פרק 1
"רוצָה להוריד כמה צ'ייסרים?"
גְרֵיי הצליחה בקושי לשמוע את השאלה של קְלוֹאִי מעל הבּוּמים של הבסים מהרמקולים.
השעה היתה כמעט שתים־עשרה בלילה, ומועדון בִּיז'וּ היה בפעילות מלאה. אורות הסתובבו והתנגשו ביניהן — סגולים, כחולים, צהובים, ירוקים — ואז נטו הצידה בסחרחורת. האפקט היה כל כך מסנוור, עד שהיא נאלצה לכווץ את העיניים כדי לראות את הכוסות הקטנות והמנצנצות שקלואי החזיקה.
גריי לקחה ממנה כוס והציצה על הנוזל הצלול בתוכה.
"מה קרה לפּוּנץ'?" היא שאלה, כמעט בצעקה, כדי להישמע מעל המוזיקה.
מוקדם יותר היה איזה פונץ' פירותי בסביבה — תערובת צבעונית של מיצים כל כך מתקתקים עד שהיה קשה לאתר בהם את האלכוהול.
"ז'כל מה שיכולתי לקבל." קלואי בלעה מעט את המילים תוך כדי שהתקרבה אל גריי כדי שתשמע אותה.
היא לא היתה צריכה להסביר. הן היו מתחת לגיל המותר, ולכן היו תלויות בקלאברים מבוגרים יותר שיקנו להן את המשקאות שרצו.
גריי הרימה את הכוס, ריחרחה אותה, ועיקמה את האף לנוכח הריח החד והחריף. "מה זה?"
"לא'דעת. וודקה אולי?" משיכת הכתף של קלואי שידרה שלא ממש אכפת לה. "כולם שותים את זה, אז זה בטח בסדר."
"אתן דופקות צ'ייסרים?" התאומים בּוֹלינוֹ ניגשו אליהן, עם אֵיידְן מאחוריהם, וחייכו אל הנערות. "במכה אחת!"
הם היו כאן בשביל יום ההולדת של איידן — אבא שלו היה הבעלים של בִּיז'וּ ודאג שכולם ייכנסו, בלי קשר לגיל. זה היה אחד המועדונים הכי טרנדיים כרגע בלונדון לצעירים, וזאת היתה המסיבה של השנה. נראה שחצי בית ספר שיקרו להורים שלהם והגיעו לכאן הלילה. מהרגע שגריי שמעה על זה, כל העניין נראה מרגש ואסור. כיף אדיר. היא וקלואי בילו שבוע בניסיון להחליט מה ללבוש, והלכו על חצאיות מיני צמודות בצבע כסף (קלואי) וכחול (גריי), בשילוב עם נעלי עקב בגובה מפחיד. גריי בקושי הצליחה ללכת, אבל היא חשבה שהיא נראית לפחות בת שמונה־עשרה, אם לא יותר.
לא היה שום סיכוי שאמא שלה תרשה לה ללכת למועדון, אז היא השתמשה בטריק הכי ישן בספר, ואמרה לה שהיא הולכת לישון אצל קלואי. ובינתיים, אמא של קלואי חשבה שהן בבית של איידן.
השקרים רק הפכו את זה ליותר מרגש. שתיהן היו בהַיי מהרגע שהגיעו, וגילו שזה היה המצב גם אצל שאר החברים שלהן מהכיתה. מוקדם יותר במסיבה כולם שרו לאיידן יום הולדת שמח ורקדו סביבו, והפנים שלו קיבלו צבע אדמדם כמו הנמשים שלו.
אבל עכשיו נהיה מאוחר. גריי היתה עייפה והיא התחילה להרגיש קצת חולשה. התוכנית שלהם לערב לא כללה אוכל. לקלואי לא היו דאגות מהסוג הזה. היא הרימה את הצ'ייסר שלה, וטילטלה אותו עד שהמשקה ניתז החוצה. "יאללה גריי," היא פיתתה אותה. "אנחנו כאן בשביל לעשות כיף."
"כן," טום בולינו אמר, בתוספת נגיעת עידוד קלה עם המרפק. "אל תהיי מחריבת מסיבות."
"אני נהנית," גריי התעקשה. "אני רק לא רוצה לשתות משקה מסתורי ולמצוא את עצמי בחדשות, ושכולם יגידו 'למה לעזאזל היא שתתה את זה? היא אפילו לא ידעה מה זה. עכשיו היא בתרדמת. איזה אידיוטית'."
"זה מועדון בּיז'וּ." קלואי אמרה את זה כאילו מדובר בתו תקן של מכון התקנים. "זה משהו כמו וודקה. זה לא רעיל." היא הצביעה על האולם שהיה עמוס ברוקדים מזיעים, מסתובבים תחת האורות המרצדים. "אף אחד כאן לא הולך למצוא את עצמו בתרדמת."
"המועדון של אבא שלי בטוח," הסכים איידן, שנפגע באופן לא צפוי.
גריי רצתה להגיד שכל הזמן, ובכל מיני מקומות נחמדים, מערבבים לאנשים את המשקאות שלהם עם כל מיני חומרים, והיה לה עוד הרבה מה להגיד, אבל המוזיקה היתה מאוד חזקה ואף אחד לא היה במצב רוח של הקשבה. אז כל מה שהיא אמרה היה, "אני פשוט לא חושבת ככה."
קלואי משכה בכתף. "טוב, אני לא הולכת לבזבז את זה." היא הרימה את הכוס שלה בחיוך. "לחיי ציונים יותר טובים. ומסיבות יותר פרועות."
היא שתתה את הצ'ייסר במכה אחת, התכווצה מהטעם, אבל מייד כשגמרה, היא צחקה, והטיחה את הכוס הקטנה על השולחן הדביק לידם.
"זה היה אדיר."
היא עצמה את העיניים והתחילה להזיז את הגוף שלה לצלילי המוזיקה, שהיתה כל כך חזקה עד שגריי הרגישה את הבומים בתוך החזה, במקום שהלב אמור להיות בו. השיער המבריק שלה נצץ באורות הצבעוניים והגוף שלה נע בתנועה מתפתלת.
גריי ראתה איך מהצד השני של המועדון קבוצת גברים מסמנים זה לזה עם המרפק, מצביעים עליה בחיוכים רעבים.
היא התרוממה בפתאומיות ונעמדה בין החברה שלה לבין המבטים שלהם. קלואי, שלא הבינה נכון את המהלך הזה, הסתכלה עליה בפנים קורנות וסימנה על הכוס שגריי כמעט שכחה שהיא מחזיקה.
"יאללה," קלואי הראתה באצבע על הכוס המלאה. "אני לא מתה עדיין, אז אל תדאגי."
הבנים צחקו.
"נו, באמת, לֶנגטְרי. כולנו עדיין בחיים," טַיילר בולינו דירבן אותה. "אל תהיי כל כך משעממת."
זה הכאיב לה. גריי לא רצתה אף פעם להיות משעממת. אמא שלה היתה משעממת. האבא החורג שלה היה משעמם.
היא לא היתה כזאת.
אבל בדיוק כשהרימה את הכוס, גֵ'ייק מֶקִינטַייר הגיח מתוך עננה של עשן מזויף שריחפה מעל רחבת הריקודים. גריי קפאה והכוס נתלתה לה מול השפתיים.
במכנסי ג'ינס ובחולצה כהה הוא נראה קוּל ומשועמם כמו תמיד, וסרק את המועדון במבט לא מרוצה. הוא היה רזה מדי. חיוור מדי. וכל כך בתוך עצמו.
כשהעיניים שלו גילו אותה, היא ראתה שהמבט שלו עובר לכוס הצ'ייסר המורמת ובחזרה אליה. הגבה השמאלית שלו התרוממה.
הפנים של גריי התכסו בסומק. בלי לחשוב, היא הנמיכה במהירות את השתייה. ומייד התחרטה על זה.
תמיד הוא עשה את זה. הסתכל עליה במבטים מתנשאים. תמיד הוא חיפש דרכים לגרום לה להרגיש מטומטמת. הוא לא יחליט מה היא עושה הערב.
היא פנתה בהתרסה אל קלואי.
"לחיי מסיבות פרועות," היא אמרה ושתתה הכול במכה. כולם הריעו לה כשהטיחה את הכוס על השולחן.
זה לא היה וודקה. היה לזה טעם חזק של אניס, וזה שרף לה את הקיבה.
גריי השתעלה והעיניים שלה דמעו.
לפני שגריי הצליחה להתאושש, המוזיקה השתנתה. קלואי צעקה בהתרגשות והסתובבה לאחור בשיער מתנפנף. "אני אוהבת את השיר הזה!"
היא תפסה את גריי ביד ומשכה אותה אל רחבת הריקודים שעשרות אנשים קיפְּצו בה לקצב המוזיקה. לגריי לא היתה ברירה אז היא רקדה. טיילר וטום הצטרפו אליהן, וכולם רקדו בפראות.
מזווית העין, גריי ראתה את ג'ייק הולך ונעמד ליד איידן, שהציע לו צ'ייסר. ג'ייק הניד בראש. איידן משך בכתף, שתה את הצ'ייסר, ואחר כך רץ והצטרף אליהם על רחבת הריקודים.
ג'ייק נשאר במקום שעמד בו, והסתכל עליהם במצח מקומט.
גריי, שהיתה מודעת למבט שלו, הטביעה את עצמה בריקוד. עננת העשן התרוממה מעליה. היא הרגישה קלה וגמישה בגוף, והיה נדמה לה שהיא יכולה להרגיש את הקצב בתוך הגוף. הקצב היה חלק ממנה.
הפנים של קלואי היו אדומות ורטובות מרוב זיעה, והיא התפתלה ושרה בקול את המילים של השיר. גריי עצמה את העיניים ונתנה למוזיקה לסחוף אותה. נתנה לעצמה להיות חופשית.
אבל עשר דקות אחר כך, המוזיקה כבר לא הקפיצה אותה. השפתיים שלה היו יבשות והראש הסתחרר לה. היא גם לא הרגישה טוב בבטן.
"מה קרה?" קלואי שאלה. "את נראית מוזר."
"אני מרגישה קצת בחילה," גריי אמרה ומייד הצטערה שדיברה. הדיבור רק החריף את זה.
"בואי ננשום קצת אוויר." קלואי תפסה אותה ביד והובילה אותה לאורך הבר.
קווצות שיער נדבקו בצורה לא נעימה לפנים של גריי תוך כדי שהן עברו בין האנשים לכיוון היציאה. עם כל צעד שעשתה הקיבה התפתלה לה.
שיגע אותה שקלואי לא נראתה בכלל חלושה. היא נראתה רק מודאגת.
היה יותר שקט כאן, ובהחלט יותר קריר. גריי ניגבה לעצמה את הזיעה מהפנים ולקחה נשימות עמוקות, בניסיון להרגיע לעצמה את הקיבה. הפה שלה היה יבש כמו מדבר סהרה.
"אני צריכה משהו לשתות," היא מילמלה.
היא בקושי שמה לב שקלואי נעלמה לרגע וחזרה עם בקבוק בירה, אותו דחפה ליד של גריי. "תשתי את זה. את תרגישי יותר טוב."
זאת לא נשמעה עצה מדהימה.
"אני צריכה מים," גריי אמרה.
"הברמן לא היה מוכן לתת לי. הוא אמר שהוא מוכר מים רק בבקבוקים, ואני לא יכולה לקנות כי אני מתחת לגיל. טיילר נתן לי את זה. הוא חשב שזה יכול לעזור."
גריי לא התכוונה לשתות עוד אלכוהול. אבל הבקבוק הקר עשה טוב לעור הלוהט שלה, והיא הצמידה אותו ללחי.
"גריי." אי־אפשר היה לטעות במבטא הצפוני של ג'ייק.
היא הסתובבה וראתה אותו כמה מטרים ממנה, כשעל הפנים שלו שפוכה הבעה של חוסר שביעות רצון.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה.
הגבה שלו ירדה והוא העביר את המבט מהבקבוק שהחזיקה ביד אל הפנים שלה. "אולי כדאי שלא תשתוללי עם זה. את לא נראית כל כך טוב."
זה היה מעליב ברמות. אבל לפני שגריי הצליחה לחשוב על תשובה קטלנית, קלואי נעמדה ביניהם במבט זועף.
"אכפת לך להתעסק בעניינים שלך, ג'ייק? אתה תמיד מסתובב סביב גריי וזורק לה מבטים. ברור לגמרי שאתה מקנא בה. זה מגוחך."
אפילו עם העקבים הגבוהים קלואי היתה כל כך קטנה לידו עד שנאלצה לעמוד על קצות האצבעות כדי לראות לו את הפנים. כמו פרפר ממש כועס. הוא הסתכל עליה בריחוק קר ומעצבן.
"אני רק מנסה לעזור."
קלואי, שהאלכוהול והנחישות להגן על גריי תידלקו אותה, לא ויתרה.
"היא לא צריכה את העזרה שלך. אתה תמיד מציק לה כי אבא שלך הפסיד בבחירות. הגיע הזמן שתתגבר על זה. זה היה לפני חודשים וזה לא באשמתה של גריי."
השפתיים של ג'ייק התהדקו והוא פנה אל גריי.
"תראי," הוא אמר בקול יציב, "אני לא מנסה להעליב אותך או משהו. אבל לא כדאי שתשתכרי כאן. יש פה יותר מדי אנשים, יותר מדי עיניים."
בלילה אחר היא היתה אולי מקשיבה בצורה שונה לעצה שלו. אבל כרגע, זה עיצבן אותה ביותר. הוא היה כל כך מתנשא.
היא התעלמה מהקיבה המציקה שלה, וזרקה עליו מבט תקיף.
"תודה על הדאגה שלך, אבל אני מסוגלת לגמרי להחליט כמה אני רוצה לשתות."
הוא המשיך להסתכל עליה עוד שנייה, והיא חשבה שהוא יתווכח. אבל הוא הניד בראש והלך. תוך כדי שגריי הסתכלה עליו עם יד אחת על הבטן המשתוללת שלה, הוא עצר ליד הדוכן לשמירת מעילים כדי לקחת את הז'קט שלו, העיף עליה מבט אחרון, ונעלם דרך דלת הזכוכית הרחבה.
רוח סתווית קרה חדרה פנימה בשעה שיצא. זה עשה טוב לעור הלוהט של גריי. אבל אז הדלת נסגרה והחום הלח חזר.
הקיבה של גריי התהפכה. היא כיסתה את הפה עם היד.
"הוא כזה יהיר." קלואי עדיין רתחה, אבל מייד כשראתה את הפנים של גריי, הכעס שלה התפוגג. "גריי, זה יותר גרוע?"
גריי הינהנה בשקט. "אני חייבת לחזור הביתה. אני עומדת להיות חולה."
היא הרגישה שעדיף לה לא לדבר, וקלואי, שהבינה כנראה שהמצב חמור, אמרה רק, "אני אביא את המעילים."
גריי נשענה על הקיר בזמן שקלואי רצה אל דוכן המעילים ומסרה את הכרטיס הלבן הקטן. דקה אחר כך היא חזרה במהירות עם הז'קטים שלהן, שהן הפקידו יחד בתחילת הערב כשהכול היה כל כך מרגש.
אבל גריי לא יכלה לחכות למעיל שלה. היא היתה זקוקה לאוויר. עכשיו.
המאבטח זז הצידה והסתכל עליה במבט חשדני כשזינקה החוצה ונעלי העקב המושאלות שלה החליקו על הבטון. היא עצרה לשבריר שנייה מתחת לגגון השחור־לבן, שהשם בִּיז'וּ התנוסס עליו באורות ניאון, והאוויר הקר של אוקטובר הוטח בעור הלח והדביק שלה.
ואז היא לקחה שני צעדים ימינה והקיאה אל תוך עציץ ענקי של עץ דקל.
"גריי!" קלואי רצה אליה.
"היא לא יכולה להקיא כאן," המאבטח אמר.
קלואי אספה לאחור את השיער של גריי וירתה מבט זועם במאבטח מעבר לכתף שלה. "תעזוב אותה בשקט."
שניהם התווכחו מעל הגב של גריי עד שהבחילה עברה לה קצת והיא התחילה להזדקף ולנגב את הפה עם גב כף היד.
מה שקרה אחר כך, קרה במהירות.
"לא ייאמן, זאת גריי לֶנגטְרי?" קול גברי הגיע כמה מטרים משם.
"זאת היא!" ענה איש אחר.
סדרה מסנוורת של פלאשים האירה את הלילה. תקתוקי המצלמות הגיעו מכל מקום, כמו צרורות שנורו עליהן.
קלואי התנשפה ומעדה לאחור בזמן שקולות המטירו עליהן שאלות.
"איך את מרגישה, גריי?" התגרה בה קול של גבר מבוגר עם מבטא מאזור אֶסֶקס. "קצת עייפה וסחוטה?"
"מי החברה הסקסית שלך? מה השם שלך, מותק?"
"שתית קצת יותר מדי, בובה?"
פלאש. פלאש. פלאש.
גריי, שהפלאשים סינוורו אותה, לא יכלה לראות את האנשים, אבל היא ידעה מייד מי הם. מה הם.
הלב צנח לה לתחתונים.
האנשים צחקו.
"את קטינה, גברת צעירה," אחד מהם אמר. "אני צריך לשים אותך על הברכיים שלי."
וכל הזמן הזה הפלאשים האירו את הלילה.
"גריי." הקול של קלואי נשמע מוזר — גבוה ולחוץ. היד שלה לחצה בכוח את האצבעות של גריי. "מה נעשה?"
גריי חיפשה בייאוש דרך לברוח. המאבטח מאחוריהם, שהיה לבוש שחורים, חסם את דלת הכניסה בידיים שלובות. הן לא יכלו לחזור פנימה לחברים שלהן.
מאחורי צלמי הפפראצי, רחוב פארק ליין בלונדון היה עמוס בתנועה של שעת ערב מאוחרת.
גריי הסתכלה על קלואי.
"תרוצי," היא אמרה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.