1
"מהר!"
"אתה מוכן להירגע? עוד שנייה זה נגמר."
אֶלי השתופפה בחושך והידקה את שיניה כשהתאמצה לכתוב את האות האחרונה. מארק כרע על ברכיו לצדה והחזיק בידו את הפנס. קולותיהם הדהדו במסדרון הריק, ועיגול האור של הפנס האיר את הכתובת ורטט כשמארק צחק.
קול טריקה פתאומי הקפיץ את שניהם.
מנורות הניאון מעליהם הבליחו ונדלקו, והציפו באור לבן את מסדרון בית הספר.
שני שוטרים עמדו בפתח.
אלי הורידה אט־אט את בקבוק התרסיס בלי להסיר את האצבע מהלחצן, וכך התארכה האות ו' במורד דלת חדרו של המנהל, עד רצפת הלינוליאום המלוכלכת.
"רוץ."
עוד לפני שהמילה בקעה מפיה כבר רצה אלי לאורך המסדרון הרחב, וסוליות הגומי של נעלי הספורט שלה צייצו בחלל הריק של בניין בית הספר. היא לא הסתכלה אחורה כדי לראות אם מארק רץ בעקבותיה. לא היה לה מושג איפה האחרים, אבל היא ידעה שאם הארי ייתפס שוב, אבא שלו יהרוג אותו.
במהירות פנתה שמאלה מעבר לפינה ומצאה את עצמה במסדרון חשוך. בקצה המסדרון הבחינה באורו הירקרק של שלט יציאת החירום.
גל של הקלה ושל כוח שטף אותה כשרצה לעבר החופש. היא תצליח לברוח. היא תצליח לחמוק מעונש.
במלוא התנופה נחבטה בדלת הכפולה ולחצה על מוט הפתיחה בדרך אל החירות הנכספת. אבל כלום.
שום דבר לא זז.
בתדהמה לחצה שוב על המוט, אבל הדלת היתה נעולה.
איזה דבילים, חשבה בלבה, נועלים את דלתות החירום! אם לא הייתי מעורבת בהשחתת רכוש, הייתי מדווחת על השערורייה הזאת לעיתון המקומי!
במהירות סקרה את המסדרון הרחב. היא ידעה שהשוטרים נמצאים אי־שם בינה לבין הכניסה הראשית, ועכשיו התברר שהפתח היחיד בצד הזה נעול.
אבל בטח יש עוד דרך לצאת מכאן.
היא עצרה את נשימתה והקשיבה. הקולות והצעדים הלכו והתקרבו אליה.
היא השעינה את כפות ידיה על ברכיה ושמטה את ראשה בין כתפיה. לא, לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ההורים שלה יהרגו אותה. מעצר שלישי בשנה אחת? לא מספיק שהם הכריחו אותה ללכת לבית הספר הדפוק הזה? מי יודע לאן הם ישלחו אותה עכשיו.
היא רצה לעבר דלת אחרת וספרה בלבה את הצעדים.
אחד, שניים, שלושה.
היא לחצה על הידית.
גם הדלת הזאת היתה נעולה.
היא מיהרה אל הדלת בקצה השני של המסדרון.
אחד, שניים, שלושה — ארבעה צעדים הפעם.
גם זאת היתה נעולה.
עכשיו רצה בכיוון ההפוך, לעבר השוטרים, ובדרך ניסתה לפתוח את דלתות הכיתות.
עוד כיתה נעולה. ועוד אחת.
אבל הדלת השלישית נפתחה: חדרון ציוד.
כיתות ריקות נועלים וחדר ציוד משאירים פתוח? מי מנהל את בית הספר הזה, חבורת מטומטמים?
בזהירות השתחלה בין המדפים, שהיו גדושים בניירות, בדליים ובמכשירים חשמליים שלא הצליחה לזהות באפלולית. היא סגרה את הדלת מאחוריה וניסתה להירגע ולנשום לאט יותר.
חושך מוחלט. היא נפנפה את ידה מול פניה, ממש מול עיניה, אבל לא הצליחה לראות אותה. היא ידעה שהיד שלה שם, היא הרגישה אותה; אבל העובדה שלא יכלה לראות אותה ערערה את ביטחונה. היא הושיטה את היד כדי להישען על משהו, ונרתעה בבהלה כשערמת ניירות התחילה להחליק וליפול עליה. היא התאמצה לייצב את הערמה, אף על פי שלא היתה מסוגלת לראות אותה.
מעבר לדלת שמעה קולות חלושים, רחוקים. עוד כמה דקות הם ייעלמו. רק עוד כמה דקות.
חם. מחניק.
תירגעי.
היא ספרה את נשימותיה הכבדות... שתים־עשרה, שלוש־עשרה, ארבע־עשרה...
אבל לא, היא לא הצליחה לעצור את הבהלה. היא הרגישה כאילו קברו אותה בתוך בטון. היא לא הצליחה לנשום. הלב שלה דפק, והפחד הציף אותה וצרב לה בגרון.
בבקשה תירגעי, אֶלי, התחננה אל עצמה. רק עוד חמש דקות והכול יהיה בסדר. הבנים לא ילשינו עלייך.
אבל זה לא פעל. היא נתקפה סחרחורת. מחנק.
אני חייבת לצאת מכאן!
זיעה זלגה על פניה, הרצפה התנדנדה מתחת לרגליה, והיא הושיטה יד לפתוח את הדלת.
אבל איפה הידית? לא... לא יכול להיות!
מבפנים היתה הדלת חלקה לגמרי.
אלי מיששה בבהלה את הדלת האטומה ואת הקיר שמסביב לה. כלום. לא היתה שום דרך לפתוח את הדלת מבפנים.
היא דחפה את הדלת, שרטה אותה בקצוות, אבל הדלת לא נפתחה בשום אופן. אלי התנשפה מהר יותר ויותר.
איזה חושך.
היא אגרפה את ידיה וחבטה בדלת החלקה, העקשנית.
"הצילו! אני לא יכולה לנשום. תפתחו את הדלת!"
שום תגובה.
"תעזרו לי! בבקשה!"
צליל התחנונים שבקולה עורר בה סלידה. עכשיו התייפחה, הניחה את לֶחיָיה על הדלת, ניסתה לשאוף אוויר והמשיכה לחבוט.
"בבקשה."
לפתע נפתחה הדלת, ואֶלי נפלה קדימה, חסרת אונים, ישר לזרועותיו של השוטר.
הוא הדף אותה בזרוע מתוחה, האיר בפנס לתוך עיניה, הסתכל בשיער הפרוע ובלחיים המרוחות בדמעות וחייך מעל ראשה אל השוטר השני.
ואז ראתה את מארק. הוא עמד בראש מורכן. הכובע שלו נעלם. השוטר השני אחז בזרועו בחוזקה והחזיר חיוך לשוטר שהחזיק בה.
maayan.binia@gmail.com –