פרק 1
היה מאוחר וגריי רצה דרך החושך הקפוא. החורש מסביבה היה צפוף, סמיך ומאיים, וענפים נמתחו קדימה כאילו כדי לתפוס אותה. זמן קצר לפני כן הירח נעלם מאחורי העננים, והשאיר אותה לגשש את דרכה לאורך שביל שהיא בקושי ראתה. ירד גשם כל היום, וליל דצמבר הפך עכשיו את הטיפות לקרח.
תוך כדי שהיא החליקה בעיקול בשביל, הרוח התגברה, השליכה מטח של מים קפואים ממחטי האורן הרטובים, ונזלה באצבעות קרח על עמוד השדרה של גריי.
עם כל צעד שעשתה היא חשבה על האנשים שהביאו אותה למקום הזה. אמא שלה — ראש הממשלה. אבא שלה — המרגל. והאנשים שניסו להרוג אותה — סגן ראש הממשלה וקבוצת בוגדים אפלה שרצו כוח בכל מחיר. הם בגדו במדינה שלהם, והם יעשו את זה שוב.
המחשבה עליהם הכעיסה אותה. הכעס חימם אותה.
זאת היתה הדרך היחידה לעבור את זה.
כל מה שהיא רצתה זה לחזור הביתה.
אבל איפה הבית? לא מגורי ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10, שם היא גרה עד שהגיעה לכאן, אלא הבית בפאתי לונדון, שבו היא גרה עם אמא שלה לפני שזו נבחרה לעמוד בראש המדינה. היא עצמה לרגע את העיניים, וראתה את השטיחים השחוקים הנוחים ואת הספה הכחולה הארוכה עם הכריות המעוכות שיצרו קן חמים. החדר הקטן שלה היה בקומה השנייה, שממנו ראו את צמרות העצים, הארובות ובתי הלבנים האדומות.
הזיכרון היה כל כך חזק עד שלשבריר שנייה היא יכלה כמעט להריח את ניחוח הטוסט והריבה בבוקר. להרגיש את השמש החמה נשפכת דרך החלונות ביום קיץ...
צליל פיצוח הקפיץ אותה מההרהורים.
גריי עצרה והסתובבה מייד לאחור. עצים התנשאו לצידה, אפלים ולא מובנים, מלופפים בשיחי שרך שהקור האדים אותם. שום דבר לא זז מתחת להם.
איזה אינסטינקט, שהיה קבור בה הרבה זמן, גרם לשערות שלה בעורף לסמור. הצליל הזה נגרם על ידי מישהו שנע בזהירות. אבל לא מספיק בזהירות.
ההתקפה בדרך.
הלב שלה התחיל לדהור.
לא היה זמן לחשוב. אף על פי שהיתה כבר חסרת נשימה, היא זינקה בכל המהירות לאורך השביל המשובש, וניסתה להיזכר בכל מה שלמדה. אבל המוח שלה היה ריק. החזה התכווץ עד שבקושי יכלה לנשום.
הזיעה עקצצה לה בעיניים והגשם הקפיא לה את הפנים. החבטות באדמה מנעלי הספורט שלה נשמעו רועשות בצורה מלחיצה ביער השקט — שלט ניאון הבזיק חץ. "הנה היא! הנה הבת של ראש הממשלה! תהרגו אותה."
היא העיפה מבט ימינה וראתה משהו זז בשיחים. צללית שבדיוק נעלמה.
מעל הנשיפות המחרחרות שלה והבום־בום־בום של הלב שלה היה נדמה לה שהיא מבחינה ברחש של ענפים שהזיז מישהו שמתקרב אליה.
מרוב פניקה, היא הסתכלה עכשיו לאחור ומייד מעדה מעל ענף שבור. היא נפלה עם כל הגוף על האדמה ושרטה את הידיים ואת הברכיים. אבל היא התרוממה מייד על הרגליים, בלי לשים לב כמעט לכאב, וטסה קדימה. אלא שזה כבר היה מאוחר מדי.
איש לבוש כולו בשחור הגיח מהצללים ונעמד מולה בשביל.
גריי קפאה.
לבוש כולו בשחור. עם סכין ביד...
גריי לא הצליחה לזוז. היא הרגישה קרה ומתה כמו האדמה החורפית שהיא עמדה עליה.
"תעזוב אותי." המילים יצאו לה בלחש מהפה והתנדפו ברוח.
אבל הוא לא התכוון לעזוב אותה. הוא התקדם לעברה בצורה יציבה, עם פנים מכוסות בכובע גרב, ועם ידיים חופשיות ודרוכות לפעולה.
אין סכין, היא קלטה. ואז הוא התנפל עליה.
בשנייה שהידיים שלו נגעו בה, הקול שלה חזר אליה והיא צעקה כל כך חזק עד שהגרון נצרב לה. היא נאבקה באחיזה שלו והידיים והרגליים שלה פירפרו תוך כדי שהניף אותה באוויר.
"שחרר אותי! שחרר אותי!"
"אלוהים, גריי, את מוכנה להירגע?" קול של גבר נהם לה באוזן בזמן שהרפה מהאחיזה שלו.
עוד מישהו לבוש בשחור הגיח מבין העצים.
"מה העניין?" דרש לדעת אותו מישהו חדש. זה היה קול של אישה, והיא הסירה מהראש שלה את כובע הגרב. רעמת שיער לבן־בלונדיני נצצה באור הירח תוך כדי ששומרת הראש של גריי, ג'וליה מָתֶסוֹן, הסתכלה עליה בדאגה.
כששמעה את הקול המרגיע של ג'וליה, גריי התחילה לבכות בקול שבור. "זה קרה ש־ש־שוב."
גם האיש הסיר את כובע הגרב שלו. מבעד לדמעות היא ראתה את הדמות המוכרת של קרטר ווסט, קצין הביטחון של בית הספר.
ג'וליה שלפה מאיפה שהוא בקבוק מים והגישה לה אותו. "זה בסדר. את בטוחה. תשתי."
גריי שתתה לגימה. הנוזל צינן לה את הגרון והיא התחילה להירגע בהדרגה.
"אני מצטערת," היא אמרה לשניהם. היה קפוא, אבל היא הרגישה חום — העלבון שרף אותה דרך העור. "פחדתי."
"זה תהליך. את תשתפרי. זאת רק הפעם השנייה שניסינו." הקול של שומרת הראש היה משרה ביטחון, אבל גריי הרגישה לא נוח שקרטר לא אומר כלום. העיניים הכהות שלו היו מתחשבות, אבל היא הבינה את השתיקה שלו בתור שיפוט.
"טוב," שומרת הראש אמרה. "אני חושבת שמספיק להלילה."
אף אחד לא התנגד. שלושתם התחילו לחזור לאורך השביל בין העצים, והאוויר היה כבד מכל הדברים שאף אחד לא אמר.
עם שניהם משני צדדיה, היער לא נראה מפחיד כמו שהוא היה כמה דקות לפני כן. אפילו לא היה כל כך חשוך — הירח הופיע והכוכבים צבעו בכסף את השמים.
אף פעם אין הרגשה שחשוך נורא כשלא נמצאים לבד.
רוח קרה כקרח הקפיאה את הזיעה בעורף של גריי. היא הצטמררה, חבשה את כובע הטרנינג שלה, ותחבה ידיים עמוק לכיסים.
כשג'וליה הציעה ללמד אותה הגנה עצמית, גריי לא התלהבה. בייחוד אחרי ששומרת הראש הציעה לעשות את האימונים בלילה. אבל המציאות היתה יותר גרועה ממה שהיא ציפתה. היא ידעה שצפויה התקפה, ומה היא אמורה לעשות, אבל בכל פעם היא נכנסה לפניקה.
ג'וליה וקרטר הלכו עכשיו לפניה ודיברו בלחש, בראש מוטה זה כלפי זה. גריי התרכזה במאמץ לשמוע אותם.
"היא נכנסת לפניקה מאוד מהר, ג'וּל," קרטר לחש. "הפחד משתק אותה לגמרי."
רוח דצמבר השתוללה, ניפנפה את הכובע של גריי ובלעה את התשובה של ג'וליה. היא קלטה רק את סוף המשפט: "...היא בטראומה. תן לה זמן."
בטראומה. המילה היתה ענקית, אבל אפילו היא לא העבירה את הפחד המוחץ שהיא הרגישה, או איך הוא משתלט לה על הגוף. אין בעולם מילה מספיק גדולה בשביל זה.
גריי דשדשה מאחור, שקועה במחשבות, עד שהם הגיעו לפְּנייה. פתאום, בניין בית הספר הגותי ויקטוריאני העצום הופיע מולם כאילו הגיח מן האדמה. השורות הארוכות של החלונות הקמורים שלו בהקו מאור, כמו משהו מתוך הזיה של חום. למבנה המרשים, שהיה בן ארבע קומות, היו שני אגפים בצדדים וגג שהתרומם לקודקודים חדים ובולטים. במקומות הכי גבוהים, ארובות גבוהות התנשאו לשמים כמו אגרופים.
גריי בחנה את המראה הזה בחוסר התלהבות, תוך כדי שג'וליה חזרה אליה והלכה לצידה. "ננסה שוב יותר מאוחר השבוע," שומרת הראש אמרה לה בנימת קול עליזה. "אבל נישאר בחדר כושר. אולי אם לא תהיי בחושך..."
"...אני לא אתחרפן?" גריי סיימה בשבילה את המשפט.
ג'וליה נגעה לה ביד. "את תתגברי על זה."
היא אמרה את כל הדברים הנכונים, אבל כשהם חצו את המדשאה המטופחת ועלו במדרגות אל הכניסה המרשימה של הבניין, עם הדלת שהיה לה מנעול עתיק ומתוחכם, גריי לא הרגישה יותר טוב. ממש לא.
בפנים היה חם ויבש ובאוויר עמד ריח קלוש של חומר ניקוי לרהיטים ושל עשן עצים. שלושתם הלכו על רצפת האבן השחוקה מתחת לשטיחי קיר עתיקים ענקיים. הפמוטים מכל צד של הקמין היו גבוהים כמעט כמו גריי. אולם הכניסה הוביל לפתח קמור רחב ואז הם היו במסדרון גדול עם קירות מצופי עץ אלון וציורי שמן בתוך מסגרות מוזהבות.
זה היה אחרי שעת כיבוי אורות, והם היו לבדם כשהגיעו לגרם המדרגות הראשי בעל המעקה המעוצב שהתפתל למעלה מתחת לנברשת זוהרת. קרטר עצר בתחתית המדרגות. "לילה טוב," הוא אמר לשתיהן. הוא נעץ מבט ישיר בגריי והוסיף בחום לא צפוי, "אל תדאגי לגבי מה שקרה הלילה. זה ישתפר. רק תמשיכי."
בהיתקלויות הנדירות שלה איתו, קצין הביטחון של בית הספר היה תמיד מרוחק קצת, ולרגע גריי היתה כל כך מופתעת עד שלא יכלה לחשוב על שום דבר להגיד.
היא הצליחה למלמל, "תודה," לפני שהוא הסתלק בריצה קלה.
ג'וליה וגריי עלו במדרגות האלגנטיות, ובתנועות שלהן צפו עיניים מצוירות של גברים לבושים מעילים מהודרים מהמאה התשע־עשרה ושל נשים בשמלות מרהיבות משובצות פנינים. כשהגיעו לרחבה הראשונה של המדרגות, הן חלפו על פני שלושה פסלים שהיו מוצבים על מעמדים נמוכים מול חלונות גבוהים שהוסתרו מאחורי וילונות קטיפה. הן הסתובבו לגרם מדרגות שני, פשוט יותר, שהוביל אותן למסדרון צר שבכל צד שלו היו שורת דלתות זהות, כל אחת מהן צבועה כולה בלבן עם מספר בשחור.
השעה היתה מעט אחרי אחת־עשרה, והמעונות היו כוורת של פעילות — בנות רצו אל השירותים והמקלחות ופיטפטו בלי הפסקה. הן היו כולן מתוחכמות מדי מכדי להיישיר מבט, אבל גריי הרגישה את העיניים על הגב שלה בזמן שהיא וג'וליה הגיעו לדלת שהיה צבוע עליה המספר 326. אוטומטית היא נעמדה בצד, וחיכתה ששומרת הראש תפתח את הדלת ותדליק את האור.
ג'וליה בדקה במהירות את החדר, ואחר כך סימנה לה להיכנס.
"בטוח כמו בבית," היא הודיעה.
גריי ניסתה לחייך, אבל לא יצא לה.
הפנים של ג'וליה התרככו. "תשני קצת, גחלילית," היא אמרה בעדינות. "מחר יהיה יותר טוב."
גחלילית היה שם הקוד של גריי אצל סוכני השירות החשאי שהיו אחראים על הגנת המשפחה הראשונה. אף אחד לא השתמש בו כאן, חוץ מג'וליה. הוא הפך לסוג של כינוי.
"את כל הזמן אומרת את זה," גריי אמרה בדיכאון.
"כי זה נכון." ג'וליה הניחה, לשנייה, יד חמה על הכתף שלה. "אני מבטיחה."
אחרי ששומרת הראש הלכה, גריי עמדה ליד המיטה וחשבה על מה שג'וליה אמרה. היא רצתה להאמין בזה. היו לה שבועיים של ימים לא טובים מרגע שהגיעה לכאן. ארבעה־עשר ימים בודדים.
היא חסמה במצמוץ את הדמעות שנאגרו בתוכה, ובחנה את ההשתקפות שלה במראה נטולת המסגרת שעל הדלת. השיער הכהה והגלי שלה נשמט מהקוּקוּ שהיא אספה שעה לפני כן, וכמה שערות התפזרו לה על הפנים. הלחיים שלה היו סמוקות. העיניים הכחולות לא שמחות.
"תאספי את עצמך," היא ציוותה.
אבל האמת היתה שהיא לא ידעה איך לעשות את זה.
הטלפון שלה רטט והיא שלפה אותו מכיס הטרנינג. כשראתה במסך את השם של קְלוֹאִי, הלב שלה קפץ והיא ענתה מייד.
הפנים המוכרות של קלואי הופיעו וזרחו אליה, והשיער הכהה שלה היה אסוף לאחור בצמה.
"הנה את!" קלואי אמרה. "התקשרתי כל הערב. אני חייבת לספר לך מה קרה היום. את יושבת? טוב, תתכונני — טיילר בּוֹלינו הציע לי לצאת איתו למסיבת חג המולד אצל אדריאן. את מאמינה? לא ידעתי אפילו מה להגיד. אני מתכוונת, הוא מדהים, ברור, אבל הוא משעמם כזה ואת יודעת..."
היא המשיכה לפטפט בהתלהבות, וגריי נתנה לקול המוכר לשטוף אותה. קלואי היתה החברה הכי טובה שלה בלונדון. המסיבות של אדריאן היו האירועים הכי מדוברים בבית הספר שלה בדרום לונדון. אבא שלו היה בעל מועדון לילה ומפיק של מופעי מוזיקה, והמסיבות שלו היו תמיד בלתי נשכחות.
אם זו היתה תקופה נורמלית, היא וג'ייק היו בטח הולכים למסיבה, אבל המצב היה הכול חוץ מנורמלי. לא היה ברור בכלל אם היא תחזור הביתה לחג המולד. וג'ייק, שהיה נהיה כנראה לחבר שלה אם המצב היה שונה, היה בלידְס. ייתכן שהוא לא יחזור יותר ללונדון.
קלואי, שהבחינה סוף־סוף בשתיקה שלה, אמרה: "הֵיי, את בסדר?"
"כן... אני מתכוונת, לא. נו, לא יודעת." גריי פלטה צחוק מאולץ. "אני פשוט כל כך מתגעגעת אלייך. ואני שונאת שאני לא יכולה להיות שם."
"גם אני מתגעגעת אלייך," קלואי אמרה. "שום דבר לא כיף בלעדייך. ועכשיו אני צריכה להחליט בעצמי לגבי טיילר בולינו, והכול בגלל טרוריסטים מטומטמים שהבריחו אותך מכאן. זה נורא."
גריי צחקה שוב, הפעם באמת. "צאי איתו, מפגרת. הוא מתוק. אתם תהיו זוג מדהים."
"כן, אבל הוא מדבר רק על רוגבי."
"אז אל תדברי איתו. תניחי אותו על הכתף שלך כמו תיק יוקרתי. היית דלוקה עליו מאז היינו בנות ארבע־עשרה."
בלי להרפות מהטלפון, גריי חלצה בבעיטה את נעלי הספורט הרטובות, התמקמה על המיטה, פשטה את הטרנינג והשליכה אותו על הרצפה קרוב לנעליים. היא לקחה מקצה המיטה שמיכה כחולה רכה, התעטפה בה, ויצרה לעצמה קן חמים. הקור שנכנס לה לעצמות התחיל להתפוגג.
לפחות לכמה זמן היא יכלה לדבר עם החברה הכי טובה שלה, ולהעמיד פנים שהיא בבית ושהכול בסדר. ושקימריה היא רק חלום רע. כזה שייעלם בבוקר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.