תיכון ריקסון 3: תקוות הרוסות

פרק 1

אשלי

פקחתי את עיניי. אור השמש זרם לתוך החדר. מצמצתי ואז מצמצתי שוב, וסרקתי במבטי את החדר הלא מוכר.

איפה אני לכל הרוחות —

הצפצוף הקבוע לכד את תשומת ליבי וזה היה הרגע שבו הבחנתי בחוטים שחיברו אותי למוניטור.

מוניטור של בית חולים.

הייתי בבית חולים.

אבל... למה?

אימצתי את מוחי בחיפוש אחר הסבר, אבל נתקלתי בערפל סמיך, כאילו הזיכרונות קיימים, אבל נמצאים מחוץ להישג ידי, עטופים בערפל בלתי חדיר.

"ה — הלו?" קרקור חלוש נפלט מגרוני היבש והכאוב.

פאניקה התחילה לטפס בתוכי. משהו קרה, משהו לא טוב, לא מתעוררים במיטת בית חולים, מחוברים למכשירים בלי לזכור איך הגעת לשם, בגלל מקרה פשוט של דלקת בגרון או מחלת הנשיקה.

אחזתי את החוטים באצבעותיי הנוקשות והכאובות, מצאתי את לחצן הקריאה לאחות ולחצתי עליו. הייתי צריכה תשובות. שמישהו יגיד לי מה קורה, לעזאזל.

הדלת נפתחה אחרי שנייה, ואחות הופיעה והביטה בי בעיניים מלאות אהדה ובחיוך חמים. "שלום לך, ישנונית. טוב לראות שאת ערה," היא אמרה וקולה הרך הרגיע אותי מיידית.

"מ — מה קרה? איפה אני?" שאלתי ורמז לפחד נשמע בקולי.

"את בבית החולים ריקסון ג'נרל, מתוקה. היית מעורבת בתאונה."

"באמת? אני... אני לא זוכרת." הפחד שהתפתל בתוכי הפך לפאניקה טהורה וגרם לדם לקפוא בעורקיי.

"תנסי להירגע." היא התבוננה בי. "תנשמי עמוק, אוקיי?"

הנהנתי והכרחתי את עצמי לשאוף דרך האף ולנשום דרך הפה. ליבי דהר כמו להקה של סוסי פרא, אבל שאיפות האוויר העמוקות עזרו לי להאט את הדופק.

לפחות מספיק כדי להימנע מהתקף חרדה.

"המשפחה שלי —"

"אשלי, תודה לאל."

"אימא, אבא." דמעות פרצו מעיניי כשהם מיהרו אל מיטתי. אימא לקחה את ידי בעדינות בידה, והסיטה את השיער שנשמט על עיניי.

"אלוהים, בייבי. היינו כל כך מודאגים."

"האחות אמרה שהייתי מעורבת בתאונה אבל אני לא זוכרת... אני..."

אבא שלח מבט אל האחות ומשהו חלף ביניהם, אבל אז הוא חייך אליי ורכן לנשק לי על המצח. "אנחנו רק שמחים שאת בסדר."

"אני אתן לכם מעט פרטיות." האחות רשמה כמה דברים על הלוח ותלתה אותו במקומו. "הרופא יבוא לראות אתכם בקרוב."

"תודה לך," אמר אבא.

בשנייה שהיא עזבה פניתי אל הוריי. "אני בסדר, נכון?"

"ברור, מתוקה." חיוך נוסף, אבל הוא לא הגיע עד עיניו.

"אבא?" קולי נסדק והזכיר את הילדה הקטנה שהייתי. לא בטוחה ומבוהלת מפני העולם, תמיד פונה אל אביה, הגיבור שלה, לתמיכה והנחיה.

הילדה הקטנה של אבא.

הוא בלע את הרגש שהופיע על פניו ואמר, "היית בתרדמת, אשלי."

מזל ששכבתי, כי הגילוי הזה הפך את עולמי.

תרדמת?

"כ — כמה זמן?"

"כמעט חודש."

חודש? לא, זה לא הגיוני.

"אבל... אני לא מבינה."

אבא ואימא משכו כיסאות והתיישבו, ואימא שוב לקחה את ידי בידה.

"הייתה תאונת דרכים, מתוקה. את ועזרא —"

"עזרא?" זינקתי קדימה והכאב הכה בי באחת. "הוא בסדר?"

"עזרא בסדר גמור, מתוקה." אבא נע במקומו באי־נוחות ואימא סייעה לי לחזור ולשכב. "את נפגעת קשה יותר. חטפת מכה רצינית בראש והרופאים הרדימו אותך כדי לאפשר לנפיחות במוח לרדת."

תודה לאל. עזרא היה בסדר. הוא היה... טוב, קשה לנסח במילים מה חשתי כלפי עזרא ג'קסון. הוא לא היה החבר שלי, ובעצם אפילו לא ממש חבר, אבל הוא היה חשוב לי. אם משהו היה קורה לו... לא רציתי אפילו לחשוב על כך.

"אני... אני לא יודעת מה להגיד." רק אז קלטתי שמשהו ברגל הימנית שלי לא בסדר. הרמתי את הסדינים וקימטתי את מצחי. "שברתי את הרגל?"

"כן. את הקרסול. וגם שתי צלעות."

"וואו," שאפתי בחדות וצלעותיי כאבו.

"את בסדר, בייבי?" שאלה אימא, וגבותיה התרוממו בדאגה.

"רק קצת כואב לי." הם הסתכלו אליי, ולא יכולתי להיפטר מהתחושה שהם לא מספרים לי הכול.

הדברים עדיין היו מעורפלים, והיה לי חלל שחור וגדול במקום שבו היה אמור להיות הזיכרון מהתאונה.

"כולם ממש דואגים," אמרה אימא, שוברת לבסוף את השתיקה הכבדה. "אייברי בילה את שלושת הלילות הראשונים בחדר המשפחות בקומה התחתונה. הוא סירב בכל תוקף לעזוב."

"ב — באמת?" אחי היה אמור להיות באינדיאנה, והידיעה שהוא מיהר לבוא להיות לצידי, נגעה לליבי.

"אני לא רוצה שהוא יסכן את השנה הראשונה שלו," אמרתי. אייברי שיחק פוטבול עבור אוניברסיטת נוטרדאם והיה לו סיכוי טוב להפוך למקצוען. "ברגע שיראה שאני בסדר, הוא חייב לחזור לשם. אני לא מוכנה להיות הסיבה שהוא ידפוק את ה —"

הם החליפו מבטים מודאגים.

"מה?" שאלתי.

"כלום, מתוקה." אימא לחצה את ידי.

באותו רגע נכנס הרופא אל החדר, לפחות הנחתי שזה הרופא, על פי הופעתו. "הו, אשלי, טוב לראות אותך ערה." הוא בירך את הוריי לשלום ואז החזיר את תשומת ליבו אליי. "אני צריך לבדוק אותך, אשלי. זה בסדר?"

"כן, כמובן."

"זה לא אמור לקחת זמן רב. ההורים שלך עדכנו אותך במה שקרה?"

"נפצעתי בתאונת דרכים."

"נכון. את סובלת ממה שאנחנו קוראים פגיעה מוחית טראומטית." הוא התקרב אל המיטה. "זה בסדר שההורים שלך יישארו בחדר בזמן הבדיקה?"

"כן, בסדר גמור."

הוא הנהן, הסיר בעדינות את הסדין ולקח את ידי בידו. "תקפלי את האצבעות בבקשה."

עשיתי כך והוא חייך. "טוב מאוד. עכשיו בבקשה תעקבי אחרי האור." הוא הציג פנס קטן והאיר לתוך עיניי, השמאלית ואז הימנית. אחר כך הוא הזיז את אצבעו בזוויות שונות וביקש ממני למקד בה את מבטי, בעודו מזיז אותה באיטיות לכיווני.

"מה שמך?"

"אשלי קארן צ'ייס."

"טוב מאוד, טוב מאוד. ואיפה את לומדת, אשלי?"

"תיכון ריקסון. רק התחלתי את כיתה י"ב."

אימא שאפה אוויר בחדות והפניתי את עיניי אליה מיידית. "מה קרה?" שאלתי, והבזק פחד נוסף התנחשל בתוכי.

"מתי יום ההולדת שלך, אשלי?" שאל הרופא ואהדה הבזיקה בעיניו התכולות.

"עשרים ושניים בספטמבר. אני בת שבע־עשרה."

"איך זה יכול להיות?" שאל אבא וכחכח בגרונו.

"מה קורה פה?" תבעתי לדעת, שונאת את העובדה שהם מנהלים אודותיי שיחה, בלעדיי.

"לפעמים, כשהמוח עובר טראומה, זה עלול לגרום לאובדן זיכרון."

אובדן זיכרון? זה נשמע הגיוני.

"זו הסיבה שאני לא זוכרת את התאונה?"

"כן, ו..." הוא הביט שוב בהוריי ושניהם הנהנו. "אשלי, אני חושד שאת סובלת ממשהו שנקרא אמנזיה רטרוגרדית."

"אמנזיה." המילה טרטרה בתוך מוחי.

"החלק במוח שאחראי על הזיכרון נפגע בתאונה. לא נדיר שחלק מהמטופלים יחוו אובדן זיכרון, במיוחד של הזיכרונות מהימים והחודשים בזמן הקרוב לפני התאונה."

"האם הזיכרון יחזור אי פעם?" הגוש בבטני התכווץ עוד יותר למשמע הרעד בקולה של אימי.

"זה יכול לקרות. עם הזמן. יש אנשים שמקבלים את כל הזיכרונות שלהם בחזרה. אחרים מקבלים את חלקם, אבל לעיתים יש זיכרונות שנשארים בלתי נגישים."

"היי." פלטתי צחוק חנוק. "זה טיפשי. עברו רק כמה שבועות. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לזכור את התאונה בכל מקרה."

אימא ואבא חייכו אליי חיוך מתוח.

"אשלי, יהיה לך קשה לשמוע את זה." הרופא החזיר אליי את מבט האהדה שלו. "אבל את לא בת שבע־עשרה."

"בטח שכן. אני אהיה בת שמונה־עשרה בעוד כמה שבועות. אני בכיתה י"ב בתיכון ריקסון. החברות הכי טובות שלי הן לילי פורד ופייטון מאיירס. יש לי אח בשם אייברי, ולחברה שלו קוראים מיילי. שמות הוריי היילי וקמרון צ'ייס, לדוד שלי קוראים זאנדר. הוא מאמן את קבוצת הפוטבול השנה, ביחד עם הדוד האחר שלי, דוד ג'ייסון." הפאניקה התגברה בתוכי כמו סופה.

"מתוקה, תנשמי עמוק." אבא קם על רגליו והעביר יד על פניו.

"א — אני לא מבינה..." התחננתי אליו בלי מילים לתקן את הדבר הזה. להבטיח לי שהכול עומד להיות בסדר, אבל אז הוא אמר שש מילים קטנות ששינו הכול.

הכול.

"עכשיו כמעט יולי, מתוקה. הלימודים הסתיימו."

עשרה חודשים מחיי... נמחקו.

פשוט כך.

הרופא קרא לזה אמנזיה רטרוגרדית, אמר שלפעמים אחרי פגיעה מוחית טראומטית אדם עלול לשכוח את הימים, השבועות או החודשים שהובילו אל התאונה.

אני איבדתי את כל שנת הלימודים בכיתה י"ב, פרט לשבועות הראשונים.

לא ידעתי איך לעבד את המידע הזה. איך לקבל את העובדה שחלק כל כך משמעותי בחיי פשוט... נעלם.

לפחות עזרא היה בסדר.

אני לא חושבת שהייתי שורדת את זה, אם משהו היה קורה גם לו.

הוריי אמרו לי שמר וגברת בנט — הורי האומנה שלו — אימצו אותו סוף־סוף, ולכן הוא כבר לא היה עזרא ג'קסון, אלא עזרא בנט.

הם אמרו שהוא בסדר, אבל אני רציתי לדבר איתו, להביט בעיניו ולדעת שהוא בסדר. אולי לראות אותו ולשוחח איתו, למלא את החלקים החסרים של הלילה ההוא.

לפי דבריו של אבא, היינו במסיבת סיום הלימודים בביתו של בראיין יוז. הוא היה בקבוצת הפוטבול ביחד עם בן הדוד שלי, ארון. עזרא נתן לי טרמפ הביתה ואז משהו גרם לנו לסטות מהכביש.

העובדה שכולם דיברו על משהו שקרה לי, כשהדבר האחרון שאני הצלחתי לזכור היה את כולם מדברים על עצרת העידוד המתקרבת בתחילת שנת הלימודים, הייתה מוזרה ולא מציאותית.

גל של תסכול שטף אותי שוב כשניסיתי לא להילחץ מאובדן הזיכרונות, אבל הזיכרונות הם אלה שהופכים אותך למי שאתה. הם מעצבים אותך, משפיעים על המסלול שאתה פוסע בו. בלעדיהם, האם הייתי אני בכלל?

הרי זה לא שהחמצתי יום או שניים. חסרו לי כמה מהרגעים המשמעותיים ביותר בחיי.

בקשות הקבלה לקולג'.

מסיבת ה'חזרה הביתה'.

יום ההולדת השמונה־עשרה שלי.

בחינות הגמר.

נשף הסיום.

טקס סיום הלימודים.

כל החוויה של שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון התפוגגה והשאירה חלל ריק במרכז מה שהייתה אמורה להיות השנה הטובה ביותר בחיי.

אימא ואבא ניסו לדבר איתי על זה, על הקולג' ועל כל הדברים החשובים שלא זכרתי, אבל לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי לעמוד שם ופשוט לנסות להבין מה קרה בתקופה של כמעט שנה מחיי.

המצאתי כאב ראש וביקשתי מהם לתת לי לנוח, אבל השינה לא הגיעה, ושכבתי שם זמן רב מדי בניסיון להכריח את הזיכרונות לחזור.

הדלת נפתחה ואחי הציץ פנימה.

"אייברי," התנשמתי.

"היי, לי. אימא ואבא אמרו שאת ישנה אבל הייתה לי הרגשה שאת — הו, שיט, אל תבכי."

אבל הסכר נפרץ, התייפחויות רמות ומכוערות זרמו ממני כמו שיטפון.

"היי, הכול בסדר." הוא מיהר אליי ולקח את ידי בידו. "הכול בסדר."

"באמת?" נחנקתי. "אני לא זוכרת, אייב. אני לא זוכרת שום דבר."

"פאק," הוא סינן. "אני... אני לא יודע מה להגיד."

"אין מה להגיד."

שנת הלימודים האחרונה התפוגגה.

אבדה.

והגרוע ביותר, אולי היא לעולם לא תחזור.

"את רוצה שאקרא לאימא ואבא?"

"לא," מיהרתי לענות. "זה רק ידאיג אותם. וזה לא משהו שהם יכולים לתקן."

"הרופא אמר שיש סיכוי שהזיכרונות שלך יחזרו, לא?"

הנהנתי. "אבל אולי גם לא."

ומה יקרה אז?

אני אמורה לחזור על כל כיתה י"ב מחדש, בעוד שחייהם של האחרים ימשיכו הלאה?

חבריי עמדו להתחיל את הלימודים בקולג' בתוך כמה שבועות. אני הייתי אמורה להגיע לאוניברסיטת פנסילבניה.

עכשיו הכול נהרס.

אני הייתי הרוסה.

"מרגישה יותר טוב עכשיו שהוצאת הכול?" שאל אייברי וצנח אל הכורסה ליד המיטה שלי.

"קצת, אני מניחה. זו תחושה כל כך סוריאליסטית, אתה יודע? אני זוכרת את השבוע לפני עצרת העידוד כאילו היה אתמול..."

"אני כל כך מצטער, לי."

"אני מעריכה את זה שבאת הביתה," אמרתי. "מה שלום מיילי? אתם עדיין יחד, נכון?"

הדבר האחרון שזכרתי היה שהם היו מאוהבים מעל לראש.

"כן." חיוך עלה על שפתיו. "אנחנו מאורסים."

"מאורסים?" התנשמתי. "איך? מתי? ספר לי הכול..."

"אני...אה, את היית שם..."

"באמת?" הקשר בבטני גדל.

"טוב, לא בזמן ההצעה," הוא צחק, "אבל כן, באנו הביתה בספטמבר האחרון, בסוף השבוע של עצרת העידוד, כדי לספר לכולכם."

"אני מקווה שקנית לה יהלום גדול." חייכתי, אבל לא הרגשתי שמחה. לא הייתה לי שום סיבה לחייך. שכחתי את האירוסים של אחי.

מה עוד שכחתי?

חלק ממני פחד לשאול.

עצמתי את עיניי ושאפתי שאיפה עמוקה. הדברים היו דפוקים לגמרי. אני הייתי דפוקה לגמרי, אבל הדברים היו עלולים להיות גרועים יותר.

הרבה יותר גרועים.

הייתי חייבת להתנחם בזה.

כי כרגע, הרגשתי שזה כל מה שיש לי.