תל אביב זה לא לונדון

3

 

חדורת רוח קרב, חזרתי למשרד, מיהרתי לשתף את מיסטר סטרלינג בתכניות שלי והוא לאכזבתי, סירב ליטול חלק בהתלהבותי.

"צר לי אבל לא אוכל לתמוך בך בעניין הזה"

"למה?"

"כי זאת תהיה התאבדות"

"לפחות תרשה לי להציג את תכניתי בפני הדירקטוריון?"

"כן, אבל אני מזהיר אותך, הם יקרעו אותך לגזרים ואני לא אהיה שם כדי להגן עלייך"

"אני כבר ילדה גדולה, מיסטר סטרלינג "

ניסיתי לזייף ביטחון עצמי.

"יש לך ביטחון של ילדה גדולה, את מתנהגת כמו ילדה גדולה אבל את חושבת כמו ילדה קטנה"

 

כשנכנסתי, נלהבת, לחדר מועצת המנהלים רוח צוננת של עוינות קידמה את פניי. מבעד לחלונות הגדולים נשקפו השמים הלונדוניים האפרוריים שהיוו ניגוד חד לחליפה הלבנה הבוהקת שלי. תוכו של החדר היה כברו. התיישבתי במקומי הקבוע לצדו של היו"ר. כל ישיבות הדירקטוריון התנהלו תחת עינו הפקוחה של מיסטר סלפרידג'ס המנוח, שציור דיוקנו הגדול התנוסס על הקיר מאחורי היו"ר. גם לאחר מותו, הוא ממשיך להשגיח על העסק. וגם הוא, נראה לי, חמור סבר מהרגיל. העברתי את מבטי על חברי מועצת המנהלים שכבר היו ישובים כולם על מושבי העור המהוהים, המשמשים את עכוזיהם של חברי ההנהלה, לדורותיהם, כבר למעלה משבעים שנה ורק חיבתם הידועה של האנגלים למסורת מנעה את החלפתם הנדרשת כל כך. הם ישבו, דרוכים, מסביב לשולחן עץ האגוז העתיק שחייב את הברק שלו למנהל התחזוקה הזקן, הידוע רק בשמו הפרטי ברנרד. הוא עובד בחברה למעלה משישים שנה ותחזוקת השולחן היא תפקידו העיקרי והיחידי. שתי ההחלטות הראשונות שמיסטר סטרלינג קיבל כיו"ר מועצת המנהלים קוממו עליו את כל חברי ההנהלה אך הוא הקפיד על קיומן. הוא הורה לכל החברים להשאיר את מכשירי הטלפון שלהם מחוץ לחדר הישיבות ולהפקיד אותם בידי המזכירה והורה לא להכניס כיבוד לחדר. הוא רצה להבטיח את מלוא תשומת לבם של החברים לדיונים שיתקיימו בענייניות וביעילות וללא כל הסחת דעת. המראה של עשרה אנשים יושבים בראש מורם הזכיר לי פוסט שהעלה מישהו בפייסבוק: "נכנסתי לסניף השכונתי של סטארבקס וראיתי גבר יושב ללא סמרטפון, ללא טאבלט או אייפד וללא מחשב נייד. סתם יושב ושותה קפה. כמו פסיכופט."

חברי הדירקטוריון של סלפרידג'ס ישבו והקשיבו לדיונים כמו פסיכופטים.

עם הזמן התברר, למעלה מכל ספק, שהיו אלה שתי ההחלטות החשובות ביותר שמיסטר סטרלינג קיבל בכהונתו כיו"ר החברה.

 

במשך שלוש שנות כהונתי כמנכ"ל החברה למדתי להכיר את חברי ההנהלה, לפני ולפנים. נתתי בהם סימנים וכיניתי אותם בשמות קוד. הפעם, קננה בי הידיעה שזה יהיה המפגש האחרון שלנו, אלא אם כן, בדרך נס, אתבדה. וכידוע, אינני מאמינה בנסים.

לימיני ישב ריצ'ארד פרייס. הבלתי מזיק. בן שבעים, מאחוריו מספר משרות מנכ"ל בחברות מסחריות, אף אחת מהן לא נרשמה כסיפור הצלחה. הוא הצליח להתקדם ממשרה למשרה בעיקר בזכות יחסי הציבור הטובים שידע לייצר לעצמו. שמו הופיע תדיר באמצעי התקשורת ובמדורי הכלכלה, וכמו שקורה בד"כ, בבואו להשיג את המשרה הבאה, שמו הלך לפניו וכך הועדף על פני מועמדים מתוקשרים פחות. כך, גם הגיע למושב בחבר המנהלים של סלפרידג'ס הוא התגלה כבלתי מזיק בעליל. הוא לא היה נחרץ בדעותיו ולכן גם לא נאבק על שום דבר. הוא היה איש שיחה נוח ונעים הליכות ומקובל על כל חברי הדירקטוריון. מדי פעם הייתי מקדישה לו מספר דקות לשיחה פרטית וזה הספיק כדי לקנות את חיבתו.

 

ליד ריצ'ארד ישב ג'ראלד ברייד. המכובד. כל הופעתו והתנהלותו אומרים כבוד. בן שישים וחמש, גבה קומה וזקוף גו. מטופח ומצויד במיטב אביזרי היוקרה: משקפיים מוזהבים של ארמני, שעון ברייטלינג לא בומבסטי ועט נובע מונט בלאן שהייה נעוץ דרך קבע בכיס מקטורנו. מעולם לא נראה עושה בו שימוש אך הוא תיפקד כחלק בלתי נפרד מהתפאורה הקבועה. ג'ראלד כיהן בתפקידו האחרון כמנכ"ל חברה פיננסית גדולה, ממנה פרש יחד עם חבילת פרישה נדיבה שהבטיחה לו חיים נוחים עד יומו האחרון. מטבעו, לא היה איש רע אך היה משוכנע שטוב לב הוא סימן לחולשה ולכן התאמץ להיראות כאיש קשוח, בעל דעות מוצקות, שאיננו מוכן לוויתורים. כשלדעתו, נדרשו צעדים קשים כמו פיטורי עובדים, קיצוץ בהוצאות או נסיגה מהסכמים חתומים הוא נמנה עם הקיצונים שהתנגדו לכל פשרה או אפילו סימן לפשרה. בדיונים השונים בדירקטוריון הוא נמנה עם בעלי הקו המחמיר אך אי אפשר היה להאשימו בהעדר תבונה. גינוני הכבוד שלו היו מקור חולשתו. אני הקפדתי תמיד לפנות אליו בכל הכבוד הראוי בכינוי 'סר' למרות שלא היה זכאי לו אבל הוא אהב את המחמאה והיה גומל לי באהדתו ובתמיכתו.

 

אנתוני בנג'מין. הבן הסורר. כנצר למשפחת אצולה (נכד של הדוכס מיורק) ראה עצמו חופשי ממוסרות הנימוס הבריטיות. הוא היה היחיד שהרשה לעצמו לא לענוב עניבה. ובמקום חליפה היה לובש בלייזר וחולצה פרומת צווארון. כשהתבקש ע"י היו"ר לכבד את חבריו לדירקטוריון ולהופיע לישיבות בלבוש הולם הוא היה מחייך ואומר שעצם נוכחותו מכבדת אותם די והותר. עם הזמן, כולם השלימו עם הופעתו החריגה, כמו שמשלימים עם הגשם בקיץ. בן ארבעים ושתיים, לא עבד יום אחד בחייו וזכה במושב בדירקטוריון בזכות "ייחוס אבות" שנסך על הדירקטוריון ארשת של מכובדות. אנתוני הקפיד לשחק את תפקיד נער השעשועים הריק מתוכן שכל עולמו סובב סביב משחקי קריקט וטניס על היבשה וסביב היאכטה הגדולה שלו על פני המים. הוא אהב להתלוצץ עם חבריו על עניינים של מה בכך אבל כל אימת שהדיונים התחממו ונתגלעו מחלוקות בקרב חברי הדירקטוריון הייתה נחשפת דמותו האמיתית שהסתתרה מתחת למסכה. בהזדמנויות אלה הוא היה מתגלה כבעל שכל חריף, בעל חשיבה אנאליטית ויצירתית ברמות נדירות. אופן החשיבה שלו היה בלתי קונבנציונלי. חשיבה מחוץ לקופסה, במיטבה. ההפך הגמור ממה שניתן היה לצפות ממנו על פי הדימוי שלו שמסתבר שלא נועד אלא להוליך שולל את סביבתו. הוא זכה במלוא הערכתי, ביום הראשון בו נחשפה גדולתו, המוסווית היטב, בדרך כלל. כל ניסיונות ההתקרבות שלי אליו נתקלו בחומה בצורה ומנומסת של קרירות. לא נותר לי אלא להסיק שההעדפות המיניות שלו פונות לכוון אחר.

 

דויד הייזלתורפ. השבשבת. נושק לשנתו השמונים, חבר דירקטוריון כבר למעלה משלושים שנה. מעין מוצג ארכיאולוגי שנתפס כאחד מפריטי הריהוט העתיקים של החברה, שאיש לא מעז להרהר בהחלפתו. אך לא רק, אלא גם, בזכות העובדה שנוכחותו איננה מפריעה לאיש. מעולם לא הביע דעה עצמאית. יש לו חוש נדיר לזהות את כוון הרוח והוא ממהר להתיישר עם דעת הרוב. איש חביב ביותר, מיודד עם כל אחד ולא רכש לו אויב עלי אדמות. אפשר תמיד לסמוך על תמיכתו, ללא כל קשר לטיב ההצעה או הנושא שעל הפרק. בעבר היה פקיד ממשלתי בכיר שפילס את דרכו במסדרונות הממשל בזכות תכונותיו הטבעיות להטות אחרי הרוב. הוא לא היה "יס מן" רגיל, הוא גילם את המודל המושלם.

 

ג'ון בראון. הבריון. לשעבר, ראש איגוד עובדים חזק. מחוספס, ישיר ואמון על השגת יעדיו מבלי לבחול באמצעים. לא מצטיין בחוכמתו אך את כוחו הוא שואב מיכולותיו ליצור קואליציות, אד הוק, עם עמיתים כדי להכניע יריבים. כישוריו הפוליטיים עמדו לו בכל מאבק אותו ניהל בתוך האיגוד ומול המעסיקים. לדירקטוריון החברה הוא הגיע בזכות אנתוני בנג'מין שהעלה את הרעיון שיהיה טוב לצרף איש כמותו היודע לנהל את מערכות היחסים של החברה עם עובדיה ובמיוחד לייצג את החברה מול איגודי העובדים השונים. בדיונים סביב השולחן, ג'ון נוהג להתבטא בבוטות, במבטא עממי, תוך כדי הרמת קול שניכרו אותו מחברי ההנהלה "המעודנים". הבדלי המעמדות גרמו תמיד לחריקות צורמות בהתנהלות הדיונים אך לא ניתן לומר שתרומתו לדיונים הייתה קלת ערך. אדרבה, מעת לעת, ראייתו הפשוטה והבלתי מתחכמת זיכו את המשתתפים בתובנות מעניינות. יחסו אלי היה מורכב. מצד אחד הוא נטה לזלזל בי, בהיותי אישה. מצד שני הוא לא סלד ממני כמו שסלד משאר "הסנובים" שהרי לא הייתי חלק מהם, כמובן. כשרציתי להעביר החלטות או רעיונות שחששתי שיהיו נשגבים מבינתו, הייתי נפגשת אתו באופן אישי, לפני ההצבעות, ומנסה להבהיר לו את טיב ההצעה באופן שיבין וידבר אל לבו. גם העובדה שהקדשתי לו תשומת לב מיוחדת, חיבבה אותי עליו, לאותה שעה.

 

ליליאן דה ויט. הרווקה הזקנה. האישה היחידה בחבר המנהלים הכי שוביניסטי שאני מכירה. בתחילת שנות השישים לחייה. נאה מאוד, בעלת הופעה מרשימה, כל כולה אומרת מכובדות. רהוטה, אינטליגנטית, עו"ד במקצועה, דעתנית ואגרסיבית מדי, לטעמי. בפגישתנו הראשונה טעיתי לחשוב שתהיה לי לבעלת ברית ולו בגין עובדת היותנו שתי הנשים היחידות בחדר אך היא דאגה להעמיד אותי על טעותי כבר מהרגע הראשון שפצתה את פיה, בהקשר אלי. התברר שהיא ראתה בי איום, מטעם בלתי ידוע, או שמא הייתה זאת קנאת נשים פשוטה ובסיסית. דבריה היו דברי טעם, בדרך כלל, עד אשר היה מדובר בדברים שאני העליתי או הצעתי. באופן קבוע ומידי כמו בתגובה מותנית, הייתה מביעה את התנגדותה ולאכזבתי התנגדויותיה היו מוסוות היטב בנימוקים מושכלים ש"עושים שכל" כמו שהאנגלים אומרים. ליליאן הייתה האם טיפוס של הרווקה האנגלייה המבוגרת, כפי שהתקבעה בספרות האנגלית. היא נותרה רווקה לא בגלל העדר מחזרים. אדרבה, גברים רבים ביקשו את חסדיה, בצעירותה, אבל היא לא מצאה אף גבר שישווה לה ברמתו האינטלקטואלית. כל מכריה ומאהביה המזדמנים התגלו כיצורים נחותים שכל מנעד ההתעניינות שלהם נע בין סקס, עסקים וכדורגל. הגבר היחיד יוצא הדופן בין כל גבריה קצרי המועד היה צייר מצליח בעל היקף ידיעות חובק עולם, שאין תחום שלא התמצא בו, אבל הנושא החביב עליו ביותר היה הוא עצמו. כל סובביו שמשו לו כפלטפורמה למינוף עצמי. לא עבר זמן רב עד ששניהם אבדו עניין זה בזה. כיום, היא נותרה בודדה, מרירה, בעלת השקפת עולם פסימית ולוחמת עזת נפש בשליטה הגברית בעולם העסקים הבריטי.

 

בריאן בישופ. המצליחן. בן חמישים וחמש, SELFMADE MAN לא השלים מעבר ל12 שנות לימוד, מעולם לא החזיק ספר בידו ולא ראה מוזיאון מצדו הפנימי. הקים במו ידיו עסק משגשג לאספקת ציוד משרדי. בחושיו המחודדים זיהה את הצרכים של עולם המשרדים לאספקה מידית, במחירים מוזלים, של ציוד משרדי. הוא השתלט במהרה על שוק חברות הביטוח, החברות הפיננסיות, משרדי הפרסום, משרדי עורכי הדין ורואי החשבון. כולם זללנים גדולים של ציוד משרדי. הוא ידע לספק ללקוחותיו את כל צרכיהם, תוך שעה ובמחיר התחרותי ביותר בשוק. לצורך העסק שלו היה עליו להקים מערך שליחויות משוכלל שהתפתח במהרה לחברת שליחויות עצמאית. כשהאימפריה שלו גדלה הוא קיבל הצעת רכש שלא יכול היה לסרב לה. הוא מכר ויצא ברכוש גדול. את הצטרפותו לדירקטוריון הוא מנמק ברצון להיות מעורב ולהמשיך להשפיע בדרכו "הצנועה". תרומתו לדיוני הדירקטוריון היא מעל ומעבר למשקלו הסגולי. הוא חכם, חד וענייני. חברי הדירקטוריון מתייחסים אליו ברגשות מעורבים. הם לועגים למבטא הקוקני שלו ומזלזלים במוצאו הצנוע אך מעריכים מאוד את הצלחתו העסקית. אני חשה אליו חיבה והוא מחזיר לי חיבה, שלא במודע יצרנו "אחוות אאוטסיידרים". הוא גרוש מאשתו השנייה ונמצא בחיפושים קדחתניים אחר גברת בישופ מספר שלוש. הוא חייכני וחביב כמי שכבר לא רואה צורך להוכיח דבר לאיש. אוהב לדבר על כדורגל ובעיקר על קבוצת טוטנהאם האהובה עליו. הוא לא נרתע ממהלכים יצירתיים או נועזים ואני בדרך כלל יודעת שאני יכולה לסמוך על תמיכתו.

 

סטיבן פריש. האיש החזק. לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל חברת האוטובוסים העירונית, הוזמן להצטרף לדירקטוריון כדי למלא את מקומו של חבר וותיק שהלך לעולמו. סטיבן הוא דמות מעוררת יראה. מימיי לא ראיתי חיוך על פניו. הוא בן שבעים וחמש. מדי בוקר הוא פוקד את הספר שלו שמעניק לו גילוח בתער ומתחזק את תספורת שיערו הכסוף, כך שלעולם יראה במיטבו. הוא חד לשון ומהיר מענה. בעל אופי לעומתי. הוא מקפיד להתנגד לכל הצעה, שאיננה שלו, כולל הצעותיו של מיסטר סטרלינג. כל התנגדות שלו מלווה בזלזול בהצעה ובלעג למציע. הוא חייב להפגין, בכל עת, את עליונותו המוחלטת. לכן, רוב ההחלטות המתקבלות בדירקטוריון מתקבלות בניגוד להצבעתו. כך הוא מבטיח את עצמו מראש בפני כל השתתפות בהחלטה לקויה ומפני כל תביעה אפשרית. הוא מעולם לא העלה הצעה יזומה, שהרי אז, היה עליו להתנגד לה, בעצמו. בהפוך על הפוך, עצמתו הייתה גם חולשתו. כי אנשים חדלו להתייחס אליו ברצינות. הוא הפך לקוריוז. אלי, הוא נהג להתייחס כאל "הפישרית הקטנה". הוא היה מזועזע מעצם הרעיון כשמיסטר סטרלינג הציע למנות אותי לתפקיד המנכ"ל. "מה, אנחנו נפקיד את המשימה הקשה והמסובכת הזאת בידי איזו פישרית קטנה מישראל? נפלתם על הראש?" הוא זעק בחמת זעם אבל איש לא הזדעזע. בהצבעה הוא היה במיעוט זוהר של שניים. הוא וליליאן היו המתנגדים היחידים.

 

אלכס בין. האיש השקט. אלכס שחצה את רף שבעים השנים, היה חבר דירקטוריונים מקצועי. מעולם לא נשא במשרה בעלת ערך כלשהי אבל איכשהו (איש לא יודע איך) הצליח להשתחל לתריסר דירקטוריונים חשובים. ההישג הבולט בקריירה שלו היה מספר הדירקטוריונים ששילמו לו שכר מנהלים. כוחו היה בשתיקתו ובהופעתו הרצינית. עם משקפי הקרן על אפו ובחליפותיו השמרניות הוא נראה כמו שופט. הוא לא הביע דעה בשום עניין. תמיד הצביע עם הרוב וכשהיה מתבקש לומר משהו היה מקשקש מספר מילים חסרות תוכן ומהות אך במבטא מהוקצע. הוא היה חבר דירקטוריונים מבוקש מאוד, אחרי הכול, יושבי ראש אוהבים אנשים שהם יכולים לסמוך על תמיכתם בעיניים עצומות. איש לא היה מעוניין בדעותיו אלא באצבעו. חבר הדירקטוריון האידאלי. בשיחות הסרק המתקיימות בין החברים לפני פתיחת הישיבות, הוא אף פעם לא אומר דבר בעל משמעות ומעדיף להמהם בהסכמה לכל מה שנאמר באוזניו. פעם עשיתי תרגיל קטן, ביום חורף גשום ביותר אמרתי לו "יום יפה היום, לא?" והוא הסכים אוטומטית "המממ". אם תרצו ה"טמבל" המושלם. פעם, לפני הצבעה חשובה הזמנתי אותו לשיחת ריכוך על כוס בירה בבר של ההנהלה. הוא הופתע מההזמנה וניאות ברצון. להפתעתי, הוא התגלה לי כאיש שיחה נעים, לעתים מרתק ובהחלט נבון. ההפך הגמור מהדימוי שלו. כששאלתי אותו, בסוף הפגישה, למה הוא נמנע מלתרום את חלקו לדיונים הוא הביט בי בממזריות לא אופיינית "כשהחלטתי לבנות לי קריירה כחבר דירקטוריונים הכנתי שיעורי בית והגעתי למסקנה שחבר הדירקטוריון המבוקש ביותר זה לא החכם, המעורב, הדעתן או המנוסה. אלה נתפסים כ"עושי צרות" מועדים שאיש לא חפץ בהם. הבנתי שהחבר האידאלי, זה 'הבחור הנחמד' שאין לו מה לומר ותמיד מסכים עם הרוב. הוא לא מפריע לאחרים להביע את דעותיהם, והוא לא מביע אף דעה מקורית שעלולה לאתגר את החברים. זאת הדמות שאימצתי לי. אז נכון, אני יודע שאנשים לא מכבדים אותי בגלל זה אבל מה אכפת לי, את הקריירה שלי בניתי בהצלחה יוצאת דופן"

 

מיסטר סטרלינג. היו"ר. שכבר בגיל צעיר החליף את שמו היהודי לסטרלינג סטרלינג, כדי להסתיר את מוצאו שהיה עלול להוות אבן נגף בקידום הקריירה שלו. האיש האחראי למנוי שלי כמנכ"ל החברה. אחרי שהתפטרתי מתפקיד סגן נשיא לפיתוח עסקים, בחברת פרסום גלובאלית, כדי לפתוח משרד פרסום בתל אביב, שכנע אותי לוותר על תכניתי למען המשרה הבכירה ביותר בסלפרידג'ס, חנות הכלבו הראשונה והגדולה ביותר בבריטניה. הוא רואה בי את הבת שהיה רוצה ומעולם לא הייתה לו ואני רואה בו את המנטור שלי. אבי השני. הוא מנהל את הישיבות ביד רמה, הוא ענייני ומקצה לכל חבר עשר דקות להביע את דעתו. מי שגולש מעבר להקצאת הזמן שלו, נקטע בבוטות. הוא יודע לנווט את הדיונים כך שברוב המקרים ההחלטות המתקבלות הן על דעתו. בי, הוא תומך ללא סייג. אהבתי אליו היא אהבת אמת, כרוכה בהערכה רבה. על סף ההערצה.

 

התבוננתי סביבי, ניסיתי לקרוא את פניהם של חברי הדירקטוריון אך מרבית המנהלים התחמקו מקשר עין ואלה שלא הצליחו להתחמק ממני שלחו לעברי חיוך מנומס-מאולץ שלא הצליח להסתיר את הטינה שמאחוריו. באותו הרגע החלטתי לוותר על המצגת שהכנתי, והסתפקתי בהרצאה פשוטה ועניינית. בבחינת ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו.

 

מיסטר סטרלינג פתח את הישיבה

"התכנסנו כאן היום כדי לשמוע את הצעותיה האופרטיביות של המנכ"לית שלנו. קרן, בבקשה"

רגע לפני שקמתי לשאת את דבריי הבריק במוחי רעיון. נזכרתי שרק לפני יומיים ביקרתי אצל הפדיקוריסטית שלי וללא היסוס חלצתי את נעלי הסטילטו הלבנות שלי וקמתי לדבר יחפה. פסעתי לאטי, הלוך ושוב על השטיח, כדי שכולם יראו שאני ללא נעליים. עיני כל המסובים סביב השולחן התעגלו, פיותיהם נפערו, חלקם כיסו על פיותיהם הפעורים בכפות ידיהם וחלקם רטנו וצקצקו בזעם, הפרה כה בוטה של כללי ההתנהגות המקובלים טרם נראתה במחוזותיהם. רק על פניו של מיסטר סטרלינג הסתמן צל צלו של חיוך קטן בזווית הפה. זהו טריק ישן שהשתדלתי ליישם תמיד במצגות שלי כפרסומאית. הכלל הוא שאתה חייב לזעזע או להפתיע את הקהל כבר בפתיחה כדי לרכוש את מלוא תשומת לבו. הפתיחה היא הרגע הקריטי עליו תקום או תיפול המצגת כולה. זה כמו שורת פתיחה בספר. יש הבדל תהומי בין ספר הפותח בשורה " היה זה יום סתיו רגיל..." או זה הפותח בשורה " האקדח היה מכוון אל בין עיניו והאצבע הייתה על ההדק" למדתי את הסוד הזה מצ'ארלס סאצ'י, אחד מגדולי הפרזנטורים שפיארו את עולם הפרסום באנגליה וכיום, אחד מגדולי אספני האמנות העכשווית. הוא היה נוהג לומר "אתה חייב לרתק אליך את הקהל עוד לפני שהוצאת את המילה הראשונה מפיך". נתתי להם דקה ארוכה כדי להכיל ולעכל את המחזה ורק אז פתחתי את פי

"לפני שאתחיל, אבקש להתנצל בפניכם, אני עומדת כאן לפניכם יחפה, לא מחוסר כבוד אליכם אלא מכיוון שנעליי החדשות לוחצות ומכאיבות לי מאוד ונעילתן הייתה מונעת ממני להתרכז במצגת אז העדפתי לוותר על כללי הנימוס למען יעילות ההופעה. "

ראיתי מספר ראשים מהנהנים בהסכמה וניגשתי לפתוח במצגת

"מכובדי, כולנו יודעים למה התכנסנו כאן היום. מצב העסקים עגום, ולא מהיום, אין חולק על כך שאנחנו זקוקים נואשות לתכנית הצלה. אשר על כן יש לי שתי בשורות עבורכם היום, אחת רעה והשנייה טובה. הרשו לי לפתוח בבשורה הרעה. זמננו עבר."

תדהמה, כעס והתקוממות ניכרו על פניהם של הנוכחים, שעדיין לא הספיקו להירגע ממופע היחפנות שלי

"ליתר דיוק, זמנה של חנות הכולבו הגדולה, ברחוב הראשי, עבר לבלי שוב.

חנות הכולבו היא נחלת העבר. כמו העיתון המודפס, כמו ספריית הווידאו, כמו המעבדה לפיתוח תמונות. הם כולם לא יותר מפריטים פיקנטיים במחסן הגרוטאות של ההיסטוריה.

הצרכן המודרני לא מוכן יותר לבזבז את זמנו ואת כספו על נסיעות אל ומאת החנויות, הוא לא מוכן לכתת את רגליו בין החנויות והוא לא מעוניין לסחוב שקיות קניות כבדות, ולהיגרר איתן באמצעי התחבורה הציבוריים.

כשאני מתבוננת סביבי אני רואה את מרקס & ספנסר, ספינת הדגל של הקמעונאות הבריטית, שמנסה כל שנתיים-שלוש להמציא את עצמה מחדש ולא מצליחה למנוע את הבלתי נמנע. אני רואה את ג'ון לואיס ואת בריטיש הום סטורס שכבר טבעו ואין להן יותר תקומה ואני רואה את הרוד'ס שללא השייך הסעודי שמזרים לה כסף בלי חשבון גם היא הייתה טובעת כבר מזמן. אני מסתכלת אל מעבר לים ואני רואה את רשתות השיווק הגדולות בארה"ב סוגרות סניפים בלי רחמים ומרכזי קניות ענקיים ננטשים ועומדים מבוישים בחדלונם. יחסית לכל אלה מצבנו עדיין סביר, אנחנו עדיין עם הראש מעל המים, אך לא לעולם חוסן"

"מה הסיבה לזה שרק אנחנו עוד לא טבענו, לדעתך?"

התריס כנגדי סטיבן פאריש

"אתה מסתכל עליה"

חייכתי אליו

"השחצנות שלך הולמת את ארץ מוצאך"

השיב בכעס. שלא כדרכי התעלמתי מדברי הקנטור והמשכתי בדבריי

"בכל מקרה, זה למעלה מכוחותיי, אפילו אני לא אוכל להמשיך להחזיק את הספינה שלנו מעל המים, לאורך זמן"

"אז מה את מציעה?"

התערב מיסטר סטרלינג בניסיון לעזור לי להתקדם בהרצאה

"אני מציעה לעשות מה שעושים כשהספינה עומדת לטבוע. להיפטר מכל המטען העודף ולהשיט את הספינה אל חוף מבטחים "

"מטאפורה יפה"

העיר אנתוני בנג'מין

"אבל מה את מציעה?"

הרים לי להנחתה

" או, וזאת החדשה הטובה:, אני מציעה לסגור את החנות"

הטלתי את הפצצה והמהומה שקמה בחדר הייתה בדיוק כפי שציפיתי

"זאת החדשה הטובה?" "את השתגעת?" "יש לך מושג כמה שווה הנכס הזה?" "לכם הישראלים אין שום כבוד למסורת" "החוצפה שלך היא אופיינית" ועוד כהנה וכהנה תגובות מהזן הזה. המהומה נמשכה זמן רב והעובדה שלא טרחתי אפילו להתייחס להאשמות הבוטות שהוטחו בי ורק עמדתי מולם כשכף רגלי הימנית עולה ויורדת על פני שוק רגלי השמאלית הגבירה את זעמם לדרגת רתיחה. עד שמיסטר סטרלינג הצליח להרגיע את הרוחות ולאפשר לי להמשיך בדבריי

"מכובדי, אכן, הנכס הנדל"ני שלנו הוא היקר ביותר בלונדון. לא, בבריטניה כולה. אבל הוא גם מהווה נטל אדיר. המסים, עלויות התחזוקה, החשמל והתפעול עולים על ההכנסות שהנכס הזה יצליח להניב בעוד מספר חודשים. לעומת זאת אם נמכור אותו או נשכיר אותו ונשתמש במשאבים שיתקבלו לבניית העסק העתידי שלנו אז נצא כולנו נשכרים. תחשבו על הנעליים היקרות שלי"

הרמז שזרקתי להם במשפט האחרון, כנראה עשה את שלו, כי לפתע ארשת פניהם השתנתה וזיהיתי על פניהם נכונות להקשיב לי.

"ומה הוא העסק העתידי, שלנו אם יותר לי לשאול?"

שאל בריאן בישופ בסרקזם מודגש

" ובכן בריאן, תודה ששאלת, חנות הכולבו של העתיד"

השבתי

"חנות הכולבו של העתיד לא נמצאת ברחוב, היא נמצאת באינטרנט. היא גלובאלית, היא נוחה, היא נגישה לכל קונה בעולם, והיא רווחית יותר מכל חנות גשמית. קחו למשל את אמזון ואת עלי בבא ואת כל אלפי החנויות הוירטואליות הקטנות יותר, מחזורי המסחר שלהן הם מעל ומעבר לחלומות של כל רשת חנויות פיזית ולו המצליחה ביותר בעולם.

עכשיו, תשאלו בוודאי, איך נתחרה באמזון ובעלי בבא, שתי מפלצות

הענק האלה. ובכן, גם על זה חשבתי. אני לא אחדש לכם דבר, כמובן, כשאציין בפניכם את התכונות האופייניות של הבריטי המצוי, שהן: פטריוטיות ושנאת זרים. כפי שהיא ניכרת אפילו בחדר הזה עצמו, על שתי תכונות יקרות אלה אנחנו ניבנה את עתידנו. כשנציע לצרכן הבריטי חנות וירטואלית שהיא כל כולה שלנו. לא של מלוכסני העיניים מסין ולא של האמריקנים השחצנים מעבר לים, אלא שלנו. בריטית טהורה. אני בטוחה שבתנאים שווים הצרכן הבריטי יעדיף אותנו. אבל אני לא סומכת רק על הפטריוטיות, אני בונה גם על רגשי האשם העמוקים המקננים בלב כל אחד ואחת מאתנו. ואני מתכוונת לתנאי ההעסקה הידועים לשמצה באמזון שדומים לתנאים שבגרועות שבסדנאות היזע במזרח הרחוק. החנות שלנו תצטיין בתנאי ההעסקה הטובים ביותר במדינה. בחנות שלנו יהיה מקום למבוגרים, לבעלי מוגבלויות, למובטלים ולחסרי השכלה. החנות שלנו תהיה מקום העבודה המועדף בבריטניה. ולו רק בזכות עובדה זאת יעדיפו רוב הצרכנים לבצע את רכישותיהם בחנות הווירטואלית שלנו"

 

סיימתי את דבריי האופטימיים וראיתי שהם נפלו על אוזניים ערלות. חברי הדירקטוריון סירבו לראות את הכורח ואת התבונה שבמהלך שהצעתי.

בדיון שהתפתח לאחר הצגת דברי, שעיקרו היה שלילת ההצעה והבלטת הפגמים שבה, אמר ג'ראלד ברייד:

"מיסטר סלפרידג'ס הקים את חנות הכולבו הראשונה בעולם, בשנת 1900, מאז ועד היום אנחנו מובילים את התחום בגאון ולא יעלה על הדעת שנקום בוקר אחד ונסגור את העסק, רק בגלל שבחורה צעירה מישראל, חושבת שזמננו עבר"

מנגד הציעה ליליאן דה ויט:

"אני חושבת שאם קרן חושבת שאין עתיד לעסק שלנו במתכונתו הנוכחית, נביא מנהל מנוסה יותר שמאמין בעתידנו כדי שייקח עליו את המשימה"

"מישהו, כאן, שמע על תומס אפלבי?"

שאלתי את הנוכחים, המופתעים

"לא? איש מכם לא שמע? לא יודע? אז הרשו לי להאיר את עיניכם. תומס אפלבי היה יצרן הכרכרות המוביל בבריטניה. ובתחילת המאה העשרים, בשעה שכל המהנדסים והמעצבים שלו התווכחו ביניהם האם יש להשקיע בפיתוח כרכרה מהירה יותר או כרכרה נוחה יותר עבד הנרי פורד על פיתוח המכונית. אז אם לא הבנתם, אתם נדרשים להחליט האם אתם תומס אפלבי או הנרי פורד"

הדברים לא נעמו לאוזניהם וחילופי הדברים נמשכו, ההאשמות שהוטחו בי גברו וראיתי את העגמומיות שהשתלטה על פניו של מיסטר סטרלינג, שישב מבלי להביע את דעתו וכאב את כאבי, כאבה של בת טיפוחיו. לבי יצא אליו.

ואז בריאן בישופ, המצליחן ביקש את רשות הדיבור ואמרתי לעצמי שאני עומדת לשמוע את הרע מכל

"חברים יקרים, הרשו לי לשתף אתכם בסיפור חיי. כידוע לכם התחלתי את הקריירה שלי עם חנות לציוד משרדי בסיטי של לונדון. חנות כמו עוד מאות חנויות דומות בסיטי. בלי ייחוד ובלי חזון. ביום עסקים עגום במיוחד יצאנו, אלכס ואני לעשן בפתח החנות. אלכס היה סטודנט צעיר למנהל עסקים שעבד אצלי במשרה חלקית. הצינה בחוץ שיקפה את הצינה בקופה הרושמת. וכך כשאנחנו עומדים ומעשנים בשתיקה, לפתע אלכס אמר, כלאחר יד, דומינו'ס פיצה. הבטתי בו בתמיהה

"מה, בא לך פיצה עכשיו?"

"לא. אתה צריך להיות הדומינו'ס פיצה של הציוד המשרדי"

"אלכס, הכול בסדר איתך?"

שאלתי בדאגה

"תשמע. למדנו בקולג' את הcase study של דומינו'ס פיצה. הוגה העסק, אחד בשם טום מונהאן, היה בעלים של פיצריה קטנה באן ארבור אשר במישיגן. בדיוק כמוך היום ומתוך ההזמנות הטלפוניות שהוא קיבל וסיפק הוא הגיע למסקנה שמה שהצרכן בבית באמת רוצה כשהוא מזמין פיצה, שהיא תגיע מיד. מהרגע שהוא הזמין אין לו סבלנות לחכות עד שהיא תגיע. כי אם הוא הזמין סימן שהוא רעב וברגע שביצע את ההזמנה בלוטות הריר שלו ומיצי הקיבה שלו כבר התחילו לפעול. בקיצור, הוא רוצה פיצה עכשיו. על סמך התובנה הזאת הוקמה החברה שההבטחה השיווקית שלה לא הייתה, כמצופה –פיצה טעימה יותר, כי אם, פיצה תוך 30 דקות. ואם איחרנו תקבל פיצוי כספי, כגודל האיחור. לצורך העניין, העסק השקיע בצי קטנועים ובגיוס שליחים, יותר משהשקיע בייצור הפיצות. וכשהעסק גדל והתרחב, הופרדה חברת ההפצה מחברת הייצור כי הבעלים הבין שדרישות הניהול של חברת פיצות שונות מדרישות הניהול של חברת שליחויות. כל השאר היסטוריה."

אמרתי לעצמי שזה סיפור נחמד, גמרנו לעשן וחזרנו לעיסוקינו בחנות. אבל הסיפור הזה לא הניח לי וכל אותו הלילה גלגלתי בראשי איך אני יכול ליישם את המודל הזה לתחום הציוד המשרדי. למחרת, חזרתי לחנות, קראתי לאלכס, הצעתי לו שותפות והשאר היסטוריה. למה אני מספר לכם את זה? כי כשהקשבתי כאן למצגת של קרן הרגשתי כאילו אני מקשיב לאלכס. היא הפיחה בי תקווה והבטחה. אני מציע להטיל על קרן לחזור אלינו עם תכנית עבודה מפורטת לביצוע תכניתה"

הרגשתי מאוד מוחמאת ומעודדת מדבריו של בריאן אבל לצערי, הוא היה ונותר במיעוט.

בתום הדיון, כשהרוחות שככו, נערכה הצבעה והצעתי נדחתה פה אחד מלבד בריאן.

עם קבלת ההחלטה קמתי ממקומי וביקשתי לומר מספר מילים

"מכובדי, אני מודה לכם מקרב לב על ההזדמנות הנדירה שהענקתם לי לנהל את החברה המפוארת הזאת בשלוש השנים האחרונות. כיוון שכל מאמציי להשיט את הספינה לעתיד טוב יותר עלו בתוהו אני מבקשת להגיש בזאת את התפטרותי והרשו לי להיפרד מכם במשפט שאבא שלי נוהג לומר 'או שאתה מוביל את העתיד או שאתה נגרר אחר זנבו'"

 

עשיתי סיבוב איטי מסביב לשולחן הישיבות הגדול, עיני כולם היו ממוגנטות לרגליי היחפות, הגעתי למקום מושבי, נעלתי את נעליי ברוב טקס ויצאתי בראש מורם ובצעד בוטח כשנקישות העקבים שלי במסדרון מהדהדות בחלל החדר הלום האלם, כמו נקישות הפטיש על ראשי המסמרים האוטמים את ארון המתים.

 

חזרתי לחדרי ומיד אחרי נכנס מיסטר סטרלינג

"קרן יקירתי, אכזבת אותי קשות. לאן נעלמה קרן הלוחמת ללא חת? הגשת להם את ראשך על מגש, ללא צל צלו של סימן למאבק, מה קרה לך? "

"אבא שלי אומר 'מי שנכנס לקרב אבוד סופו שילך לאיבוד'"

"עם כל הכבוד לאבא שלך אינני מבין מה הקשר?"

"כידוע לך, מיסטר סטרלינג, אני יודעת להיאבק, להוביל ובדרך כלל לנצח בתנאי שקיימת אחידות מטרה בקרב האנשים שאני מובילה אבל במקרה הזה הבנתי, מהר מאוד, שיש לנו מטרות מנוגדות. בעוד שאני רואה לנגד עיניי את עתיד העסק חברי הדירקטוריון רואים לנגד עיניהם את טובתם האישית. הם, לא מעניין אותם מה יהיה עם החברה הזאת בעוד עשר שנים, הם ממילא כבר לא יהיו כאן. מה שבאמת מעניין אותם זה להמשיך את החיים הטובים בדירקטוריון, ככל שרק ניתן. הם מזכירים לי את האנשים ששתו ורקדו על סיפון הטיטניק בזמן שהיא טבעה"

 

"אין לך מושג כמה אני מצטער על לכתך"

"ברור, אתה רואה בזה כישלון אישי ואתה יודע שלא יניחו לך לשכוח את זה"

"נכון, אבל לא רק, גם בגלל שאת יודעת כמה אני אוהב אותך."

"אני יודעת וזה הדדי"

"אגב, אהבתי את הקטע שלך עם הנעליים. אני בטוח שאת מתגעגעת לימייך כפרסומאית"

"אני לא מפסיקה לרגע"

"אז מה את מתכוונת לעשות?"

שאל מיסטר סטרלינג

"מה שתמיד רציתי לעשות. להקים את משרד הפרסום שלי בתל אביב"

"ומה יהיה אתנו?"

זעזוע הבשורה המרה ניכר היטב על פניו

" בכל פעם שתתגעגע אלי תעלה על מטוס ותקפוץ לתל אביב. וגם אני לא אפסיק לבוא ללונדון"