תיכון בריישו 3: השולטים בתיכון בריישו

עיניו של אבי נצבעות בגוון כהה שמעולם לא ראיתי.

במשך כל השנים עקבנו אחר צעדיו, עמדנו איתן כשחשבנו עליו ונלחמנו למען כל מה שהוא לימד אותנו להאמין בו. בחרנו רק בבני משפחה. נאמנותנו נתונה רק למי שנאמן לנו, אנחנו נותנים אמון רק במי שהרוויח את אמוננו.

המילים שלו נחרתו בעצמותינו עוד לפני שהבנו את משמעותן, חיינו ונשמנו אותן מאז. רק אדם אחד היה פטור מכל זה, בלי משים.

הוא.

אנחנו מאמינים באדם שעומד מולנו בכל סנטימטר מישותנו, ללא שאלות. צעד שגוי מצידנו?

עיניו של אבינו מתכווצות, כאילו הוא חש במחשבותיי. אני נשבע שאנחנו בוהים זה בזה לפחות חמש דקות לפני שהוא מדבר.

"לא?" הוא חוזר על המילה האחרונה שאמרתי לאט ובזהירות. טוב מאוד, הוא קולט את זה עכשיו. אני לא טורח להגיב. הוא אמר שרייבן היא המטרה, ואין שום ספק ארור בכך שזה מה שהיא, אבל היא המטרה שלי.

היא הכול עבורי. מעל לכול. לפני הכול. רייבן קרבר, או בעצם רייבן בריישו, תהיה תמיד לצידי.

"אני חושש שזה לא נתון למשא ומתן." הוא מביט בנו.

"אני חושש שאתה טועה לגמרי." רויס צועד קדימה.

עיני אבינו עוברות אליו וחוזרות אליי. "אתם תפנו נגדי בגלל נערה?" פניו עוטות כעס, אבל אנחנו הבנים שלו ורואים את האמת. אנחנו רואים מצוקה ואי־ודאות.

אין לו מושג. איך יוכל להיות לו? הוא לא היה פה. "אני לא יודע מה חשבת שיקרה." אני מניד בראשי. "אנחנו מרגישים כאילו אתה יודע מי אנחנו, אתה אומר שאתה יודע, אבל אם זה היה נכון לא היינו מקיימים את השיחה הזאת." אני שולח בו מבט קשה. "אולי לא ידעת מה היא הפכה להיות עבורנו. אני מניח שאף אחד מהמשקיפים שלך לא יכול היה להסביר לך את זה בדרך שתבין. זה משהו מהסוג שצריך לראות מקרוב כדי להבין, אבל העניין הוא שהיית קרוב וראית, אבא. אני יודע שראית. בחנת, ניתחת כל צעד שעשינו איתה. קלטת כל תנועה קלה של קפטן לכיוונה כשהוא מרגיש שהיא זקוקה למגע שלו. אתה רואה איך רויס נצמד אליה, איך הכעס והצורך שלו בקשר אמיתי מניעים אותו כשמדובר בה, ומסייעים לו לחשוף חלקים בעצמו שלא חשבנו שנראה אי פעם. אנחנו אפילו לא צריכים לדבר עליי. אתה בדיוק כמוני, אתה מזהה גבר רכושני כשאתה רואה אותו. כל מה שקרה בחודשים האחרונים, קרה בזכותה. הפכנו ליחידה אחת, חזקה יותר, נועזת יותר, אמיצה יותר, בזכותה. היא הזכירה לנו למה אנחנו רוצים את העולם הזה, למה העיר ואורח החיים הזה חשובים לנו. אנחנו רוצים את מה שנולדנו עבורו, אבא, מה שטיפחת אותנו לקראתו, החיים שהרווחת ושהבטחת לנו, ואנחנו נקבל אותם."

"אמרנו לך." קפטן צועד לפנים. "היא לא סתם עוד נערה, היא אף פעם לא הייתה, ועכשיו אנחנו יודעים שהיא אף פעם לא הייתה אמורה להיות." הוא מאשש את התשובה לשאלה הראשונית של אבא שלנו. רייבן בעדיפות ראשונה.

"יש דרך לעקוף את זה," אני אומר את מה שאני בטוח לגביו במאת האחוזים, "ואני מהמר שהיא מבולגנת פחות ממה שתכננו לעשות." אני מסתכל אל אחיי לרגע וחוזר אליו. "ספר לנו מה אתה יודע. אם לא, נגלה בעצמנו, גם אם זה אומר ללכת נגדך."

"ואתה חושב שאתם מוכנים לשמוע את זה?" הוא מטיח. רויס מעיף בי מבט מהיר. "מה אם זה יותר מכפי שאתם מסוגלים להתמודד איתו?"

"אנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר," אני עונה.

הוא מהנהן. "יש דרך." רמז למורת רוח שזור בדבריו. תווי פניו מתקשחים. "אבל אני יכול להבטיח לכם שכשאספר לכם, זה לא יעניק לכם מוטיבציה. זה יהיה מידע שתצטערו שביקשתם. הוא ירדוף אתכם בלילות, אני נשבע."

השכנוע שבקולו גורם לשלושתנו להסס. עינינו נפגשות ואז נשארת רק ההחלטיות. אנחנו מוכנים. "רייבן נשארת איתנו," רויס מכריז, "עכשיו תגיד לנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום לזה לקרות."

אבינו מקיף את שולחנו, מתיישב על כורסת העור ונשען לאחור בנינוחות. ידיו מורמות כאילו כדי לומר שזה פשוט, אך המילים שמגיעות אחר כך הן הכול מלבד פשוטות.

"לתת להם את זואי במקומה."