תחת שמי טוסקנה

אליס כבר כמעט ויתרה על תוכניתה והחליטה שהרעיון שלה מטורף ואפילו מסוכן, כשפתאום ראתה אותו. היא אפילו חככה בדעתה אם לעזוב לפני שנשף ההתרמה המסנוור יתחיל על באמת ונתקפה ספקות קשים באשר למזימה המופרעת שרקחה, כשלפתע ההמון שלפניה התפצל מעט ויצר מעבר שהוביל ישירות ממנה אל הגבר הגבוה והכהה שמעבר לחדר.

נשימתה נעתקה ועיניה נקרעו לרווחה בעודה מסיטה קווצת שיער בלונדינית זהובה מפניה כדי להיטיב לראות אותו. הוא היה...

"מושלם..."

המילה חמקה מבין שפתיה, בורחת משליטתה ונלחשת אל האוויר החם מדי.

הגבר שמעבר לחדר נראה כה שונה, כמעט זר. הוא התבלט כמו נשר שחור גדול בקרב להקה של טווסים מנצנצים ומרהיבים. מאותו המין אך איכשהו שונה לחלוטין מכל השאר.

והשוני הזה הוא שצד את עיניה ולכד אותן, כך שהיא לא היתה מסוגלת להסב את מבטה. גביע השמפניה שלה אפילו קפא באמצע הדרך אל שפתיה מבלי שתהיה מסוגלת להשלים את התנועה.

הוא היה מהמם. לא היתה מילה אחרת לתאר אותו. גבוה ובנוי לתלפיות עם מבנה גוף רזה ועוצמתי שעטוף בתחכום האלגנטי של בגדים רשמיים שמשום מה שיוו לו מראה מסוכן ובלתי מאולף לעומת חליפת המשי האלגנטית והלובן הצח של חולצתו. ידיים חסרות סבלנות וחסרות מנוחה שחררו במשיכה את עניבתו בשלב כלשהו, וכעת היא השתלשלה ברפיון סביב צווארו ליד כפתור חולצתו העליון שנפתח גם הוא בכוח, כאילו הוא נזקק למרחב נשימה. שערו השחור היה ארוך משיערם של כל הגברים האחרים במקום, כמו רעמה של אריה רב-עוצמה. עצמות לחיים גבוהות בלטו מעל לחייו הרזות, וריסים כהים ארוכים הסתירו את יקידת עיניו כשהוא סקר במבטו את החדר, החיוך הרפה שעל פיו החושני מביע בוז קר במקום לסמל חמימות.

וזה מה שהפך אותו למושלם. הסימן הקל אך הברור שבדומה לה, הוא לא ממש שייך לכאן. כמובן, ספק אם הוא נדחף כמוה אל העולם שבחוץ. אביה התעקש שהיא תגיע לכאן הלילה, כשהיא היתה מעדיפה פי כמה וכמה להישאר בבית.

"את צריכה לצאת קצת אחרי שאת תקועה כל היום בגלריית האמנות הקטנה הדחוסה הזאת," אמר.

"אני אוהבת לבלות בגלריה!" מחתה אליס. זו אולי לא היתה העבודה באמנות יפה שהיא קיוותה למצוא, אך היא כילכלה את עצמה, והעבודה לכל הפחות סיפקה לה הפוגה מהמתחים בבית, כשהדרישות של מחלת אמה כמו הטילו ענן שחור על הכול.

"אבל בחיים לא תפגשי מישהו אם לא תתרועעי יותר עם אנשים."

כשהכוונה ב"מישהו" היא למרקוס קאוואנו, חשבה אליס באירוניה. האיש הפך לאחרונה את חייה לגיהנום עם תשומת הלב הבלתי רצויה שלו, ביקוריו הבלתי פוסקים ונחישותו לשכנע אותה להתחתן איתו. הוא אפילו התחיל להופיע בגלריית האמנות "הקטנה הדחוסה", כך שלא היה לה שקט ממנו. ופתאום, לאחרונה, מסיבה כלשהי, נראה שאביה של אליס החליט שנישואים ביניהם יהיו זיווג משמיים.

"אולי הוא הבן והיורש של הבוס שלך, אבל הוא פשוט לא הטיפוס שלי!" מחתה, אך אביה לא הקשיב. הוא לא ממש לחץ עליה להיענות להצעת הנישואים של מרקוס. יחד עם זאת היה לה ברור שלדעתו לא סביר שהיא תמצא מישהו טוב יותר.

בסופו של דבר, מפני שהיתה מותשת מההצקות ומהלחץ, היא החליטה להגיע לנשף הלילה ולנצל את האירוע כדרך להשתחרר מהצרה שבה מצאה את עצמה. וכאן הזר שמעבר לחדר נכנס לתמונה.

כמובן, אין ספק שהגבר הזה לא היה כאן נטע זר כמוה. גובהו, עמידתו ובגדיו האיכותיים תאמו את אלה של כל הנוכחים האחרים כאן, וארשת פניו הוכיחה שלא מזיז לו מה אחרים חושבים עליו. דבר שהעניק לו יתרון נוסף כשותף הדרוש לתוכנית שהיא קיוותה להוציא לפועל הלילה.

שותף לפשע, אפשר לומר.

בעוד מחשבה זו חולפת במוחה, נראה כאילו היא נשלחה ונגעה בגבר שמולה. כי הוא זע כאילו משהו צד את עינו. ראש האריה הזה הסתובב, ועיניו התנגשו בעיניה.

ברגע שעיניה פגשו בעיניו, העולם כמו נטה פתאום על צדו, מיטלטל בסחרור, כך שהיא אפילו שלחה יד כדי להישען על הקיר שלצדה ולהיתמך בו.

סכנה.

המילה הבהבה בפראות בתוך ראשה וגרמה לה לנשוך את שפתה במעין פאניקה, אך כזו שגם מהולה בהתרגשות. היא רצתה למצוא דרך לשים קץ לחיזוריו העיקשים מדי של מרקוס; זה יהיה נהדר אם היא תוכל לעשות קצת כיף תוך כדי כך. אם כיף זו הדרך לתאר את התסיסה שהגבר הזה עורר בגופה.

היא הזדעזעה מעט באותו רגע של מפגש פראי, והגביע שלה היטלטל בידה, כך שטיפות מהנוזל המבעבע החיוור ניתזו החוצה ונחתו על בד המשי הכחול העשיר של שמלתה וסימנו אותו בכתמים לחים ומתפשטים.

"אוי, לא!"

היא החזיקה ממחטה בתיק הקלאץ' הכסוף הזעיר שלה, אך הניסיון להגיע אל התיק ביד אחת בעודה מנסה לאזן את הגביע בידה האחרת רק החמיר את המצב. הרגל העדינה של גביע הזכוכית שלה היתה לפותה בין אצבעותיה, והתיק כמעט נפל ארצה. הניסיון הנואש שלה למנוע את נפילתו גרם לו להחליק מאחיזתה בצורה מסוכנת, כך שעוד יין נשפך על חלקם העליון של שדיה שהציצו מהמחשוף הנמוך של שמלתה.

"תני לי לעזור."

הקול היה קריר, שליו וחלק כמשי, מרגיע בעוצמתו. רגע אחרי שאליס קלטה שהוא עמוק, גברי ושזור במבטא יפהפה, שתי ידיים – ארוכות, חזקות, שחומות – לקחו ממנה את הגביע הפגיע ואת תיק הקלאץ' הכסוף והניחו אותם על שולחן סמוך. אחר-כך הרים הגבר מפית לבנה נקייה ופתח אותה בניעור לפני שהצמיד אותה אל מותנה, טופח על הכתמים.

"ת-תודה."

החולשה המטופשת ברגליה עדיין לא פגה, כך שהיא נאלצה לגייס את השליטה הדרושה לה. אך למרות מאמציה, היא עדיין התנודדה בסרבול על העקבים הגבוהים עד כדי גיחוך שלא היתה רגילה לנעול.

"זהירות."

הקול היה קרוב יותר, כמעט בתוך אוזנה. או אולי זה רק נדמה לה מפני שהוא חדל לנגב אותה וכעת אותה יד חזקה נסגרה על ידה וייצבה אותה.

"תודה."

למרבה ההקלה, קולה היה חזק ותקיף יותר עכשיו, והיא הרגישה שהאיזון חוזר אליה. סוף סוף היא יכלה לעמוד יציבה, להרים את ראשה, להישיר אליו מבט...

והיא כמעט איבדה את כל היציבות שהצליחה לגייס כשהביטה בעיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה, עמוקות וצלולות ובורקות כמו ים מזרח-תיכוני בשמש של צהרי היום.

האיש שקודם עמד מעבר לחדר ניצב כעת לצדה, גדול וכהה ומטריד. גופו הגבוה חסם את האור ואת התצפית שלה על כל הנוכחים באולם הנשפים. חום גופו אפף אותה, וריח עורו, בשילוב עם מי קולון חריפים, היה כמו כישוף חמים שהקיף אותה, כך שהנשימה סחררה את ראשה בשיכרון חושני.

"אתה."

הפעם היא היתה שקולה מספיק כדי להוציא בפיתול את ידה מידו וללפות את הזרוע השרירית שהיתה קרובה אליה. היא הרגישה את העצם החזקה, את השרירים מתכווצים ונמתחים תחת חליפת המשי, וגופה נשטף חום ולהט שחרכו את עצביה ואיימו למוסס את כוחה רגע אחרי ששבה ומצאה אותו.

"אני..." אישר, והחיוך העקמומי שהתלווה למילה היחידה לווה בדו-משמעות משונה.

הוא הוציא את המפית מהיד שעדיין תמכה בידה ושחרר אותה שוב לשימוש.

"כדאי שתייבשי את זה במהירות," מלמל, "לפני שהשמלה שלך תיהרס לגמרי."

"אני – כן..."

מה עוד היה לומר? ואל מי עוד לומר זאת? הם כמו התקיימו בבועה פרטית וסגורה, עולם משלהם, שעה שזמזומי השיחה נמשכו סביבם ללא הפרעה.

הראש הכהה הגאה הזה היה רכון, שערו הגלי מתחכך ברכות בלחיה כשהוא התרכז במשימה של ניקוי היין. הוא היה כה קרוב אליה עד שהיא היתה משוכנעת שהוא שומע את הרעם הבלתי צפוי של ליבה, רואה שנשימתה מואצת ושעורה נשטף צבע. המפית נעה כעת על קו המחשוף שלה, חולפת על פני הנקודה שבה המשי הכחול פגש בעור שמנת סמוק, מסירה בליטוף את ברק היין מחלקם העליון של שדיה.

המגע היה רך, כמעט עדין, אך בד-בבד נחווה כפלישה, כמעשה שהיה אינטימי מדי בשביל הרגע ובשביל הסביבה הזאת. אינטימי מדי כשהגיע ממנו.

"אני חושבת שזה יספיק..."

היא רצתה להסתובב במהירות ולהעיף מעליה את ידיו מרוב שמגעו ערער אותה אפילו דרך הקפלים של אותה מפית בד מעומלנת. אך במקביל היא רצתה עוד מזה. עוד מהמגע הזה, והפעם קרוב יותר לעור.

לכן היא דחפה בכוח את התגובה מפיה, מחשש שאם לא תיזהר, היא תחליף את המילים האלו באחרות. מילים שהאינסטינקטים הנשיים, הפרימיטיביים, שלה רצו שהיא תאמר לו, המילים עוד ובבקשה קרובות בצורה מסוכנת לקצה לשונה.

"אני בסדר עכשיו – תודה."

"כן, אני חושב שזה נכון."

הוא עדיין היה כה קרוב עד שהבל פיו החם הניע את קווצות השיער הבלונדיניות שהסתלסלו מעל אוזנה. אך לפחות ידו חדלה מהתנועה האיטית והמלטפת הזאת, והוא הסיר אותה מעורה ומעך את המפית לכדור לפני ששמט אותה בחזרה על השולחן לצדם.

"אז אולי עכשיו אנחנו יכולים להתחיל מחדש."

הקול עם המבטא היפהפה טמן בחובו חיוך, חיוך שמצא הד בעיקול שפתיו. אך מאותן עיניים כחולות עמוקות ניבטה הבעה קרה ואומדת יותר שגרמה לה להרגיש באי-נוחות כמו דגימה שמונחת על לוחית תחת מיקרוסקופ.

"או, בעצם, להתחיל."

הוא הזדקף למלוא גובהו, ורק אז התחוור לה כמה הוא גבוה. ההתכופפות שלו לצורך ביצוע המטלה טשטשה את גופו הארוך והרזה, שהיה גבוה ממנה בכמה וכמה סנטימטרים, אפילו בעקביה הגבוהים.

"אני דריו אוליברו," אמר והושיט יד בברכת שלום רשמית שנראתה מגוחכת אחרי אותו רגע של אינטימיות מוגברת שחלקו. קולו נשמע מחוספס, כאילו בקע מגרון יבש.

"אליס גרגורי..."

היא חיקתה אותו, קולה כמעט בוגד בה כשליקקה בלשונה שפתיים שהיו פתאום צחיחות בניסיון ללחלח אותן וראתה את מבטו הכחול, העז, מושפל כדי ללוות את התנועה החושפנית. היא יכלה להישבע שהזוויות של אותו פה מעוצב לעילא התעקלו מעט מעלה בתגובה, וחיוכו הזכיר לה חיוך שאפשר לראות על פניו של נמר שקולט שהצבי שלפניו מודע ברעד לנוכחותו.

אך אפילו מחשבה זו פרחה מראשה כשהוא לקח את ידה בידו והחזיק בה, מגעו חזק וחם ומלהיב עד כדי זעזוע. היא הרגישה כאילו איש מעולם לא החזיק את ידה קודם. לפחות לא במגע בוער ותוסס כזה, עם גלי חום שכמו התפשטו מכל נקודת מגע זעירה ושרפו את עצביה עד למרכז הנשי ביותר בגופה. התחושות, המחשבות שעלו בה, נראו לה מופקרות, מושחתות, במקום כה ציבורי עם מישהו שרק עכשיו פגשה.

הן היו גם תחושות שמעולם לא הרגישה קודם. מעולם לא במהירות כזאת, בעוצמה כזאת, עם גבר שהיה בגדר זר.

אך לפחות כעת ידעה את שמו. והיא שמעה כמובן על דריו אוליברו. מי לא? הכרמים שלו והיינות המעולים עטורי הפרסים שלו היו ידועים בכל העולם.

"אליס..." אמר, וטון קולו הפך את שמה לצליל חדש מאוד וחושני מאוד, מגלגל את שתי ההברות על לשונו ופולט אותן כליטוף. אך מבט עיניו עדיין עמד בסתירה לקול המרגיע. הצבע הכחול הכהה הצלול התחדד והתמקד לשבריר שנייה, ואז פניו שבו ונרגעו והוא הפעיל חיוך מסנוור קצר.

אליס גרגורי. השם הדהד בראשו של דריו. אז זאת ליידי אליס גרגורי. אמרו לו שהיא תהיה בנשף – זו הסיבה היחידה שהוא השלים עם השעמום של הערב עד כה, אף ששעשע אותו לצפות באורחים האחרים, לראות את חיוכיהם המזויפים, את הנשיקות באוויר שלא יצרו קשר ולא הביעו דבר.

לפני זמן רב הוא לא היה מצליח אפילו לעבור את המפתן ולהיכנס לכאן, ובוודאי שלא להתרועע עם הקהל הזה, העמוס בתארים ובכסף. אילו ניסה, הוא ללא ספק היה מובל אל הדלת. הדלת האחורית. דלת שהיה לו ניסיון רב איתה כשהיה אחראי על המשלוחים ביקב קורטי, המקום שסיפק לו את עבודתו הראשונה והעלה אותו על הדרך להצלחה.

אולי היה מתאפשר לו להיכנס למקום כבנו הממזר של הנרי קאוואנו, אילו אביו הכיר בו אי פעם. המחשבה העלתה טעם חמוץ בפיו. אם הוא קיווה לזה אי פעם, הלילה התקווה נמחקה לחלוטין מראשו. הלילה הוא היה כאן, מקובל ורצוי בזכות עצמו. כדריו אוליברו, הבעלים של הכרמים המצליחים מאוד בטוסקנה, יצואן של היינות שהעשירים ובעלי העוצמה נאבקו כדי להציב על שולחנותיהם באירועים כגון זה...

גבר שהרוויח את הונו בזכות עצמו. וכמובן, הכסף מדבר.

אך זה לא מה שהביא אותו לכאן הלילה. הוא בא הנה כדי לפגוש אישה אחת – את האישה הזאת.

"שלום, אליס גרגורי." הוא נדרש להתאמץ כדי לשטח את נימת קולו שהסגירה את השילוב של סיפוק והפתעה שהציפו אותו.

הוא ציפה שהיא תהיה יפהפייה. מרקוס בוודאי לא היה מגיע לאירוע חברתי ענק כזה בלי מישהי שקורצה, לכל הפחות, מחומר של דוגמנית-על, גם אם התברכה בתואר ששני הגברים לבית קאוואנו, האב והבן – הבן החוקי – החזיקו ממנו כל כך.

אך אליס גרגורי הזאת לא דמתה כלל לטיפוס הרגיל של מרקוס. היא היתה גבוהה, בלונדינית, יפהפייה – זה היה נכון. אך היה בה גם משהו שונה. משהו בלתי צפוי.

היא היתה הרבה פחות מלאכותית מהנשים שנראו כמו מקלות צבועים שאיתן מרקוס אהב להצטלם. היו לה קימורים – קימורים אמיתיים, לא החזה המנופח מסיליקון שהציגה לראווה דוגמנית השנה העדכנית של מרקוס. הרגעים שהוא בילה בניגוב היין מעור השמנת שהציץ מעל המחשוף שלה גרמו לדופק שלו לרעום ולמכנסיו להיות מתוחים באי-נוחות. ריח גופה, בשילוב עם בושם פרחוני עשיר, עלו מעורה ואפפו אותו בענן מבושם שסחרר את חושיו. וכשטיפה קטנה מבריקה אחת החליקה לתוך העמק המוצל שבין שדיה, פיו יבש כליל והוא נאלץ לבלוע את רוקו במאמץ לפני שיכול היה למסור לה את שמו.

הוא כמעט עשה מעצמו צחוק כשהחזיק בידה הענוגה ארוכת העצמות זמן כה רב. החיוך שעלה על שפתיה התערער, והוא הרגיש את המתח באצבעותיה כאילו היא עמדה למשוך אותן ממנו בתנועה חטופה.

"תסלחי לי..."

"שלום, דריו..."

שני המשפטים התנגשו באוויר ביניהם, ושחרור המתח הפתאומי הצחיק את שניהם, גם אם הצליל היה מתוח במקצת. כשהוא הרפה מידה, הוא הופתע לראות שהיא המשיכה להחזיק אותה מורמת לרגע קצר, תלויה ביניהם, לא מנתקת לגמרי את המגע. אך כעבור רגע היא שמטה את ידה בחזרה אל צד גופה וחיפשה סביב אחר התיק שהוא הניח על השולחן לפני רגעים אחדים.

"תודה שנחלצת לעזרתי."

"התחלתי להתקרב אלייך עוד לפני כן." הוא לא הצליח לבלום את האמת.

"באמת?" ראשה הבלונדיני נסוג מעט לאחור, עיניה הירוקות מביטות בפניו, קימוט מבולבל קטן מופיע על מצחה החלק.

"כמובן..."

החיוך שהוא שלח אליה עכשיו היה הרבה יותר טבעי, והוא חש בזיק המודעות שבה לפני ששפתיה התעקלו בתגובה.

"ואת ידעת את זה."

"באמת?"

היא התכוונה לסגת; החדות שבשאלתה הבהירה לו זאת. וכך גם הזקירה הפתאומית המתריסה של סנטרה, ההתמצקות של אותו פה חושני ומלא. היא התכוונה להכחיש את ניצוץ המודעות המדהים והלוהט שהבזיק לאורכו של החדר הענקי ברגע המפגש של עיניהם. מודעות שדחפה אותו לגשת אליה עוד לפני שהיה מודע למעשיו או עצר כדי לחשוב, בדרך שהיתה מנוגדת לחלוטין לאופיו. הוא לא נהג לפעול מתוך דחף; הוא מעולם לא ביצע מהלך פזיז. הכול אצלו היה מחושב, מגובש עד הפרט האחרון – הכול מתוכנן בקפידה. הוא נודע בכך. על זה הוא בנה את המוניטין שלו – ואת ההון שלו – על המיקוד המוחלט, על תשומת הלב המדוקדקת לפרטים.

ועם זאת, הנה הוא עמד עכשיו מול אישה שראה מצדו השני של החדר, רק מפני שלא היה מסוגל לפעול אחרת.

הוא אפילו לא יכול היה להשתמש בתירוץ שהיא היתה האישה שהגיע לכאן כדי לפגוש. כשפסע לקראתה, לא היה לו מושג שהיא אליס גרגורי.

התחושה הזאת היתה קיימת גם אצלה. הוא ראה זאת בפניה, בהשתנקות שלה כשניסתה לבלוע את היין. הוא היה כל כך בטוח...

"באמת?" חזרה ואמרה בקריאת תיגר.

העיניים הירוקות הללו התנתקו מעיניו ונשלחו בחטף ימינה, אל המעבר המקומר הענקי שדרכו, אפילו בשעת ערב מאוחרת זו, עברו אורחים חדשים בזרם יציב בדרכם אל אולם הנשפים העמוס לעייפה. היא בוודאי מחפשת פתח מילוט. עורו עקצץ ברוגז מהמחשבה שפחדנותה תדחוף אותה להתכחש לאמת.

אך פתאום, במפתיע, היא עצרה, פנתה חזרה והרימה שוב את ראשה.

"כן, נכון," אמרה, חזקה ותקיפה וכמעט נועזת. "ואם אתה לא היית ניגש אלי, אני בוודאי הייתי ניגשת אליך."

התפנית היתה כה מפתיעה עד שהוא הרגיש כמעט כאילו העולם נטה על צרו ומשהו קרה כדי להעלים את האישה שראה קודם ולהחליף אותה במישהי אחרת. זהה בהופעתה החיצונית אך כל כך כל כך שונה.

"אז קדימה," הקניטה אותו עם אור חדש בעיניים. "למה ניגשת אלי?"

שאלה טובה. ושאלה שהוא לא יכול היה לענות עליה, כי מוחו הפך פתאום לעיסה, שעה שהתגובה הבסיסית יותר של גופו איימה לבלבל את מחשבותיו.

עם המזל המחורבן שלו, אותה אליס גרגורי שהוא הגיע לכאן לחפש היתה חתלתולת המין שהביטה בו מעבר לחדר הומה, עיניהם מתחברות במכת ברק מיידית, מזמינות אותו ללא מילים. ועכשיו, כשהוא היה כאן...

באותו רגע הוא ראה מזווית עינו תנועה על המדרגות, ראש בלונדיני מטופח שזיהה מיד. מרקוס הגיע סוף-סוף. מזכיר לו שמטרתו היחידה הערב היתה לוודא שהמזימה של מרקוס להציג בפני אביו כלה עם תואר אצילות תעלה על שרטון עוד הלילה. הגיע הזמן לחזור לתוכנית המקורית. אף שאם המזל ישחק לו, הוא יוכל בד-בבד גם ליישם את התוכנית החדשה שצצה בראשו.

"רציתי להזמין אותך לרקוד."

עכשיו, איזו אישה תענה לו? איזו אליס גרגורי תיתן לו תשובה – ובאיזה מן מצב רוח?

"כמובן."

זו היתה אליס אחרת לגמרי – אליס חדשה לחלוטין ומבלבלת ביותר. חיוכה יכול היה להאיר חדרים, מתחרה בנברשות המנצנצות, הענקיות, המשתלשלות מהתקרה הגבוהה של אולם הנשפים. ועם זאת היה בו משהו משונה, משהו שלא נראה אמיתי כל כך. הוא היה בוהק מדי, מסנוור מדי.

יותר מדי.

אך אם זה מה שהיא הציעה, הוא יסתפק בזה. זה עלה בקנה אחד עם התוכנית שלו. זה עלה בקנה אחד עם הרצון שלו, והוא התקשה לזכור מה היתה התוכנית שלו כשהרצון שלו דפק בתוך ראשו כמו כאב ראש פועם.

"אני אשמח לרקוד."

הוא הושיטה לו את ידה, ומה הוא יכול היה לעשות מלבד לאחוז בה? הם פנו אל רחבת הריקודים ועשו את דרכם את החלל הפתוח. נותרו להם רק רגעים אחרונים של הוואלס הקליל שהתנגן. הם הספיקו לתפוס את העמדה הנכונה כשזרועו על מותנה, ומקץ רגע הריקוד נעצר והמוזיקה נפסקה.

"טוב..."

אליס צחקה ולכסנה מבט משועשע אל ידיהם השלובות עדיין. אך היא לא ניסתה להתרחק ממנו, לנתק את המגע. תחת זאת היא נותרה במקומה, עיניה ירוק בוהק של אזמרגד טהור כשהביטה בפניו.

"אני עדיין רוצה לרקוד..."

לדריו לא היה אכפת מהריקוד. אך אם פירוש הדבר היה שהיא תישאר כאן ככה, כשידיהם נוגעות, קרובה אליו, כך שהוא ראה את תנועת שדיה כשנשמה, ראה את הצבע מופיע בלחייה ונעלם, שאף את הריח הרך החמים של גופה מול גופו כשראשו רכון אל ראשה, אז הוא לא התכוון להיות הראשון שינתק מגע. כך שהוא נותר במקומו וחיכה.

למרבה המזל, גם הריקוד הבא היה ואלס, ואחרי כמה שניות של ספירת הקצב, אליס פצחה בצעדים, מתנועעת בחושניות, לוקחת אותו איתה. היא היתה קלילה להפליא ורגליה כמעט לא נגעו ברצפה כשריחפו מעליה.

אני עדיין רוצה לרקוד...

דבריה של אליס הדהדו בתוך ראשה, אך היא בקושי זיהתה אותם. היא הרגישה כאילו מוחה נתקף פתאום בהמון תחושות שזמזמו ותססו דרך מחשבותיה.

היא לא סתם רצתה לרקוד. היא נתקפה רעב בלתי נשלט לרקוד עם הגבר הזה. להרגיש את ידו בידה, את זרועותיו סביבה. ולא היה לכך כל קשר לרעיון שמילא את מוחה כשראתה אותו לראשונה. לתוכנית המשוגעת שלה למצוא מישהו שיעזור לה להדוף ממנה את מרקוס. שעם קצת מזל, יחדל מחיזורו העיקש אחריה כששום דבר אחר לא עבד.

אך לתחושה זו לא היה שום קשר לתוכנית. היא היתה קשורה אך ורק לדריו אוליברו ולגבר שהוא היה. הגבר שערער את שיווי משקלה מהרגע שראתה אותו, ומאז היא הרגישה כאילו מוחה לא שייך לה.

"דריו..." היא ניסתה לומר את שמו, מרגישה את זרותו על לשונה, השם נתקע על שפתיה. אך שמו נבלע בשיר שלצליליו רקדו. "דריו..." ניסתה לומר שוב, הפעם בקול רם יותר.

הראש הכהה התכופף, עיניים כחולות פוגשות בעיניה, מקלפות שכבת הגנה מעל עורה, כך שהיא הרגישה הכול – כל מגע, כל תנועה, את חמימות נשימתו שרפרפה על שערה בעוצמה חדשה ומזעזעת. היא לא ידעה איך הזיזה את רגליה. היא הצליחה לבצע את צעדי הריקוד רק בזכות אינסטינקטים צרופים כשמבטה ננעל במבטו.

"אתה רוקד טוב..." הצליחה לומר, המילים מתגלגלות על לשון שהיתה כבדה ממתח וממודעות. "יותר מסתם טוב," הוסיפה והרגישה את רעם הצחוק בחזהו כה קרוב לאוזנה יותר מששמעה אותו.

"קצת מאוחר מדי להגיע למסקנה הזאת," הקניט אותה ברוך. "מה אם היו לי שתי רגליים שמאליות והייתי דורך עלייך מתחילת הריקוד?"

זה לא היה מפריע לי. היא מיהרה להדק את שפתיה כדי למנוע מהמילים להיפלט מפיה נטול הרסן. היא הרגישה כאילו רגליה לא שייכות לה בכלל. היא כמעט יכלה לרחף עשרים סנטימטר מעל הרצפה מרוב שצעדיה היו קלילים ובעלי רצון משל עצמם.

"אז תירגעי."

"אני רגועה."

הוא לא הגיב – לפחות לא מילולית, אך הזקירה האיטית של גבה כהה אחת כדי להטיל ספק בתשובתה גרמה לליבה לדפוק בתגובה המומה. מוחה אולי הסתחרר מתחושות, אך גופה החזיק את עצמו ישר וזקוף כפי שלמדה בשיעורי הריקוד שבהם אמה התעקשה שתשתתף בבית-הספר האקסקלוסיבי שבו למדה. המרחק בין גופיהם היה זעיר – כמעט לא קיים.

אך אז היא נשאה מבטה אל אותן עיניים כחולות מהממות וליבה החסיר פעימה. הן היו כעת הרבה פחות כחולות, השחור המוגדל של אישוניו בולע את כל הצבע עד שמבטו היה כמו אגם של זכוכית שחורה שבה היא יכלה לראות את השתקפותה, קטנה וכה פגיעה. היא איבדה את הקצב לרגע וכמעט כשלה. ייתכן שהיתה מועדת אלמלא תמך בה החוזק של זרועותיו, הרוחב והכוח של הכתף הרחבה מתחת לידה.

אך לא פגיעות היא שגרמה לליבה לדפוק כה חזק מתחת למשי הכחול של שמלתה עד שנשימתה נעשתה כבדה. ההבנה היא שסחררה את ראשה, שהדהירה את הדופק שלה.

גם הוא הרגיש בכך.

היא התקשתה להאמין בכך, אך לא היה ספק שזה נכון. דריו אוליברו, הפיראט הכהה והמסוכן למראה, שלפני רגעים ספורים בלבד היה זר גמור, היה עכשיו נתון לאותה תגובה בוערת ששרפה אותה כמו אש בשדה קוצים. הוא היה מרוגש כמוה, והיא היתה על סף התעלפות מרוב צורך, חלשה מרעב חושני שכמותו מעולם לא חוותה.

"דריו..."

הפעם היה שמו קרקור בלבד. היובש בפיה ובגרונה היקשה עליה לדבר. אך הוא קלט את הקול, והבלח משונה של חיוך עיקל את זוויות פיו החושני לפני שהוא הרכין שוב את ראשו והניח את לחיו לעומת צד ראשה, שפתיו מתחככות בשערה כשלחש שוב מילה אחת.

"תירגעי..."

הוא משך אותה אליו בעדינות אך בתקיפות, הלחץ של ידו החזקה מתהדק על גבה, חום כף ידו שורף את העור החשוף של גבה.

"תירגעי..." חזר ואמר, המבטא הקל שבקולו מהפנט אותה.

היא נמסה לעומתו, גופה מתעקל אליו, רפוי וגמיש. ראשה נח על חזהו, כך שהיא יכלה לשמוע את הפעימה הכבדה והחזקה של ליבו תחת אוזנה. ריחו אפף אותה, תנועת גופה תואמת את תנועתו הוא, והיא התמסרה לתחושה, למודעות ולרגישות שסחפו הצדה את האפשרות של כל תחושה אחרת. הלחץ הכבד של ריגושו לעומת בטנה עורר בתוכה רעב של תגובה, כאב של צורך שהיה גם הנאה וגם ערגה שתבעה סיפוק.

אך עדיין לא. לא לפני שהיא תיהנה עוד קצת מהקרבה הזאת, מהחיבור הזה, ותפיק מהם כל מה שהיא יכולה.

יש לו חוצפה, אמר לעצמו דריו. הוא אומר לה להירגע בזמן שבמקביל גופו שלו לפות בקדחת משתוללת שמאיימת לשרוף אותו חיים ולהפוך כל שליטה אפשרית לערמה של אפר שנושב סביב ראשו. העובדה שהיא צייתה לו רק הוסיפה לדריכות של עצביו שנמתחו עם כל תנועה שלה.

הלחישה של הסוליות הרכות שלה על הרצפה, הסחרור של השמלה הכחולה המבריקה סביב רגליה הדקות השפיעו יחד על חושיו בהשפעה מהפנטת. כל חושיו, כל איבריו, כל הריכוז שלו, היו נתונים לאישה שהחזיק בזרועותיו – למגעה, לריחה, למרקמה לעומת ידיו, עור לעומת עור. אך זה לא הספיק לו. הוא רצה יותר אך במקביל לא היה מוכן לעצור את זה, להפסיק את זה. עדיין לא, ולו בכדי להתקדם למשהו מספק יותר. משהו שכל תא בגופו החל לדרוש בנחישות מורעבת.

זה לא היה מה שהוא תכנן, מה שהוא ציפה שיקרה. אך בזה הרגע הוא היה מוכן לזרום עם המצב. כל מחשבה על סיכול תוכניותיו של מרקוס נדחפה לחלק המעורפל במוחו. הוא יניח לעניינים להתגלגל מעצמם לעת עתה...

הוא התנשם בחדות כדי לשלוט בעצמו בדיוק כששיר אחד הסתיים והתזמורת החלה לנגן שיר אחר. ריקוד איטי. ריקוד כזה שמעודד גבר לקחת אישה בזרועותיו ולחבק אותה.

לכן הוא עשה את המהלך, או שמא אליס היא שהתקרבה אליו ונכנסה אל בין זרועותיו ללא היסוס? היא היתה כה קרובה, מתרפקת עליו, קימורי גופה נלחצים אליו בחזה ובמותניים ובירכיים, כך שהיא בוודאי הרגישה את החום והקשיות של הרעב שהוא לא הצליח להסתיר. עם זאת, היא לא גילתה שום סימני התנגדות. להיפך, היא התקרבה אליו עוד קצת, גורמת לו לגדף באלם מעונג שהיה כה קרוב לכאב עד ששרף אותו.

"אליס..."

זו היתה רק גניחה, נימת אזהרה. התכנסות ציבורית, אולם נשפים אלגנטי, לא היו המקום לתחושה כזאת – כה קשה, כה חמה, כה חזקה. זו היתה תחושה שמקומה בחדר המיטות, כשבגדיו מוטלים בפראות הצדה, המשי הכחול נתלש מעל גופה. הוא נאלץ לרסן את חושיו המשתוללים, להחזיק את עצמו זקוף...

"אוה, לעזאזל..."

זה היה בלתי אפשרי.

תוך הודאה בתבוסה, הוא הרכין את ראשו נמוך וחיכך את שפתיו במשי הזהוב של שערה, מרגיש את הקווצות העדינות גולשות תחת פיו. היא מלמלה משהו ברכות והתקרבה אליו עוד קצת, מטה את ראשה לעומת תמיכת חזהו כך שהעור העדין של לחייה וצווארה נחשף, הוצע לו לנשיקה, לליטוף שהוא ידע שהוא לא מסוגל לעצור.

טעם בשרה היה כמו סם, משכר, מפתה אותו. הוא לא יכול היה לחכות יותר.

"אליס..." קולו היה גס ומחוספס מתשוקה לעומת העיקול העדין של אוזנה. "אני רוצה... בואי..."

"בוא נלך למקום אחר." קולה השתלב בקולו, המילים זהות. אותה נימה של צורך מורעב מטשטשת את הקול, כך שהמילים הסתחררו והסתובבו בתוך ראשו. "מקום פרטי יותר."

כשהיא התנתקה מלפיתתו וידה החליקה מידו והתעקלה ברכות ובחמימות סביב אצבעותיו, לדריו לא היה מושג אם הוא היה זה שהוביל אותה מרחבת הריקודים או שמא למעשה אליס היתה זו שנטלה את ההובלה.

הוא ידע רק שזה היה בלתי נמנע מהרגע שעיניהם נפגשו לראשונה. הדבר נכתב בכוכבים, ושום דבר ואף אחד לא יעצרו זאת כעת.