תלוי איך מספרים

1.

נעלמה, פשוט נעלמה - נזעק המשפט בלבה לפני דלפק הקבלה בתחנת מרחב ירקון. הבת שלי נעלמה והעולם שותק. או ליתר דיוק ממשיך כרגיל. גבר גבוה, רחב כתפיים, בז'קט כחול כהה עמד לפניה והסתיר את היומנאי. אנה לא יכלה להמתין בסבלנות והתקרבה. שירגיש, אין דבר, שיזדרז. שידע שעומדת פה אמא שהבת שלה נעלמה. אי-אפשר היה שלא לשמוע: גם הוא בא לבקש על הבת שלו, "היא תעשה משהו לעצמה," הוא אמר והיא דימתה לשמוע קולות התרסקות. "היא ניסתה להתאבד כבר פעם אחת."

"בת כמה היא?" שאל היומנאי בקול שטוח.

"עשרים ושש." והוא שטח את תמצית קורות חייה הטראומטיים: עברה התקף פסיכוטי, אושפזה בגהה, קיבלה כדורים ושוחררה. הוא שכר לה חדר במקום שבו גרות הרבה בנות כי חשב שלא טוב לה להיות לבד - כך אומר האיש שעכשיו בתו בסכנת חיים, בקול שקט עם רעד בלתי-נשלט מדי פעם. אנה כבר היתה צמודה כמעט אל גבו, חבויה כצל מאחורי מסך ז'קט כחול, אבל האב, מרוכז בסיפור שלו, לא הרגיש שהיא מצותתת.

"היום היא התקשרה," הרחיב האב ככל שהתקרב להווה, "וביקשה את כל החסכונות שלה. רוצה לקנות את 'בית החלוצות', זה השם של הבניין שהיא גרה בו, ולפתוח עסק לתכשיטים עם אחת שגרה בחדר השכן ומוכרת במדרחוב של נחלת בנימין. המוח שלה עף. המצב מסוכן."

"כן, אני מבין," אמר היומנאי בקול יבש. "אבל אני לא יכול לעשות שום דבר כרגע. היא לא קטינה. אולי תפנה אלי את הפסיכיאטר המחוזי. זה החוק. כל עוד היא לא מזיקה לעצמה או לאחרים הידיים שלי קשורות."

"ניסיתי להשיג את הפסיכיאטר המחוזי, אבל הוא בדיוק בחופשה." האבא העביר את משקל גופו מרגל לרגל. "בוא, גם אני הייתי שוטר, אני מכיר את הנהלים, תצא קצת מהריבוע. תנסה לעזור לי."

היומנאי הרים לראשונה את עיניו בשאלה. שוטר? נראה כאילו הוא סורק במוחו את כל מסד הנתונים ומתאמץ לזהות.

"מה השם?"

"ערן אביטל."

"כמה זמן?" התפרצה אנה. מה זה פה עכשיו, אחוות קולגות?

"מה כמה זמן, גברתי, את גם שייכת לתלונה הזאת?"

"כמה זמן צריך להמתין עד שיודעים אם אדם מסוכן לעצמו? כבר ראיתי ילדות כאלה שאיימו להתאבד וגם עשו את זה כי לא התייחסו אליהן ברצינות."

האבא הסתובב אליה כאילו הרגע השתחרר מהקפיץ והפנה אליה מבט אילם אך תובעני.

"ראיתי מישהי עומדת על הגג של בית החלוצות וכולם למטה פוחדים. מישהו עם מגפון ניסה לשכנע אותה מלמטה לא לקפוץ."

"את האמא?" היומנאי שאל. "אני מבקש שתנמיכי את הקול." הוא התרומם ממקום רבצו מאחורי הדלפק הענקי כדי לדבר אליה בגובה שווה.

"שמעת מה שהיא אמרה?" זעק האבא בשקט. "אתה כבר מוציא אליה אנשים?!"

"בוא תחתום לי כאן. וגם כאן."

"ערן אביט---ל," היומנאי חזר אחרי הכתוב בהתפעלות מעצבנת.

"נו באמת," נהם האב המתוח. עדיין בשקט. סוף-סוף הטיפול בו מקבל התייחסות.

"דניאל," אנה הקריאה מהתג שעל חולצתו של היומנאי מבלי להמתין עוד, לאחר ששמעה בקשר שהניידת יצאה לדרך, "אתה יכול לרשום את התלונה שלי עכשיו?"

היומנאי הרים עיניים מבולבל. "אז את לא האמא?"

"אני כן. אני האמא. לא של הבת שלו. יש לי בת שלי. רוני. היא נעלמה. אני צריכה את עזרת המשטרה."

"גיברת, כמה זמן לא היה לך קשר איתה?" היומנאי לא אהב שמתמרנים אותו. וגם לא שפונים אליו בשמו הפרטי.

"היום." היא הסיטה קווצת שיער שהפריעה לה. היא לא אהבה שקוראים לה גברת. בטח לא גיברת.

"לא מספיק זמן, גברתי, את יכולה לפנות רק אחרי ארבעים ושמונה שעות." היומנאי התמקם לו שם למטה, מאחורי הדלפק, שקוע בתוך היומן שלו, ולא הישיר אליה מבט.

"ארבעים ושמונה שעות?! מה אתה מדבר! היא יכולה למות אלף פעם עד אז." אנה רקעה ברגליה בחוסר אונים. פתאום היא התחילה להעביר את השיער שלה משמאל לימין כמו שרוני עושה כשהשיער החלק שלה נופל לה על העיניים. ואחר כך החזירה אותו באותה תנועה מימין לשמאל. השוטר הסתכל עליה במבט פוקר, והיה נדמה כאילו עומד לרשותו טון אחד בלבד. יבש ושטוח. מונוטון. בתחנה היה קר אבל היא נשטפה גל חום ובתי השחי שלה דקרו והחלו להזיע. יותר מכל אלה היא נבהלה ממה ששמעה את עצמה אומרת, וזה רק החריף את צורת הדיבור שלה: "תראה אדוני השוטר דניאל, כל החברים שלה איבדו קשר איתה כבר משלשום, אז זה אומר שארבעים ושמונה השעות שלך כבר עברו."

"גברתי, אני ממליץ לך בחום לפנות מחר, ולהנמיך את הטון."

ערן, הגבר שמיהר לניידת, חזר בריצה כי שכח על הדלפק את הנייד שלו. לפני ששוב יצא הניח יד על כתפה של אנה וכאילו בשרביט קסמים - היא נרגעה מיד. ברור שעצבנות לא תועיל כאן. בצעקות היא רק תגרום לשוטר להתעקש יותר.

"אתה יודע מה?" ריככה את הנימה, "אם אני כבר פה, אולי תהיה מוכן לקחת ממני פרטים, תמלא את הטופס, מחר יום שלישי, יש לי דיון בבית משפט ויהיה לי קשה להגיע לכאן או לבטל שם..." עכשיו רכנה על הדלפק, מועכת עליו את שדיה, והחריץ שביניהם הופנה בחריפות נוקבת אל עיניו: "אם אתה מוכן לעזור לי ולחסוך לי לבוא שוב מחר, אני אהיה אסירת תודה."

עכשיו היומנאי התרצה מיד. איך הנוסחה הזאת תמיד עובדת, אבק של המחשבה הזאת חלף מתחת למצחה של אנה.

"בסדר, 'כנסי לחדר הראשון מימין," אמר. "תכף אשלח אלייך חוקר."

אנה נכנסה לחדר, מתה להדליק סיגריה. מצד אחד, ברור שאסור. מצד שני, כאן כולם במתח, בטח מתחשבים פה באנשים. מצד שלישי, אם הוא לא יגיע מהר תדליק אחת, ומקסימום כשייכנס, אם יתעקש, תכבה. מצד רביעי, החדר קטן ואם הוא לא סובל עשן היא תחנוק אותו והוא ימהר לצאת ולא תהיה לו סבלנות אליה. מצד חמישי, היא הלוא הפסיקה לעשן... היא התאפקה.

החוקר נכנס ושלף טופס רישום פעילות לאיתור נעדר שבראשו סמל משטרת ישראל ואנה הצליחה לקרוא הפוך: תאריך: 25/10/2004. החוקר מילא את הפרטים וסימן בראשו שהוא מוכן.

"המערכת הממוחשבת שלנו נתקעה ואני לא רוצה לעכב אותך לכן נמלא את הטופס הזה ידני," הוא דווקא השתדל לפזר חיוך ידידותי.

היא לא הגיבה.

"שם הנעדרת?"

"רוני שליטא,"

"תיאור?"

"רזה. בלונדינית. שיער חלק ארוך עד המותניים. עיניים כחול כהה. נמשים... איך היא לא קולטת שהיא מלכודת דבש לטפילים," אנה שוב עלתה בטונים.

והחוקר כתב: "בלונדינית, שיער חלק."

"גיל?"

"עשרים ואחת וחצי."

"סימנים מיוחדים? צלקת? נקודת חן?"

"לא... אבל יש לה קעקוע על זרועה השמאלית. משהו יפני. נדמה לי סמל הידידות." היא זכרה איך התפלצה כשרוני קעקעה את עצמה. היא עוד לא בת שש עשרה ועשתה את זה בלי רשות. זה היה הרגע לבחון את הסמכות ההורית שלה, שכמובן נכשלה. ומאז רוני עושה פחות או יותר מה שהיא רוצה עם החיים שלה, משוכנעת שההכוונה של אמא שלה מיותרת. "ו... כתם לידה על פלח הישבן. הימני," החליטה להוסיף, למרות המבוכה.

הוא כתב: "קעקוע על הזרוע השמאלית, כתם לידה על הישבן..."

"תמונה?"

"רגע..." היא חיטטה בתיק ומצאה אחת: רוני על רקע הים, משקפי שמש בהירים, נמשים, שיער בצבע חיטה מתפזר ברוח. השיער הארוך והחלק היה בעצם סימן ההיכר שלה יותר מהקעקוע או מכל סימן אחר. הוא כיכב ברוב התמונות שלה. אנה אהבה את התמונה הזאת במיוחד. היא אהבה את החיוך הקורץ ואת העיניים הטובות, שרק היא יכלה להבחין בהן על אף עדשות המשקפיים החומות שכיסו עליהן.

היא הכתיבה: "עיניים כחולות."

"את יכולה לשער מה הסיבה להיעלמות שלה? רבתן?"

"היחסים בינינו אחלה." - ברצינות? אחלה? למה בחרת להשתמש בביטוי הכל כך לא שלך הזה? מה את מנסה להוכיח בזה?

"אבא בתמונה?" החוקר חקר.

"אבא בתמונה הרחוקה. הוא חי בלוס-אנג'לס. היא גרה שם שנתיים איתו ועם האח שלה הבכור ולאחרונה חזרה."

"אז אולי היה לה קשה להיקלט פה והיא החליטה לחזור אליו לשם?"

"מה פתאום. אני ביחסים סבירים עם האבא שלה והוא היה משתף אותי בדבר כל כך לא מתוכנן. ואם לא הוא - אז הבן שלי, שהוא ביחסים מצוינים עם כולנו."

"היא גרה איתך?" ניסה מזווית חדשה.

"היא נחתה אצלי ובימים הראשונים כן, ואז שכרתי לה דירה בקינג ג'ורג' קרוב לאלנבי. הנה, רשמתי לך את הכתובת שלה ועוד פרטים בצורה מסודרת." דירה? באמת את קוראת לחנות ששכרת לה דירה? היא לא הצליחה להביא את עצמה לידי כך שתציף את הנקודה הזאת בקול רם. נקודה חשובה, היא ידעה, ואז סילקה את הנקודה מעל צג הראייה שלה.

"גרה לבדה. קינג ג'ורג'," כתב.

"ולא בגלל שרבתן?" החוקר שאל שוב. למה הוא חופר? הוא מרגיש שזו נקודת החולשה שלה?

"לא לא לא." הטון שלה הגיע לדציבלים של צעקה. "רבנו המון לפני שהיא נסעה לארצות הברית ולכן כשהיא חזרה נזהרנו." והיא דימתה את עצמה באותו הרגע למי שנשכב על פתחו של בור עמוק עם כל הגוף, ושתי ידיה ושתי רגליה נאחזות בקושי בשוליו.

"ברקע - ויכוחים עם האמא," כתב.

"נו באמת, הרגע הסברתי לך שהוויכוחים הסתיימו לפני שנתיים. עוד בגיל ההתבגרות. בחייך, אל תבנה גרסה." זה היה לקוח היישר מז'רגון בית המשפט. וגם על כך היא נזפה בעצמה.

"רקע פלילי?"

"נראה לך! אנחנו מדברים על ציפור, אפרוח. כשהיתה קטנה קראתי לה טוויטי, בגלל הפלומה הצהובה והלחיים התפוחות. לא, היא עדינה כזאת. כנרית..."

"סליחה אבל אני חייב לשאול... רקע פסיכיאטרי?"

"חס וחלילה..."

"סמים?"

"אלוהים ישמור, לא!"

"השאירה מכתב?"

"לא!" אנה החלה לגלות סימני עצבנות. פתאום ההיעדרות הזמנית התממשה כאפשרות קבועה.

"כתובת מייל?"

"יש, הכול כתוב בדף שנתתי לך."

"חברים טובים?"

"בשפע. אבל אם הם היו יודעים משהו הם היו אומרים לי."

הוא הביט בה במבט שלא מצא חן בעיניה.

"שמות?"

אנה מסרה שמות ומספרי טלפון של נטע, אייל ועוד כמה חברים מהמעגל הראשון והשני, והתבקשה לחתום על אישור לפרסם מודעה.

"אני יכולה לשאול גם?" ביקשה כשחשה שהתשאול מגיע לסיומו.

החוקר הרים מבט שואל.

"למה כתוב לך בטופס 'בדיקה במוסדות'?" שאלה.

"אם נפנה לבתי חולים, למשל, אני אציין את זה בטופס לשם מעקב. את תקבלי ממני עדכונים שוטפים. אני קובי שרון. הנה הכרטיס שלי. תני לי את הנייד שלך, ואני אהיה איתך בקשר."

"אני כל כך מודה לך," אנה אמרה בחום.

"בכל אופן, רק מחר בערב יתחילו חיפושים אחרי הבת שלך, גברת שליטא. אני מאחל לך שעד אז תמצאי אותה."

מלחציים לפתו את הרקות שלה משני הצדדים. בחיים שלה היא לא ביקרה בתחנת משטרה. עצם העובדה שהגישה תלונה נראה לה כאיום על עצמה. בהתחלה רצתה להגיש תלונה על אוזלת ידה של המשטרה אבל תלונה כזאת לא היתה מקדמת אותה. הכול הודות לאב האומלל ההוא שנגע בכתפה נגיעה אחת...

"אם היא תחזור צלצלי ועדכני..." שמעה את היומנאי קורא אחריה. מה שהגניב ללבה את החשד שלא יעשו שום דבר למען הילדה שלה אם היא לא תשכור חדר בתחנת המשטרה.

הערב כבר העמיק והכחיל והעולם החל להחשיך. אנה היתה בגופייה ופלומת שערה על העורף ועל הזרועות סמרה מצינה של ערב סתיו. היא לא מצאה מונית והתחילה ללכת ברגל. החושך ירד בבת אחת. עם הכחול של הערב אובד ההולך בו בתוך הזמן. בפעם הבאה ששמה לב למתרחש מחוצה לה הצבעוניות של הרחובות היטשטשה והכול הפך עיסה כחולה כהה. היא הרימה עיניים לשמים. זה היה הרגע ביממה שיכלה להגיד שלצבע יש עומק. הטורקיז הכהה של השמים, כחול נייבי בשוליים ושחור במרחקים, הרטיט את לבה. אבל היא מיהרה לחזור לקרקע.

אחלה? מה פתאום אמרת אחלה? איזו בחירה דבילית של מילים. פתאום צפה ועלתה בעיני רוחה תמונה: רוני עולה נסערת ודומעת ופורצת בסערה הביתה. מה קרה? בכניסה לבניין עמד גבר מבוגר, עם הפנים לקיר, יד ימין על הקיר, הפנים עליו וגבו רועד. בוכה. ברגע הראשון לבה של רוני עצר מלכת. היא חשבה שזה אבא שלה. אמא, חשבתי שזה אבא. בוכה. בחיים שלי לא ראיתי גבר מבוגר בוכה. רק ילדים. ופתאום אבא בוכה. אבל הדלקתי את האור וחקרתי את הגב וזה לא היה אבא. זר עמד בחדר המדרגות ובכה. הוא הסתובב אלי, אולי בגלל שהדלקתי את האור וחשפתי את גוש גופו הלבוש שחורים מתוך החושך וראיתי אותו נשען על הקיר. הסתכלתי עליו. הוא אמר: רוצה לדעת למה אני בוכה? בואי שבי לידי. והתיישב על המדרגות. אני נבהלתי. עקפתי אותו בלי להגיד מילה ונתתי טיסה במדרגות עד הנה. חשבת שהוא סוטה? בגלל זה פחדת? גם. זר. בוכה. מבוגר. אבל אולי לא זו הסיבה. אולי ברחתי כי פחדתי ממה שהיה לו להגיד לי. אולי פחדתי לשמוע למה הוא בכה. אנה ניגשה אליה בזרועות פתוחות ועטפה אותה בחיבוק שנמשך ונמשך ונמשך. ועכשיו היא זכרה את הריח האפרוחי שעלה מהעורף של בתה, וגם כמה אנחות פינוק שהשמיעה, חבוקה ומוגנת בין זרועותיה.

היא חשבה שהסיבה נעוצה באביה. שלא יכולה היתה להישאר איתו ולו למענה. ולא יכולה היתה להביא גבר אחר שישמש לה משענת. אנה התייסרה ומיד פצחה בסדרת ההלקאה העצמית הרגילה שלה: היא יודעת יפה מאוד למה היא עזבה אותה כשהיתה בת שמונה-עשרה וצמרמורת עברה לה בגב כשנזכרה איך היא חפרה לה בלי סוף על זה שהיא לא מסדרת את החדר שלה, שהיא משאירה כלים בכיור... כאילו, איזו ילדה מתבגרת מסדרת את החדר שלה? היא זכרה מה הרגישה כשהסתכלה עליה, על החזה הצעיר והחצוף, בייחוד בדקות הבודדות שהסכימה להסתכל על עצמה באותו בוקר במראה וראתה את השפעות חוק המשיכה על הצמד שלה. והחבר המחוצ'קן של רוני, שבלי לבקש רשות בכלל התחיל לגור בבית שלהן, בבית ש-ל-ה! והיה צריך להתחשב בו בבוקר בשירותים היחידים שהיו בדירה, בזמני המקלחת ובתדירות המים החמים. והלילות האלה, כשנאלצה לשמוע את הבת הקטנה שלה משמיעה גניחות עונג, עונג שלה לא היה לעצמה מאז הגירושים, אז פלא שהיא נטפלה לבלגן בחדר שלה עד שלא יכלה יותר והניחה לאיזה מחזר סתמי לגור איתה. בדירה הקטנטנה, בת שני החדרים, סלון ומטבח גרו שני הזוגות. בכל חדר שינה נשמעו גניחות וקולות צחוק וריצות למקלחת ורק המטבח עמד מיותם וחסר חיים. איש לא בישל בו וכוסות הקפה נערמו בצד פירורי לחם וקופסאות פלסטיק ריקות עם שיירי גבינה או חומוס ואף אחת מהן לא טרחה לזרוק לפח. ואז זה הרגיז אותה עוד יותר. "משפחה זה לא מוסד דמוקרטי!" היתה אנה נובחת על רוני. "אני המפרנסת ואת הילדה. התפקיד שלך זה ללמוד בבית ספר ולנקות אחרייך." ועוד הוסיפה שמן למדורה מדי פעם: "למה האח שלך ידע לשמור על ניקיון כשגר בבית? והוא עוד גר במרפסת, בתנאים יותר קשים משלך." ורוני היתה מתעצבנת עוד יותר ולא יודעת על מה ולמה נובחים עליה ולא הסכימה להיכנע.

בוקר אחד לחוץ במיוחד אנה מיהרה להתקלח כדי לא לאחר לפגישה במשרד. בדיוק סגרה את ברז המים, הסיטה את וילון האמבטיה כשהחבר של הבת שלה נכנס. היא תלשה במהירות שיא את המגבת מהקולב ומיהרה להתעטף. אחר כך הריצה במוחה את הרף הזמן הזה בניסיון להבין מה הוא הספיק לראות. היא סבלה מהאפשרות שהוא הספיק לערוך השוואה בין הציצי שלה לזה של בתה. היא העריצה את עצמה שלא אמרה לו כלום. רק הרגה אותו במבטה. לאחר שהפגישה שלה הסתיימה היא חייגה אל הבת שלה וצווחה עליה: עוד היום תעיפי את החבר הזה שלך מהבית שלי. רוני צייתה הפעם, אבל בלב כבר תכננה כנראה את מסלול הבריחה.

הן ניסו לשפר את היחסים. כן, הן ניסו. היה להן קטע של התכתבות על דלת המקרר:

"בובה, חזרת? רעבה? יש ביצים טובות מאוד במקרר." תלתה את הפתק, חייכה לעצמה והלכה לעבודה. כשחזרה הביתה, רוני שוב יצאה אבל השאירה פתק משלה: "אימוש, תודה על הביצים שהטלת לי. נסי בפעם הבאה סתם לבשל." אבל אז הן התחרו ביניהן מי כותבת יותר מצחיק ולכל אחת מהן היה נדמה שהשנייה מנצחת. מה פתאום את בתחרות עם הבת שלך? איזו אמא מקנאה בילדתה? לאנה לא היה מושג שבעיני רוני היא האישה המושלמת והכי יפה בעולם. אי אפשר להגיד את זה סתם. איך יודעים שלא היה כך? מה עשתה רוני להראות שכך חשבה ושאמה לא ידעה? אז הן נלחמו. רוני נלחמה להפגין את הנשיות שלה ואנה נלחמה כדי לדכא אותה. מראה מראה שעל הקיר מי הכי יפה בעיר. בסוף רוני נשברה ועזבה, חצתה את האוקיינוס והתרחקה עד לחוף המערבי להתנחם אצל אבא שלה.

"עכשיו כששני הגוזלים שלך עפו מהקן מה שאת צריכה זה למצוא לעצמך אהבה. עכשיו את יכולה לטפל בעצמך," אמרה לה נועה, חברתה הטובה ביותר. נועה עצמה לא חיה בעולם הזה בלי בן זוג ולו גם יום אחד. כך זה היה כבר מימי בית הספר.

במשך חודשים התבוססה אנה בבדידות. עיכלה את הרעיון. פעם שתיהן נכנסו לאתר היכרויות, נרשמו, שילמו וברחו מיד. אחר כך הסכימה לרעיון של נועה והן הפיצו בין כל החברות והחברים שאנה פנויה והיא מוכנה לשידוך וסומכת עליהם שיבחרו נכון. לקחו אותה למסעדות עם זוגות נשואים ותמיד היה שם עוד איזה גבר מזדקן שהיה קבלן מפואר או שופט בדימוס ואת כולם פסלה. זה בגלל הכרס, זה בגלל הקרחת. נועה הסבירה לה שהיא לא משלימה עם זה, ואם היא תתכוון באמת בן הזוג הראוי בוא יבוא.

ובדיוק כשהלב שלה היה מוכן רוני החליטה לחזור. אחרי הג'ט לג, הן ניהלו שיחה בוגרת והחליטו שאחרי שתיקנו את יחסיהן בטלפונים ובמיילים והזמן שעבר, שעכשיו הן אוהבות זו את זו, מה עוד שרוני גרה כבר בדירה משל עצמה בלוס-אנג'לס, ולאור העובדה שכבר מלאו לה עשרים ואחת שנה לפני חודשים אחדים, הן צריכות לגור בנפרד. חשבון נפש מר בחודשים של בדידות הציף אצל אנה את התובנה הזאת אל קדמת התודעה. ורוני הסכימה. אולי מפני שלא חשבה על זה הרבה, אולי מפני שזכרה שקודם זה לא צלח, שהיא גדולה מדי ואולי לא היה לה נעים סתם להתפנק.

ולכן אנה הרגישה חופשייה עם רוני וגם דיברה על עצמה כאישה שרוצה אהבה ורוצה פרטיות והיה נדמה לה שבזכות הכנות שלה הדברים התקבלו בהבנה. היא קיוותה שהן עברו לשלב של שתי נשים חברות שתומכות זו בזו בקרבה אמיתית ולא כחובה. לכן כל כך מוזר היה לה שדווקא עכשיו רוני נעלמה מבלי לומר לה דבר.

רגליה נשאו אותה למקום האחרון שבו ראתה את רוני, לדירה שלה, שהיתה בעצם חנות שנסגרה כמו חנות ישנה עם תריס ברזל שירד מלמעלה למטה וכיסה על חלון הראווה והדלת. אנה עמדה ובהתה בחנות הנעולה במנעולי ברזל מסורבלים המחברים את התריס עם המדרכה, שהיו עתה מוברחים, ובשלט "תכשיטי עדית" שמעל לחנות שהוסבה לדירה. בקושי אפשר היה לזהות את האותיות הדהויות, שלט שעדיין היה תלוי כמו כרכוב מעל לתריס.

היא זכרה איך התווכחה עם המתווכת, שנראתה לה בדיחה עלובה: שיער קש מנופח סטייל שנות השישים. חזה ע-נ-ק. חולצה ירוק בקבוק, סומק ורדרד, עיפרון שחור מחוק ומצטבר בקצות העיניים מבפנים. מבטא רומני חריף.

"הרי אין לה שום דברי ערך, אולי המחשב, בגלל התכנים שבו, לא בגלל שהוא שווה. מה מועילים המנעולים האלה כשהיא בפנים?" אמרה לה אנה, "וגם הסגירה הזאת של התריס..." אמנם חשמלית, אבל הן מדדו: לקח להגיף אותו יותר משתי דקות.

"את יודעת מה עלול לקרות בשתיים וחצי דקות?!" נבחה אנה על המתווכת.

"יהיה בסדר, אמא של רוני, יהיה בסדר," חייכה המתווכת חיוך מלא שיניים צהבהבות, מפורכסת כמו מלכת היופי של רחוב בעלי מלאכה. "זה מנוע קטן אבל זה לא קפיצי, בקפיצי היא היתה צריכה להניף את התריס או למשוך אותו בכוח והיא כזאת עדינה."

"זו לא סביבה טובה, ועוד לגור כאן לבד," אנה מלמלה. "נגיד שייטפל אליה גבר והיא תרצה לברוח הביתה, ונניח שהיא תספיק לפניו, החלון ראווה מזכוכית ועד שהתריס הזה ירד..."

"אמא, את חיה בסרטים," רוני התערבה. "אני רוצה לגור הכי קרוב לשינקין. זה הרחוב שכל החברים שלי גרים בו או חולמים לגור בו."

"כן, אבל זה לא שינקין." אנה התמרמרה.

"בסדר, שינקין אני לא יכולה להרשות לעצמי. זה נהיה רחוב יקר לאללה. אז אני ממש קרובה לצומת פה, של אלנבי ושינקין עם קינג ג'ורג'. ואני גם שני מטר מדיזנגוף סנטר," אמרה והניפה את השיער בתנועה סיבובית ביד ימין על הראש משמאל. "בדיוק פה אני אוהבת לחיות."

עכשיו היו עיניה של אנה ממוסמרות לשני המנעולים הזקנים מברזל שהיו שכובים בעצלתיים על המדרכה. התריס היה צבוע לבן אבל מנומר כתמים כהים של מתכת במקומות שהצבע דהה. כל הסביבה נראתה כל כך זקנה. לך תבין את הצעירים האלה. עד לא מזמן זה היה אזור של עסקים זעירים, אזור מסחרי, רעש מנועים, צפירות, צעקות, מוזיקת מסיבות, ציפורים, רעש טורבו כל היום וכל הלילה. לאט-לאט נבטו בתי קפה ומסעדות אופנתיות ועכשיו הם רוצים לגור דווקא פה. בערפיח. במקום קשוח ומלוכלך על יד שוק הכרמל. בין ציורי גרפיטי, חלונות ראווה עם מכנסי עור, בית קפה אואזיס, מועדון חשפנות גוגו: "מועדון חברים. מותנה בבדיקה ביטחונית". אנה דמיינה מיד את כל המריבות שמתפתחות בפתח עם בלייני המקום שמשפיל אותם בבדיקה. בפתח המועדון - חנות כפכפים. אנה התקדמה לאלנבי וכמו ילדה אבודה קראה את כל השלטים עד ל: "טמפטיישן בָּר וחשפנות".

פעם ראשונה שהיא מטיילת ברחוב הזה העמוס חנויות, מסעדות, בתי קפה, קיוסקים, מכוניות, אנשים - וכל אלה לא עניינו אותה. הפעם העסיקו אותה כניסות צדדיות, מגורים בתת-תנאים מעל לחנויות. חדרי מדרגות אפלים. הפעם התעניינה בכל מה שקורה בעורף הרחוב ולא שמה לב לכל הצבעים, הקולות, הריחות, שלל הגירויים והתנועה המתחוללים בכביש ובצדיו. היא ניסתה להציץ אל תת-ההכרה של העיר. להקשיב לכל רחש: אולי העיר תפלוט משהו. היא יודעת שיש לה ילדה עצמאית, בטוחה בעצמה, שאפשר לסמוך עליה. ככל הנראה הסתלקה מרצונה החופשי, אולי בגללה. אולי עברה לגור אצל חברים, אולי יצאה מחוץ לעיר, אולי נסעה לסיני, לגליל. אבל היא מוכרחה לדעת איפה היא. רק לדעת. היא תעמיד פנים שלא נודע לה. אבל היא לא יכולה לשבת בשקט ולהניח לזמן לעבור. אילו רק הודיעו לה הודעה קצרה מאמריקה. שהיא אצל אבא שלה או אצל אחיה.

אנה פתחה שער ברזל קטן של אחד הבתים ברחוב אלנבי, התקרבה אל דלת כניסה וראתה שהיא חדישה ונעולה. לצדה אינטרקום ותיבות דואר. אנשים יודעים שמסוכן לגור פה והם מגִנים על עצמם, חשבה. לא כמו שרוני גרה. איך הסכימה להפקיר את הבת שלה. היא ניסתה להציץ מבעד לזכוכית המשוריינת וגילתה שאפילו תלו תמונות ממוסגרות על הקירות במעלה המדרגות. אנשים גרים פה. היא התחילה להאמין שזה אפשרי. חזרה אחורה, הרימה את הראש, כן, היו עוד שתי קומות מעל לחנויות. בגלל שהרחוב צבוע ומקושט בשלטי ניאון צבעוניים סביב החנויות ובגלל כל הרחש-בחש סביבן, היא מעולם לא הרימה את הראש לראות מה נעשה למעלה. שתי הקומות היו עדויות טיח שפריץ בצבע בז' וכל התריסים מפויחים, מיושנים וסגורים. חלק מהדירות נראו נטושות ותריסים היו תלויים עליהן באלכסון, שבורים, כך שברור שיצאו מכלל שימוש. על יד "עיצוב בגדי עור מקבלים תיקונים" כבר צץ רחוב ביאליק ועל הפינה בתים נטושים עם גרפיטי. שמלות ערב מבדים נוזלים ונצנצים בשלוש מאות שקל. לקים בחמישה שקלים.

נכנסה לחצרות אחוריות: מצבורים של ארגזי שתייה עם בקבוקים ריקים, שברי ריהוט ושקיות זבל שחורות. היא מיהרה לחזור לחזית הרחוב. שקיות זבל שחורות, כמו בסרטים. ולמרות כל מה שעבר לה בראש היא טאטאה את המראות וניסתה להתעשת.

מאחורי "שאול מרפדייה" היא הציצה לתוך שביל שהיה מעט יותר רחב מקודמיו והוביל לאחורי החנויות. הנה היא! נצעקה צעקה בלבה שניתר פרא. פתאום היא ראתה אותה: שיער המשי שלה התנפנף. אי-אפשר היה לראות את הפנים, על אף שעמדה בפרופיל, נשענת אל הקיר והגבר שמולה התכופף אליה עם כל הרסטות שלו. היה ביניהם דיאלוג עצבני מלווה בתנועות ידיים גדולות ומהירות. רוני בכתה. אנה רצתה להתפרץ אבל התאפקה. היא לא רצתה לבייש את בתה שתקועה עכשיו בלב לבה של מריבה מרה.

היא התאמצה לקלוט את הקולות, להבין משהו מבעד ליפחות הבכי שנשמעו עד לרחוב. הביטה בהם ממוקדת והלכה והתקרבה אליהם, שקועים בעצמם ובמריבה שלהם. היא תישאר פה עד הסוף ואם יהיה צורך - היא פה לחבק ולנגב את הדמעות לבת שלה. נשגב מבינתה איך נסיכה יפה כזאת לא נישאת על כפות הגברים. רק בסתר לבה זכרה את המריבות המרות בין שתיהן. היא ידעה שהבת שלה יכולה להיות קשה ולמרר את החיים לעצמה ולגבר שלה. אבל מה זה משנה עכשיו. ברור שהיא לטובתה ורק לטובתה. בא לה להרוג את הבחור הזה. מצד שני, יש משהו מרגיע במחשבה שמכל הפחדים שלה, כל מה שקרה לבת שלה זה מריבה עם חבר. והיא זכרה אסופה של מריבות מפוארות שרוני היתה עדה להן, בינה ובין אבא שלה. המדיניות היתה שלילדים מותר לראות את ההורים רבים, זה מחזק את האמון פחות או יותר ומעצב את התייחסותם אל ההורים כבני אדם. רק אנה ידעה שכל התיאוריה הזאת נבעה מהעובדה שהיא לא עשתה חשבון לאף אחד כשהיא התעצבנה. אפילו לא לטובת הילדים.

פתאום נחרדה למחשבה מה אחרים רואים: אמא עוקבת אחרי הבת שלה. כל הרחוב רואה אותה מאחור, מציצה בצורה הכי גלויה לפרטיות של זוג במריבה. אנה פנתה במבוכה אל הרחוב, הביטה באנשים ודי מהר גילתה שעולם כמנהגו נוהג: כל אחד בענייניו ואף אחד לא שם לב אליה, עטופה במעיל הערב המתכהה. היא חיכתה שהמריבה תיגמר והיא תוכל לחבק את בתה ולקחת אותה הביתה, נשבעת שעכשיו היא תדע להסתדר איתה בדירה הקטנה ולא תציק לה ותיתן לה את הספייס שלה. מבטיחה לעצמה ולאלוהים שמעכשיו תהיה אמא טובה.

פתאום המריבה נגמרה: הבת שלה רצה אל עבר הרחוב הסואן. היא חלפה על פניה של אנה בלי לומר מילה, בלי להתייחס אליה. בעצם בלי לזהות אותה. זו לא היתה רוני.

אנה חזרה ועמדה מול התריס המנומר-לבן המוגף של חדרה הנטוש של רוני. לא היתה לה סיבה להתקרב או לגעת או לראות מקרוב. מה, למשש את המנעולים כדי להיות בטוחה שלא השתנה כאן כלום? היא עמדה שם דקות ארוכות עד שהבינה בחוש שאם לא תתנתק משם, המחשבות האסוניות לא ירפו ממנה. היה לה באז באוזניים וסחרחורת קלה כאילו היתה פיסת ברזל בתוך שדה מגנטי. בכוח משכה את עצמה משם והצליחה להתנתק. הבאז עבר. הסחרחורת נחלשה והיא המשיכה במורד הרחוב, חצתה את הכביש, חלפה על פני גן מאיר וזכרה שהיתה שם עם ילדיה הקטנים בגן השעשועים. כל זיכרון שקשור בילדים שלה קיבל צבע חריף וחי. כמעט רצתה ללטף את גזעי השקמים העתיקים או להתנדנד על שורשי האוויר שלהם. התמונה המטורפת הזאת שעשעה אותה מעט. פשוט לחזור להיות הילדה הקטנה מלפני שהיו לה ילדים, ג'יין על העצים. לשחק ולהשתובב ללא שום זמזום באוזן. משחלפה על פני שורת העצים מצאה את עצמה על יד "בית החלוצות". שום חלוצות כבר לא נותרו בו. כשהיתה חיילת שימש בניין מגורים לחיילות ששירתו בתל אביב ובאו מרחוק. היא נזכרה איך היתה באה לכאן לבקר את נועה, כשהן שירתו בצבא, ולקחת אותה משם לסרט או לבית קפה. היא התל אביבית. מדריכת תיירים לשני רחובות וחצי בלב תל אביב. אבל גם זה כבר מזמן לא. ובכל זאת הרעיון המקורי נותר - לעזור לנשים צעירות או לעולות חדשות להיקלט בעיר. על החזית עוד אפשר היה לראות את הכתובת באותיות מתכת: "בית ליגת נשים למען ישראל. הוקם על ידי מוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל".

זה היה בניין מוארך שגבו פנה אל גן מאיר ופניו אל הרחוב השוקק. כשהגיעה, התגודדו כמה אנשים לפני הבניין. אמרו שמישהי איימה באותו הרגע להתאבד, אבל שום צעירה לא נראתה על הגג. אנה נכנסה פנימה, בלי להסביר לעצמה למה. מהלובי התפתלו מדרגות לקומה הבאה אבל מה שהיא לא זכרה זה שבקצהו השני של הבניין התפתלו מדרגות מקבילות, עובדה שהתגלתה כמכרעת. למה אמרה בתחנת המשטרה שראתה מישהי מנסה לקפוץ מהגג? ממתי היא ממציאה דברים? הלוא היא לא מעורכי הדין האלה... פשוט רצתה לעזור לאבא ההוא. והלוא זה מה שהוא סיפר, שהיא כבר עשתה את זה פעם. לא מגיע לו לפחד עכשיו. עדיף היה לשפר קצת את העובדות, להקצין את הסיפור כדי למנוע דבר כזה. והנה מה שהוא פחד ממנו ושהיא ניסחה בהגזמה לא היה רחוק מהאמת. מתברר שרק הקדימה מעט את האירועים, כי בקומה השנייה היא פגשה את ערן עם קבוצת גברים ונשים ושמעה אותו אומר להם: "סרקנו את כל הקומה, עכשיו אני צריך אנשים שילכו לקצה השני ויסרקו את המדרגות ההן. אני אמשיך עם קבוצה אחרת מפה. ככה נסרוק את הקומה השנייה ואם לא נמצא אותה - נעלה אל השלישית."

אנה ראתה אותו הפעם מלפנים: עיניים חומות מכווצות שהתקמטו בזוויות לצורת זנב דג. שפתיים צרות שנפרשו לרוחב בקו מרוסק ועקבות קלים של מחלת האבעבועות על עור הלחיים.

ערן הבחין באנה בעודו מפקד על האירוע ומחלק הוראות לקבוצת המתנדבים. הוא סימן בראשו, מזמין, והיא צייתה והצטרפה לחוליה המתרחקת למדרגות שבקצה השני של הבניין. הקבוצה שלה מנתה חמישה אנשים. הם סרקו את כל הקומה, נפגשו במרכזה עם הקבוצה שבראשה הלך ערן, ונפגשו שוב לתדרוך שלו. היא הרגישה שהיא תורמת משהו בחיפוש אחר הילדה, אפילו אם היא בתו של מישהו אחר. עצם הפעילות הזאת שיככה לרגעים את החרדה שלה.

אנה תהתה מה קרה בשעה שחלפה מאז שערן יצא מתחנת המשטרה והגיע לשם לפניה. מישהי מהצופים בחוץ אמרה לה שבמשך דקות ארוכות הוא ניסה לדבר עם הבת שלו מלמטה במאמץ לשכנע אותה או כדי להרוויח זמן. כשראה שהניידת לא מגיעה, החליט להיכנס בעצמו. מאותו הרגע הבת שלו נעלמה. אמרו שהיא מתחבאת או בתוך הבניין או בקרבת מקום.

ערן אמר: "אוקיי, נסרוק עוד קומה ואם לא נמצא אותה, נחפש בגן. היא יחפה כך שהיא לא יכולה להתרחק מאוד."

ושוב התפצלו. בקומה השלישית, בשירותים הקרובים לגרם המדרגות שאנה נשלחה אליו, הסתתרה הבת וכשהבינה שעלו עליה, הסתגרה באחד התאים של בית השימוש וצעקה:

"תסתלקו מפה. יש מאחורי חלון, אם תתקרבו אני קופצת." החלון היה מספיק רחב כדי שאדם יוכל לעבור דרכו. זה לא נשמע איום סרק.

"מלי זה אני, אבא שלך," ערן אמר וניסה לייצב את קולו ולדבר בשקט בטון נמוך.

"הבאת לי את הכסף? טוב מאוד," קראה בקול פראי מתלהט. "אני צריכה אותו. אני הולכת להקים ליגת נשים ואנחנו נמכור תכשיטים בנחלת בנימין."

זו היתה שורה של חמישה בתי שימוש צמודים ומחולקים במחיצות לתאים, וכמו בשירותים ציבוריים המחיצות לא הגיעו עד לתקרה והותירו חלל שנותר פתוח ומאוורר.

"מלי, אני בא לקחת אותך," קרא ערן לתוך חדר השירותים.

ראשה הציץ מאחד התאים והיא איימה:

"הורדתי חולצה. אני עירומה, מה תעשה? אתה לא יכול לפתוח עכשיו. תשאיר את הכסף על המיטה שלי ותעזוב." היא פשטה ידיים וכתפיים חשופות מעל דלת בית השימוש כאילו תלויה על בתי השחי שלה.

"מלי, אני רוצה לדבר איתך. רק נדבר," הוא אמר מעבר לדלת.

"לא, אתה רוצה לקחת אותי מפה. אני לא מוכנה. אני אקפוץ עירומה וכולם יראו וזה יהיה לך בושה," היא צעקה. "שלא תגיד שלא הזהרתי אותך."

אנה שמעה את הקולות בבירור. היא ישבה על המדרגות העליונות והציצה פנימה. לא מעזה להתקרב. פוחדת מכל זה. היא הביטה כה וכה ולפתע נדהמה: ממקומה הצליחה לראות את הראי שמעל לכיור בחדר השירותים, כיוון שהדלת הראשית נותרה פתוחה לרווחה. אנה קלטה את הפנים הסמוקות של מלי ואת הידיים המושטות לפנים. פתאום התלונה המילולית במשטרה קיבלה גוף ופנים. אנה ראתה אף קטן ושיער ערמוני שהיה עכשיו אוסף אניצים פרועים. פרחי כתמים אדומים לבלבו על הלחיים והצוואר שלה.

סוף-סוף הגיעו שוטרת ושוטר. הם נעמדו על יד ערן. מכשיר הקשר שעל השוטרת הטריף את מלי.

"מה אני, פושעת?! עשיתי משהו רע?" היא צעקה מבועתת. "מה הבאת לי משטרה?! מה הבאת עלי את כל החברים שלך!" נשפה כמו דרקון.

"מלי, בואי תצאי," ניסתה השוטרת, ואנה ראתה את הכול משתקף במראה המלבנית, שרק היה חסר לה שלט-רחוק ועוד ערוצים. לרגע חשבה להתקרב בעצמה, לספר למלי על הבת שלה. להגיד לה שהיא לא היחידה שכועסת אבל התאפקה.

"תעופו לי מהעיניים, הבנת את זה? משטרה?! מה עשיתי לך בכלל? אני רק עושה פה טוב לאנשים," התרתחה מלי.

"אנחנו יודעים, מלי. לא נעשה לך כלום ולא עשית שום דבר רע. אנחנו רק רוצים לוודא שלא תקפצי משום חלון וזהו, תכף הולכים," עכשיו ניסה השוטר.

"אתה משקר!" היא נשפה. "אתם תיקחו אותי לתחנת משטרה. מכירה אתכם. ראיתי את הניידת למטה. אתם תיקחו אותי מפה, בשביל מה הבאתם ניידת אם לא בשביל זה."

הלב של אנה הלם, הרקות שלה פעפעו, הראש שלה עמד להתפוצץ. כל מה שקרה היום, קרה לראשונה בחייה. אבל כל האירועים האלה לא היו אלא הקדמה למה שעמד להתרחש: למלי נמאס מכל הקשקושים של השוטרים. היא הכניסה את זרועותיה אל תוך התא, אחרי שהוכיחה שהיא עירומה, עזבה את העמדה שלה על מכסה השירותים שאפשרה לה להציץ מעל הדלת, ואיש לא ידע אם פנתה אל החלון. ערן לא יכול היה לחכות יותר. הוא לא סמך על הטיפול הנרפה של השוטרים. הוא נכנס לתא בית השימוש הסמוך לזה של בתו, וטיפס על המחיצה שבין שני בתי השימוש. זה היה בלתי-נתפס אבל אנה ראתה את כל המתרחש במראה: ערן העביר רגל אחת, כל הגוף שלו התנדנד מעל המחיצה הדקה. יד אחת שלו נוחתת על זרועה של בתו. כמו צבת ברזל. היא מושיטה אליו ידיים ותולשת את משקפי הראייה התלויים על צווארו ברצועה דקה. הוא תופס בידה כדי למנוע את זה. היא צועקת, "אתה לא תעז לעשות לי את זה," ערן מעביר את הרגל השנייה מעל המחיצה, וידו השנייה נוחתת כצבת פלדה על כתפה של בתו. הוא גולש לעברה מלמעלה ושובה אותה, כאילו תפס מחבל. הוא נכנס פנימה ולרגע הם נעלמו מהמראה. חבויים מעיני כל בתא השירותים. נשמעו קולות כבושים, נאקות, אולי גם שלו. כעבור רגע דלת תאה נפתחה מבפנים, והוא הוציא אותה לפניו כשהוא מצמיד את גבה אליו וידיה מצולבות על בטנה. ידיו עוטפות את גופה ואוזקות את ידיה. הם נדחקו מבעד לדלת החוצה. השוטרת זורקת עליה איזה ז'קט, לא ברור של מי, להסתיר לה את הציצי.

"הוא מנע אסון," דיווחה השוטרת בקשר. "ברור. כן, המפקד. אנחנו לא היינו עושים את זה. כן. היא בדרך לניידת."

"סעו לגהה," נשמעה הוראה בקשר.

אנה ניסתה לעכל את מה שראתה. רגשות מעורבים התעוררו בה כאילו קבוצת אצנים זינקה לריצת שישים מטר בתחרות על לבה. היא היתה מבועתת, היא נמלאה חמלה, היא אהבה את האבהות המסורה שלו, הזדעזעה מהאלימות שלו. האדרנלין הציף אותה מהתרגשות של מבצע משטרתי שכמוהו ראתה רק בסרטים, מעולם לא בין אב לבתו, תמיד בין השוטר הטוב והפושע הרע. כאן הטוב והרע התבלבלו. האב הטוב נראה לרגע אלים. הבת המסכנה פגעה בו במילים אכזריות ומלאות שטנה. כמה אומללים כולנו, חשבה. כמה נורא שאבא צריך לזנק על בתו העירומה בבית שימוש. נורא להפליא ועלוב להחריד. רוני, איפה את? איפה את ילדה שלי? גם את מסתתרת?

כשרוני היתה בת שלוש - עדיין היו אז משפחה אחת קטנה שגרה יחד בבית פרטי עם חצר קטנה ברעננה, אבא, אמא, אח גדול ורוני - קנו לה כנרית צהבהבה ורכה בכלוב לבן. לא היה לאנה או למנשה ניסיון בגידול ציפורים והם חשבו שיפה להניח את הכלוב מול החלון הגדול, שהציפור תראה את החוץ ותוכל לדמיין את עצמה עפה במרחבים. אבל רוח חזקה חדרה כנראה מבעד לחלון הזה וכעבור כמה ימים הכנרית החלה להשיר את נוצותיה שמילאו את הכלוב והתעופפו בכל החדר, שטו וצנחו על הספות ועל השטיחים. אנה ומנשה היו מודאגים אבל חשבו שאולי זו מין עונה כזאת, כמו אצל הצמחים, עונת הנשירה, ונוצות חדשות יצמחו לה.

רוני שאלה: "אולי הכנרית מוציאה את עצמה מהכלוב החוצה, נוצה אחרי נוצה?" ואז, בוקר אחד הם מצאו את הכנרית על הגב עם הרגליים למעלה. רוני לא השהתה עליה מבט ארוך, היא העתיקה את עיניה לשמים ואמרה: "הנה היא! שם! היא הצליחה לצאת החוצה." אנה הרימה עיניים וראתה מבעד לחלון ציפור צהבהבה חוצה את המסך הכחול שנפרש מול החלון שלהם.

"אמא," רוני אמרה, "אני רוצה לחיות בכלוב הזה. להתנדנד כל היום על הנדנדה הקטנה, לנקר גרגירים, לשתות קצת מים ולשיר. כל היום להתנדנד ולשיר. אם פעם תרצו לקחת אותי לטייל ביער בן-שמן - שם נהגו לטייל לפעמים בשבתות - אז רק בתוך כלוב."

הייתי צריכה לשמור עליה, חשבה אנה. נתתי לה לגור במקום המטורף ההוא. אה... אם אפשר היה לשמור עליה בתוך כלוב. הערן הזה יצא מפה כשהוא מחבק את בתו. הוא הציל את חייה, את היחסים ביניהם ודאי אפשר לתקן. ורוני שלה?

כדי להירגע, אנה התיישבה על אחת המדרגות ושקעה בזיכרונות, דפדפה עוד באלבום התמונות הפנימי. היו תמונות שצפו אבל היא לא התחברה אליהן והמשיכה הלאה. היא עצרה שוב כשרוני היתה בת שמונה. לקראת פורים אותה שנה, הילדה בישרה לאנה, "את יודעת למה אתחפש השנה?"

"למה?" אנה שאלה.

"לציפור," רוני אמרה בביטחון.

"איך את יודעת?" אנה שאלה אותה.

"אני יודעת," ענתה, עסוקה בהדבקות של גזירי נייר צבעוניים.

אבוי. איפה תמצא תחפושת של ציפור עכשיו? בחנויות ובשווקים התחפושות המוכנות הן רק של גיבורי-על ושל חיות יותר קונבנציונליות. היו לה שבועיים ימים. היא התחילה לאלתר, מתחה מחוטי ברזל את תוואי הכנפיים. ציפתה אותן בבד סטן מבריק צהוב בהיר, שמצאה בתחתית הארון. רכשה קולטי אבק מהסגנון הישן: אגד של נוצות צבעוניות מחוברות למקל, שתלשה מתוך הצרור והדביקה אותן אחת-אחת בשורות מסודרות על גבי הבד המבריק, זו על גבי זו. כשהכנפיים היו מוכנות, הכינה לה כתר לראש שעל המצח והתפתח למקור פעור. בגד גוף לבן, גרבונים לבנים ונעלי ריקוד זעירות שחורות כמידתה השלימו את המראה. בלילה שלפני חג פורים, פרשה אנה הכול על כיסא ליד המיטה שלה. רוני התעוררה בבוקר והחלה להתחפש. כשאנה באה לראות את הפליאה וההשתאות על פני בתה, לקצור את התשואות על מאמציה - רוני רק הרימה את ראשה לרגע והתריסה, "את רואה? אמרתי לך, אמא!" והמשיכה בהכנות המדוקדקות לקראת ההתעופפות לגן.

באותו הרגע, עדיין ישובה על המדרגה, היא זכרה בחמדה את התקופה שבה רוני עוד היתה חלק ממנה. רצתה לחבק את גוש המתיקות המרוכז שהיתה - עד שראתה את ערן ומלי יוצאים מהבניין וכל קבוצת המתנדבים מלווה אותם.

וככה הם התרחקו משדה הראייה שלה: אב ובתו, שתי חיות פצועות ומותשות התקדמו אל הניידת ונבלעו בתוכה.