תיקי דרזדן 3: רוח רעה

 1

יש סיבות לכך שאני שונא לנהוג מהר. ראשית, החיפושית הכחולה, הפולקסווגן המורכבת מחלקים לא תואמים שאני מטרטר בה לדרכי, משקשקת וגונחת במידה מסוכנת בכל מהירות שעולה על מאה קילומטרים לשעה. שנית, אני לא מסתדר כל־כך עם טכנולוגיה. נראה שכל דבר שיוצר אחרי מלחמת העולם השנייה נוטה לתקלות פתאומיות כשאני מתקרב אליו. ככלל, כשאני נוהג, אני נוהג בצורה זהירה וסבירה מאוד.

הלילה היה יוצא דופן.

צמיגי החיפושית צווחו במחאה כשפנינו מעבר לפינה, לגמרי בניגוד לשלט האין פנייה שמאלה שהוצב שם. המכונית הישנה נהמה באומץ, כאילו חשה מה מונח על כף המאזניים, והמשיכה בטרטוריה, בגניחותיה ובשקשוקיה האמיצים כשטסנו בכביש.

"אפשר להתקדם מהר יותר?" שאל מייקל. זו לא הייתה תלונה. רק שאלה, בקול רגוע.

"רק אם הרוח תדחוף אותנו מאחור או שניסע בירידה," אמרתי. "מה המרחק לבית החולים?"

האיש הגדול משך בכתפיו והניד בראשו. היה לו שיער פלפל־מלח, כהה מעורב בכסוף, שגברים מסוימים זכו לרשת, אם כי הזקן שלו עדיין היה בצבע חום כהה אחיד, כמעט שחור. ידיו הרחבות, הקמוטות נחו על ברכיו, שהיו משוכות מעלה בגלל לוח המחוונים. "אני לא בטוח," הוא השיב לי. "שלושה קילומטרים?"

צמצמתי עיניים והבטתי מבעד לחלון החיפושית אל האור הדועך. "השמש כמעט שקעה. אני מקווה שלא איחרנו."

"אנחנו עושים כל מה שביכולתנו," הבטיח לי מייקל. "אם ירצה האל, נגיע לשם בזמן. אתה סומך על..." פיו התעוות בסלידה, "המקור שלך?"

"בוב מעצבן, אבל רק לעתים רחוקות הוא טועה," השבתי, בלמתי בכוח ועקפתי משאית זבל. "אם הוא אמר שהרוח תהיה שם, היא תהיה שם."

"שאלוהים יהיה איתנו," אמר מייקל והצטלב. הרגשתי סביבו רחישות של משהו רב־עוצמה, אנרגיה שלווה - כוח האמונה. "הארי, רציתי לדבר איתך על משהו."

"אל תזמין אותי שוב למיסה," אמרתי לו באי־נוחות. "אתה יודע שאני אסרב וזהו." מישהו בטאורוס אדומה חתך אותי, ונאלצתי לסטות סביבו אל נתיב הפנייה, ואז להיכנס שוב לפניו. שניים מצמיגי החיפושית התרוממו באוויר. "שמוק!" צעקתי מבעד לחלון הנהג.

"זה לא מונע ממני לשאול," אמר מייקל. "אבל לא. רציתי לדעת מתי אתה מתכוון להתחתן עם העלמה רודריגז."

"שאול ושבר, מייקל," הזדעפתי. "אתה ואני שקועים כבר שבועיים במרדף ברחבי העיר, יוצאים נגד כל הרוחות והרפאים שהרימו פתאום את ראשם המכוער. אנחנו עדיין לא יודעים מה חירפן ככה את עולם הרוחות."

"אני יודע את זה, הארי, אבל - "

"כרגע," קטעתי אותו, "אנחנו רודפים אחרי כלבתא זקנה ומרושעת בקוּק קאונטי, שעלולה להרוג אותנו אם לא נהיה ממוקדים. ואתה שואל אותי על חיי האהבה שלי."

מייקל הביט בי וקימט את מצחו. "אתה שוכב איתה, לא?" הוא אמר.

"לא מספיק," נהמתי ועברתי נתיב כדי לעקוף אוטובוס.

האביר נאנח. "אתה אוהב אותה?" הוא שאל.

"מייקל," אמרתי. "עשה לי טובה. באיזו זכות אתה שואל שאלות כאלה?"

"אתה אוהב אותה?" הוא לחץ.

"אני מנסה לנהוג עכשיו."

"הארי," הוא שאל בחיוך. "אתה אוהב את הבחורה או לא? זאת לא שאלה מסובכת."

"כה אמר המומחה," רטנתי. חלפתי על פני ניידת בערך בשלושים קמ"ש מעל למותר, וראיתי את השוטר שמאחורי ההגה ממצמץ ושופך את הקפה שלו כשראה אותי עובר. הצצתי במראה האחורית וראיתי את הנורות הכחולות שעל הניידת מתעוררות לחיים בסחרור. "לעזאזל, זהו. השוטרים מתחילים לרדוף אחרינו."

"אל תדאג לגביהם," הרגיע אותי מייקל. "רק תענה על השאלה."

העפתי מבט אל מייקל. הוא הסתכל בי, פניו רחבים וכנים, לסתו חזקה ועיניו האפורות בוהקות. שערו היה קצוץ בתספורת נחתים, אבל הוא התהדר בזקן לוחמים קצר, קצוץ קרוב לעור פניו. "נראה לי," אמרתי אחרי רגע. "כן."

"אז לא אכפת לך לומר את זה?"

"לומר מה?" התחמקתי.

"הארי," נזף בי מייקל והחזיק בכוח כשקפצנו בגלל בור בכביש. "אל תהיה ילד. אם אתה אוהב את האישה הזאת, תגיד את זה."

"למה?" תבעתי.

"לא אמרת לה, מה? אף פעם לא אמרת את זה."

הבטתי בו בזעף. "אז מה אם לא אמרתי? היא יודעת. מה הסיפור הגדול?"

"הארי דרזדן," הוא אמר. "אתה, מכל האנשים, אמור לדעת את כוחן של מילים."

"שמע, היא יודעת," אמרתי, לחצתי בעדינות על הבלמים ואז דרכתי שוב בכל הכוח על הגז. "קניתי לה כרטיס."

"כרטיס?" שאל מייקל.

"ברכה. של הולמרק."

הוא נאנח. "תן לי לשמוע אותך אומר את המילים."

"מה?"

"תגיד את המילים," הוא דרש. "אם אתה אוהב את האישה הזאת, למה אתה לא יכול לומר את זה?"

"אני פשוט לא אומר דברים כאלה לאנשים, מייקל. שמים וכוכבים, זה... אני פשוט לא מסוגל, בסדר?"

"אתה לא אוהב אותה," אמר מייקל. "אני מבין."

"אתה יודע שזה לא - "

"תגיד את זה, הארי."

"אם זה יוריד אותך ממני," אמרתי ונתתי לחיפושית את כל הגז שיכולתי. ראיתי את הניידת בתנועה אי־שם מאחוריי. "בסדר." העפתי אל מייקל מבט מכשפים זועף ומרושע ונהמתי, "אני אוהב אותה. הנה, איך זה?"

מייקל קרן. "אתה רואה? זה הדבר היחיד שמפריד ביניכם. אתה לא הטיפוס שאומר מה הוא מרגיש. ואתה גם לא אינטרוספקטיבי במיוחד. לפעמים אתה פשוט צריך להסתכל בראי ולראות מה יש."

"אני לא אוהב מראות," רטנתי.

"בכל זאת, היית צריך להבין שאתה באמת אוהב את האישה הזאת. אחרי איליין, חשבתי שאתה עלול לבודד את עצמך יותר מדי ולעולם לא - "

הרגשתי הבזק פתאומי של כעס ופראות. "אני לא מדבר על איליין, מייקל. לעולם לא. אם אתה לא יכול לחיות עם זה, עוף לעזאזל מהמכונית שלי ותן לי לעבוד לבד."

מייקל הסתכל בי בקימוט מצח, כנראה בעיקר בגלל בחירת המילים שלי. "אני מדבר על סוזן, הארי. אם אתה אוהב אותה, אתה צריך להתחתן איתה."

"אני מכשף. אין לי זמן להתחתן."

"אני אביר," השיב מייקל. "ולי יש זמן. זה שווה את זה. אתה נמצא לבדך יותר מדי. מתחילים לראות את זה."

הזעפתי אליו פנים שוב. "מה זאת אומרת?"

"אתה מתוח. עצבני. ואתה מבודד את עצמך יותר ויותר. אתה צריך לשמור על מגע אנושי, הארי. יהיה לך קל מדי להתחיל ללכת בדרך אפלה יותר."

"מייקל," התפרצתי, "אני לא צריך שיחנכו אותי. אני לא צריך שוב את שיחת החזרה בתשובה. אני לא צריך את נאום ה'דחה מעליך את כוחותיך האפלים לפני שיכלו אותך'. שוב. מה שאני צריך זה שתגבה אותי בזמן שאני מטפל בעניין הזה."

בית החולים קוּק קאונטי היתמר מולנו ואני פניתי פניית פרסה לא חוקית כדי להכניס את החיפושית הכחולה לנתיב כניסת החירום.

מייקל שחרר את חגורת הבטיחות שלו עוד לפני שהמכונית נעצרה, הושיט יד ושלף מהמושב האחורי חרב ענקית, לפחות מטר וחצי בנדנה השחור. הוא יצא מהמכונית וחגר את החרב. לאחר מכן הוציא מאחור גלימה עם צלב אדום בצד השמאלי של החזה, והטיל אותה על כתפיו בתנועה מתורגלת. הוא הידק אותה באמצעות צלב נוסף, הפעם עשוי מכסף, תחת גרונו. היא לא התאימה לבגדי הפועלים שלו, חולצת הפלנל, מכנסי הג'ינס הכחולים ונעלי העבודה עם חרטומי פלדה.

"אתה לא יכול לפחות להשאיר את הגלימה?" התלוננתי. פתחתי את הדלת ונחלצתי ממושב הנהג של החיפושית, מתחתי את רגליי הארוכות והושטתי יד למושב האחורי כדי להוציא את הציוד שלי - מטה המכשפים ומוט הנפץ החדשים שלי, שניהם מעוטרים בגילופים טריים ועדיין קצת ירוקים בקצוות.

מייקל הרים אליי מבט פגוע. "הגלימה היא חלק ממה שאני עושה בדיוק כמו החרב, הארי. חוץ מזה, היא לא יותר מגוחכת מהמעיל הזה שאתה לובש."

השפלתי מבט אל מעיל העור השחור שלי בעל האדרת הגדולה שצנח סביב כתפיי והתפרש כשהתנפנף בתנועה כבדה ומספקת ביותר סביב רגליי. מכנסי הג'ינס השחורים וחולצת המערבונים הכהה שלבשתי היו בטונה וחצי אלגנטיים יותר מהתלבושת של מייקל. "מה לא בסדר איתו?"

"הוא יצא ישר מהצילומים של אל דוראדו" אמר מייקל. "אתה מוכן?"

העפתי בו מבט מצמית, ובתגובה הוא הפנה בחיוך את הלחי השנייה, ופנינו אל הדלת. שמעתי סירנות משטרה מתקרבות מאחורינו, אולי רחוב או שניים מאיתנו. "זה יהיה על המילימטר."

"אז כדאי שנמהר." הוא הטיל את הגלימה הלבנה לאחור מעל ידו הימנית והניח את כף ידו על ניצב החרב הגדולה. לאחר מכן הוא הרכין את ראשו, הצטלב ולחש, "אב רחום, הנחה אותנו והגן עלינו בצאתנו להילחם בחשכה." גם הפעם היה סביבו אותו רטט אנרגיה, כמו רטיטות מוזיקה הנשמעות מבעד לקיר עבה.

הנדתי בראשי והוצאתי מכיס המעיל שקיק עור בערך בגודל כף ידי. הייתי צריך לתמרן לרגע עם המטה, מוט הנפץ והשקיק, ובסופו של דבר החזקתי במטה ביד שמאל, כראוי, במוט בימין, והשק השתלשל מבין שיניי. "השמש שקעה," הצלחתי לפלוט בקול צרוד. "בוא נזוז."

וכך רצנו, אביר ומכשף, דרך כניסת החירום של בית החולים קוּק קאונטי. משכנו לא מעט מבטים כשנכנסנו, המעיל שלי מתנופף בענן שחור מאחוריי, הגלימה הלבנה של מייקל נפרשת ככנפיו של מלאך הנקמות שעל שמו נקרא. פרצנו פנימה ונעצרנו בפתאומיות בהצטלבות הראשונה של המסדרונות הצוננים, הסטריליים, השוקקים.

תפסתי בזרועו של הסניטר הראשון שראיתי. הוא מצמץ ולאחר מכן בהה בי בפה פעור, מקצות מגפי המערבונים שלי ועד לשיער הכהה שעל ראשי. הוא העיף מבט עצבני בעליל במטה ובמוט שלי ובקמע הפנטגרם המשתלשל על חזי, ובלע את רוקו בקול. לאחר מכן הסתכל במייקל, גבוה ורחב, הבעתו שלווה לחלוטין ולא תואמת את הגלימה הלבנה והחרב הגדולה שעל ירכו. הוא פסע פסיעה עצבנית לאחור. "א-א-אפשר לעזור לכם?"

שיפדתי אותו במקומו בחיוך כהה עיניים חייתי במיוחד ואמרתי מבעד לשיניים חשוקות סביב שקיק העור, "היי. תוכל לומר לנו איפה התינוקייה?"