תיכון ריקסון 1: מחוץ לקווים

פרק 1

לילי

הכול יהיה בסדר.

הבטתי במראה וחזרתי על המילים בראשי כמו תפילה.

זה היה היום הראשון של כיתה י"ב. יום שבו אני אמורה להתרגש ולהתלהב. יום להכין בו רשימות של משאלות ותוכניות לעתיד.

יום לחייך בו.

אבל החיוך שלי היה מזויף, ורשימת המשאלות שלי כללה רק סעיף אחד, לשרוד.

"בואי נזוז, אחות קטנה." אחותי פּוֹפִּי הגיחה מעבר לדלת וחייכה. "הו, תלבושת נחמדה." היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש.

אפשר היה לחשוב שזה היום הראשון שלה בכיתה י"ב, אבל לא, אחותי הייתה בכיתה י"א. בחורה בטוחה בעצמה, פטפטנית ומקובלת.

אני הייתי... פרח קיר.

לילי פורד הכנועה והביישנית.

"אני באה," אמרתי ובדקתי את דמותי במראה בפעם האחרונה.

קטן עלייך.

בחיוך קלוש הרמתי את התיק וירדתי בעקבותיה של פופי אל הקומה התחתונה.

"בוקר טוב לבנות הכי אהובות עליי."

"בוקר טוב אימא, יש ריח טוב."

"הכנתי פנקייקס אוכמניות."

"הממ, אני הכי אוהבת," אמרה פופי. "איפה פייטון?" היא שאלה, אבל כמה שניות מאוחר יותר, החברה הכי טובה שלי פרצה מבעד לדלת המטבח.

"בוקר טוב," היא שרה את המילים.

"בוקר טוב, פייטון. את נראית מאוד..." גבותיה של אימא התרוממו כשהיא לגמה מהקפה. "זה לבוש מתאים לבית הספר?"

"לא. זה לא." אבא נכנס אל החדר ונתן בפייטון מבט לא מרוצה. "אני יודע שאת בכיתה י"ב, אבל זה," הוא נופף באצבעו, "לא יקרה במשמרת שלי."

"מר פורד," היא אמרה בהבעה של כלבלב, "זו חולצת המזל שלי."

"חולצת מזל או חולצת ביש מזל, לכי להחליף."

"אוף, בסדר." היא יצאה מהמטבח בסערה.

"אתם חושבים שאנחנו יותר מדי קשוחים איתה?" אימא לא הפנתה את השאלה לאף אחד באופן מיוחד.

"היא זקוקה לגבולות, פי. וכל עוד היא גרה איתנו..." הוא השתתק והעביר את ידו על הלסת שלו.

"אתה צודק. חשבתי שלגדל שתי בנות יהיה קשה, אבל כשמוסיפים את פייטון, אוף. אני לא בטוחה שאני בנויה לטפל בשלוש בנות עשרה."

"תנסי להיות הגבר היחיד בבית מלא נשים."

"אבא!" פופי התמרמרה.

"מה?" הוא משך בכתפיו. "זו האמת." עיניו עברו אליי וראיתי בהן מאה שאלות. חייכתי אליו חיוך קטן והנהנתי.

הייתי בסדר.

הכול יהיה בסדר.

"אוקיי, יותר טוב?" פייטון צצה בדלת. היא לבשה גופייה שחורה מתחת לחולצה, כך שחצי הבטן שלה כבר לא נראתה, אבל לא היה לי ספק שהיא תוריד אותה בשנייה שנעזוב את הבית.

"הרבה יותר," רטן אבא. "עכשיו בואי הנה ותאכלי משהו."

"אז איך אתה חושב שהם יהיו?" שאלה פופי ברגע שהתיישבה.

"הם רק בחורים, פופס, לא חייזרים מכוכב אחר."

"כן, אבל ריקסון איסט שונאים אותנו."

"טוב, כולנו נצטרך לא לחשוב על זה ולקבל אותם אל בית הספר שלנו בחיוך." אימא לא הסתכלה עלינו, היא הביטה באבא, שנראה עצבני. "ג'ייסון," היא הוסיפה.

"כן, אני יודע. זה רק... פאק, זה היה חייב להיות הוא?"

"ג'ייס!" היא גערה בו והעבירה את עיניה במהירות אלינו.

"מה קרה בינך לבין מר תאצ'ר?" שאלה פייטון.

"זו היסטוריה," השיבה אימא, "ואסור לנו לשפוט איש צעיר על פי חטאיו של אביו." היא נתנה באבא מבט קשה נוסף.

"שמעתי שקיידן תאצ'ר הוא אחד הקוורטרבקים הטובים במדינה." לפייטון היה המבט הזה בעיניה. אותו מבט שהיה לה בכל פעם שבחור חמוד היה בסביבה.

"הבעיה היא שכבר יש לי קוורטרבק." אבא רוקן את ספל הקפה שלו. "אני לא יודע איך הנהלת בית הספר מצפה ממני לשלב שתי קבוצות לתוך לוח זמנים אחד. זו משימה בלתי אפשרית, שלא להזכיר את השמועה שהוא חם מזג כמו אבא שלו."

אימא ניגשה אליו ולחצה על כתפיו. "אתה תמצא דרך. אתה ג'ייסון פורד." הוא רכנה ונשקה ללחיו.

אבא היה לחוץ. הוא היה כך מאז שגילינו שריקסון איסט, בית הספר שמעבר לנהר, נשרף כמעט לגמרי בתקופת הקיץ. כמעט שליש מתלמידיו הועברו לתיכון ריקסון השנה, כולל רוב שחקני הפוטבול הבכירים שלו. זה היה עשוי להיות בסדר גמור, לולא היריבות העצומה בין בית הספר שלהם לבית הספר שלנו.

זו הייתה בעיה גדולה.

כמאמן הריקסון ריידרס, אבי היה עמוס בסמסטר הזה, בניסיון להתמודד עם התוספת.

"בנות, מי רוצה הסעה לבית הספר?"

"בעצם, מר פורד, אשלי מסיעה אותנו," פייטון יצאה החוצה מעט מהר מדי.

"באמת?"

"כן, אבא. היא רוצה להשוויץ במאזדה החדשה והמבריקה שלה." זו מתנת יום הולדת מוקדמת מהוריה.

"טוב, תיסעו בזהירות, בנות." הוא הפנה את פניו אל אימא. "אולי כדאי שאתקשר לקאם."

"אתה לא צריך לטלפן לקאם. אשלי נהגת מצוינת."

"ברצינות, אבא, ליל היא תלמידת י"ב עכשיו. אם הייתה לה מכונית משלה —"

"פופי." בעטתי בה מתחת לשולחן. דנו בזה. לא רציתי מכונית. עוד לא. פופי ופייטון רק היו רוצות שאסיע אותן כל הזמן, וריקסון הייתה קטנה מספיק כדי להתנייד בה ברגל או באוטובוסים.

חוץ מזה, עוד לא הייתי מוכנה.

"את מרגישה בסדר, ליל?" שאלה פייטון.

"כן, אני בסדר."

"לא אכלת הרבה," אימא נעצה את מבטה בצלחתי ועליה הפנקייקס שבקושי נגעתי בהם.

"אני לא רעבה."

"לילי, את חייבת ל —"

"פי," אבא הניד בראשו. "זו התרגשות לפני כיתה י"ב, זה הכול. זה קורה לטובים בינינו." הוא קרץ לי וחלק מהמתח שבתוכי התפוגג.

"אין שום דבר שצריך להדאיג אותך," גיחכה פייטון. "כיתה י"ב הולכת להיות מדהימה."

"כן," הצלחתי לחייך חיוך חלוש.

מדהימה.

רציתי להתלהב יחד איתה. רציתי להתרגש ממה שהשנה תביא איתה.

אבל האמת הייתה, שהדבר היחיד שרציתי היה להצליח לעבור כל יום ביומו.

"אני לא מאמינה שהיא — כן, היא נכנסה למכונית של שון."

אשלי, פופי ואני התבוננו כשהמכונית נסעה ופייטון בתוכה. אימא ואבא היו מתחרפנים אם היו רואים אותה נוסעת איתו. שון פארו לא היה בדיוק תלמיד מצטיין, אבל זו הייתה פייטון, תמיד מתאהבת בטיפוסים הקשים, שצריך לפענח. היא השתוקקה לקבל תשומת לב, אבל לא האשמתי אותה. היו לה חיים קשים.

אנשים לא הבינו למה היינו חברות. הילדה הפראית ופרח הקיר. פייטון מאיירס הייתה כל מה שאני לא. יפהפייה, בטוחה בעצמה ובעלת כוח רצון. אבל היא גם הייתה פגועה. פגועה במידה שרק אנשים פגועים אחרים היו יכולים להבין.

אני הבנתי.

היינו שונות בכל הדברים שהיו חשובים בעיני החברה, אבל הנשמות שלנו היו דומות.

היא לא שפטה אותי או את הבעיות שלי, בדיוק כמו שאני לא שפטתי אותה.

"אלוהים, הלוואי שהייתי אמיצה כמוה." פופי נאנחה קלות.

"מה את אומרת, פופס." התגרתה בה אשלי. "ולמכונית של איזה בחור היית נכנסת?"

"של אף אחד," היא ענתה במהירות רבה מדי.

"חכי שנייה." גבותיי התרוממו. "יש בחור שאת אוהבת?" קנטרתי אותה.

"לא, זה לא מה — הו, תשתקו. שתיכן." היא הוציאה את לשונה אלינו וקימטה את אפה ברוגז.

"אז איך אתן חושבות שזה יהיה... אתן יודעות, עם חצי מריקסון איסט שילמדו איתנו?"

"זה לא חצי, לי. אבא אמר שזה יהיה יותר כמו שליש."

"חצי, שליש, זה לא חשוב. אלה בכל מקרה עוד המון ילדים חדשים." היא משכה בכתפיה כשהמכונית פנתה אל בית הספר. "בטוח יהיה מעניין."

זו הייתה דרך אחת לנסח את זה.

"אבא שלכן אמר עוד משהו בקשר לזה?"

"הוא דואג לקבוצה. הוא צריך לתת לריקסון איסט הזדמנות הוגנת, וזה ייצור בעיות," אמרה פופי.

"שמעתי שג'נסן והבחורים יסרבו לשחק אם המאמן ייתן חלק מהעמדות שלהם לשחקני האיסט."

"אני בטוחה שזה יסתדר איכשהו," אמרתי. בהיתי מבעד לחלון בעולם החולף על פניי.

"היי, את בסדר?" שאלה אשלי.

הנהנתי. "התרגשות של היום הראשון."

גבותיה התכווצו כשפגשתי בעיניה. "יהיה בסדר, ליל. אנחנו תלמידות י"ב עכשיו. זה הזמן שלנו לזרוח."

זו בדיוק הייתה הנקודה. לא רציתי לזרוח. רציתי להישאר בבועה הקטנה והמוגנת שלי, שבה ידעתי למה לצפות.

"חשבת קצת על הקולג'?" היא שאלה.

"אני עדיין לא בטוחה."

"טוב, יש לך זמן."

זמן.

כבר הרגשתי כאילו הוא בורח לי. גברת בנט, היועצת החינוכית, תרצה לדעת מה התוכניות שלי. היא תצפה שיהיה לי מושג כלשהו לאן אני רוצה להתקבל, וכשאציג בפניה את הרשימה הקצרה שלי של בתי ספר במדינה, היא תנסה לגרום לי לחשוב רחוק יותר.

אבל האמת היא, שלא הייתי בטוחה שאני מוכנה.

בית הספר רחש כמו כוורת כשהגענו. כולם התבוננו, והמתינו לחבר'ה מריקסון איסט שיבצעו את הכניסה המפוארת שלהם.

חשתי הזדהות איתם. כשהתחלתי את התיכון, הייתי מבועתת. חטיבת הביניים לא הייתה קלה עבורי. זו הייתה אמורה להיות הקלה, להיות בתו של אחד התושבים המפורסמים ביותר בריקסון, אבל זו הייתה הקללה שלי. אהבתי את אבא שלי. אהבתי אותו מאוד. אבל לא תמיד היה לי קל להיות לילי פורד, בתו של אגדת ה־NFL ג'ייסון פורד.

"ליל?" אמרה אשלי, והחזירה אותי אל המציאות.

"כן, אני באה." חייכתי לעברה, והיא שילבה את זרועה בזרועי. פופי נופפה לנו והלכה לחפש את סופיה, החברה הכי טובה שלה. "פייטון ושון נראים קרובים." אשלי סימנה לעבר המקום שבו היא הייתה שעונה על צד מכוניתו. ידו הייתה טמונה בשערה והוא רכן ולחש משהו באוזנה. פייטון צחקקה וידיה נעו על חזהו.

חשתי דקירת קנאה. היא הייתה כל כך טובה בזה, בשיחה עם בנים, בפלרטוטים. אבל היא מעולם לא נתנה לעצמה להתקרב ממש, זו דרך הפעולה של פייטון, היא ספגה את תשומת הלב שלהם כמו קרני שמש חמימות. קינאתי בה. הבנים בבית הספר התייחסו אליי כאל מצורעת חברתית. הייתי בתו של המאמן פורד, בבת עינו. הילדה הביישנית והשקטה שבילתה את זמנה בין הצללים. אפילו אם הם היו מתעניינים, והם לא, אף אחד לא היה מספיק אמיץ להזמין את בתו של המאמן לדייט.

התבוננתי בשון מנשק את פייטון, פעם אחת, פעמיים... רוב הבנות היו מתחננות לעוד, מעפעפות בריסיהן ומחייכות בפתיינות, אבל לא פייטון. היא קרצה אליו קריצה שובבה, חמקה בינו לבין המכונית שלו ועשתה את דרכה אלינו.

"את ושון נראיתם קרובים." אמרה אשלי.

"הוא חמוד, אבל אני לא בטוחה שהוא הבחור בשבילי." היא העבירה את שיער הפלטינה הארוך שלה אל מעבר לכתפה.

"האם אי פעם יהיה בחור בשבילך?" שאלתי.

"בנים מהתיכון הם כיפים אבל הם יותר מדי... נלהבים." פייטון פלטה אנחה קלה, ומשהו הבזיק בעיניה. לעיתים תהיתי אם הכול העמדת פנים. הביטחון והתעוזה שלה, הגישה הלא אכפתית שלה. אבל היו דברים שאפילו החברות הכי טובות לא סיפרו זו לזו.

הלכנו לכיוון בית הספר, והתמקדתי בנשימות. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. שאיפה יציבה ונשיפה ארוכה, עד שליבי הדוהר החל להירגע.

"את בסדר?" פייטון לחצה את ידי, ואני הנהנתי.

"הו, היי, פייטון, אשלי... לילי." לינדזי פילמר וחברותיה המעודדות התקרבו אלינו. "ראיתן כבר מישהו מהבחורים של איסט?"

"לא." פייטון העמידה פנים שהיא מנקה את ציפורניה. "הייתי עסוקה מדי בלהתמזמז עם שון."

עיניה של לינדזי התכווצו. "את ושון פארו?"

"טוב, כן... זאת אומרת, גמרת איתו לפני הקיץ, נכון? אז הנחתי שהוא פנוי." היא משכה בכתפיה.

"כן, אבל לא חשבתי שהוא..."

"מה? יבחר בזבל קרוואנים במקום בברבי המעודדת?"

"לא לזה התכוונתי."

"הו, אני יודעת בדיוק למה התכוונת, לינדז." פייטון הבזיקה אליה חיוך מתקתק. "יום ראשון ללימודים שמח גם לך."

אשלי נחרה בבוז, אבל אני גלגלתי את עיניי. "פייטון," אמרתי.

"זה בסדר, בייב. לינדזי בדיוק עמדה ללכת, נכון?"

"כן, שיהיה. בואו," היא אמרה לחברותיה והן הסתובבו והתרחקו משם.

"את חייבת להתגרות בה?" סיננתי.

"הו, בחייך, ליל. זה הגיע לה. לינדזי היא כלבה, ואם מותר לי להוסיף, היא רק תהיה יותר גרועה עכשיו שאנחנו בי"ב."

"הלוואי שלא היית מעודדת אותה."

"פייטון צודקת," הנהנה אשלי. "מגיע לה כל מה שהיא מקבלת."

שקט השתרר במסדרון כשקבוצה של בחורים נכנסה אל הבניין. לא סתם בחורים.

ריקסון איסט איגלס.

כולם לבשו את הסווטשירטים האדומים לבנים ונעו כאיש אחד. רחש עבר באוויר כשהלחישות התחילו כמו גל שמסתער על החוף.

"אלוהים אדירים, יש להם ביצים," לחשה פייטון כשעמדנו והבטנו במחזה.

הם חלפו על פנינו והאוויר הפך דליל, אבל אז השחקנים שלנו נכנסו אל הבניין, וג'נסן מונרו, הקפטן של קבוצת הפוטבול, קרא בקול, "יוֹ, איגלס. נראה ששכחתם שזה לא בית הספר שלכם."

הבחורים החדשים הסתובבו, ואחד מהם התקרב ועמד פנים אל פנים עם ג'נסן.

תחושה של ציפייה רחשה סביבנו כששתי הקבוצות עמדו ראש בראש באולם. אשלי שילבה את זרועה בזרועי ומשכה אותי קרוב אליה.

"אתם לא רצויים פה," אמר ג'נסן.

"אתה חושב שאני שם זין על מה שאתה חושב, מונרו? אני כאן כדי לשחק פוטבול ולסיים את הלימודים, זה הכול."

הדובר של האיגלס היה גבוה כמו ג'נסן, עם אותן כתפיים רחבות וזרועות שריריות. שערו היה בצבע חום בהיר, שזור בבלונד כהה, ונשמט מעט על פניו, אבל עיניו המאיימות הן שבלטו לעין.

"אוקיי, אוקיי." אבא הופיע והמצב התקרר מיידית. "שחקני הפוטבול, אל המלתחה, עכשיו." מבטו הקשוח עבר מג'נסן אל שחקני האיגלס. "כולכם. כל האחרים, לכו לכיתות."

"הכול בסדר פה?" הוא שאל, מבטו משתהה על עיניי, הנהנתי.

"טוב. אני הולך לטפל בזה." הוא התרחק במורד המסדרון, אבל אז שמתי לב שאחד מהשחקנים לא זז.

"יש בעיה?" הטיחה פייטון.

"שום בעיה," ענה הבחור בקרירות, ואז הסתובב והלך בעקבות חבריו לקבוצה.

אבל פייטון צעדה קדימה. "היי, בחור חדש. איך קוראים לך?" היא קראה אחריו.

הוא הביט לאחור, אבל עיניו חלפו על פניה של חברתי הטובה ונחו עליי. "קיידן," הוא אמר. "קיידן תאצ'ר."