פרק א התיעודים של תת אלוף פרדריק הרמן קיש
פרדריק הרמן קיש (23 באוגוסט 1888 – 7 באפריל 1943) שירת בצבא המלכותי של בריטניה בשנים 1919-1909 ובשנים 1943-1939. כקצין בחיל ההנדסה המלכותי שירת בהודו עד 1914. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפצע פעמיים בצרפת. לאחר החלמתו נשלח לעיראק ונפצע שם בשלישית. עד תום מלחמת העולם הראשונה שירת במחלקת המשטרה הצבאית החשאית במשרד המלחמה בלונדון. במהלך המלחמה הועלה לדרגת סגן אלוף, ובסיומה היה חבר במשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריז. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 נשלח לשרת בצפון אפריקה בדרגת אלוף משנה. בהמשך נתמנה לקצין הנדסה ראשי של הארמיה השמינית בצפון אפריקה בדרגת תת אלוף. בתוניס עלה על מוקש ונהרג. קיש זכה לעיטורים: מפקד, מסדר האימפריה הבריטית עמית, מסדר האמבט אות השירות המצוין קצין, לגיון הכבוד (צרפת) צלב המלחמה (צרפת), עם עלה דקל מסדר וון הו (טאיוואן).
ביוני 1917, בעת שירותו במטה הכללי שבמשרד המלחמה, נפגש קיש עם ד"ר חיים ויצמן במשרד של מפקדו. קודם לכן יידע אותו מפקדו על החלטת ממשלת הוד מלכותו לאפשר לד"ר ויצמן לצאת בשיירה צבאית שתחצה את הים התיכון, כדי להשתתף בוועידה מסוימת. הסידורים למסע זה הוטלו על קיש. במברק שנשלח אליו מד"ר ויצמן ב-1922, כשהיה בצוות השגרירות הבריטית בפריז, נתבקש לייצג את ההסתדרות הציונית בירושלים. היענותו לבקשה זו הובילה לזניחתו את הקריירה הצבאית. קיש הבין את מצב היהודים באירופה והעיד על עצמו שעבודתו "בוועידת השלום טלטלתני לוורשה, לברלין ולשלזיה העליונה", ועוד אמר:
ראיתי את תוצאות ההכרה בלאומיותם של הצ'כים, של הפולנים ושל העמים האחרים, שנשללה מהם עד אז האפשרות להגיע לכלל ביטוי עצמי מן הבחינה הלאומית. סידרתי פגישה עם הד"ר ויצמן והוא הפציר בי להיענות להזמנה מאחר שלא היה להסתדרות הציונית אדם אחר שיוכל לשאת ולתת כשווה בשווה עם פקידים בריטים רמי דרג בארץ ישראל. ועם זה הסביר לי הד"ר ויצמן בכל לשון של הסברה כי יש צורך במאמצים שיטתיים להגיע לפיוס עם הערבים... הרגשתי כי לא יכולתי לסרב; לפיכך הסתלקתי ממשרתי בצבא – לא בלי צער רב – ובנובמבר 1922 באתי לארץ ישראל יחד עם הד"ר ויצמן כדי לגשת לתפקידי החדש. [הדגשה שלי, י"ר]
מדברי קיש עולה שוויצמן הדגיש שהוטל עליו לכונן יחסים טובים יותר עם הערבים, מכפי שהצליחה ההסתדרות הציונית לקיים עד כה. קיש נמצא ראוי למלא את תפקיד מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים הודות לרקע שלו. הוא שירת בצבא ההודי שהורכב מגזעים רבים ושונים מאוד, והיה חבר במשלחת הבריטית בוועידת השלום בפריז ולאחריה. קיש נפגש עם ערבים בארץ ישראל מכל הרמות והמישורים, מהמשפחה המלכותית ההאשמית, המלך חוסיין ובנו עבדאללה, אמיר עבר הירדן, ועד נכבדי הערים והכפרים. כמו כן נפגש עם מבקרים רבים מכל חלקי המזרח התיכון.
כשהצטרף קיש להנהלה הציונית בדצמבר 1922, הייתה למופתי חאג' אמין אל-חוסייני השפעה רבה ביותר: ב-1921, לאחר מות המופתי דאז שהיה אחיו החורג, התמנה להנהיג את ערביי ארץ ישראל הן במישור הלאומי הן במישור הדתי. הנציב העליון, סר הרברט סמואל, העניק לו חנינה ומינה אותו למופתי חרף היותו לאומן ערבי קיצוני, שהנהיג את ההתקפות הערביות על הרובע היהודי בירושלים העתיקה בפסח 1920. מינוי זה הוענק לו כיוון שדורות רבים כיהנה משפחתו בתפקיד המופתי. זמן קצר לאחר מכן נבחר אל-חוסייני לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה שהוקמה לא מכבר. מועצה זו מינתה את שופטי בתי הדין הדתיים המוסלמיים ואת עוזריהם, ואף ניהלה את קרנות ההקדש המוסלמי.
ביומנו של קיש תועדו כל משימותיו החל מ-23 בינואר 1923 עד 19 באוגוסט 1931. ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם הראשונה, דיויד לויד ג'ורג', תיאר את פועלו של קיש כדלקמן:
איש לא יטיל ספק במהימנותו של אלוף משנה קיש, וראויה היא עדותו שנסמוך עליה. אף על פי שהמחבר היה קצין שזכה להצטיינות יתרה במלחמת העולם [הראשונה], דיפלומט אשר שירת שירות רב ערך בוועידת השלום ואשר נפתחו לפניו סיכויים מזהירים לעתידו, בכל זאת זנח את הקריירה שלו כשקיבל שליחות שראה בה משום מילוי חובתו לעמו... קנה בקיאות יסודית בפרשת המאורעות. זיכרונותיו מבוססים על הבקיאות שקנה בעבודתו זו ולא על עדות מפי השמועה או על עדות מכלי שני. [הדגשות שלי, י"ר]
לויד ג'ורג' הביע אמון בעבודתו של קיש לפתור את הסכסוך, שכפי שנראה בהמשך, התגלע, לכאורה, בין היהודים לערבים מאז מאורעות אפריל 1920. בעבודה זו הסתמך קיש על אסופת העדויות שהעלה בחכתו, וממצאיו הסיק שההנהלה הציונית עשתה מאמצים בלתי פוסקים להגיע לכלל פיוס והבנה עם הערבים, שרבים מתוכם היו מתונים באותה עת, והם נכונו להיעתר לפניית מממשלת המנדט ולהגיע לכלל פיוס והבנה עם היישוב העברי על יסוד הפוליטיקה הכלולה במנדט. קיש הוסיף:
לדאבון לבנו לא ניתנה פניה זו, ואדרבא, הממשלה לא פסקה מלקיים את הסמכות והכוח השליט מאחורי הקלעים של האגודה המוסלמית-נוצרים [אמ"ן] המוזכרת ביומני, אגודה שנוצרה על ידי מוסלמים ונוצרים מיד לאחר שהוקם השלטון הבריטי בארץ, כדי להתנגד להתקדמות המפעל היהודי בכיוון הפוליטיקה של ממשלת המנדט. לאחר מכן, כשחדלה להתקיים האגודה המוסלמית-נוצרית, כתוצאה מהתפוררותה האיטית, יצר המופתי במקומה כמה וכמה ארגונים בזה אחר זה, ששימשו מכשירים להתנגדות לפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל, והאחרון במכשירים הללו היה "הוועד הערבי העליון" שמילא תפקיד מכריע כל כך במהומות של שנת 1936 שהוועדה המלכותית תיארתן, ובצדק, כ"מרד גדול". [הדגשות שלי, י"ר]
לפי קיש, אלמלא חיזקה ממשלת בריטניה את הקיצוניים, ניתן היה למנוע את הסכסוך היהודי-ערבי, לימים הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שכן, הערבים המקומיים יכלו להשלים עם הזכויות הפוליטיות של היהודים, היינו הקמת מדינה יהודית עם ממשל משלה מבלי לפגוע בזכויות האזרחיות של הערבים. קיש גם ציין את התרומה היהודית לצמיחה החומרית של הערבים הודות למפעל הציוני ולהשקעותיו שעשויים היו להימשך גם במהלך שנות ה-30.
קיש מתח ביקורת חריפה על דרך מינויו של המופתי אל-חוסייני בינואר 1923:
אם קיוותה הממשלה, כאשר העבירה מינוי זה בדרכים שהיה בהן משום חריגה ישירה מן הנוהל המקובל, שתזכה בשיתוף פעולה מצד סיעתו, בעניינים שאינם קשורים לבית הלאומי היהודי, בוודאי התאכזבה מרה. ואכן, אף כי אין הממשלה תומכת בסיעה זו תמיכה כספית ישירה כמובן, הרי הפרה את הנוהג ששרר בימי הטורקים, בכך שהעניקה למועצה המוסלמית שליטה על הכנסות ההקדשים המגיעות לכדי 50 אלף לי"ש לשנה.
עוד ציין:
מזכיר הממלכה לענייני המושבות בבית הנבחרים [עיין בפרוטוקול הרשמי, הנסרד, מיום 21 באוקטובר 1937 עמ' 26] הכריז, כי התברר לו שהמופתי פעל בכל ימי כהונתו נגד האינטרסים של בריטניה בארץ ישראל. עם כל זאת, וחרף הדרישות שחזרנו ודרשנו מארבעה נציבים עליונים בזה אחר זה, לא פסקה ממשלת פלשתינה מלתמוך במופתי, מאז נתמנה לכהונתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה ועד שפוטר ממנה באוקטובר 1937. אין לי כל ספק כי אלמלא השתמש המופתי לרעה בכוחו הרב, ואלמלא נהגה פלשתינה במשך 15 שנה במידת סבלנות כלפי אותו שימוש לרעה, כי עתה היו הערבים והיהודים מגיעים מזמן רב לכלל הסכם במסגרת המנדט. [הדגשה שלי, י"ר]
להערת קיש:
התעלומה שבמינויו של חאג' אמין ובתמיכה שניתנה לו לאחר מכן על ידי הממשלה, תגדל לכשנקרא את הקטע הזה בספר הזיכרונות של סר רונלד סטורס, לפנים מושל ירושלים, ואחד היועצים הראשיים של סר הרברט סמואל בענייני הערבים:
מעורר הפרעות שנעשו על ידי הערבים היה איש אחד, חאג' אמין אל-חוסייני, אחיו ויורשו של המופתי כאמל אפנדי. כרוב התְּעַמְלָנִים כן גם הוא, גמר את מלאכתו, הסתת ההמון למעשי אלימות הגוזרים עונש על עושיהם, וברח.
סטורס, 'זכרונות', כרך ב', עמ' 529 מן ההוצאה העברית.
מלבד תיעוד הביקורים התדירים של נכבדים ערביים, שחפצו לשוחח עם ראש הסוכנות היהודית, תועדו בקשותיהם מקיש להתערב בענייניהם. מכתבם של 30 נכבדים ערבים ממחוז רמלה באפריל 1923 מעיד על רחשי האמון שלהם כלפיו:
להוד מעלתו אלוף משנה קיש, נשיא ההנהלה הציונית ירושלים.
לכבוד חג הפסח הקדוש שולחים אנו את מיטב איחולינו הלבביים. מי ייתן והאל יעניק עוד שנים רבות של אושר, שפע ואחדות בין היהודים לערבים. אנו ידידיך ממחוז רמלה מאחלים חג שמח לכל מנהיגי ההסתדרות הציונית. ישמורך האל וישרה רגשי אהבה וידידות בין האומות האחיות. אנו מאושרים על הפיוס בין הערבים ליהודים. [הדגשה שלי, י"ר]
גם הערבים האנטי ציוניים החלו להבין כי לשני הצדדים, הערבים והיהודים, יש אינטרסים כלכליים משותפים. אי לכך הציעו להקים מפלגה חקלאית ארצישראלית, שחבריה יהיו פלאחים ערביים ומתיישבים יהודיים גם יחד. עיתון ערבי תמך בהקמת מפלגה זו והטעים שמדיניותה תהיה מציאותית יותר ממדיניות המפלגה האנטי ציונית. "מפלגה זו תיאבק למען העלאת רמת חייהם של הפלאחים ושל בעלי האדמות; הואיל ואין להשיג מטרה זו בלא שיתוף פעולה מצד הממשלה ומצד תושבי הארץ, מוסלמים, יהודים או נוצרים, חפצה היא לשתף פעולה עם כולם".
תיעוד מפגשו של קיש עם נכבדי הארץ הערבים
כך תיעד קיש את ביקורו בטבריה ב-24 בינואר 1923:
ביקרתי במועדון המוסלמי הלאומי המונה עתה כעשרים וחמישה חברים. המועדון הגיש לי דו"ח בכתב וחברי המועדון הוסיפו עליו כמה הערות בעל פה. עיקר הפנייה היה שהמועדון הגדיל לעשות למעננו במאבקו באנטישמיות וכולי, בעוד עוינות בלבד השיג המועדון מצד ידידי המועדון לשעבר, מהממשלה ומהמפלגה הפרו-צרפתית. נוסף על כך, גם יהודים מסוימים לא התייחסו כלפיהם כראוי. במפגש ציבורי זה הסתפקתי בהכללות פוליטיות ובהמשך פגשתי את הנהלת המועדון באופן פרט. הרוח החיה של הקבוצה היא סעיד אל מוּלכִּי, ערבי נוצרי בעל גינונים ללא רבב ובעל חוש פוליטי חד.
לאחר מכן המשכתי לקבלת פנים, שאורגנה על ידי ראש העיר המוסלמי של טבריה, שנכחו בה כל שכבות האוכלוסייה, כולל המופתי הנוכחי וקודמו. ראש העיר הזמין אותם כולם לשעת תה, כנראה, בלי לומר להם את מי הם יפגשו, וכשהמופתי שהוא יריב פוליטי שלנו מצא עצמו משוחח עמי, הוא כמובן רצה לעזוב, אך נרתע מלפגוע במוניטין של נימוסיו הטובים. במקום זאת התפתחה שיחה משעשעת אשר בה נתמכתי על ידי המופתי לשעבר, זקן נאה וחף מדעות קדומות גזעיות. כולנו נפרדנו חברים בהבטחה לחדש שיחות בתנאים של פרטיות רבה יותר...
הרושם הכללי שנשאתי עמי מביקורי בטבריה משביע רצון ביותר. כאן יהודים, מוסלמים ונוצרים דרים בכפיפה אחת ולא בשכונות מובדלות. כל הערבים – וחוץ מאחד או שניים – נראה שהערבי חיים בידידות אמיתית עם היהודים... בטבריה יש לנו בית ספר [ערבי שהיה נתמך בכספי היהודים ולימדו בו את הלשון העברית כשפה שנייה] אשר נעשה בו מאמץ של ממש לקראת הסכם ערבי-יהודי, ואני מתכוון לנסות, אם קיימים כספים, לעשות משהו דומה במרכזים אחרים, אם כי לא כל בית ספר יתאים לכך... [הדגשות שלי, י"ר]
ב-12 באפריל 1923 תיעד קיש את הביקורים הבאים:
בבוקר השכם יצאתי עם פליקס מנשה לצפת וביקרנו בבית החולים הדסה שבעיר. שמחתי למצוא חולים מועטים מאוד בבית החולים – כתריסר חולים ובהם שני ערבים, ושמחתי בראותי שהם משתמשים בבית החולים שלנו. מצפת המשכנו לראש פינה, שנוסדה לפני כארבעים שנה ועתה היא עומדת לגמרי ברשות עצמה מבחינה כלכלית... המתיישבים לא השמיעו כל תלונות רציניות והם חיים ביחסי שלום עם הערבים.
בשובנו לטבריה... נפניתי לכמה ביקורים מדיניים. הביקור הראשון היה בביתו של המופתי לשעבר, זקן בן 72, וידיד נאמן לנו. לאחר מכן סרתי לביתו של המופתי הנוכחי; אף על פי שזה האחרון מתייחס [ליהודים] בידידות רבה, מכל מקום אינו שונא בפועל. למען האמת ניתן לומר שאין ערבי בטבריה שעוין לנו... [המופתי] אמר שכמוסלמי לא יוכל להכחיש את זכותם של היהודים לשוב לארץ ישראל, ובלבד שתכובדנה זכויות הערבים... ביקורי האחרון היה אצל ראש העיר חוסני אפנדי, המתייחס [ליהודים] בדידות רבה, שכן רוב התושבים שבעירו הם יהודים. [הדגשות שלי, י"ר]
ב-15 באפריל נפגש קיש עם ראש עיריית עכו, שייח' אסעד שוקייר שהיה אישיות בולטת בעכו ויריב מר של אל-חוסייני:
שיחה של שעתיים בדירתי עם שייח' אסעד שוקייר: דנתי עמו באפשרות להקים מפלגה עממית פחות או יותר שתתמוך במנדט, וחושבני כי השעה כשרה עתה לכך מאחר שיש תקווה כי יבחרו בבחירות כמה מידידינו. שוקייר שהוא קשיש בעל אישיות חזק, הציע כמה הצעות הגיוניות. הוא בא במגע קרוב עם ראגיב נשאשיבי ועוד יוסיף לדון עמו על שאלה זו. המנהיגים הרשמיים של מפלגה כזאת יוכלו להיות ראגיב נשאשיבי ועאריף פחה דג'אני, המקובלים גם שניהם על הממשלה. ייתכן שהם יחוללו תמורה בדעת הקהל הערבית, אם רק יקבלו מעט עידוד מהממשלה. [הדגשות שלי, י"ר]
8 במאי:
טקס הנחת אבן הפינה למושבה החדשה של 'המכבים הקדמונים' בגזר, שלקראתו נערכו סידורים מצוינים בידי הרברט בנטויץ.' הנציב העליון נכח באירוע גדול זה שהשתתפו בו לפחות מאה ערבים, וכמה מבין הפקידים האנגלים הלא יהודים. משמח היה לראות ערבים רבים כל כך, רובם תושבי הכפרים הסמוכים, משתתפים בשמחה רבה בטקס כזה תחת צלו של דגל כחול לבן. שום תשובה טובה יותר מזו לא יכלה להינתן לטענה הבלתי פוסקת שנשמעת, כי כל הערבים מתנגדים למפעל הציוני. למען האמת, הפלאחים אוהבים לראות מתיישבים יהודים במחיצתם. [הדגשות שלי, י"ר]
12 בפברואר 1924, מפגש עם חסן ביי שוקרי, ראש עיריית חיפה בשנים 1920-1914:
לאחר קבלת מבקרים ערבים שונים, באתי למושל ושהיתי אצלו בערך שעה... שתיתי תה בבית חסן ביי שוקרי שכינס למסיבה זו כתריסר נכבדים ערבים ובהם שני גיסיו ממשפחת ח'ליל שהיו עד אותו זמן חברים בוועד הפועל החיפאי של האגודה המוסלמית הנוצרית, והם בחרו להתפטר מן הוועד במקום להיגרר אחרי הפוליטיקה הקיצונית שמכתיבים להם הקיצוניים שבירושלים. [הדגשה שלי, י"ר]
14 בפברואר:
היום בא לבקרני סעיד כאמל פחה של עכו, בנו של שר טורקי בכיר לשעבר, והוא עצמו היה לפנים שליש לסולטן עבד אל חמיד. כמי שחונך באווירה כזאת, ניכר זלזולו בשיטותיה הליברליות המופרזות של ממשלת פלשתינה אשר עליהן התבטא בחריפות. הוא אף הרחיק לכת ואמר כי ערביי ארץ ישראל הופכים עצמם טיפשים אם אינם מבינים שמזל גדול לארץ ישראל שיהודים מתעניינים להפוך את הארץ למשגשגת. שאלתי את כאמל אם יסכים להצטרף לוועדה מעורבת של יהודים וערבים שיש בדעתי להקים על יסוד מצע פשוט של שיתוף פעולה כלכלי לבניין הארץ, ואשר תימנע מלטפל בפוליטיקה. השאלה היא למצוא את האנשים המתאימים מקרב הערבים, שכן מן ההכרח לעניין רק אנשים בעלי מעמד כזה שלא יאשימו אותם ש"נקנו" על ידי היהודים. כאמל פחה הסכים לשקול הצעה זו. [הדגשות שלי, י"ר]
4 ביוני, ביקור של שייח'ים מבית שאן:
היום ביקרו אצלי השייח'ים של בית שאן, ובפיהם הסיפור הרגיל בעניין רדיפתם של ערבים ידידותיים [ליהודים] על ידי פקידי ממשל זוטרים. אני מאשים את הנציב העליון על שאינו דורש במפגיע שיעניקו לידידינו הערבים יחס מועדף. זה יהיה מוצדק לגמרי לא רק משום שהם ידידינו, אלא משום שערבים אלה בלבד תומכים במדיניות הממשלה. לרמז מגבוה היו הפקידים הזוטרים מצייתים מיד, וזה היה מעודד את כלל הערבים לקבל את מדיניות המנדט. [הדגשות שלי, י"ר]
27 ביוני:
ראע'ב נשאשיבי פנה אלי אחר הצהרים כדי להיפרד ממני לשלום לפני צאתו לפריז וללונדון לפגרה בת חודשיים. כדרכו התלונן במהלך שיחה ארוכה שהממשלה איננה עושה דבר להקל על שיתוף הפעולה בין יהודים וערבים. כוונתו לומר – והצדק עמו – שהממשלה מוסיפה לתמוך בקיצוניים שאגב, הם גם יריביה האישיים. [הדגשות שלי, י"ר]
8 באוגוסט:
היום הגיעו לראותני שני השומרים מבית שאן האחראים ליחסים שבין [יישובי היהודים] ושכניהם באזור זה. הם קבלו מרה על יחסו של מושל נָפָה הערבי שלדבריהם חותר כפי יכולתו תחת כל פעולה למען התקרבות בין היהודים והערבים ומתנגד למפלגת האיכרים החדשה. זאת אני רואה ושומע בכל מקום שאפנה...
ביקור של חאג' חוד'ורי, שנתוודעתי אליו אמש בארוחת הערב בבית הממשלה; הוא הביא עמו את השייח' איברהים אנסג'י, חבר המשלחת הארצישראלית להודו. הייתה לנו שיחה ארוכה ובה גילה החאג' כי למעשה קיימת קירבה רבה בין מוסלמים ויהודים במנהגי דת רבים.
דעה זו רווחת גם בין ערביי ארץ ישראל; ומהם שמעתי – ואף ממתנגדי [היהודים] הפוליטיים – כי משום כך הם מרגישים קרבת יתר ליהודים מאשר לאנגלים. [הדגשות שלי, י"ר]
תיעוד עם חוסיין מלך עבר הירדן
27 בינואר 1924:
ראש הרבנים נשא נאום ברכה לפני [המלך] חוסיין ובירך את ברכת "ברוך שחלק מכבודו" [דוד] ילין תרגם את הברכה לערבית. המלך הביע את תודתו על הכבוד שחלקו לו, והכריז כי חובת האדם היא לעמול למען הצדק ולשמש את האנושיות. לאחר מכן בירכו ילין בשם הישוב היהודי בארץ ישראל ואמר כי משאלתם של יהודי ארץ ישראל היא לשתף פעולה עם אחיהם הערבים לטובתם המשותפת של שני העמים. הוא הכריז כי שני העמים השמיים היו תמיד מאוחדים, ביחוד בימי הבינים. כשאירופה הייתה שקועה באפלה בעוד שהיהודים והערבים נשאו את נס התרבות. משנסתיימו הנאומים קם המלך וענד לדש אדרתו של ראש הרבנים את הסרט של אות הכבוד איסתיקלאל (עצמאות) ואני הבעתי את תודתי על הכבוד הרב שכיבד המלך את העדה היהודית. לאחר מכן קמתי ובירכתי את המלך בשם יהודי כל העולם שליבותיהם מלאים תקווה וחרדה לעתיד עמם. הכרזתי כי היהודים החליטו בנחרצות להגשים את תחייתם הלאומית מתוך ידידות ושיתוף פעולה עם אחיהם הערבים. ביקשתי מהמלך לקבל אדריסה אשר בה כלולה הצהרה ברוח זו מאת מוסדנו הלאומי העליון. המלך קיבל את מגילת הקלף שהייתה כתובה עברית וערבית ונתונה בתיק כסף ומסרה לידי מיניסטר החוץ שלו פואד אל חטיב שקראהּ בקול רם. וזה נוסח המגילה:
הרינו מתכבדים להביע להוד מלכותך את ברכות שלומנו בכל הכבוד הראוי. רוצים אנו לתת ביטוי לאמונתנו כי שני העמים השמיים הגדולים המאוחדים מאז ומקדם בקשרים של תרבות יוצרת משותפת, יבינו בשעת תחייתם הלאומית מה רב הצורך לשניהם לאחד את האינטרסים החיוניים שלהם במאמץ משותף. העם היהודי רוצה בכל לבו לחיות עם העם הערבי ביחסי ידידות וכבוד הדדי ולהחיות יחד עמו את מולדתם המשותפת ולהפכה לארץ פורחת, אשר הקמתה תבטיח לכל אחד מן העמים האלה התפתחות לאומית ללא הפרעה. משאלתו של העם היהודי לשיתוף פעולה עם העם הערב".
בתחתית המזרח הובעה בצורה מוסכמת בהחלטה כדלקמן של הקונגרס הציוני הי"ג משנת 1923.
הקונגרס רואה בתחיית המזרח את אחד הגורמים החשובים ביותר ביצירת עולם חדש במזרח. העם היהודי, שהחל לבנות מחדש את ביתו הלאומי, נחרץ בכל כוחותיו הרוחניים, המוסריים והחומריים, להתחבר עם העולם החדש ההולך ונוצר לנגד עינינו, אבל [עולם] עשיר באנרגיות ובאפשרויות, לשתף פעולה על בסיס של שוויון בין העמים שעמם הם חולקים אותו גורל, בשיתוף פעולה הדוק ובהרמוניה פורה של אינטרסים.
זאת ועוד, הקונגרס הכריז במפורש כי זכויותיהן של כל העדות בארץ ישראל תהיינה קדושות בעינינו במידה שווה בכל הנסיבות. והחלטתו של העם היהודים להקים את ביתו הלאומי מוצאת לפועל ברוח של שיתוף ורצון טוב עם אחיהם הערבים. יחד עם גילוי הדעת המוסמך דלעיל רוצים אנו להביא לתשומת לב הוד מלכותך את העובדה המכרעת שאין איש חולק עליה כי ארץ ישראל תופשת מקום יחיד ומיוחד במינו בלבות היהודים מחמת הקשר ההיסטורי המשתף אותם עמה ומחמת אהבת העם לארץ ורצונו להקים את הריסותיה ומחמת מפעלם בארץ, ועתה גם בתוקף ההכרה הבינלאומית. כמו כן מאמינים אנו כי ההרמוניה הלאומית בין היהודים והערבים בארץ ישראל תשמש גורם חיובי רב ערך בתחייתן של הארצות הסמוכות ובהחזרת עטרתן ליושנה.
בתום קריאת המגילה הכריז המלך כי לעולם יעמדו הערבים לצד הצדק. הם התקוממו בטורקים על שום שרצו להגן על זכויותיהם. הערבים מוכנים לקבל את עזרתם של היהודים לתכלית זו.
הוא עצמו לעולם לא יפלה לרעה את היהודים. ולאחר מכן אמר המלך – כשהפשיל את אדרתו הרחבה – כי לבו פתוח ליהודים, וכך יהיו גם בני עמו הוא מוכן למסור אדמה חינם ליהודים ובלבד שייכנסו דרך הדלת ולא יפרצו פרץ בחומה. העתיד יוכיח את כנותו בצורה בולטת ויגלה כי אין ליהודים כל יסוד לפחד מפני הערבים. הודיתי למלך על דבריו המעודדים; לאחר מכן הסתלקה המשלחת, והמלך בעצמו הזמין אותנו לפת ערבית.
לאחר מכן עזבנו לבקר את האמיר [עבדאללה]. ילין ביקש את הוד רוממותו להשתמש בהשפעתו על ערביי ארץ ישראל על מנת להפיג את אי ההבנה ש[בין יהודים לערבים]. האמיר השיב כי בשיחות הקודמות עם מנהיגים ציונים, ובכללם ד"ר ויצמן, כבר הכריז על יחסו הידידותי, אך נדמה לו כי מעשיהם של הציונים מביישים את דיבוריהם. חושש הוא כי לציונים כוונות סתר. עניתי כי אין לציונים כל כוונות סתר. כל משאלתם הייתה לשוב לארץ ישראל ולחדש בה את חייהם הלאומיים מתוך יחס של כבוד לזכויותיהם של הערבים; האמיר עבדאללה שאל: מה היא הצהרת בלפור"? עניתי: "הצהרת בלפור היא הכרה בכמה עובדות היסטוריות. הראשונה היא שהיהודים היו לפנים עם בארץ ישראל; העובדה השנייה היא שהיהודים גורשו מארץ ישראל בכוח הזרוע; העובדה השלישית היא כי מעולם לא איבדו היהודים בכל ימי גלותם את הכרתם הלאומית כלפי ארץ ישראל בתור ביתם הלאומי. הצהרת בלפור מכירה בעובדות האלה וגם בזכויות של היהודים הנובעות מהן".
האמיר אמר שהוא מעריך את חיבת היהודים לארץ ישראל, אך שאל, האין היהודים מסכנים את זכויותיהם הפוליטיות של התושבים? עניתי כי הוויכוחים בקונגרסים הציונים יעידו כי עם כינון זכויותיהם הלאומיות מחדש, רוצים היהודים לא רק לקיים את זכויותיהם של הערבים, אלא גם לעזור להם. אז הכריז האמיר כי אם רק תובטחנה זכויותיהם של הערבים, יקדמו הערבים בברכה את בואם של היהודים לא רק בארץ ישראל אלא גם בארצות הערביות האחרות. הוא עמד על ההכרח לפתור את הקשיים במהירות, מחשש פן תפקע סבלנותם של הערבים. לפני שעזבתי אותו הבעתי את קורת רוחי מנוכחותו של הציר הבריטי באותה שיחה, והוספתי כי ביחסים עם הערבים יתנהגו היהודים תמיד בנאמנות כלפי ממשלת המנדט, ועם זאת נתתי ביטוי לסברתי כי אף ממשלת המנדט חייבת, מצידה, לעשות כפי יכולתה לסייע להסכם כזה. [הדגשות שלי, י"ר]
19 בפברואר 1931:
יצאתי לעבר הירדן יחד עם דוד ילין. זה מכבר רציתי לערוך ביקור נימוסים אצל המלך חוסיין שחזר מגלותו בקפריסין כי זכרתי את הידידות הרבה ואת קבלת הפנים הלבבית שערך לכבודי כשעמדתי בראש משלחת יהודית שיצאה לבקרו ברבת עמון בינואר 1924, כשעדיין היה שליט החיג'אז. באותה הזדמנות נלוו אליי דוד ילין וראש הרבנים יעקב מאיר, וחוסיין נתן לי את מילתו – נשמרה בנאמנות – כי יסרב להיענות לבקשתם של המופתי [אל-חוסייני] ולשאר הקיצונים לפרסם כרוז נגד הציונות ונגד היהודים. הגענו לרבת עמון בשעות בין הערביים, והתאכסנו במלון 'פילדלפיה' שבעליו, ערבי נוצרי, אמר לי כי הוא ראה את עמאן בגידולה מ-10,000 ל-22,000 נפש לאחר המלחמה, ובמשך הזמן הזה גדל הישוב הנוצרי שבעיר מחמש משפחות ל-500 נפש בערך. [הדגשה שלי, י"ר]
תיעוד המפגש עם נכבדים ודיפלומטים ערבים במצרים (1924)
19 במרץ 1924:
סעדתי את ארוחת הצהרים עם חסן סברי ביי בג'זירה. גם הד"ר עבד אל מליק, ציר החיג'אז במצרים, הסב עמי לסעודה. נודע לי שהמצרים עומדים לשגר משלחת לירושלים שתחקור כמה כסף דרוש לתיקון המסגד [מסגד עומר]. הם חושדים בערביי ארץ ישראל שהם מנסים לאסוף כספים למטרות פוליטיות. [הדגשות שלי, י"ר]
20 במרץ:
סעדתי את ארוחת הצהרים בהליופוליס עם נג'יב שוקייר כדי לפגוש את עזיז ביי עלי, מנהיג התנועה הערבית הדמוקרטית ואישיות מופלאה. זהו צ'רקסי מלידה, שהיה בעבר חבר בוועד 'אחדות וקדמה', ולאחר מכן נידון למיתה על ידי אותו הוועד, קיבל חנינה וגורש לטורקיה; הוא ארגן את צבאו הראשון של המלך חוסיין ולאחר מכן הורידו המלך מגדולתו, גורש ממצרים לספרד ורק באחרונה הותר לו לשוב ולחיות בקהיר. כמוסטפא כאמל כן עזיז ביי שהוא חייל בהכשרתו, עושה עלי רושם של אדם בעל אופי מוצק; הוא משכיל, דובר צרפתית וגרמנית באופן שוטף. הוא אומר כי מטרתו להביא את החירות האמיתית לעם הערבי שבקרבתו חי תמיד. אין לו כל טינה כלפי חוסיין ובניו על שזכו בכיסאות מלכות, ובלבד שהערבים יוכלו לפתח את חייהם הלאומיים מתוך חופש גמור. הוא רוצה את המזרח בשביל בני המזרח, והוא מביט על היהודים כעל בני המזרח. חושבני כי הוא אדם שנוכל לעבוד עמו יד ביד. [הדגשות שלי, י"ר]
22 במרץ:
הזמנתי את חסן סברי לארוחת הצהרים יחד עם אלק אלכסנדר ו[מאיר] דיזינגוף. לאחר ארוחת הצהרים הצטרפו אלינו עזיז ביי עלי וסעיד כאמל פחה שכבר הוזכר ברשימותיי כבן ראש ממשלת [טורקיה לשעבר] של עבד אל חמיד. כך נוצרה קבוצה יוצאת דופן, העובדה ששלושת האנשים הללו ממוצא כה שונה, ראויה לציון אך כל המוסלמים והמזרחיים האמיתיים, דיברו בהדגשה רבה על חיבתם לציונות. ולא עוד אלא שהכרזותיהם היו כנות; הם לא התיימרו להציג עצמם כתומכים בציונות בשל "עינינו היפות", אך כל אחד משלושת האנשים הללו, איש איש מסיבתו שלו, הכיר בכך שהתקדמותה של הציונות עשויה להביא לידי התפתחות תרבות מזרחית חדשה. [הדגשות שלי, י"ר]
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.