תמימות שבירה

1

רק עוד כמה שעות וכולם כבר יעזבו. היא מסוגלת לעמוד בזה; היא פשוט חייבת. זה מה שהוריה היו מצפים ממנה לעשות. היא כמעט יכלה לשמוע את קולה של אמהּ – חמים, קצת נוזף – אומר לה, "קדימה אנני, תמשיכי לנופף בדגל, מתוקה שלי." זה היה אחד הדברים שאמהּ אהבה להגיד כשהיא היתה קטנה וניסתה להתחמק מכל מטלה לא נעימה.

מריאן קאר לקחה נשימה עמוקה וזקפה את כתפיה השחוחות. אחרי שבדקה את השתקפותה במראת חדר השינה ווידאה ששטף הדמעות האחרון לא ניכר בהופעתה, היא יצאה מהחדר. ברדתה בגרם המדרגות רחב הידים, היא יכלה להבחין בכמה אנשים בהול הגדול, אך רוב-רובם של האורחים התקבצו בטרקלין. הם שוחחו בקולות מהוסים כמו שנהוג לעשות בטקסי אשכבה ולוויות.

קריסטל, עוזרת הבית והחברה של אמהּ, שהיתה חלק מהמשפחה במשך שנים כה ארוכות, מאז שמריאן יכלה לזכור בעצם, פגשה אותה בתחתית המדרגות. עיניה של קריסטל היו מוקפות עיגולים אדמדמים, וקולה רעד קמעה כששאלה, "לומר לאנשים לעבור לחדר האוכל כעת? הכול מוכן."

מריאן הִנהנה. היא חיבקה לרגע את קריסטל, וקולה נשבר כשלחשה לה, "את היית בשבילי כמו צוק איתן, קריסטל. לעולם לא הייתי מצליחה לשרוד את זה בלעדייך."

סנטרה הדשן של קריסטל רטט בניסיונה לשמור על שליטתה העצמית. "אני לא מרגישה חזקה במיוחד. למען האמת, אני עדיין לא מעכלת את זה שהם לעולם כבר לא יופיעו בדלת הזאת."

"אני יודעת. ככה גם אני מרגישה..." קריסטל היתה זאת שקיבלה מהמשטרה את ההודעה בלילה של תאונת הדרכים הנוראית של הוריה. כששני השוטרים הגיעו אל הבית, קריסטל מיהרה להתקשר אליה, והיא עזבה את דירתה בלונדון תוך כמה דקות. בדרכה בחזרה אל קורנוול, היא היתה שקועה בהלם. היא לא חדלה להתפלל שלא תגיע מאוחר מדי. קריסטל אמרה לה שאביה הוכרז מת במקום, אבל אמהּ עדיין נאחזת בחיים.

עד שהיא הגיעה אל בית החולים, אמהּ הספיקה לספר למשטרה כי אביה התמוטט לפתע על גלגל ההגה, והמכונית פשוט ירדה מהכביש והתנגשה בעץ. מריאן זכתה לחמש דקות אחרונות ויקרות מפז עם האישה שהיתה חברתה הטובה ביותר, נוסף על היותה אמהּ. חמש דקות שיצטרכו להספיק לה עד אחרון ימיה.

הנתיחה שלאחר המוות הראתה כי אביה לקה בהתקף לב, ונראה שמת עוד לפני שהמכונית התנגשה בעץ. כולם אמרו שביש מזל נורא הוא שההתקף קרה דווקא בשעה שהוא נהג במכונית.

באלצה את עצמה לחשוב על דברים ניטראליים, שמה מריאן לב שקריסטל שוב מנגבת את עיניה. "קריסטל, אני אגש להודיע לכולם שהם יכולים להיכנס, בסדר?"

"לא, לא. אם את מסוגלת להחזיק מעמד, אז גם אני יכולה," מחתה קריסטל בקול רועד. "אני אזמין אותם."

שתיהן החליפו מבטים במשך רגע ארוך בניסיון לשאוב כוחות זו מזו ביגונן, עד שקריסטל הסתובבה והלכה משם בצעד נמרץ.

מריאן הביטה בשעונה, מתנה מהוריה לפני כשש שנים ליום הולדתה העשרים ואחד. השעה היתה אחת. עם קצת מזל, כל בני המשפחה והחברים כבר יעזבו עד ארבע. היא שמעה את קולו של תום בלאקת'ורן בעת שקרבה אל דלת הטרקלין, וראתה אותו עומד בסמוך לגבר כהה וגבה קומה, שבו היא הבחינה, פחות או יותר, מוקדם יותר. תום היה פרקליטו וידידו הטוב של אביה; הוא ביקש להישאר אחרי שכולם יעזבו כדי להקריא לה את צוואתם של הוריה, אך היא ידעה שלא בזה בלבד מדובר כאן. הוא בוודאי יראה זאת מחובתו להגיד לה שבית גדל ממדים כמו סיקרסט גדול מדי בשביל אישה צעירה כמוה, ושהגיוני הרבה יותר יהיה למכור אותו.

היא לא היתה מוכנה להקשיב לו. במחשבותיה היא הִנהנה לעצמה באישור לכך. בית סיקרסט היה בדם שלה. הוא היה שייך לאביה, ולאביו לפניו. אבי-סבו של אביה היה זה שבנה את בית האבן המאסיבי בראש הצוק הזה לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, ובני משפחת קאר התגוררו בסיקרסט מאז ועד היום. למרות שהיא ירשה את הבית הרבה יותר מדי מוקדם – עיניה התכהו מרוב כאב – היא תוודא שהבית יעמוד על תלו ויישאר במשפחה, כל עוד יש אוויר בריאותיה. הבית הזה הוא חלק ממנה, חלק מהוריה.

"אה, אנני." תום הכיר אותה מאז שהיתה תינוקת, והוא הושיט את ידו כעת ומשך אותה אל צדו. היא נאלצה לבלוע את הדמעות. היא זקפה בנחישות את גבה כדי להילחם בחולשתה, והצמידה בכוח את שפתיה. "הייתי רוצה שתכירי את אחד מידידיו הוותיקים ביותר של אביך. רייף סטיד, מריאן קאר."

מאמציה הכבירים להיראות לאורך כל הלווייה שלווה ובשליטה עצמית, למרות העצב הנורא שלה, הותירו אותה כמעט עיוורת וחרשת לכל מה שהתרחש סביבה. כעת, לראשונה מאז תחילת היום, היא נתנה מבט ממשי בגבר, שבו היא הבחינה מוקדם יותר בכנסייה ולאחר מכן גם בבית הקברות, לצדו של תום. היא ראתה אותו כבן-אדם, לא סתם עוד דמות עטופה בבגדים קודרים בין כל שאר הדמויות.

ה – "נעים להכירך", המנומס, שכבר עמד על לשונה, לא הושמע. האיש היה גבה קומה – ממש גבוה – ורחב בהתאם. הוא חייך. לא שזה היה המקום או הזמן לחיוכים, היא חשבה, אך היה בעיניו התכולות והנוקבות דבר מה שערער את שלוותה. כעבור זמן שנראה לה אינסופי ממש, הוא פצה את פיו ואמר, "קבלי נא את תנחומיו של אבי, מיס קאר. בריאותו הרופפת מנעה אותו מלהגיע בעצמו מארצות הברית, אך הוא ביקש ממני להביע בשמו את תנחומיו."

קולו שטף את עצביה המתוחים מדי של מריאן כמו מי קרח קרים. הוא היה עמוק, צונן וחלק מאוד, אם כי היה בו משהו קשה כמו פלדה ממורקת.

מהופנטת, יותר מהקרירות של התנהגותו מאשר מקומתו הגבוהה ומהופעתו הגברית יפת התואר, מריאן השיבה בהיסוס, "תודה."

היא לא זכרה שאביה או אמהּ דיברו אי-פעם על מישהו בשם סטיד. מה גרם לחבר ההוא, שמתגורר בצדו השני של העולם, לשלוח את בנו כדי למסור את תנחומיו אחרי נתק ממושך כל כך? זה נראה לה משונה מאוד. "אבא שלי ואבא שלך היו חברים?" היא שאלה בזהירות. "מצטערת, אבל אני לא חושבת ששמעתי מעולם את השם שלכם."

"לא היתה שום סיבה שתשמעי." הגוף הגדול ורב העוצמה נראה רגוע לגמרי, אך לא היה בכך כדי להפחית את האנרגיה והעוצמה שהוא הקרין סביבו. "אבא שלך ואבא שלי גדלו ביחד, אבל אבא שלי עזב לאמריקה בתחילת שנות העשרים שלו."

המבטא שלו היה מהמבטאים האמריקאים האיטיים והמתנגנים הללו, שנשמעים מושכים כל כך בסרטים ובסדרות הטלוויזיה. ואפילו העדר החמימות המוחלט לא הצליח לגרוע מהקסם שלו. מריאן תהתה למה הזר הזה מתעב אותה כל כך; היה ברור שזהו יחסו כלפיה – מהתנהגותו, מהבעת פניו, ובעיקר מהצינה הקפואה שבעיניו.

"אני מבינה." היא לא הבינה, אבל זה לא באמת שינה דבר כשהמשקל הכבד של אובדנה שב והעיק עליה לפתע. "תודֵה בבקשה לאביך בשמי. אני מקווה שהוא ישוב במהרה לקו הבריאות."

"אבי נוטה למות, מיס קאר, אם כי הוא עושה את זה לאט."

תווי פניו הגבריים, המעוצבים בחדות, לא הראו שום רגש בעת שמריאן בהתה בו. היא נדהמה לחלוטין מההצהרה שלו, ולפני שעלה בידה להתאושש, תום בלאקת'ורן התערב ואמר, "צר לי לשמוע את זה, רייף. לא אמרת לי את זה. היו לנו ימים טובים, כשהיינו צעירים – אביך, אבא של אנני ואני. שלושת המוסקטרים."

שתיקה קצרה השתררה, ומריאן תהתה אם רייף סטיד עומד להתעלם מהאיש שניצב לידו, עיניו היו נעוצות עדיין בפניה. ואז, למרבה ההקלה, מבטו החד כתער עזב את פניה והופנה לעבר תום.

בחיוך צונן כחורף, הוא אמר, "כן, כך שמעתי."

איזה טיפוס מעורר סלידה. מריאן לא האמינה שמישהו מסוגל לבוא להלוויה ולהתנהג אל האבלים בגסות גלויה כל כך. בהזדקפה למלוא מאה שישים ושבעה הסנטימטרים של קומתה שהיתה, לרוע המזל, נמוכה עדיין בכשלושים סנטימטרים מזאת של בן חברו הוותיק של אביה – מה שהעמיד אותה, על פי הרגשתה, בעמדה של נחיתות – היא אמרה בצינה דומה לזאת שבה הוא דיבר, "סלח לי, בבקשה, מר סטיד, יש אנשים נוספים עמם עלי לשוחח." אנשים נחמדים. אנשים נורמליים. "דוד תום, אני אראה אותך אחר-כך."

תמיד, מאז שהיתה ילדה קטנה, היא קראה להם דוד תום ודודה ג'יליאן למרות שבעצם הם לא היו קרובי משפחה. גם לאמהּ וגם לאביה לא היו אחים, כך ששני בניו ושתי בנותיו של תום נראו לה כמו דודנים, ומאחר שגם לה לא היו אחים, ידידותם היתה תמיד יקרה מאוד בעיניה. היא עדיין היתה חשובה לה למרות שכולם, מלבד הבן הצעיר ביותר, עברו להתגורר בחלקים מרוחקים של המדינה.

בהסתובבה ברחבי החדר, כשהיא משוחחת עם קבוצת אורחים זו אחר זו, מריאן נותרה מודעת, בחוסר נעימות מסוים, לזוג עיניים כחולות שהוסיפו לעקוב אחר כל תנועה שהיא עשתה. רוב האנשים החזיקו צלחות בידיהם, מהמזנון הטעים להפליא שקריסטל ערכה לכבודם, ולמרות שתום נכנס אל חדר האוכל, היא ידעה בוודאות שרייף סטיד לא מש ממקומו ליד הדלת.

"מי זה ההית'קליף הזה, שאבא שלי דיבר איתו?" בעת שמריאן הצטרפה לחבורה שהורכבה מרעייתו של תום, ילדיו ובני זוגם, היתה זאת ויקטוריה – בתם הצעירה ביותר של תום וג'יליאן, והיחידה שהיתה עדיין רווקה – שהעלתה את השאלה. "הוא חדש במחוזותינו, נכון?"

"ויקטוריה."

בעוד אמהּ משתיקה אותה, ויקטוריה הוסיפה ואמרה, "מה? הרי את בעצמך רוצה לדעת," ובפנותה אל מריאן היא אמרה, "אבא אמר רק שהוא חבר ותיק, אבל אימא לא מכירה אותו בכלל, והיא חשבה שהיא מכירה את כל החברים של אבא."

מריאן חייכה. ויקטוריה היתה טורפת הגברים מבין בנות משפחת בלאקת'ורן. רווקה מושבעת והוללת, עם קריירה מדהימה בממשל המרכזי, והיא הכריזה כבר בשלב מוקדם שנישואים וילדים לא נועדו לה; וכך, ככל הנראה, גם מערכות יחסים קבועות. כולם ידעו שהיא טורפת גברים ומשליכה אותם מאחורי גבה, ובהיותה אדמונית, עם כל הקימורים במקומות הנכונים ועם עיניים כחולות ומזמינות, גברים עמדו בתור כדי לזכות בעונג של שברון לבם. וכעת היה ברור שויקטוריה העלתה את רייף סטיד על הכוונת שלה. למה לא? שיהיה לה לבריאות.

בהקפידה לשמור על קול שקט ונינוח, מריאן אמרה, "אבא שלו היה חבר ותיק, לא הוא. מסתבר שאבא שלך ואבא שלי גדלו עם אבא שלו. קוראים לו סטיד. רייף סטיד.

"סטיד?" ג'יליאן היתה בת קורנוול, בניגוד לאמהּ של מריאן, שעברה לאזור עם משפחתה מהצפון של אנגליה כשהיתה נערה צעירה. "הוא בוודאי הבן של אנדרו סטיד. כן. אני יכולה לראות את הדמיון, למרות שהוא גבוה מאביו בראש לפחות. אבל גם אנדרו היה נאה מאוד. יש להם אותו שיער שחור ואותן עיניים כחולות. זה שילוב שהיה משגע את הבנות. אבא שלך היה בהיר כל כך, אנני, בעוד שהוא היה כהה כל כך, וכל הבנות ממש השליכו את עצמן לרגליהם."

"ומה עם אבא שלנו?" התערבה ויקטוריה, בנימה קצת מתגוננת.

"הו, אבא שלך היה תמיד שלי," השיבה ג'יליאן בנחת. "וכולם ידעו את זה."

ויקטוריה שבה והביטה לעבר רייף סטיד. "הוא כמעט לא מסיר ממך את העיניים, אנני. ויש לו פה מאוד סקסי," היא הוסיפה, לעצמה כמעט. "למען האמת, הכול אצלו מאוד-מאוד."

"ויקטוריה."

הפעם, אמהּ כבר ממש התכוונה לזה, וויקטוריה זיהתה את נימת הקול שלה. "מצטערת," היא הזדרזה לומר למריאן. "לא התכוונתי להקל ראש באבא ואימא שלך, אנני. את יודעת כמה אני אהבתי אותם."

"זה בסדר." וזה באמת היה. למען האמת, היא העדיפה את הטבעיות של ויקטוריה על פני המבוכה שבה נהגו בה היום כל שאר האנשים. "למה שלא תגשי אליו ותציגי את עצמך?" היא הציעה לה, בידעה עד כמה ויקטוריה מתאווה כבר לעשות את זה. "את יכולה להצדיק את זה בכך שהוא חבר ותיק של אבא שלך, ומלבד זאת, הוא לא מכיר פה אף אחד. את פשוט מרחמת עליו."

"בדיוק מה שחשבתי לעצמי." ויקטוריה המאושרת עזבה אותם בדרכה אליו.

"הנערה הזאת." ג'יליאן נדה בראשה בעוד ששני בניה ובתה הגדולה וכל בני ובנות זוגם חייכו לעצמם. "אני לא יודעת מה יש בה שהיא מצליחה למשוך גברים כמו דבורים לדבש. הוא בוודאי יקח אותה לארוחת ערב עוד היום, אתם יכולים לסמוך עלי."

מריאן אמרה איזה דבר נימוסין לא מחייב, ועברה אל קבוצת האנשים הבאה. לא עניין אותה אם רייף סטיד יזמין את מחצית הנשים בקורנוול לארוחת ערב; לדעתה הוא היה האיש גס הרוח ביותר שהיא פגשה מעודה. אם היא לא תראה אותו יותר עד אחרון ימיה, זה יהיה בסדר גמור מבחינתה. ויקטוריה מוזמנת בהחלט להתכבד בו, ובמחשבה נוספת, אם מישהי מסוגלת בכלל לגרום לאיש מסוגו להתנהג כמו שצריך, זאת תהיה ודאי ויקטוריה.

היא נמנעה במכוון מלהביט למשך זמן מה לעבר אותו צד של החדר, אך כשהיא שבה והביטה לשם, היא ראתה שאל רייף סטיד וויקטוריה הצטרפו כל שאר בני משפחתו של תום, וכולם שם שוחחו ונראו מחויכים. למרבה האבסורד, מריאן הרגישה נבגדת. ההרגשה חלפה כמעט מיד עם הופעתה, אבל הותירה אותה עם עיניים צורבות ורעד קל בפיה. היא נתקפה פתאום געגועים עזים כל כך לאימא שלה, שזה ממש כאב.

אל תהי טיפשה, היא אמרה לעצמה בלב, וניגשה אל החלונות הצרפתיים הגדולים כדי להשקיף על הגן הגדול שהשתרע למטה עד לחומת האבן הגבוהה אשר הפרידה בין אדמתם לבין שביל המצוקים. היא היתה אישה בוגרת בת עשרים ושבע, והיא התגוררה בלונדון בחמש השנים האחרונות, מאז שקיבלה את הכשרתה כמטפלת בעיסוק. היתה לה משרה רבת אחריות באחד מבתי החולים החשובים ביותר בלונדון, וכבר מזמן היא עומדת ברשות עצמה. היא היתה אישה בוגרת, לא ילדה.

זה לא עזר. באותו הרגע, היא היתה מוכנה לתת את כל רכושה בעולם תמורת חמש דקות עם הוריה.

עדיין יש לך את סיקרסט ואת קריסטל, היא אימצה אל לבה את המחשבה בהיאבקה לבלום את הדמעות. ולא משנה מה זה ידרוש ממנה, על שני אלה היא תשמור. היא תמצא לעצמה איזו משרה, כאן בדרום, ותחזור לגור בבית. ועם קצת מזל וזהירות רבה היא תצליח לשלם את כל החשבונות שמייצר בית גדול כמו סיקרסט עם שבעת חדרי השינה שלו. ותמיד הן תוכלנה להשכיר חדרים עם ארוחות בוקר בתקופות החג; היא כבר חשבה על זה במהלך הימים האחרונים, מאז התאונה. והיא תוכל לטפל בעצמה בגינה, במקום להעסיק את הגנן שעבד אצל הוריה יום אחד בשבוע.

כלומר, אם לא תהיה לה ברירה, היא סייגה את המחשבה בעקבה במבטה אחר מעופו של שחף שצלל ודאה בשמים הכחולים של חודש יוני. לא היה לה כל מושג אם היה איזה כסף בעזבונם של הוריה; היא והוריה לא שוחחו על דברים כאלה מעולם. לא היה בכך שום צורך. הוריה היו עדיין צעירים יחסית, בני חמישים ושבע ושישים, ולה היו הדירה והקריירה שלה בלונדון. כשהיתה מגיעה לקורנוול, לאיזה סוף שבוע או לחופשות החג, דיבורים על מחלות ומוות, צוואות ועיזבונות נראו להם רחוקים יותר מהירח.

בסופו של דבר, אנשים החלו לגשת להיפרד ממנה. היא היתה מודעת לכך ברגע שויקטוריה ורייף סטיד החלו לצעוד לכיוונה. איכשהו היא היתה מודעת מאוד לנוכחותו לאורך כל אחר הצהרים. היא לא רצתה להיות – למען האמת, זה די עצבן והרגיז אותה – אבל משום מה הוא כפה את עצמו על התודעה שלה באופן שהיה יכול להיות משפיל מאוד אם מישהו היה מצליח לקרוא את המחשבות שלה.

"אנחנו הולכים, אנני." ויקטוריה עטפה אותה בחיבוק שהיה באמת חם ואוהב. "צלצלי אלי ברגע שתחזרי העירה, וניפגש לצהרים. אין לי מושג למה לא חשבנו על זה עד היום, מאחר ששתינו מתגוררות בלונדון."

"ביי, ויקטוריה." מריאן חיבקה אותה בחזרה, ונחלצה כדי להושיט יד מנומסת לרייף סטיד. "היה שלום, מר סטיד," היא אמרה ברשמיות מכוונת. "אני מקווה שתהיה לך נסיעה טובה הביתה. אנא, מסור דרישת שלום לאביך."

הוא נטל את ידה. "יש לי כמה עניינים לסדר לפני שובי כך שאני אסע רק בעוד כמה ימים. אבל אני אשוחח עם אבי עוד לפני כן, ואמסור לו את דרישת השלום שלך, מיס קאר."

בשרו היה חמים ומוצק, ובניגוד לרצונה נעשתה מריאן מודעת לשמץ ניחוח האפטרשייב שעלה ממנו. צללית זיפים כהה נראתה על סנטרו המרובע והנוקשה, והחליפה היקרה שהוא לבש נחה בנונשלנטיות מוחלטת על גופו המגודל. הוא היה גבר שחש בנוח עם עצמו ועם המיניות שלו. במיטה הוא יהיה דינמיט, ללא ספק.

המחשבה, שהגיעה משום מקום, הדהימה את מריאן וגרמה לה למשוך את ידה בחטף, בתנועה שלא היתה משופעת בטקט. לרגע אחד הם הביטו זה בזה. פניו של רייף כמו נחצבו בגוש של גרניט, ועיניה של מריאן היו מלאות בתדהמה. ויקטוריה, שזזה מעט לשמאלם כדי להגיד שלום לאביה, לא הבחינה, למרבה המזל, במה שהתרחש.

"היי שלום, מיס קאר." הברכה היתה חסרת הבעה, צוננת.

לרגע מטורף אחד היא התאוותה לשאול אותו מה כבר עוללה לו שגרם לו לתעב אותה כל כך. הם לא נפגשו מעולם, עד היום הזה; לא ידוע לו דבר אודותיה. היא חשבה בהתחלה שכך הוא מתנהג עם כולם, אך הוא היה שונה לגמרי כששוחח עם ויקטוריה ועם משפחתה. אבל היא התעשתה, אמרה, "שלום," והסתפקה בכך. כל רצונה היה שהוא ילך כבר. שכולם ילכו. אבל ראשית, המתין לה העניין הרשמי של פתיחת הצוואה. אחרי שזה ייעשה – היא לקחה שאיפה גדולה של אוויר ופנתה לעזוב את רייף סטיד – היא תוכל להתחיל לארגן מחדש את חייה, על כל השינויים שיהיה עליה לעשות כדי להימנע ממכירת בית סיקרסט.

אלא שזה לא היה פשוט כל כך.

שעה מאוחר יותר, בשבתן מעבר לשולחן הקפה בטרקלין, מול תום בלאקת'ורן, מריאן וקריסטל הביטו בפרקליט בבעתה. "חשבתי שזה היה ידוע לך." תום אמר זאת פעמיים בעשר הדקות האחרונות מאז שהוא הטיל את הפצצה שלו, וקולו נסדק. "פשוט לא דמיינתי... זאת אומרת – " הוא קטע את דבריו. "אבא שלך אמר לי שהוא מתכוון לספר לך, אנני."

"יכול להיות שהוא התכוון," היא אמרה בלי שום תחושה. "הוא באמת ביקש ממני לבוא לסיקרסט בסוף השבוע שלפני התאונה, אבל היה לי משהו לעשות. התכוונתי להגיע ב..." קולה גווע. "איך זה, דוד תום? איך הוא הצליח להפסיד הכול?"

"העסק היה בקשיים במשך שנים, אך הוא נאחז בתקווה שיעלה בידו להפוך את המגמה. הוא חשב שלקיחת משכנתא על הבית עשויה להיות פתרון לטווח הקצר." תום נופף בידו על סביבותיו. "זה לא הועיל. כעיקרון, ישנה המספנה של אביך, ועוד אחת נוספת שנשארה בסביבה, וזה אחת יותר מדי. שתי המספנות התחרו על עסקה אחת גדולה ומשתלמת, והיה ברור שזאת תהיה מכת המוות למספנה שלא תזכה בה. בסוף זכתה המספנה השנייה. זה עד כדי כך פשוט."

שום דבר פה לא היה פשוט. איך יכול להיות ששום דבר לא נותר? איך היה אביה יכול להסתכן באובדן של סיקרסט? למה הוא לא צמצם את הפסדיו על ידי סגירת המספנה, ולא השיג לעצמו משרה רגילה באיזה מקום אחר? ככה לפחות בית סיקרסט היה ניצל."

כאילו שלתום היה ידוע מה היא חושבת, הוא אמר לה חרש, "בית סיקרסט והמספנה הלכו תמיד ביחד בראש של אבא שלך, אנני. שניהם נבנו ביחד, באותו הזמן, על ידי אבי-סבו של אבא שלך – "

"לא." קולה נשבר. "לא. הבית שונה, דוד תום, והוא היה צריך להבין את זה. בית סיקרסט הוא..." היא לא הצליחה למצוא את המילים כדי להבהיר את משמעותו של בית סיקרסט.

"אין שום דרך שבה נוכל להשאיר אותו בידינו?" קריסטל הצטרפה לשיחה, ופניה היו חיוורים לגמרי. "יש לי קצת חסכונות בבנק. קרוב לעשרים אלף. האם הם יסכימו לאיזה סוג של הסכם...?"

קולה התפוגג לנוכח ניד הראש של תום.

מריאן פשטה את ידה ותפסה את ידה של קריסטל. לעולם היא לא תשכח את הצעתה הנדיבה. "אז מה קורה עכשיו?"

"בעיקרון, הבנק יתבע את מה שהוא רואה כרכושו, ואז בית סיקרסט יוצא למכירה בשוק החופשי. במיקומו, ובהתחשב בכך שזהו בית גדול ועתיק, המחיר אמור להיות גבוה מאוד. אפילו אם תשתמשי בעשרים האלף של קריסטל בתור דמי פיקדון, את לא תוכלי לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים."

"מה אם נהפוך את הבית לצימר, אפילו עם ארוחות ערב? אם נהפוך את בית סיקרסט למלון?"

"יש לך מושג כמה יכול לעלות פרויקט כזה? תצטרכי לעשות פה המון עבודה לפני שתוכלי לקבל אורחים. יש כל מיני עניינים של בטיחות, שלא לדבר על הוספת שירותים צמודים לכל חדרי השינה וכיוצא בזה."

"כבר יש להם שירותים צמודים."

"אנני, אנחנו מדברים על עשרות אלפים רק כדי לסדר את המקום, אם את רוצה לקבל אישורים מרשות התיירות וכל זה. במה תשתמשי בתור ערבות?"

"חייבת להיות איזו דרך." היא נעצה בו מבט פראי. "אני לא מתכוונת לוותר. לא יקחו ממני את בית סיקרסט."

"אנני, מכל בחינה שהיא, הבית כבר שייך להם."

"אבא היה מצפה ממני להיאבק עליו."

תום לא אמר דבר, רק הביט בה בעיניים מלאות עצב בעת שהניח ערימת דפים על השולחן שביניהם. "תעברי על אלה במשך הערב. זה בא לך כמו שוק מוחלט, אני מבין, ואם הייתי מעלה בדעתי שג'רלד לא סיפר לך, הייתי אומר לך משהו מוקדם יותר, במקום להפיל את זה עליך בצורה כזאת. קחי את הזמן, תני לזה להיקלט."

היא לא רצתה לקלוט את זה. היא רצתה את בית סיקרסט.

איכשהו הצליחה מריאן להחזיק מעמד מספיק כדי ללוות את תום החוצה, ולאחר מכן לשוב ולנחם את קריסטל. אחרי שבעלה של קריסטל ושני בניה, בני הארבע והחמש, טבעו בסערה פתאומית שהגיעה בעת שהוא לקח אותם להפלגה בספינת הדיג שלו, אספו ג'רלד ודיאן קאר לביתם את האישה השבורה, עד שהיא תתאושש מספיק כדי להחליט מה לעשות בשארית חייה. משפחתה של קריסטל התגוררה בבית שכור, ולא היתה לה שום הבטחת הכנסה, שום ביטוח חיים או משהו דומה. זמן לא רב אחר כך, עוזרת הבית של משפחת קאר התחתנה ועזבה, ואיכשהו, קריסטל פשוט לקחה על עצמה את התפקיד. כל זה קרה לפני למעלה משלושים שנה, והסידור התאים מאוד לכל הצדדים הנוגעים בדבר. אלא שכעת, זה היה כאילו עולמה של קריסטל חרב עליה בשנית.

עד שעלה בידה של מריאן לשכנע את קריסטל ללכת לישון, ועד שהיא הביאה לאישה הזקנה ספל של חלב חם ומתוק עם שני כדורי אספירין, מריאן כבר הרגישה בעצמה מותשת לגמרי. ראשה היה סחרחר, היא חשה בחילה, ורקותיה הלמו מרוב המתח. ועם כל זאת, היא התיישבה ליד שולחן הקפה והחלה לעבור על הדפים שתום השאיר לה.

לא היה מנוס מפני האמת הכואבת.

דמעות זלגו במורד לחייה. היא פתחה את החלונות הצרפתיים ויצאה אל הגן שנשטף באור בין הערביים הארגמני. ניחוח ההיביסקוס הסיני של שיחי הגדר המקיפה את הבית נישא מהר מאוד בבריזה החמימה ועלה בנחיריה, ובעודה פוסעת קדימה באור השקיעה הסגלגל, התחרו על תשומת לבה פרחים ורודים, תרמילי אפונה ריחנית ושיחי יערה בריחותיהם הממלאים את האוויר. היכן שהוא, לא רחוק, שר קיכלי אחד במלוא כוחו, והצלילים הטהורים נותרו תלויים באוויר. ומרחוק, מתחת לבית, היא יכלה לשמוע את רחשו של הים המלחך את הסלעים למרגלות הצוק.

זה היה ביתה. תמיד היה ברור לה שבבוא היום היא עוד תשוב אליו. חברים באו והלכו, ולבה כמעט נשבר פעם אחת או שתים, אבל עמוק בתוך תוכה היא דמיינה תמיד שבבוא היום תשוב אל האזור שבו גדלה, תפגוש מישהו מהסביבה שיהיה מסוגל לאהוב כמוה את בית סיקרסט, ותשתקע עמו בקרבת מקום. ואז, בבוא היום, כשהיא תהיה כבר מבוגרת, אחרי שהוריה יזכו לראות את נכדיה גדלים, היא תירש את הבית שהיא אהבה בכל לבה. והיא תשמור עליו כדי להעבירו לילדיה...

היא התיישבה על הספסל שאצר עדיין את חומו של כל היום, עצמה את עיניה ושקעה לתוך הכאב. אם היא תאבד את בית סיקרסט, אז היא כבר באמת תאבד את הוריה; ככה היא הרגישה. היא לא היתה מסוגלת להסביר את זה, מאחר שכמובן הם כבר לא היו בין החיים, אבל כאן, בבית, בגינה אשר טופחה על ידי דורות רבים כל כך של משפחתה, היא יכלה עדיין להרגיש קרובה אליהם.

היא ישבה בדממת הערב, עד שנעשה חשוך לגמרי, וענפי העצי המקיפים את בית סיקרסט רחשו קלות בבריזה הקיצית. הירח עלה בפאר כסוף על רקע שמי הקטיפה הכהים, והכוכבים נצצו. היה זה ערב יפהפה. כל הערבים היו יפים בבית סיקרסט, אפילו בעיצומו של החורף כשרוח עזה וזועמת שרקה מעל לצוק הרם, והשרתה מלנכוליה רדופת שדים בקרקשה בתריסים העתיקים ובהיאנחה במורד הארובות.

בין אם באביב, כשהסנוניות מתחילות לקנן מתחת לקורות הגג; בקיץ, כשארנבי הבר מביאים את צאצאיהם הרכים אל המדשאות החלקות כדי לאכול את הדשא המתוק יותר מהעשב שצמח על הצוקים שמחוץ לתחומי סיקרסט; בסתיו, שבו העצים בוערים בשלל גווני השלכת, וסנאים מתרוצצים בבהילות ומטמינים אוצרות של בלוטים ואגוזים; או בחורף, כשקול הים המתנפץ על סלעי החוף מצליח לחדור מבעד לחלונות האטומים ולתבל את החלומות – לבית סיקרסט היה קסם מיוחד. הבית היה יותר מבית; וככה זה היה תמיד.

היא חייבת לעשות משהו, אך מה? מריאן החזיקה את ראשה הכואב בשתי ידיה, המומה לגמרי מהמהירות שבה חייה השלווים והמאושרים התהפכו לגמרי. לא היה לה שום מושג לאן לפנות.

בחצות הלילה היא נכנסה בחזרה לבית, כיבתה את האורות בקומת הקרקע, ואז עלתה אל חדרה. ברגע שפתחה את הדלת ונכנסה אל החדר שהיה שלה מאז שזכרה את עצמה, הייאוש שב והשתלט עליה.

"לישון." היא אמרה את המילה בקול אל תוך הדממה. היא היתה זקוקה לשינה כדי שתוכל לשוב להיות רעננה ולחשוב על דרך מוצא מהמצב. זאת הרי המאה העשרים ואחת, עידן של ניסים שבו קורים דברים שלא היו יכולים כלל לעלות על הדעת במאה הקודמת. לא ייתכן שזה מעל לבינתו של גבר – או לבינתה של אישה, במקרה הזה – למצוא איזו דרך להציל את בית סיקרסט. היא תעבוד עשרים וארבע שעות ביממה, אם זה מה שיידרש.

בהתפשטה משמלתה האפורה, היא השליכה אותה אל פינת החדר. היא לא תשוב ללבוש אותה יותר. וגם לא את הנעלים השחורות או את הז'קט שהיא קנתה במיוחד לכבוד הלווייה.

בלי שתטרח להתקלח או לצחצח את שיניה, היא זחלה למיטה בתחתונים. עייפות שהפכה את עצמותיה לעופרת, השתלטה עליה. בניגוד לכל הלילות האחרונים, מאז שיחת הטלפון הנוראית מקריסטל, היא שקעה בתרדמה עוד לפני שראשה הספיק לצנוח על הכר.