כאב חד חותך בראש. זרמים. כמו חשמל. חם מאוד. חום מתפשט בכל הגוף. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי, חייבת לשכב על הרצפה. הגוף כבד והראש עוד יותר. או, ככה יותר טוב. על הרצפה הקרה. האור של מנורת הפלורסנט מסנוור כל כך. אני חייבת לעצום עיניים. חם לי כל כך, לא מצליחה לזוז. הגוף משותק. למה הוא לא זז? הלב עדיין דופק. אני מרגישה אותו דופק. אני שומעת אותו חזק — עוד רגע האוזניים מתפקעות. פתאום שקט. אני חיה? כן, אני עדיין חיה, רק למה הידיים והרגליים לא זזות?
אני שוכבת על נוזל חם, מתאמצת לפקוח את העיניים. אני חייבת לראות מה קורה. הן לא נפקחות. למה עצמתי אותן? אז מה אם האור קצת סנוור? אני חיה, אני בטוחה בזה. הלב שלי פועם, אני מרגישה. אני רק לא מצליחה להרים את העפעפיים האלה. כאילו מישהו שם על כל אחד מהם מטבע זהב כבד.
צעדים. מישהו מסתובב פה לידי. אני שומעת. אני רוצה לדבר אבל לא מצליחה. כאילו מישהו הדביק לי את השפתיים בדבק מגע. שמישהו יעזור לי. הצעדים מתרחקים עכשיו. הקצב שלהם מהיר. מישהו נמצא כאן, איך זה שהוא לא רואה אותי? רעש של טריקת דלת. הצעדים מתרחקים עד שהם נעלמים, עם התקווה שלי.
חם כל כך. אין לי אוויר. מחניק. אני עם דודה ז'ניה ולאמאזי הקטנה בנהר הוולגה ליד הבית. אני לובשת תחתונים וגופייה לבנה. בהתחלה אנחנו טובלות רק את בהונות כף רגל אחת, ואז הקור מתפשט מהר מאוד בכל הגוף עד שהעור כולו צמרמר. אני ולאמאזי מסתכלות אחת על השנייה וקופצות למים הקפואים בלי להסס. אנחנו עושות תנועות מהירות עם הידיים והרגליים, אנחנו מרימות את הראש וצוללות שוב. עכשיו עמוק יותר. לאמאזי מושיטה את ידיה ותופסת את שלי. מתחת למים, אנחנו מחזיקות ידיים ופוקחות את העיניים. השיער השחור של לאמאזי מרחף למעלה והיא מחייכת אליי עם העיניים הגדולות השחורות שלה. מרחוק אני שומעת במעומעם את קולה של דודה ז'ניה קוראת לנו לחזור אליה ולא להתרחק. אנחנו יוצאות מהנהר, דודה ז'ניה מחכה לנו עם המגבות פרושות, עוטפת אותנו ומנגבת טוב ומגישה לנו סנדוויץ' מלחם שחור דחוס טעים כל כך, כמו עוגה, שעליו מונחים נקניק סגול עם נקודות לבנות ומלפפון חמוץ.
אנחנו יושבות רטובות על שמיכת פיקה כחולה שפרושה על הדשא וטורפות את הכריכים בביסים גדולים. דודה ז'ניה אומרת "גובנו" כי נפלה לה חתיכת נקניק מהידיים. תמיד היא אומרת את המילה הזאת כשמשהו לא מצליח לה. לאמאזי ואני צוחקות בפה פתוח, ואני רואה את הביס של הסנדוויץ' בתוך הפה שלה. ללאמאזי נפלה שן ראשונה בשבוע שעבר, והיא מראה לי איך רצועה של מלפפון חמוץ מצליחה להיכנס ברווח בין השיניים התחתונות שלה ואנחנו עושות פרצופים.
הרצפה קרה. דודה ז'ניה ולאמאזי הקטנה לא איתי כאן. ואולי הן כן כאן? אולי הן קוראות לי שאבוא לשחות איתן בנהר שליד השכונה שלנו. אני רוצה לבוא אבל הרגליים לא נשמעות לי.
אני לא יודעת כמה זמן אני שוכבת כאן על הרצפה הזאת. תחושה מוזרה להיות מרותקת לרצפה. חם ונעים עכשיו, רק שלא יתקרר. הלב שלי עדיין דופק. אני לא מצליחה לזוז. לא צריך לזוז. דווקא נעים. לא צריך למהר. אין עבודה. אין לקוחות. אפשר לנוח. כמו שדודה ז'ניה היתה מרדימה אותי כשהייתי קטנה, מעבירה את אצבעותיה הרחבות מהמצח ויורדת אל כיוון העיניים, עוברת במרווח בין הגבות ונעה במורד גשר האף, כאילו היה מגלשה. ושוב. ושוב. לאט לאט עד שהגוף נרגע.
אור חזק. הוא צהוב ונעים. הוא מזמין אותי. אני רוצה ללכת אחריו, אבל קודם אני חייבת להגיע לבית חולים, או לפחות להזמין אמבולנס. האור עיקש. הוא מושך אותי אליו. אני קצת רוצה ללכת לראות מה יש שם מעבר, אבל גם פוחדת. אולי זאת מלכודת?
האור מלטף אותי. אני טובעת ברכות, כמו בין זרועותיה של דודה ז'ניה. תמיד אותו ריח של קליפות תפוחי אדמה ודג מעושן. מחזיקה את כפות ידיי הקטנות בשלה הגדולות, הצהבהבות, מחממת אותי. גם האור מחמם. הוא מושך אותי בחזרה הביתה. אני עפה. שטה באוויר. נותנת לאור הזוהר ללטף אותי ולקחת אותי אליו, הביתה, הרחק הרחק מהמבט של העיניים ההן, מלאות השנאה — הדבר האחרון שראיתי.
Yaron (בעלים מאומתים) –
תיק אודסקי
קולח, שוטף, אירועים “שעושים שכל”. קצת קצר מידי לטעמי, אבל נהינתי
נחמה (בעלים מאומתים) –
תיק אודסקי
מרתק