האחרון עתידה היתה לשבץ את שיחתה בהפלגות המיושנות וקצרות הנשימה האופייניות לה.

עכשיו, ב־1978, עדיין התגעגעה פייגן אל סבה והצטערה על כך שבעלה לא זכה להכירו, ואף לא להתגורר באחוזת טרילוני קודם שנעשתה לדבר שהִנה היום. ועם כל זאת, אין לצפות שסבה היה מוצא מכנה משותף כלשהו עם בעלה, שהתעניין רק בספריו ובעבודתו, ולא גילה כל עניין בפעולות גיוס הכספים שניהלה פייגן — אף שבלי הכספים שגייסה למענו לא היה יכול להמשיך במחקרו. פעמים היתה נוזפת בו על כך. כאשר עשתה זאת, היה מחבק אותה ואומר: "יקירה, באמת צר לי שהעכברים הלבנים כה יקרים..."

פייגן ידעה שהוא גאה בה, אף שבתחילה נרתע מגישתה העסקית הישירה. לפעמים חשדה שרתיעה כזו עודה מקננת בו.

היא לא אהבה להשאיר את בעלה לבדו, אבל אחרי התקף הלב שלקה בו, לא היה זה מן התבונה שיצא למסעות: מוטב היה לו בבית, עם עוזריו הקרובים וסוכנת הבית — נכֶה למחצה, אך עדיין אחד האנשים הפיקחים, הנבונים והמיוחדים בעולם כולו. איש מהם לא דיבר על כך, אך שניהם ידעו כי שש־עשרה השנים האחרונות היו מתנה לא מובנת מאליה — וכעת נדמה כי כל השנים הללו, שנים של דאגה מתמדת להשאירו חי וכשיר לעבודה, עתידות להצדיק את המאמץ הכביר שהושקע בהן. סוף־סוף נדמה כי המחקר הגדול עומד לשאת פרי בתוך עשר שנים. השאלה שמעולם לא שאלו זה את זה היתה אם אכן יצליח להחזיק מעמד עד אז. משום כך תיעבה פייגן את המחשבה שעליה להשאירו לבדו — גם אם המטרה היתה לדון באפשרות של תרומה גדולה למכון המחקר.

וממקור כה בלתי צפוי...

פייגן ענתה לטלפון במסדרון האפלולי, הגדוש מעילים ומרוצף אבן, שבקוטג' שלהם באחוזת טרילוני. במסדרון הזה שמעה את קולה הנמוך, הצרוד, של לילי עצמה. בנימה קלילה ואגבית, כאילו הציעה פגישה בכפר הסמוך, ביקשה לילי מפייגן שתבוא לאמריקה, לפגישה בעניין דחוף וסודי גם יחד. הטלפון הדהים את פייגן. היא לא היתה מורגלת בשיחות טלפון פתאומיות מכוכבות קולנוע בינלאומיות, ומעולם לא פגשה בלילי, אף שכמובן שמעה עליה. קשה היה שלא לשמוע על היצור הרומנטי, המחונן והעצוב הזה.

מעבר לים, מעברו האחר של הקו, נשמע קולה של הכוכבת שקט ורציני. "שמעתי הרבה מאוד על המחקרים שלכם," אמרה. "העבודה הנהדרת של בעלך פשוט מרתקת בעיני, והייתי רוצה להיפגש ולבדוק איתך את האפשרות לעזור לכם."

כאשר ניסתה פייגן לשאוב בנחישות אך בנימוס פרטים נוספים, הסבירה לילי כי רואה החשבון האמריקני שלה הציע כמה דרכים שבהן תוכל לסייע, כמה מהן אף בדמות תרומה שנתית. ראשית, הוא אמר, מוטב שייפגשו בניו יורק עם יועצי המס של לילי. נראָה שתרומה גדולה אכן עומדת ליפול בחלקם, ובינתיים קיבלה פייגן בדואר המחאה נדיבה לכיסוי הוצאות טיסתה במחלקה הראשונה.

עתה, בשבתה במונית התקועה בפקק התנועה ובהאזינה לנהג המקלל בספר­דית, תהתה פייגן מדוע לבה מבשר לה רעות. שערה הערמוני השתפל על כתפיה והיה יפה כתמיד, אך פניה היו תפוחים, עיניה הכחולות עמומות ועפעפיה נפוחים. במילים אחרות, היא נראתה בת גילה: אישה בת ארבעים ושש.

שעון ניו יורק מקדים את שעון לונדון בחמש שעות. פייגן הגיעה ערב קודם לכן, וכעבור שעות שינה מעטות הקיצה לפתע בשתיים בלילה — שעת ארוחת הבוקר באנגליה. היא לא הצליחה להתרכז בספר שקראה, וגם להירדם שוב לא הצליחה. היא מעולם לא נטלה גלולות שינה ואף לא תרופות אחרות. גם לא אספירין.

היא פחדה עד מוות שמא תתמכר שוב.

גורדי שחקים שחורים וחלקים למראה התנשאו מעלה־מעלה, כהים רק במעט מן השמים שסביבם. אינך יודעת כמה גוני שחור יש בעולם אלא לאחר שעסקת באופנה או בדפוס, חשבה קייט, שמיהרה לאורך רחוב 58 מערב מעט באיחור, כרגיל. בשש ועשרה, כשיצאה מן המשרד, היו השמים תכלת וקרם; עכשיו, בשש ושלושים, כבר היה חושך. לרגע הירהרה קייט בגעגועים בדמדומי הסתיו הארוכים של אנגליה, ואחר כך השתהתה מול החלון של ואן־קליף את אַרְפֶּל. נזר ההכתרה המשובץ יהלומים של הקיסרית ז'וזפין משל בחלון אחד; קייט ביכרה אותו על פני זה שבחלון האחר, נזר ההכתרה הקיסרי הרוסי המופלא, שאזמרגדים גדולים שובצו בו בתוך מערך בוהק של יהלומים ברוחב שבעה סנטימטרים. היא הביטה באבני היקר המתנוצצות ותהתה שוב מדוע לא הניחה לטום למשוך אותה פנימה, בעד הדלתות המסתובבות, ביום שני שעבר. רוב הגברים אף לא שמעו על ואן־קליף, קל וחומר שלא ידעו היכן החנות שוכנת. למותר לציין שלא הציעו להיכנס אל החנות למסע קניות קטן. "בואי נקנה את הנזר של ז'וזפין," אמר טום ומשך בידה, וגם כאשר נדה בראשה לשלילה שב וניסה למשוך אותה פנימה, בטענה שאזמרגדים מתאימים לכל דבר. מדוע לא הסכימה לקבל ממנו מתנה כה יקרה? אחרי הכול, יום הולדתה יחול בשבוע הבא; היא תהיה בת ארבעים ושש, וזה לא אכפת לה בכלל. היא אינה זקוקה לניחומים יקרים כאלה. היה לה מה שרצתה תמיד: גבר נפלא ומשרה נפלאה.

עכשיו, כאשר היא סוף־סוף עורכת שבועון מצליח, איש לא יוכל להעלות על דעתו כי במשך שנים לא ידעה קייט מה היא רוצה או לאן מועדות פניה, וחשה כבובת משחק שהחיים מטלטלים כה וכה כרצונם. אמת, היא ידעה שהנסיבות דוחפות אותה הנה והנה, אך לא ידעה לאיזה כיוון. "זכרי, ילדונת," היה אביה אומר תמיד, "את לא פחות טובה מאף אחד אחר, קתרין, ולאבא שלך יש האמצעים להשיג לך הכול, וזה מה שחשוב. שום דבר לא ימנע ממך להגיע לצמרת, וזה מה שאבא שלך מצפה לו, שלא יהיה לך ספק."

ה"אמצעים" היו הרווחים העצומים מן השורות הארוכות של בתי לבנים אדומים, קטנים, זהים, אשר אביה הקים לאורכה ולרוחבה של אנגליה התיכונה. ה"אמצעים" קנו בגדים טובים יותר, מכוניות טובות יותר, חופשות טובות יותר ובית יפה יותר מאלה של חברותיה ללימודים, אבל לא זה היה החשוב; ה"אמצעים" היו אחראים רק לטינה הכבושה שחשה מצד כמה מחברותיה ללימודים בבית הספר בלונדון. היא מעולם לא הרגישה שהיא מוצלחת כמותן, קל וחומר שלא הרגישה טובה מהן, ולא הרגישה בצמרת. תמיד חרדה מפני תעודות השליש, שבעקבותיהן באו התקפי הזעם של אביה, העונשים, והמפחיד מכול, ניסיונותיו ללמד אותה. וככל שצעק יותר, היא זכרה פחות.

היא היתה ילדה מופנמת. הזעם שמעולם לא העזה להחצין נצבר בה ברבדים על רבדים של טינה דוממת. היא ידעה שהיא פחדנית, אך חששה שההסבר הזה רק יגביר את זעמו של אביה. משום כך גם קייט, כמו אמה, הקפידה לומר מעט ככל האפשר.

גברים שלמדו להכירה הופתעו תמיד לגלות כמה קל להם להביא את קייט לעשות כרצונם בלי מילת התנגדות או תלונה מצדה. ואולם, משהרחיק מי מהם לכת ולחץ עליה מעט יותר מדי, היתה פשוט נעלמת בלי מילה של הסבר.

קייט לא סבלה את אביה עוד בחייו ולכן לא יכלה להבין מדוע, בכל פעם שהגיע אחד הספרים שכתבה לרשימת רבי־המכר, המחשבה הראשונה שעלתה בראשה בלא רצון היתה תמיד, "הלוואי שהמנוול הזקן היה רואה את זה." היא לא הצליחה להבין מדוע השתוקקה שהאיש שהילך עליה אימים בנעוריה, ומת כבר לפני עשרים שנה, יתגאה בה; היא לא הבינה מדוע היא חשה אכזבה כזו על כך שאביה מת קודם שגילתה מהו הדבר שהיא מצטיינת בו, קודם שיכלה לצעוק "אבא! הצלחתי, חתיכת מנוול שכמוך!" קייט לא עשתה עניין גדול מהצלחתה, וכמוה גם ידידיה, שרובם ליוו אותה עוד מן הימים שבהם היתה צעירה ואלמונית. אבל אביה היה ודאי מתמוגג; הוא היה גוזר את תצלומיה מתוך העיתונים, מתייק את כל קִטעי העיתונות ומודיע לידידיו כל אימת שהיתה אמורה להופיע בטלוויזיה.

הספר החדש נראה כרב־מכר בטוח. סיפור חייה של לילי — האמיתי או הכוזב — יעפיל לרשימת רבי־המכר כבר שבוע לפני יציאתו לאור. לילי היתה יפהפייה רומנטית ומרתקת מאין כמוה, והציבור בלע בצמא כל פרט הנוגע לחייה. כך, למשל, קראה כבר כמה פעמים שלילי לובשת תמיד לבן — סאטן או משי, טוויד או כותנה? וכמובן, לילי היתה אישה עם עבר — ועוד איזה עבר!

קודם שהגיעה לילי למעמדה הבינלאומי, כאשר עדיין היתה כוכבת אירופאית סוג ב' שהתפשטה בכל סרט, בילתה קייט זמן מה באתר הצילומים של אחד הסרטים האלה, ביער גשום בסביבות לונדון, ולאחר מכן כתבה את הכתבה הגדולה הראשונה שהציגה את לילי ככוכבת לעתיד. קייט לא שמעה מלילי מאז הריאיון ההוא, אך הכתבה תורגמה לשפות רבות ופורסמה בעיתונים ברחבי העולם — משום כך, הניחה קייט, הזמינו אותי כעת למלון פייר. כל הכוכבים רוצים היום להכתיב למישהו את האוטוביוגרפיות שלהם, ואף על פי כן הופתעה כאשר לילי טילפנה אליה באופן אישי וביקשה ממנה להיפגש עמה בחשאי.

קייט מיהרה לעבר הפלאזה, הריחה את הבייגלז החמים ואת ערפל הסתיו הלח וחלפה על פני בובות הנשים הקירחות, קפואות הארשת, אשר ניצבו מוארות היטב בחלון הבֶּרגדוֹרְף, עוטות תחרה ופרוות שועל הכסף. היא עצרה במעבר חציה שלצדו ניצבה ניידת משטרה ובה שני שוטרים, קירחים וקהי פנים כאותן בובות ממש. קייט חצתה את הכביש. סוככים ירוקים־כהים הדורים נמתחו מדלתות בית הדירות לאורך המדרכה אל המקום שבו המתינו נהגים משועממים במכוניות כהות מבהיקות. קייט נדה בראשה לשלום לעבר השוער כחול המדים, וזה הצדיע לה בעודה חולפת בין עמודי השיש של מלון פייר, נכנסת בדלת המסתובבת ועושה את דרכה בצעד קל לאורך המסדרון הרחב, שנצבע בגון השמנת.

פקיד הקבלה טילפן אל החדר ואישר כי מצפים לה שם. האורחים סביבה החליפו דברים חרישיים באיטלקית רכה; אלה הרחוקים מהם דיברו ערבית וצרפתית. קייט לא שמעה סביבה אף מילה באנגלית. זה הזכיר לה את קהיר. המעלית הובילה אותה אל הקומה השבע־עשרה, וכאשר מיהרה בינות לגוני האפור של המסדרון השקט אל מערכת החדרים שמספרה 1701, החליקה את שולי מקטורנה הארגמני והיטיבה את עניבת המשי של חולצתה.

ממש בהגיעה אל הדלת, נפתחה זו בידי אישה צנומה ששערה אפור כשמלתה. מאחוריה, דרך הפתח, ראתה קייט את החדר המוארך אשר עטה גוני קרם בהירים והשקיף אל הסנטרל פארק. מלצר במדים מעומלנים ערך כלי קרח ולצדו מלקחיים וצלוחיות זיתים; המזכירה רמזה לו לצאת, הצטודדה כדי להניח לקייט להיכנס ולאחר מכן סגרה חרש את הדלת.

קייט כלאה את נשימתה.

"אלוהים!" פלטה ג'ודי.

"לא, רק אני," השיבה מיד קייט, שמאז ומעולם הצטיינה במענה לשון מהיר. היא ניצבה בפתח המומה ותמהה. ג'ודי ופייגן ישבו על צמד ספות קטיפה בגון המשמש, ניצבות זו לזו. בקצה כל ספה, על שולחן נמוך שפניו זכוכית כהה, ניצבו אגרטלי ענק ובהם חבצלות צחורות וענפי פריחת תפוח מיובאים. מימין, בכורסת קטיפה בגון בז', ישבה מקסין.

"מה זה, כנס מחזור בהפתעה?" שאלה קייט.

אצבעותיה של פייגן מיששו את פרפר הירקן העדין שהיה תלוי על צווארה בשרשרת קארטייה זהובה עדינה. "כדאי שניזהר במה שאנחנו אומרות כאן," אמרה מקסין במהירות ובשקט.

מתח עצום עמד באוויר. קייט טרם הספיקה להצטרף אל חברותיה כאשר הדלתות הכפולות מעברו האחר של החדר נפתחו לפתע לרווחה, ופנימה נכנסה אישה צעירה קטנת קומה, זהובת עור, לבושה גלימת משי לבנה שהיתה כרוכה סביבה כטוגה יוונית עתיקה.

לילי היתה כוכבת אמיתית. ענן של שיער שחור רך נח על כתפיה ונאסף גבוה מעל לפנים הסגלגלים ולעצמות הלחיים הגבוהות, המלוכסנות. אפה הקטן היה נשרי מעט, שפתה התחתונה אולי מלאה מדי, אך מי שהביט בה ראה רק את עיניה. היו אלה עיני אגוז ענקיות, נוצצות, עטורות ריסים כבדים, שהבהיקו כאילו עמדה דמעת בדולח לנשור מתוכן בכל רגע.

אבל היום עיניה של לילי לא נצצו. הן ירו ברקי זעם. הן קרנו חימה שפוכה. לרגע ניצבה הכוכבת בדממה וסקרה בעיניה את ארבע הנשים הבוגרות ממנה: קייט, בחליפת הארגמן, ליד הדלת; פייגן, בוורוד, נסמכת על כריות הקטיפה הכתומות; מקסין בגו זקוף, ספל חרסינה דקיק בידה והתחתית מאוזנת בחיקה העטוי משי כחול; ג'ודי בקטיפה חומה, על שפת הספה, בכתפיים שחוחות, ראשה בין ידיה ומרפקיה שעונים על ברכיה — ועיניה משיבות בזעם על מבטה של לילי.

ואז דיברה לילי.

"קדימה, כלבות!" אמרה. "מי מכן זאת אמא שלי?"