תנועה מחפשת דרך

פרק א' הקמת התנועה

תנועת המחנות העולים נוסדה כתוצאה מאיחוד בין שתי תנועות, "החוגים" ו"לגיון הצופים".

שתי התנועות היו פעילות באותן השנים, החוגים בתל-אביב, ולגיון הצופים בירושלים. החיבור בין התנועות, למרות השוני ביניהן, בא מתוך החיפוש המשותף שלהן אחר דרך אפקטיבית להגשמה של הציונות בארץ-ישראל. המסקנה בשתי התנועות הייתה, כי הגשמה אמתית יכולה להתקיים רק בדרך של התיישבות ובמעבר של נוער מלימודים לעבודה.

ההרכב החברתי של שתי התנועות היה דומה. היו בו מאפיינים ייחודיים מצביונן של הערים, שהתנועות צמחו ובאו מהן. בתל-אביב היו אלה גימנזיסטים, בני המעמד הבינוני, ובעיקר בני משפחות שהשתייכו פוליטית למפלגות תנועת העבודה ולהסתדרות. בירושלים היו אלה נערים לומדים אך גם עובדים, חלקם ממשפחות דתיות, אבל גם ממשפחות ממוצא מזרחי.

הרצון לצאת לעבודה ולבצע מהפכה אישית, כמו גם קרבתן לתורה הסוציאליסטית, ובעיקר לזו הציונית-סוציאליסטית, סייעו לשתי התנועות להתגבר על קווי השוני, והחל מ-1930 זו הייתה תנועה אחת, שהלכה והתגבשה לכלל תנועת נוער ארץ-ישראלי.

הפרק הראשון עוסק בתהליך הקמת התנועה, החל מייסוד "החוג הזקן", בכ"ה בתשרי תרפ"ז, ועד כ"ה בתשרי תרע"ד. השנים 1934-1926.

"המחנות העולים" - על שום מה?

"אין חיי תנועה בעיר – חיי-קבע לחבר, אלא כשלב בחיי ההגשמה. על כן, אין התנועה עבורו לא בית, לא קן, לא סניף, אלא מחנה ארעי, בכוננות לקראת... ויען כי עוברים אנו לשלב גבוה יותר של החיים, של חברה, של אדם – להם שמה – עולים אנו, המחנות העולים!"

"מחנה ארעי". אכן, הגדרה מתאימה לתנועה. תנועת המחנות העולים שאפה לסייע לנוער לומד, בורגני, לעשות את המהפכה האישית שלו, ועל הדרך תהיה מהפכה זו פרוזדור לחיי ההגשמה בקיבוץ. הדבקות בהגשמה, ובקיבוץ בלבד, נעשתה באדיקות, וכל מי שלא עמד במשימה נשר מן הדרך. זו הייתה נשמת אפה של התנועה.

הגשמת הציונות הסוציאליסטית התבטאה בעיקרון של "עמידה לרשות צרכי הארץ". הפרט חשוב רק אם הוא מפנים את העיקרון ומקדיש לכך את כל חייו.

תנועת החוגים

הקמת "החוג הזקן"

ערב ראש השנה תרפ"ז התדפקו שתי נערות על דלתו של יצחק (יצחקל'ה) כפכפי, נער בן חמש-עשרה וחצי, שעלה ארצה עם הוריו שנה וחצי קודם לכן, וביקשו לשוחח עמו.

המבוכה הייתה רבה. הנערות הציגו עצמן כחיה ריים, בוגרת גימנסיה הרצליה שנה קודם, ורחל לוין, תלמידת השמינית בגימנסיה. לנער הצעיר, העולה החדש, תלמיד הגימנסיה בכיתה הריאלית, זה היה לחלוטין אירוע יוצא דופן. הם טיילו ברחובות כרם התימנים, שכונת מגוריו, ושוחחו על הצורך "לעשות משהו כדי להגביר את רגש הלאומיות בגימנסיה".

חיה ריים נחשבת למייסדת החוג הראשון, שלימים נקרא "החוג הזקן". נערה שהתייתמה בגיל שתים-עשרה וחיה בביתו של ד"ר מוסינזון, מנהל הגימנסיה. ריים חיפשה דרכים מקוריות משלה לבטא את מחשבותיה ואת עצמאותה. היא עברה לגור בפנסיון של תלמידי הגימנסיה, והחלה לארגן תלמידים שקצו באופי פעולתו ובדפוסי התנהגותו של הנוער הגימנזיסטי. מבין יומניהם ודבריהם של חברי "החוג הזקן" עולים הסלידה והייאוש מהחיים הריקניים של הנוער בעיר תל-אביב, בצלו של משבר העלייה הרביעית.

"השמינית סידרה נשף, נשף ריק, עם חוכמות זולות, ריקודים אידיוטיים, ואף שמץ של לאומיות או רוח ארץ-ישראל לא נדף מנשף זה", כתבה ימימה ; ביומנה. שבתאי פיינשרייבר (בארי) דיבר על הריקנות של הרוקדים בקזינו, "הם נדמו לי כבובות עם חיצוניות, אבל ריק בפנים".

בשבת הראשונה שבין ראש השנה ליום הכיפורים תרפ"ז, התקבצו בגן הגימנסיה שבעה נערים ונערות: האחיות ברוריה ויונה בן יעקב, רבקה יפה, כתריאל כץ, שבתאי פיינשרייבר, אפרתיה מרגלית ויצחק כפכפי, ועמם חיה ריים ורחל לוין.

בחלל עמדה השאלה, מה עושים? הוחלט להתייעץ עם שניים ממורי הגימנסיה, ד"ר ברוך בן יהודה וד"ר אליעזר ריגר. הפנייה אל שני המורים הללו באה מתוך הערכה לדעותיהם וליחסם המיוחד אל התלמידים. בגימנסיה "הליברלית", שלא לומר ימנית, נודע בן יהודה כמי שהיה מקורב לתנועת העבודה. עובדת היותו מורה בדגניה הצביעה על קרבתו להתיישבות החלוצית. דרכו החינוכית נבעה מהגישה הפרוגרסיבית בחינוך, שהתפתחה אז, בעיקר, בתוך זרם העובדים בחינוך, מיסודה של ההסתדרות הכללית.

הקבוצה קיבלה מן השניים מענה שהיו בו שלוש אפשרויות: "א. פעולה למען שינוי ערכים בגימנסיה. ב. השתתפות אקטיבית בעבודות ציבוריות. ג. לימוד גרידא".

 

שינוי ערכים משמעותו הייתה פנייה לעבודה חקלאית במקביל ללימודים, תוך מתן דוגמה לשאר תלמידי הגימנסיה. אפשרות זו נפסלה מכיוון שחברי הקבוצה לא היו בשלים עדיין למהלך זה. האפשרות השנייה, זו של העבודות הציבוריות, הייתה בבחינת עוד מאותו הדבר שהם עושים ממילא במסגרת הגימנסיה. נותרה אפוא האפשרות השלישית, דרך הלימוד. בחירה זו גם התאימה לאופי חברי הקבוצה, ובאה לתת מענה לחוסר הסיפוק שלהם מהלימודים בגימנסיה, שהיו מוכוונים לקריירה ולא לרגש הלאומי.

בן יהודה כיוון את דרך הלימוד, המליץ על חומרים, אך שמר על מרחק מתאים מהקבוצה כדי לאפשר לחבריה להתוות בעצמם את דרכם ולרקום באופן עצמאי את חייהם המשותפים. בהמלצת בן יהודה, הצטרף לקבוצה גרשון מרינבך, שידיעת השפה הרוסית עשתה אותו מועמד מושלם להיות מתרגם של כתבים חשובים מרוסית. לבא-כוח הקבוצה נבחר שבתאי פיינשרייבר (בארי).

הנושא הראשון שבחרה הקבוצה לדון בו היו "הבילויים", גם הם קבוצת סטודנטים שביקשה לצאת לדרך חדשה.

כחודשיים לאחר הקמת החוג הצטרפו אליו שמריה צמרת, ימימה טשרנוביץ ומאיר מוזס, ובהמשך גם יוסף קרייז ("חוגים"), שלמד בבית-הספר למסחר. וכך מנה "החוג הזקן" שנים-עשר משתתפים.

הקבוצה עוררה עניין רב בקרב תלמידי הגימנסיה. חלקם היו סקרנים ואחרים נהגו כלפי חבריה בהתרסה. הקבוצה פתחה את פגישותיה למשתתפים נוספים רק בהרצאות בנושאים שהיו נחלת הכלל, כמו "הבילויים", אך שמרה על אינטימיות ודיסקרטיות בכל שאר הפגישות. הפגישות עצמן נערכו, בדרך כלל, בבתי הבנות שהוריהן היו מבוססים יותר ובתיהן מרווחים יותר.

הנושא הבא שנלמד היה "בני משה". אותה אגודה "חצי מחתרתית שהקים אחד-העם". היה זה גוף שהתאים באופיו לדרכה של הקבוצה. כדי ללמוד על "בני משה", נפגשה הקבוצה עם ד"ר מטמן, שהיה חבר באגודה. המפגש ריתק את חברי הקבוצה. המורה מטמן, ששיעוריו בבית-הספר נודעו כשיעורים משעממים למדי, הפתיע והקסים אותם במפגש הבלתי-פורמלי, ואף הביא חלק מהם לשקול אם אין דרך זו של "בני משה" מתאימה גם לקבוצתם, עד כי מישהו אף העלה את הרעיון להיקרא "נכדי משה". את הפגישה עם ד"ר מטמן שילבו חברי הקבוצה בטיול רגלי עד לביתו שברמת-גן. ואולם עד מהרה השתחררו חברי הקבוצה מרעיון בוסר זה, שהרי כוונתם הייתה קודם כל להשפיע על תלמידי הגימנסיה ולעורר בהם רגש לאומי.

עד מהרה עלה הצורך לגבש את מדיניות הקבוצה ודרכה, ובכלל זה מידת פתיחותה, נוהל הוספת חברים חדשים, תקנון הסדר והמשמעת ועוד.

ההחלטות שהתקבלו היו: 1. בעניינים חיצוניים כמו אספות, מקום ההתכנסות, הנושא הרלוונטי ועוד, ניתנה לחברים רשות לשוחח עם זרים (בזהירות כמובן). על עניינים פנימיים, כגון רעיונות, מחשבות הקבוצה וכו', אסור היה להידבר כלל עם זרים (איסור שחל על כולם, למעט על בן יהודה). מעיר בארי: "את הסעיף הזה הכנסתי משום סכסוכים שנפלו בינינו ובין חברים ידועים במחלקה". מספר חברי הקבוצה לא הוגבל. עם זאת, "חבר חדש מתקבל רק על פי הסכמת כל הקבוצה. אם אחד מתנגד, המועמד אינו מתקבל".

3. בנושא המשמעת הוחלט להפסיק את ההתרוצצות והמשא-ומתן לגיבוש הקבוצה עם בן יהודה. נקבע בא-כוח, שיהיה גם יו"ר האספות וינהל את הקבוצה. לתפקיד זה נבחר שבתאי פיינשרייבר (בארי).

חברי הקבוצה התנהלו מתוך תחושת שליחות והאמינו שהם עושים מעשה היסטורי.

החלטתם להיות קבוצה פתוחה יחסית ורלוונטית לזמנה הביאה לכך שהעדיפו את לימוד תנועת הפועלים בארץ על פני תנועת הפועלים הבינלאומית. הנושא שבחרה הקבוצה היה מפלגת "הפועל הצעיר". את קבצי עיתון "הפועל הצעיר" קיבלה הקבוצה מידיו של אליהו גולומב, בוגר מחזור א' של הגימנסיה הרצליה. גולומב, יחד עם משה שרת ודב הוז, היה ממקימי "ההסתדרות המצומצמת" של בוגרי הגימנסיה.

תקנון האגודה, שנוסח בשנת 1913, בא לענות על אותם מאוויים שביטאו חברי "החוג הזקן", ובהם עבודת הלאום ונטייה ברורה כלפי תנועת העבודה. חוויות הניתוק והריקנות של הנוער התל-אביבי ליוותה גם את בוגרי מחזור א'. גם אלה חיפשו דרכים לשנות את הכיוון של הנוער "מקרייריזמוס לעבודה חקלאית ולשירות הלאום". גולומב ושרת ליוו את הקמתה של תנועת המחנות העולים בחיבור לארגון ההגנה, שבראשו עמד גולומב, ויותר ממנו - שרת, שליווה את התנועה ימים רבים לאורך עשר שנותיה הראשונות.

הקריאה בקבצי "הפועל הצעיר" לא דיברה אל לבם של חברי הקבוצה, והם פנו אל יוסף אהרונוביץ, עורך העיתון, שיספר להם על א.ד. גורדון, שאליו היה מקורב. ואכן, סיפוריו של אהרונוביץ, ובעיקר סיפורו על שעותיו האחרונות של גורדון, ריתקו את חברי הקבוצה. גורדון הפך בעיניהם לדמות מופת, ותורתו סיפקה להם דרך-חיים. "בשבת, מבלי להתחשב עם העבודה המרובה המוטלת עליי, לקחתי את גורדון כרך ג' ויצאתי לשוח, לשאוף אוויר צח, לרענן את מוחי החם". בהמשך עברה הקבוצה ללמוד על "השומר", ואף נפגשה עם מניה שוחט, שעליה קראו בספר "חולמים ולוחמים". המפגש הסתיים באכזבה, מאחר ששוחט עברה בשלב מסוים להטיף לחברי הקבוצה פוליטיקה למען "פועלי ציון שמאל".

חברי "החוג הזקן" נמנעו בתחילת דרכם מלנקוט עמדה פוליטית בוויכוח שהיה בתוך תנועת העבודה, אך אפשר היה לזהות אצלם נטייה ברורה לכיוון "הפועל הצעיר".

הקבוצה הלכה והתגבשה. מלבד הלימוד המשותף, הם נהגו להרבות בשינון ובשירה של שירים רוסיים ושל מזמורים חסידיים, כמו גם של השירה החדשה שנכתבה אז בארץ. בסיום הפגישות נהגו חברי הקבוצה לצאת חבוקים ברחובות העיר תוך שירה רמה שהביאה אותם להתעלות-נפש של ממש.

בצד העיסוק האינטימי, הקבוצה עסקה בפעילות ציבורית, אם כי מועטה, תוך הזדהות עם ציבור הפועלים, כמו, למשל, איסוף כספים לטובת פועלי נור בעכו, ששבתו באותה עת.

חצי שנה לאחר תחילת הפעילות, עמדה הקבוצה על פרשת-דרכים. המטרה העיקרית – להשפיע בגימנסיה על תלמידים אחרים – לא עלתה יפה. אופייה המסתגר של הקבוצה העלה סימן-שאלה לגבי המשך הדרך. תוך התלבטות זו פגשה הקבוצה, בפסח תרפ"ז, בחי יששכרוב.

יששכרוב, בוגר מחזור ט' של הגימנסיה, שזה עתה חזר מחו"ל עם סיום לימודיו כמהנדס חשמל, זיהה את הפוטנציאל שגלום בקבוצה. בפגישתו עמם רכש את לבם, ותבע מהם לצאת מתוך קליפתם הסגורה ולארגן חוגים נוספים במסגרת הגימנסיה. המושג חוגים, שתבע יששכרוב, הוא שנתן לקבוצה בהמשך את שמה – "החוג הזקן". המטרה שהציב יששכרוב הייתה הקמת תנועת נוער לומד, כמקבילה של תנועת הנוער העובד שקמה, כאמור, במסגרת ההסתדרות הכללית שנתיים קודם לכן.

יששכרוב הקים חוג של תלמידות בסמינר למורות, ובכך הראה דוגמה אישית. הקבוצה קיבלה את דרכו של יששכרוב והקימה חוגים נוספים בשכבה שלה ובזו מתחתיה. בשלב זה מצטרף יוסף קרייז (חוגים) לתנועה המוקמת, ומקים בעצמו חוג במסגרת בית-הספר למסחר. כך, באביב תרפ"ז, קמה תנועת "החוגים", כאשר יששכרוב מלווה אותה מקרוב כאח בוגר.

בחופשת פסח של שנת תרפ"ז יצאו שתי המחלקות הגבוהות של הגימנסיה הרצליה לים המלח. הגימנסיה נודעה בטיולים הרבים שאירגנה לתלמידיה, בניגוד למצב בבתי ספר אחרים. הטיול תוכנן להיות טיול רגלי מירושלים לים המלח, דרך מדבר יהודה, כולל שיט בסירות בים, עלייה על החוף המזרחי וביקור בנקודות בחוף המערבי, במצדה, בעין גדי, ובשפך הארנון והלשון. טיול זה השפיע רבות על חברי "החוג הזקן". שני מקומות במיוחד הותירו בהם רושם עז: מצדה ועין גדי.

ההליכה הארוכה ברגל, כאשר הם נושאים על גבם אוכל וציוד רב, הותירה רושם עז על כל מי ששמע על כך, ויצרה דפוס שלימים יאפיין את תנועת הנוער המחנות העולים.

מצדה היוותה סמל לקוממיות היהודית, ולצעירים התל-אביבים זו הייתה חוויה אקסטטית של ממש. "אחרי הפואמה של למדן, נמשך הלב למבצר האחרון של היהודים למקום פלאים זה".

הנוף המרהיב, עוטה הוד הקדומים, היה מלווה במשק כנפי ההיסטוריה: "כשהגענו למעלה שן סלע הגבוה התכווץ הלב. קשה לראות יופי כזה... היה רצון לקרוא לגיבורים, לבשר להם כי באנו, כי כבשנו את המבצר". מצדה תהיה שזורה בדברי ימי המחנות העולים בהזדמנויות רבות בהמשך.

המקום השני שהותיר עליהם את רישומו היה עין גדי. נאת-המדבר הילכה קסם על הנערים והנערות הללו. השאיפה לצאת לעבודה חקלאית במקום הנמוך בעולם קיבלה לפתע פתאום משנה-תוקף. החלומות והקסם חברו להם יחדיו. כפכפי כבר ראה בעיני רוחו את היישוב שמקימה הקבוצה. עם חזרתם החלה להתארגן קבוצה, כשבמרכזה בארי, צמרת, גילוץ וכפכפי. חברו אליהם חברים מחוגים אחרים, ואף כאלה שלא היו שייכים לתנועת החוגים. גם מורים היטו שכם. הקבוצה הקימה לול בחצר והחלה בלימוד מקצועות החקלאות מחוברות "השדה". הקמת קבוצת "עין גדי" פגעה קשות בחלק האחר של "החוג הזקן", ואף ערערה את ביטחון חבריה בהמשך קיומו. "כאן באה מכה, מכה שעלולה הייתה לשברנו... כן, שבתאי, אולי כעת תבין למה כל כך רגזתי כאשר נפרדתם ויצרתם קבוצה מיוחדת (קבוצת עין גדי)", כתב לימים כתריאל כץ.

אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. עד מהרה ניכרה תופעה של השתמטות מהעבודה בלול אצל אותם חברים, שלא היו שייכים ל"חוגים". גם הניסיון להוציא קבוצת עבודה לעמק יזרעאל בקיץ נכשל. עם זאת, הגרעין של ארבעת המייסדים נותר בעינו. "טעינו, אבל אין להצטער בשל האכזבה מהניסיון הראשון... בסוף האספה יצחק הודיע: אני, שבתאי ועמי ממשיכים את קיום הקבוצה". הודעה זו נמסרה באספת "החוג הזקן". החברים הבינו, שאין תחליף לקבוצה האינטימית והאידאולוגית שלהם. חשוב לציין כי הבנות לא הצטרפו. הן פשוט היו ריאליות יותר.

הכישלון לגבש קבוצה שתצא לעבודה בעמק יזרעאל מבליט נוהג, שהיה קיים אז בגימנסיה. היציאה לעבודה בקיץ אורגנה במסגרת הגימנסיה על-ידי "ארגון המורים למען הקרן הקיימת". זה היה שם קוד לקבוצת מורים שנטו לתנועת העבודה, ושהיציאה לעבודה בהתיישבות בעמק הייתה, לדידם, חלק מחינוך הנוער. מבחינת חברי "החוג הזקן", זו הייתה יציאה למלאכת-קודש. "בלב חרד אני מצפה לתשובת 'ועד המורים'. ישנם עשרים ואחד מועמדים לצאת לעבודה... ומקומות רק שישה". אחד-עשר מאושרים זכו לצאת לעבודה בגניגר, בגבע ובעין חרוד, ואילו יוז'יק קרייז ארגן לעצמו עבודה בנהלל. החבורה – שבתאי, שמריה, גרשון, יצחק, יונה ואחרים – התקדשה לקראת המשימה. השישה החליטו, כי יש לצאת לעבודה תוך כדי מסע רגלי מתל-אביב לחיפה, לנהלל ולעמק. שני מרכיבים חברו יחדיו לאתוס התנועתי: הליכה ברגל בשבילי הארץ, בבחינת כריתת ברית, והיציאה לעבודה כחלק מבניית החלוץ הארץ-ישראלי.

המסע הרגלי גם סייע לחיסרון הכיס, שהכביד על נסיעה ברכבת או באוטובוס, אך היה בבחינת נימוק מסייע.

העבודה בעמק הייתה בבחינת חוויה מעצבת לחברי הקבוצה. כל שלמדו על כיבוש האדם לעבודה, קם והיה למציאות. "העבודה היא קשה, מעייפת ומפרכת את הגוף. אני עומד שעות רצופות ועובד במכוש הכבד. והאבנים הן גדולות וכבדות והשמש לוהטת בלי רחמים ושורפת את גופי. טיפות טיפות של זיעה מטפטפות מפניי, נופלות לתוך הוואדי ונעלמות מבינות לאבנים החלקות. אזכור זאת. גם לי יש חלק בבניין". מעבר לעבודה, המפגש עם אנשי העמק היה בגדר הגשמת חלום. בזיכרונות הם שמורים, ברובם, כאנשים גבוהים ורחבי גוף – "ענקים טובי לב".

החוויה בעמק הביאה את רוב חברי הקבוצה לרעיון, כי יש להקים קבוצה שתצא יחדיו לעבודה בסיום הגימנסיה. בינתיים חתרו חברי "החוג הזקן", בעידודו של חי יששכרוב, לפתח את תנועת החוגים. בחורף תרפ"ח מנתה התנועה מאה חברים. היה לפיכך צורך למצוא מקום לכינוס מפגשים, שעד אז התקיימו בכיתות בגימנסיה. הפנייה אל מנהל הגימנסיה מוסינזון נענתה בחיוב, והוא הסכים להקצות שטח בחצר הגימנסיה לבניית צריף של תנועת החוגים. חנוכת הצריף נחגגה בראשית שנת תרפ"ט. "החוג הזקן" החל לעסוק בארגון התנועה ובהעמדת קבוצת מדריכים לכיתות צעירות יותר. קבוצת המדריכים נקראה "קבוצה ההכשרה".

הקבוצה נעזרה בנושאי החינוך והפדגוגיה בבן יהודה. באמצעותו הם נחשפו לתורותיהם של פסטלוצי, רוסו ואחרים. בנושאים הקשורים לתנועת העבודה פנה החוג לברל כצנלסון. פנייה זו מצביעה על הפתיחות בחוג לזרמי המחשבה השונים שבתוך תנועת העבודה מחד גיסא, ולזיהוי המנהיגות בתנועה זו מאידך גיסא.

התנועה הייתה קטנה, אך דפוס החוגיסט הלך והתעצב. נוער שמרד במוסכמות, בין של הבית ובין של בית-הספר, יצר לעצמו בקבוצת השייכות שלו את חברת השווים, וזאת תוך לימוד משותף, טיולים ושירה.

בלילות שבת, לאחר הפגישות, שילבו חברי התנועה לימוד וריקודים, והיו יוצאים כחבורה לרחובות נחלת בנימין ואלנבי, תוך כדי שירה רמה וליווי כל אחד מהחברים לביתו. אכן, חבורה מוזרה ביחס לשאר תלמידי הגימנסיה. ועם זאת, למרות הרצון להיפתח, לא כל אחד יכול היה להתקבל.

תכני הלימוד, שכללו כאמור את תנועת העבודה ונושאים הקשורים אליה, כמו השומר, הקיבוץ, הקבוצה, המושב ועוד, הרתיעו בני נוער מלבוא בקהל החוגים, ומצד שני, האינטימיות הרבה והדינמיקה שבקבוצה לא התאימו לרבים. "האם הייתה זו אספה? לא! זו הייתה פשוט גילוי נשמה של כל חבר. כל אחד דיבר את אשר בלבו על עצמו ועל רעהו. והכול כל כך נעים עד שנדמה היה לי כאילו נעתקתי מחיי המציאות לעולם אחר עם חיים אחרים. התחלתי להרגיש מה זו רעות".

כדי להיחשף עוד יותר, העבירו ביניהם חברי הקבוצה יומן, שבו כל אחד כתב את שלא העז לומר בקול. כתריאל כץ כתב: "הציל אותי החוג". החוג לכתריאל היה תחליף למשפחה שלא הייתה לו. מאיר מוזס הביע את אי יכולתו למצות את כוחות היצירה שבו. כפכפי הביע את אמונתו בכוח היחד.

עלו גם נושאים מורכבים, כמו היחסים בין בנים לבנות: "הרגשתי חיסרון קרבה בינינו, חיסרון הרגשות המשותפים, חיסרון אהבה", כתבה רבקה יפה. ואילו ברוריה בן יעקב העלתה את לבטיה ביחס ליציאה המשותפת לבילוי כקבוצה. היומן חושף חבורת נערים ונערות מלאי ספקות, שהקבוצה הייתה להם מעין מפלט מחד גיסא, ומקור לעימות נפשי ושכלי מאידך גיסא.

סיום הלימודים התקרב, והרצון שריחף באוויר לצאת כקבוצה לעבודה החל לקרום עור וגידים. חבורת עין גדי לשעבר פנתה אל יוז'יק קרייז כדי שיצטרף אליהם, והלה הציב לכך תנאי: פתיחת הקבוצה לכל חבר בתנועת החוגים שמבקש להצטרף, ולא רק לחברי "החוג הזקן". חברי הקבוצה הופתעו, אך הבינו לבסוף כי יש היגיון בדרישה זו. קרייז שינה באחת את אופי התארגנות הקבוצה היוצאת לעבודה: לא עוד הבסיס האינטימי, אלא תחושת השותפות האידאולוגית. דרישה זו קיבלה את תמיכתו של חי יששכרוב.

עם סיום תקופת העבודה, בקיץ תרפ"ט, החליטו חברי החוגים על כינוס של כל היוצאים לעבודה בעמק, במבניו הלא-גמורים של בית-הספר המשותף לתל יוסף ולעין חרוד בקומי כדי להכריז על הקבוצה היוצאת לעבודה, הלא היא קבוצת החוגים. בכינוס השתתפו משה שרתוק (שרת) שכבר היה פעיל מרכזי בתנועת העבודה, וישראל גלילי, ממקימי תנועת הנוער העובד, שבירך את המשתתפים בכינוס בשם תנועה זו והביע משאלה לשיתוף פעולה בעתיד.

הקמת קבוצת החוגים הייתה אבן-דרך בחיי תנועת החוגים. לא עוד חוגי לימוד, אלא מטרת הגשמה ברורה: הליכה להתיישבות.

הלבטים היו רבים: האם לצאת לאחד ממשקי העמק ולהסתכן בהתמסמסות הקבוצה בתוכו, האם להתחבר לקבוצת ההגשמה של תנועת הנוער העובד, או לעצב קבוצה עצמאית, שתצא למסע היכרות עם חיי הפועלים באחת המושבות.

"בשבת הייתה אספת הקבוצה. סוף-סוף באנו לידי החלטה, לצאת באופן עצמאי למושבה".

בג' באב תרפ"ח התקיימה אספת החוג האחרונה. "אולי כאן נגמרה התקופה המאושרת ביותר בחיי. כמה כלה הנפש", כתב יצחק כפכפי בסיום יומן החוג.

ואילו ימימה טשרנוביץ, שלא הצטרפה לקבוצה, כתבה ביומנה: "ביום שלישי, כל החבר'ה שלי, ברוריה, יונה, שבתאי, שמריה, אפרתיה, כולם יצאו לעבודה. העזו את הצעד הגדול והנאה. נקרעו מהחיים הקלים והולכים להצטרף לחברת ארץ-ישראל העובדת. חפצתי גם אני בכך – אך יש סיבות רבות".

התקיים נשף לכבוד הקבוצה, וח.נ. ביאליק אף בירך את היוצאים ביחד עם המוני החוגגים את שמחת תורה.

בכ"ה בתשרי תרפ"ט יצאה הקבוצה לחדרה, ומאז יום זה הוא יום חגה של תנועת המחנות העולים. היוצאים מנו שבעה-עשר חברים: שמריה צמרת, שבתאי בארי, יצחק כפכפי, מאיר מוזס, גרשון מרינבך וברוריה בן יעקב, אלה חברי "החוג הזקן" מהגימנסיה. אליהם הצטרפו: עמי גילוץ, יונה אליאשברג, מלכה בלבן, קדימה קרול, גם הם תלמידי הגימנסיה. יוז'יק קרייז, חבר "החוג הזקן", ירדנה כהן, מרים טבצ'ניק ודוד מיכאלי – תלמידי בית-הספר למסחר. הצטרפו גם בוגרי מחזור קודם של הגימנסיה: יעקב רבינוביץ וחיים הורביץ, בוגר בית-הספר למסחר, שהיה פרק זמן מסוים בפלוגה בעין טבעון, וסיומקה גורביץ'. מאוחר יותר הצטרפו ישראל וינברג (גת), מרים בלבן, נח מוזס, רבקה אלתר, דרורה בקר, יהודה ולנשטיין, עמנואל עפרוני ושפרה ברומברג.

לימים צייר יוז'יק קרייז (חוגים) את אופייה של תנועת החוגים: "תנועה נטולת כל מסורת ניהולית ומסגרות ארגוניות ואף בזה להם כאנטי-תזה לתנועת הצופים. התייחסנו בזלזול לכל מה שנדף ממנו ריח של ארגון. רצינו ביטוי חדש ספונטני".

חברי התנועה ביקשו להיות ממשיכי החלוצים מהעלייה השנייה והשלישית, לבנות בגופם את הארץ. להיות היהודי החדש, בן הארץ הזו.

תנועת החוגים לאחר יציאת "החוג הזקן"

יציאת "החוג הזקן" השאירה אצל החניכים הבוגרים תחושה של ריק מחד גיסא, והרגשה של חופש מאידך גיסא. הייתה תחושה, שמעכשיו יוכלו לנהל דיון חופשי על דרך התנועה, וגם לעצב את דרכה. "אחרי "ש'החוג הזקן' יעזוב אותנו... ייחלש הקשר הזה (אל תנועת העבודה א.א.) במידה ידועה, והתנועה רק אז תקבל צביון עצמי וכיוון חופשי"

אלא שהמצב לאחר יציאת "החוג הזקן" התאפיין ברפיון גדול, עד כדי ספקות לגבי המשך קיומה של תנועת החוגים. בנוסף, חי יששכרוב יצא לעבוד במפעל החשמל של רוטנברג, ואילו אחד המסייעים החשובים של התנועה נעדר ממנה. הבוגרים ניסו בכל זאת לקיים את התנועה, ונעזרו לשם כך גם במשה שרתוק. "בהתעורר שאלה של דבר אידאולוגיה שלנו, הרי על פי רוב עונה משה, ולכן, במובן ידוע, משה הינו המנהיג שלנו".

הגוף המרכזי שהחזיק את התנועה הייתה "קבוצת ההכשרה", אותה קבוצת מדריכים שהקים "החוג הזקן", אלא שאלה התקשו במציאת הדרך. מכתבים של חברי "החוג הזקן" לחניכיהם לא הועילו במיוחד. "אנו הבוגרים אחראים בעד קיום הקבוצה... אולם בעבודה בתל-אביב אתם האחראים". היה ניסיון לחלוקת עבודה, שלא עלה יפה. בלא סיוע ממשי מצד אנשי הקבוצה, התנועה עמדה על סף פירוק. אמנם, היה גיוס לגילאים הצעירים, אורגנו שמונה קבוצות בבתי-ספר עממיים, אך הן היו קטנות, כעשרה חניכים בלבד לקבוצה.

מכשול נוסף קם לקבוצה בדמות המחלקה של ד"ר ברוך בן יהודה. הלה הקים בתוך הגימנסיה חברת ילדים, במסגרת מחזור כ"א, ברוח החינוך הפרוגרסיבי, שהיה נהוג בהתיישבות העובדת, ובעיקר במסגרת זרם העובדים בחינוך של ההסתדרות. קבוצת ההכשרה של החוגים ראתה בפעילות זו תחרות בלתי-הוגנת, שהגיעה אף לידי התנגשות גלויה בעקבות יציאתו של בן יהודה, יחד עם החניכים, למחנה הקיץ של תנועת החוגים. גם חי יששכרוב ראה בפעילותו של בן יהודה איום על התנועה: "קבוצת בן יהודה היא עוד כעצם בגרון. צריך יהיה במועצה המורחבת לשים קץ לשאלה זו".

בן יהודה נפגע מן ההתנגדות ליציאתו, וחניכיו איימו שלא ייצאו למחנה. בארי חש מחדרה לתל-אביב כדי לפשר בין הניצים. אך עוד קודם לכן נזקקו הבוגרים לשיחה מעמיקה על המשך דרכם, בעיקר לנוכח הידיעה כי קבוצת בוגרים לא תצא להגשמה. "לא אבהל אם לא ייצאו השנה בוגרים לעבודה".

המועצה המורחבת

אנשי הקבוצה נזעקו לתל-אביב, ואליהם הצטרפו גם מלווי התנועה, חי יששכרוב ומשה שרתוק. יששכרוב ביקש להתוות את הדרך לעבודת כפיים, והדגיש את ערך העבודה במסגרת החוג המשמש כתא הגרעיני של התנועה. בתוך תא זה נוצרו הקשר האינטימי והשפה המיוחדת שבין חבר לחבר. הוא נקט כאן שיטה הפוכה לפעילותו ב"חוג הזקן", שבו דבק דווקא בצורך לפרוץ החוצה. נוכח התוהו שבו הייתה התנועה, הוא ראה "רק מוצא אחד, היצירה של התא החוגי". יששכרוב ראה בשיטה שנהגו בה חברי החוגים, להזמין חברים מכל הבא ליד, בלא יצירת מחויבות וקשר אמיץ לקבוצת השווים, רעה חולה. הוא גם זיהה את האיומים מבחוץ, מצד אנשי השומר הצעיר, שבאותה עת החלו להקים את תנועתם בארץ. "כיום יש שוב כעין ניסיון מצדדים אחרים שהם מסוכנים לנו, יש להם רומנטיות עשירה ומושכת לצעירים ולמדריכים... אנו צריכים לומר לאותם אנשים שבאים אלינו מהצד: 'אל תגעו בנו"'.

בדיונים הלינו חברי התנועה על חברי הקבוצה בחדרה, שאינם מתעניינים דיים בתנועה ואינם לומדים מיחס בוגרי הנוער העובד, שנענים לתנועתם. למרות שהותו של כתריאל כץ בתל-אביב, הקשר לא נראה מספק.

משה שרתוק ביקש לעודד ולראות במצב הקשה דווקא הזדמנות להתחדשות. "אל לערער על עצם זכות החברים בחוגים לסלול להם מסילות חדשות". הוא התעקש לראות במצב את החיוב ולדחוק הצידה את השלילה. שרתוק דחק בחוגים ליצור שיתוף פעולה עם תנועת הנוער העובד, שהרי שתי התנועות חוסות בצלה של תנועת העבודה. כאיש משכיל, דחק שרתוק באנשי החוגים לא לזלזל בלימודים. "השכלה זה דבר חשוב".

בראשונה עלתה שאלת שיתוף הפעולה עם תנועת הנוער העובד. אנשי החוגים לא ראו זאת בעין יפה. הפער בין נוער לומד לנוער עובד נראה גדול ועמוק מדי (שאלה זו תעסיק רבות בהמשך את תנועת המחנות העולים).

המועצה קיבלה מספר החלטות שהיו לאבן-דרך. הוקמה ועדת שלושה, ביחד עם מזכיר התנועה. לתפקיד זה נבחר כתריאל כץ. לא הכול הסכימו עם ועדה זו, ויש אף שראו בכך כפייה וניסיון לכפות סדר מיותר. הוחלט כי קבלת חברים חדשים תיעשה בתהליך מבוקר. כמו-כן התקבלה החלטה להוציא לאור עיתון ולהגביר את הקשר עם הקבוצה. בנוסף, הוחלט לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה עם תנועת הנוער העובד. כתריאל כץ סיכם את ישיבת המועצה: "מועצה זו צריכה להיות מעשית ומוציאה לפועל. החופש שלנו הביא לידי הפקרות".

ברמת התוכן ציין כץ, כי "איננו רוצים לתת אידאולוגיה, אלא אידאל". בפועל, כץ ראה את מטרת תוכנית העבודה ב"ללמוד בצורה של פגישות ושיחות פנימיות, ערבי שירה, טיולים וקרבה לאנשי עבודה". בדיוני המועצה לא נמסרו דיווחים על גודלה של התנועה. כמות החניכים לא הייתה ברורה, לא בשכבות הצעירות ולא באלה הבוגרות. מתוך ההערכה כי אין זה סביר שקבוצת בוגרים כלשהי תצא לעבודה בשנתיים הקרובות, אפשר להסיק שמספר החניכים היה מועט ביותר.

המפגש החשוב הזה אמור היה לבסס תוכנית עבודה מסודרת יותר, אך בלא אנשי הקבוצה המשפיעים ביותר, לא היה כל סיכוי למימושה.

הקבוצה שלחה את שבתאי בארי, ומשימתו הראשונה הייתה מחנה הקיץ. זו הייתה אמורה להיות היציאה הראשונה של כל שכבות הגיל למחנה משותף, שבו ישלבו תוכנית לימודית עם נטיעות עצים בהרי ירושלים, ליד קריית ענבים. בסמוך התנהל מחנה של לגיון הצופים. "חששתי שהילדים שלנו יקנאו בעבודה הצופית. במשחקים, בצופיות וכו'. למעשה, המצב הפוך".

שני המחנות הופסקו בעקבות פריצת המאורעות של אב תרפ"ט. מהדיווחים של אותם ימים עולה בבירור השוני הרב בין התנועות, שעוד ידובר בו בהמשך. הציפייה כי המחנה יביא לרוח חדשה לא התממשה. המציאות טפחה על הפנים. מספר הילדים היה מועט, וזאת למרות הניסיונות לארגן ילדים בבתי-הספר היסודיים תל נורדאו וגאולה. הוויכוח על מיקומו של החוג לעומת השכבה ועל מקומם של "חסרי החוג" התחדש במלוא עוזו. הדרישה כי חברי התנועה יהיו רק חברי חוגים הועלתה בתקיפות על-ידי המזכיר וועדת השלושה.

למרות הקשיים והלבטים, דמות החוגיסט הלכה ותפסה לה מקום של כבוד בקרב הנוער הארץ-ישראלי. "המכנסיים קצרים, כנפות הכותונת מתעופפות לכל רוח, השרוולים מופשלים, הכובע שמוט והפנים מרננים למראה כל עובד הנפגש בדרך – ונעשים זועמים עד לאיום בשמע השם 'ברית טרומפלדור', 'רוויזיוניסט'. נער, שירה וריקוד בעצמותיו, והוא מבקש להיות איש אדמה, בז ללימוד וקרוב לקבוצה". לא כולם אהבו את הדמות הזו, והייתה גם ביקורת פנימית. "לא את האדם הבז לרוח מחדשים אנו. לא את זה הרואה בטבע חומריות בלבד. אדם בעל נפש אנו מחדשים, והנפש תושג... רק על ידי חינוך... על ידי לימוד". אכן, רבו חיפושי הדרך והחיבוטים בתוך התנועה הקטנה והצעירה.

במכתב ששלח שבתאי בארי לחיה ריים, בסוף טבת תרפ"ח, נאמר: "בחנוכה סידרנו טיול לבן-שמן ולמודיעין. לכתחילה הייתה מטרת הטיול להיפגש עם התלמידים מירושלים, אבל היות שהם לא באו, נהנינו מהטיול בעצמנו... מה שנוגע 'לתלמידים מירושלים' שהזכרתי לך, הנני להודיעך שהקשר בינינו ובין הצופים של ד"ר שוואבה הולך ומתחזק. היו כבר לבאי-כוחנו פגישות אחדות עם באי כוחם".

כך נבטו ניצני האיחוד בין ה"חוגים" לבין ה"לגיון".

לגיון הצופים בירושלים

ערב סתווי בתרפ"ו. בחורשת שילר שבירושלים בוערת מדורת-ענק. ילדים מגדוד טרומפלדור של צופי ירושלים, שנשארו בלא מדריך מבוגר, מצאו לעצמם תעסוקה ומשחק: "הופיע אצלנו יהודי בשם משה שוואבה, נכנס למעגל שלנו, התוודע לילדים והתחיל לשאול שאלות". כך נולדה תנועת נוער חדשה בתוך תנועת הצופים בירושלים, שלימים נקראה "לגיון הצופים".

ד"ר משה שוואבה עלה לארץ ב-1925, בהיותו בן 36. הוא הוזמן על-ידי האוניברסיטה העברית ללמד לימודים קלאסיים.

שוואבה נולד בגרמניה, וגדל בה רוב ימיו, עד עלותו ארצה. הוא התמחה בשפות הקלאסיות, יוונית ורומית, וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברלין. במלחמת העולם הראשונה נפל בשבי הרוסי, ולאחר השחרור הצטרף לקבוצה המהפכנית "ספרטקוס", ואף שימש כשר החינוך בממשלת גרמניה. עם כישלון המהפכה הסוציאליסטית בגרמניה, חמק לרוסיה והתקרב מאוד לקומוניזם. לימים נחל שוואבה מפח-נפש לנוכח ביטויי הקומוניזם ברוסיה, ונאלץ לברוח מן המדינה. הוא הגיע לקובנה שבליטא, שם התוודע ליהדותו.

כאיש חינוך, הקים בקובנה את הגימנסיה העברית, אך לא הסתפק בפעילות חינוכית ציונית זו, ועלה לארץ. שוואבה האמין, שהחינוך הוא הדרך לברוא עולם טוב יותר. הזרם הפרוגרסיבי, שהיה הזרם המתקדם ביותר בתחילת המאה העשרים, היה בעיניו הדרך הנכונה. הוא נתן משקל נכבד לפתיחות הרבה ולהקשבה לכל ילד, תוך ניסיון לגלות את הפוטנציאל הגלום בו, ובכך לאפשר לו לצמוח ולהיות איש מועיל לעצמו ולחברה שבה הוא חי.

משה שוואבה נכנס אל הריק שנוצר בתנועת הצופים בירושלים. הוא עבר במקומות שבהם התקהלו בני נוער, היה מושיב אותם במעגלים ופותח עמם בשיחות אישיות וקבוצתיות בנושאי היום, ונותן בתוך כך לכל אחד לומר את אשר על לבו. הוא אפשר לילדים בני עשר ולנערים בני שבע-עשרה להרגיש שווים בין שווים בתוך המעגל. לימים, במפגש שנערך בבית השיטה ב-1963, אמר יהודה לוי: "לגיון צופי ירושלים היה כעין 'תנועה משיחית' לגבי ילדי ירושלים... ילדי השכונות של ירושלים בימים ההם, העוני בביתם, הרמה התרבותית הנחותה של ההורים, חיי הרחוב... נבין את החידוש הרב שזרק לאווירה הירושלמית הלגיון, או יותר נכון, משה שוואבה".

הלגיון חיפש לעצמו מקום לבנות בו בית. שוואבה קיבל את רשותו של ואלרו, מהמשפחות המיוחסות של ירושלים, להקים מבנה על מגרש שבפינת הרחובות קינג ג'ורג' ובצלאל. כאשר שאלו אותו הילדים מי בדיוק יבנה, ענה: "הילדים מזיכרון משה וממזכרת משה וממאה שערים ומשכונת הבוכרים ומרחביה... כאן כולם הלגיון". שוואבה ביקש להקים חברת ילדים, שבה לא יהיו הבדלים עדתיים ומעמדיים, שבה ילדים מבתים חילוניים ומבתים דתיים ירגישו שווים, ובעיקר דיבר על שוויון בין בנים לבנות. הוא ביקש לבנות חברת-מופת.

תורתו של הלגיון, שאותה עיצב שוואבה, הייתה בנויה על ארבעה עיקרים: חברה: יצירת חברה בלא מחיצות של עדות ושל בתי ספר. חברה שבה כל הילדים שווים. לכל ילד הזכות לבנות ולפתח את יכולתו וכישוריו, ואילו החברה כולה בנויה מקבוצות מעורבות של בנים ובנות.

עבודה: עבודה פיזית, ובעיקר חקלאות, שאותה יישמו בגינה, ליד הצריף, ובסדנאות עבודה. העבודה הייתה עיקרון מנחה בחינוך הפרוגרסיבי, והיא הוטמעה בחיי הילדים כנטייה סמויה משהו לעבר תנועות העבודה והתיישבות.

אמת: השיח התנועתי בין אדם לרעהו בתוך הקבוצה, דרך השכבה ובתנועה כולה, בין חניכים למדריכים ולהיפך, מבוסס על אמון הדדי ועל חשיפה עצמית, עד כדי וידוי אישי. שוואבה ראה באמון בין המדריכים לחניכים מרכיב מרכזי בדרך החינוך בתנועה.

טבע: הכרת האזור והארץ, הצמחייה, החיות והנוף, וזאת במסגרת טיולים קצרים וארוכים. ואכן, הלגיון שילב טיולים בכל פעולותיו, בניגוד לפעילות הצופית הרגילה מבית מדרשו של באדן-פאול, מייסד תנועת הצופים העולמית. שוואבה לא ראה בתרגילי הסדר, הסמפור (שפת איתות הדגלים, א.א.) ושאר סממני הצופיות כדרך חינוכית כלל ועיקר, אלא סממנים חיצוניים בלבד שאפשר אולי להשתמש בחלקם.

כדי לבדל את חניכיו משאר הצופים, הכניס שוואבה כינויים חדשים למהות התנועתית. במקום קהילה נקראה התנועה, כאמור, הלגיון, ובמקום "ההנהגה הראשית" - "המעון העליון". לכינויים אלה הייתה משמעות של מעין מסדר חינוכי חדש. כך, למשל, הוא הציע להוריד את העניבה הצופית מן הלבוש.

דרכו של שוואבה הקימה עליו את ההורים, את בתי-הספר, ובעיקר את הנהגת הצופים. שוואבה הבין, כי במאבקו בהנהגה הראשית הוא צריך את תמיכת ההורים ובית-הספר, ולכן הורה להימנע מלרמות במבחנים ולהקפיד לכבד את המורים. את ההורים, לעומת זאת, שחלקם היו מסורתיים ודתיים, הרגיע והבטיח להם כי אין התנועה נגדם, אלא היא באה דווקא לחזק את ילדיהם.

הנהגת הצופים בארץ לא קיבלה את ניסיונות הפשרה שהציע שוואבה. בסוכות תרפ"ז נערכה ועידת הצופים בירושלים, שמטרתה הייתה לכונן חוקה חדשה, שתדחק החוצה את תנועתו של שוואבה. אחד הדוברים, י.ל. בלום, תקף את החינוך המעורב ואת הדרך החינוכית בכלל של תנועתו של שוואבה, תוך שהוא מציין כי "בלגיון בירושלים מדברים יותר מדי על עבודה", ורמז על הנטייה שלה כלפי תנועת העבודה.

הלגיון לא נכנע ללחץ שהפעילה ההנהגה הראשית. מכתבים חריפים נגד שוואבה, שהביאו אף להתפטרותו מהנהגת הלגיון, ועד כדי אולטימטום של ההנהגה, גרמו, בי"ח באדר ב' תרפ"ז, להיפרדות הלגיון מתנועת הצופים ולהקמתה של תנועה חדשה. יציאתו של לגיון הצופים מירושלים השפיעה גם על קהילות צופים נוספות, שחיפשו גם הן דרך חינוכית אחרת, שונה, והתחברו אל הלגיון הירושלמי במקווה ישראל, בחיפה, בפתח-תקוה, ברחובות, בעקרון ובחדרה. כדי לחבר את כולם לתנועה אחת, הוקם "חבר הצופים" בארץ-ישראל. המוסד שניהל את חבר הצופים נקרא "ועד החובה", שהורכב מנציגי המקומות, ונקרא כך על שום "שיש לו חובות ואין לו זכויות", קרי אינו מחלק פקודות, ועליו החובה לנהל את התנועה החדשה. החברים בוועד היו משה שיפוני, אריה מרטין, יוסף מיוחס ומשה שוואבה.

הנושא הראשון שהוועד דן בו היה קיום מחנה ארצי בקיץ לכל התנועה. חילוקי הדעות בין האנשים מצביעים על הקושי שבהקמת תנועה ארצית. אנשי ירושלים ראו עצמם כמרכז, והציעו לאחרים לשלוח אליהם את נציגיהם. "המחנה הוא מחנה ירושלים, ואם רוצים להשתתף, אנו נקבל – ולא רבים".

האחרים לא קיבלו עמדה זאת, ושוואבה הציע לחלק את הכינוס בקיץ לשני מחנות – בירושלים ובדרום. בסופו של דבר, כל נקודה הקימה מחנה משלה. ירושלים נותרה כגוף המרכזי, והאחרים היו עמה בקשר רופף.

המבחן המשמעותי להגשמת רעיונות הלגיון היה יציאת בוגריו לעבודה בעמק יזרעאל. ליוצאים לעבודה קראו "השומרים", ואף נכתב תקנון ובו הוגדר מיהו שומר. המתכוננים ליציאה נקראו "שומר לניסיון".

1. השומר לניסיון הוא צופה מגיל שבע-עשרה, שהוא חבר בהסתדרות במשך שנתיים וקיבל את אישור המעון העליון. במקרים יוצאים מן הכלל, המעון מאשר גם בפחות זמן מזה.

2. רצוי שהצופים הלומדים בבתי ספר תיכוניים לא ייצאו לעבודה לפני גמרם את חוק לימודיהם.

3. אין שומר בלי תפקיד אחראי בלגיון.

4. שומר הוא לפחות בדרגת ראש קבוצה מוצלח.

5. הצופים שקיבלו אישור מתארגנים בתור גרעין שומרי.

שוואבה ראה בגרעין זה את הקבוצה, שתוביל את הלגיון. "הפרי שצמח הוא פרי בריא. עוד יש דברים אחדים בלתי ברורים, אבל עכשיו אני מקווה שבעוד שנתיים יהיו לנו שומרים. הם ייפגשו, יתכננו ויכינו את האדמה, מקום להתיישבות, ואת המחנה שמאחורי אלה שבעבודה".

חשוב לציין ששוואבה לא קידש את דרך ההתיישבות, וראה גם בהתארגנויות אחרות, כמו אלה של אנשי חינוך, דרכים לגיטימיות לחלוטין להגשמת האידאולוגיה של הלגיון.

היוצאים לעבודה התכוננו למשימה תוך התנגדות של חלק מן ההורים עד כדי חשש שייאלצו להיפרד מהוריהם ולעזוב את הבית. על הקבוצה הראשונה נמנו אלכס ינאי, עמי אריאל, ישעיהו הלביץ, רות ויצמן ויהודית טהון. מתוך הקבוצה נותרו בעמק אלכס, עמי וישעיהו, ואליהם הצטרפו יודקה לוי, רחליקה ושלמה הלביץ. "יוסקה ויודקה, מאחוריהם ישעיהו, רות ואני, מחכים כבר לפגישתנו הראשונה בעמק. השתדלו לבוא." השומרים התפזרו בין היישובים השונים בעמק, והקשר בינם ובין החברים בירושלים היה רופף ביותר.

היו ניסיונות להקים יישוב בתחנת הניסיונות שבבית שאן, או להתחבר עם ויצ"ו וחבורת הפועלות שלהם, אך כל אלה לא צלחו. הניסיון למסד גרעין ולהקים יישוב נכשל. הלגיון התכנס בי"ז בניסן תרפ"ח כדי להפיק לקחים. החברים מסרו את התרשמותם מחיי הקיבוץ. סיפרה רחל: "בחפצי-בה נכזבתי מהאנשים. ראיתי שבין האימהות בבית הילדים היחסים רעים". סיפר יודקה: "היחס המוקדם שלנו לקיבוץ היה כמעט של הערצה. לא מצאתי שם את 'קהילתנו'. כפרטים הם מצוינים, אך הקיבוץ בתור שלם לא נתן לי שום תמונה שנוכל לשאוף אליה". החלום ושברו השפיע לא מעט על דרכם של החברים בהמשך.

אכזבתו של שוואבה הייתה גדולה ביותר, והוא לא חסך את ביקורתו מהיוצאים. "יצאתם בתור גופים שונים, ומסתכמת העובדה שאתם לא תפסתם את תפקידכם בתור גרעין מתהווה של עתיד חקלאי, ולא התחשבתם עם הבאים אחריכם".

הכישלון העמיד בסכנה את מהות ההגשמה של הלגיון, ופתח פתח לסוגי הגשמה אחרים. בדיון בנושא זה השתתפה גם רבקה, חברת החוגים מתל-אביב. זה היה אחד מאותם מפגשי גישוש בין שתי התנועות. מטרת ביקורה של רבקה היה לראות ולהיווכח אם ישנה אפשרות לגיבוש קבוצה משותפת ליציאה לעבודה. רבקה שאלה את חברי הלגיון, "מדוע לא סיפרתם על האור שמצאתם באנשי הקיבוץ?" על כך ענה שוואבה: "כך היא דרך הביקורת של הלגיון, שעל הטוב אין מדברים".

ההשקפה השונה על החיים, בעיקר הביקורת העצמית והקבוצתית, תהיה אחד המכשולים בדרך לאיחוד.

דרך ההגשמה

החודשים הראשונים של שנת תרפ"ט הוקדשו ב"לגיון" לבירורים מעמיקים על דרך ההגשמה. נוצרה התנגשות בין דרך ההגשמה ההתיישבותית לבין דרך ההגשמה החינוכית, או כפי שנקראה אז – "הצופה-המורה". היה גם ניסיון להקים קומונה של בוגרים, כאלה שעובדים בתנועה במסגרת "הבית הצופי", אלא שניסיון זה לא החזיק זמן רב. קבוצת הצופה-המורה הורכבה מחברי הלגיון שלמדו בסמינרים למורים, הן זה החילוני שבבית הכרם והן זה הדתי של המזרחי. האחרון סירב לשלב את הבנות, בוגרות הלגיון, בבתי-הספר שלו, והן נותרו למעשה בלא עבודה. בוויכוח שהתפתח שוואבה לא הביע תמיכה בקבוצת השומרים, ואף טיפח את חלום בית-הספר של הלגיון, שיהיה ברוח החינוך הפרוגרסיבי וברוח הלגיון: "הבה נתאר לנו את בית-הספר שלנו, שבו עובדים יחד וחיים יחד באופן שבית-הספר מקיף את כל החיים במשך עשרים וארבע שעות. אמצעי החינוך – החיים עצמם, בחברה ובמשק... אנו נחיה יחד, נזרע, נטחן, נאפה ונאכל... אם אתם מסכימים לרעיון זה, ניתן לעבוד זמן-מה בתור מורה ומחנך בבית-ספר שמקיף את כל המקצועות, כגון בן-שמן". אך לא רק בבן-שמן, אלא גם ב"מוסד" של השומר הצעיר הייתה נהוגה רוח כזו.

למרות דעתו זו של שוואבה, פרץ ויכוח חריף בלגיון בין קבוצת הצופה-המורה לבין קבוצת השומרים. "השומרים אומרים שעלינו לצאת דווקא לעבודה פיזית, אולם לא הכול מוכשרים לזאת", טענה אחת הבנות. אחרת טענה, כי "הצופה-המורה והשומרות הן שתי שאלות. אני חושבת ששני הדברים האלה הם אותו הדבר". יהודית, מקבוצת הצופה-המורה, הסבירה מדוע שתי המשימות לא מתקשרות: "אנחנו חשבנו הרבה על צורת בית-הספר שלנו, ואנחנו לא קשרנו את בית-הספר עם הקיבוץ, מפני שאי-אפשר לחכות כל כך הרבה זמן עד שהקיבוץ יתפתח".

השומרים לא קיבלו על עצמם את דרך ההגשמה הזו. היהודי החדש יקום רק בדרך של עבודה: "הצופה-המורה אינו מגשים את השינוי הזה. הלא ילד ישאל אותם, אינכם עובדים בעצמכם?" הלגיון קיבל, למעשה, את היציאה לעבודה כדרך להגשים של חזונו. קבוצת הצופה-המורה מצאה את מקומה בבית-הספר החקלאי בן-שמן. על אף הכישלון הראשון, התארגנה קבוצה שנייה ליציאה לעבודה. הניסיון להפיק לקחים מן הכישלון הקודם העלה את שאלת הקשר של הקבוצה עם הלגיון. לחברי הלגיון הצעירים יותר נראה היה כי הקבוצה, עוד טרם יציאתה, מתרחקת מן הלגיון, וכדוגמה לכך העלו את נושא העישון. העישון אסור היה בלגיון, ואולם בקבוצה נמצאו חברים מעשנים.

הדיון המשותף הוליד החלטה, כי הקבוצה תשמור על קשר הדוק עם הלגיון, בעיקר לנוכח ההתקרבות אל החוגים בחדרה.

בדיון שנערך בעשרים ושישה בספטמבר 1929, במועצת הלגיון, דווח כי התקבלה הצעה לאיחוד מאת קבוצת החוגים בחדרה. בתחילה הייתה התלהבות גדולה, אך בהמשך רבו הפקפוקים. קבוצת החוגים נתפסה כגוף מגובש, שכבר חי כשנה בחדרה, והיא הרי לא תקלוט את קבוצת הלגיון החלשה והלא-מגובשת הזו מלבד זאת, "יש הבדל ענק בין האנשים שלנו לשלהם", טען יודקה לוי, דרש דיון זהיר וביקש שלא למהר להחליט.

עלתה גם הצעה כי הקבוצה תצא לבדה, תתגבש, ולאחר מכן תחבור לקבוצת החוגים. אלא שהחיבור הממשמש ובא היה בו לא רק חיזוק להגשמה, אלא גם דרך לאיחוד בין התנועות. "חשבתי על האיחוד כעל מקלט לעלייה הפנימית בארץ. אחרי האיחוד בוודאי שתתאחדנה שתי התנועות וגם תתרחבנה. הנוער הארץ-ישראלי יראה לפניו גם דבר מעשי ולא רק חלומות", טען אברהם פיל. הסיכום היה, כי ההחלטה תתקבל רק לאחר מפגש בין שתי הקבוצות. ואכן, לאחר מפגש זה החליטה קבוצת הלגיון להתאחד. קבוצת החוגים אף שלחה מכתב ברוח זו למרכז החקלאי.

התאריך נקבע לאחר חג הסוכות, ויודקה לוי, בדיווח למועצת הלגיון, הציע כי מתנת הפרידה תהיה רכישת כלי עבודה על-ידי הלגיון.

בין השומר הצעיר לחוגים

החלטת הקבוצה, שהתקבלה על ידי הלגיון, להתאחד עם קבוצת החוגים בחדרה, היוותה פרשת-דרכים בתהליך הבחירה שביקש הלגיון לעשות בין השומר הצעיר לבין החוגים. השומר הצעיר ראה בלגיון תנועת נוער, שיש לעבוד בתוכה ולנסות לכוונה אליו, וזאת כחלק מהקמת תנועת השומר הצעיר הארץ-ישראלי. האסטרטגיה שבחר השומר הצעיר, להקים את תנועתו בארץ-ישראל, נבנתה בכיוון זה. אנשי התנועה בחו"ל וראשי הקיבוץ הארצי בארץ נתנו לאנשי התנועה הוראה להשתלב בתוך התנועות הקיימות בארץ כדי להעביר אליהם סניפים שלמים. גם אליק שומרוני מאפיקים מדווח במכתבו לכתריאל כץ, איש קבוצת החוגים, כי בישיבות שהוא נכח התקבלה ההחלטה על "השתמשות בארגוני נוער לומד...רק בחיפה... וכנראה שעוד לא פסה האמונה לחוגי שוואבה".

מרדכי שנהבי, מראשי השומר הצעיר בארץ, יצר קשר ממושך עם לגיון הצופים. חברים אחרים עבדו ברחובות, בחדרה ובחיפה. החלטת הלגיון לבחור לבסוף בקבוצת החוגים נבעה מההבנה של חבריה, כי ההתחברות עם השומר הצעיר תהיה סוף דרכם התנועתית. גם אופייה המיוחד של תנועת השומר הצעיר, שהיו בה ציוויים רבים ופחות חיפוש-דרך עצמאיים, הרתיע אותם. החלטה זו תשפיע בהמשך על בחירת הזרם ההתיישבותי, שאליו תשתייך הקבוצה.

הלגיון נכנס אפוא לתהליך של בירור על מהותו ומטרות ההגשמה שלו, אם בדרך עצמאית, או בדרך של איחוד עם תנועות החוגים.

הקומונה החדרתית

כ"ה תשרי תרפ"ט, 9.10.28. חמישה צעירים עומדים על רציף הרכבת בתל-אביב במטרה לנסוע לחדרה. שבתאי, יוז'יק, שמריה, יעקב וברוריה. החלוץ של קבוצת החוגים. ב"דבר" אף מצאו לנכון לפרסם ידיעה זו. "צעירים ארץ-ישראליים, 'סטודענטען', בוגרי הגימנסיה, יוצאים למעדר ולא לפריס או ללונדון".

ארבע וחצי שנים מאוחר יותר תיאר שבתאי בארי בפני בוגרי התנועה את הלוך הרוחות בקבוצה: "אופן יצירת הקבוצה שלנו לעבודה והתוכן הנפשי שמילא את החברים היה דומה במעט לעלייה הראשונה או השנייה. אמירה זו תעמוד במבחן עוד שנים רבות, אך באותם רגעים אכן נראה היה כי אף שהם הולכים בדרכי החלוצים של תנועת העבודה, ביקשו חברי הקבוצה לייסד את "הקומונה החדרתית" שלהם; לעבור שלב שלב את כל דרך הייסורים. אלא שלחלוצי 1928 היו בני משפחה קרובים ומאוד מוחשיים, וזאת בניגוד לחלוצי העלייה השנייה והשלישית, שאת בני משפחתם השאירו הרחק מאחור, בכל המובנים.

היציאה לעבודה לוותה בהתלבטות על בחירת הדרך. האם להתיישבות המוכרת להם מהעבודה בעמק, או לדרכו של הפועל השכיר, או כפי שהגדיר זאת לימים יוז'יק, "לעבור דרך הפרוזדור כדי להגיע לטרקלין". ההחלטה נפלה על "הפרוזדור". המקום שבו נראה שאפשר יהיה למצוא הן עבודה והן מקום מגורים הייתה חדרה. סייע להם מאוד נטע הרפז מהמרכז החקלאי, הגוף שעמו נוהלו ענייני היציאה לדרך למן ההתחלה וגם בהמשך. דילמה נוספת הייתה מי בדיוק מתאים להיות חבר בקבוצה. האם רק כאלה שעברו את כל הדרך בתנועה, ואשר רוצים לחיות בה כקבוצה סגורה ואינטימית, או בעצם כל אחד שנשבה ברעיון, מתוך תקווה שהחיים המשותפים כבר יביאו אותו להשתלב בחיי הקומונה והעבודה.

ההחלטה נפלה על פתיחת השורות. שלוש בנות, שלא קיבלו את ההחלטה, הלכו לגניגר. החלטה זו חשיבותה הייתה רבה, כי היא סימנה את הדרך לעתיד. הוויכוח השתלב היטב בוויכוח שהיה אז בהתיישבות בין מצדדי הקבוצה האינטימית, הקטנה, שממנה צמח "חבר הקבוצות" והשומר הצעיר, לבין מצדדי הקבוצה הגדולה, שממנה צמח הקיבוץ המאוחד.

עם זאת, אין לראות בהחלטה שהתקבלה בחירה אולטימטיבית וסופית בזרם כלשהו, אלא רק רצון להיות קבוצה פתוחה, כזו שתקלוט את כל בוגרי התנועה. אלא שהימים שיבואו עשו את הקבוצה לאינטימית ביותר, ועל פי מצב זה גם נבחנה בפועל יכולת הקיום המשותף.

חדרה

החלוץ אמור היה לבחון את תנאי המגורים והעבודה. הצריף המיועד היה יקר מדי וקטן מדי, ולבסוף הסכימו חברי קבוצת "הכרמל", בוגרי מקווה ישראל, לארח אצלם את הבאים על אף תנאי הצפיפות הקשים. גם עבודה לא הייתה בשפע. שבועיים לאחר מכן כבר מנתה הקבוצה עשרה חברים, שקיבלו צריף משלהם ובו חדר אוכל. יצחק כפכפי לא הצטרף, החליט לנסוע לאחיו בבית אלפא, עד שתהיה עבודה לכולם. בקרב החברים הייתה תרעומת רבה על החלטתו זו, שהתקבלה בלא התייעצות. חודש לאחר מכן התפנה צריף נוסף ובאו חברים נוספים, וכך התקבצו להם חברי הקבוצה בארבעה חדרים, ובמרפסת סידרו לעצמם חדר אוכל. הקטיף החל ומצב העבודה השתפר. העתיד נראה מבטיח. וברוח זו גם שולחים עידוד לחברים שנשארו מאחור: "חזקו! אף שמץ של 'מצוברחויות' ורפיון ידיים! בואו! אנו מחכים!".

הנוער הארץ-ישראלי שיצא לעבודה עורר התעניינות רבה בכל רחבי תנועת העבודה. אנשי המרכז החקלאי ביקרו במקום, אך לא היו לעזר יתר על המידה.

המצב בחדרה עורר דאגה רבה, הן בקרב אנשי המרכז החקלאי והן בקרב ההורים. זאת, בגלל הקדחת, שנדמה היה בטעות שהודברה, המחסור בעבודה והקשיים הגדולים שהתעוררו במושבה מול האיכרים, המשגיחים והפועלים הערביים.

היו אמנם עוד קבוצות בגבעת בוסל, אותו מקום שבו התרכזו כל הקבוצות שביקשו לצאת להתיישבות, אך לרבים נראה היה כי הקבוצה בחרה לעצמה דרך קשה במיוחד. היו שהציעו להם לחפש מקום אחר, כמו חיים בן אשר, איש הקיבוץ המאוחד, חבר בקבוצת רחובות (לימים גבעת ברנר).

בחירת שם לקבוצה עוררה גם היא התלבטות רבה. החברים התלבטו בין "קבוצת החוגים" לבין שמות אחרים. היה גם רצון שבוגרי התנועה בתל-אביב יהיו אף הם חלק מהתהליך. לבסוף הוחלט להשאיר את השם "קבוצת החוגים".

החורף הגיע ועמו גברו הקשיים: היעדר העבודה, הקדחת, ומעל לכל – המבחן האמתי הראשון של לכידות הקבוצה. "ברגעי משבר, בזמן שנתבענו בכל תוקף להגשים אותם הדברים היפים שדיברנו עליהם, כגון ויתור, הבנה – נראה ששכחנו את הכול". הקושי הגדול מכולם היה הבדידות. נראה היה שכל אחד מכונס אצל עצמו, עוסק בקריאה ובכל מיני עיסוקים אחרים. "נקודות המגע שלנו הן שטחיות מאוד. אשר יגורנו בא – היחסים בינינו הם רק יחסים 'צלחתיים'". הקבוצה, שביקשה להיות פתוחה לכול, הפכה אמנם אינטימית ומסוגרת, אלא שהאינטימיות הזו לא ממש ענתה על הציפיות.

למרות כל הקשיים, החיים בקבוצה התפתחו. הצריף היה מסודר בזכות החברה שעסקה בסידורו ובניקיונו, אוכל חם הוגש בתום יום העבודה סביב השולחן המשותף, והחוויות זרמו להן. אלא שבכל פעם שירדו גשמים וכולם נשארו בצריף בלא עבודה, נעכרה הרוח והוויכוחים בכל נושא שעלה על הפרק היו חריפים. קשה במיוחד היה מצבן של הבנות.

אכן, העבודה הפכה לאבן-הבוחן לערכו ולמקומו של האדם בקבוצה. חברי הקבוצה עסקו בנושא בחרדת-קודש, או כפי שהגדיר זאת אחד החברים: "היחס לעבודה היה יחס של קדושה". זה היה מעבר מההתעסקות הרעיונית במסגרת החוג ליישום דרך-חיים בפועל. לא המתפלסף נחשב אלא העובד.

החלוצים הצעירים בקומונה החדרתית ביקשו לכבוש את דרכם מבראשית (כמעט להמציא את הגלגל מחדש), אלא שלאלה היה בית ובו חיכו הוריהם לראות כיצד תסתיים משובת הנעורים הזו שירדה פתאום על בניהם ובנותיהם. חלק מן ההורים אף ישבו על ילדיהם שבעה, בדומה למשפחות בגולה. אלא שכאן הקשר עם ההורים היה חזק ביותר. "באמת לא פיללתי שאתגעגע כל כך לאבא-אמא, ורק עתה אני מעריך באמת את אשר עשו למעני".

המבחן הרציני היה בסדר הפסח בחדרה. "אמרנו לעצמנו שאם בליל הסדר נתפזר כולנו, איש לבית הוריו, ספק הוא אם אמנם הבית שהתחלנו ליצור לנו הוא משהו ממשי ויציב". הקבוצה קיבלה החלטה שכולם נשארים, למרות לחצם של ההורים. את ההגדה לפסח כתב מאיר מוזס. זו הייתה תערובת של הגדה מסורתית עם רוח ציונית סוציאליסטית ורוח קבוצת החוגים. הפתיחה הייתה עם שירת האינטרנציונל, ומיד לאחר מכן תפילת-קדש: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך הרצון אשר בחר בנו לקדשנו בעבודה... כי בעובדים בחרת ואותנו קידשת... ברוך אתה ה' מקדש העבודה וחגיה. החלום להגיע להתיישבות נהגה בהא לחמנא עניא... השתא הכא בחדרה. לשנה הבאה בארעא דהתיישבות. השתא הכא פועלים שכירים. לשנה הבאה בארעא דהתיישבות בני חורין". הם חלמו, אך לא כל כך ידעו כיצד להגשים את החלום.

"מחליפם" של הרבנים שישבו בבני-ברק היה "רבנו אהרון דוד גורדון", שהיה אומר: "על שלושה דברים העולם עומד. על עבודה, עבודה ועבודה". והוסיפו תלמידיו, "לא דיה העבודה בלבד, עד שהיא באה בחיי שיתוף המשווים אלה לאלה והמשרים רעות ואחווה על הכול".

שותים כוס ושרים: "והיא שעמדה לקבוצתנו ולנו, שלא מכשול אחד בלבד עומד עלינו בדרכנו, אלא שמכשולים על מכשולים עומדים עלינו להכשילנו, והמאמץ המשותף הוא יצילנו מידם". גם עשר המכות היו שילוב של כל שלושת האלמנטים: יהדות, ציונות-סוציאליסטית, הקבוצה. "עבדות, בוץ ודם, עריצות, רכוש פרטי, ניצול, בצע, בטלה, זימה ומכת פרזיטיות". ומסתיימת ההגדה: "... כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשותו יחד בכל השנים הבאות. כך רצוננו הוא יקומם קבל עדת החוגים והוא בקרוב ינהל עובדים פדויים להתיישבות ברינה." השירים שהשתזרו בהגדה היו האינטרנציונל, שירת הנוער, וטהר ליבנו, ארץ זבת חלב ודבש, אל יבנה... המקדש, שיר המעלות, כשהרבי שר ועוד.

קבוצת החוגים יצרה תרבות משלה. כוחות היצירה בקעו ממנה, וזאת למרות הפסימיות, תחושת הדיכאון וחוסר המוצא. תרבות זו הייתה לנחלת התנועה כולה בהמשך. היה בה מזיגה בין התרבות היהודית לבין היצירה הארץ-ישראלית החדשה. היו בה שורשים עמוקים בחג היהודי, יחד עם יצירת תכנים חדשים בחג הארץ-ישראלי. ככזו היא השתלבה ביצירה התרבותית כולה של אותם ימים.

הקיץ בא, ועמו כמה אירועים שעיצבו את הקבוצה. בתחילת חודש יוני ביקרו בקבוצה חברי לגיון הצופים מירושלים. הם ביקשו ללמוד את קבוצת החוגים מתוך מטרה להצטרף אליהם בהמשך.

שני הצדדים היו מתוחים. אמנם, כמנהג החוגים שרו ורקדו, אך "הייתה מצדם כעין חשדנות, כאילו הביטו מן הצד". כך הרגישו חברי החוגים, אך המגע האישי עבר, למרות הכל, בהצלחה. חודש לאחר מכן חוותה הקבוצה עזיבה ראשונה. "שמענו את הידיעה המכאיבה, נשארנו יושבים מאובנים". אלא שהעזיבה גם נתנה לקבוצה את התחושה שהם גוף אחד, "גוף אורגני", שנקטע ממנו איבר.

בסיומו של קיץ החלו מאורעות תרפ"ט. "ההגנה" הקימה סניף בחדרה, וחברי הקבוצה גויסו לשמירה. שמריה צמרת, שהיה בעל אקדח מ"ההגנה" עוד מתל- אביב, ועמו שני בחורים נוספים מקבוצת כרמל, יוצאי מקווה ישראל, התמנו למפקדי המקום. הקבוצה שמרה, ואילו בני האיכרים שילמו לפועלים כדי שישמרו במקומם, דבר שהרגיז מאוד את הסוציאליסטים הצעירים. דבר נוסף שגרם להם אכזבה מרה היה הנשק, המקל. "הייתה הרגשה נוראה! זה לא היה פחד מוות – לא, לא פחדנו, אלא זו הייתה הרגשת התבטלות ואפסות".

כבני נוער, לא רק ייאוש ודיכאון היו מנת חלקם. גם לצון חמדו להם הצעירים. אולי משום שהמחסור בעבודה העיק וחיפשו דרך להקל על מצב הרוח. כפכפי וגת החליטו "למתוח" את חבריהם. הם סיפרו לחבריהם, כי מצאו עבודה בחברת "טיינר" חברת מדידות של תשתיות. מיד החל ויכוח האם זו עבודה נאמנה לחלוצים חרף השכר הנאות. וכך, לאחר שעות של ויכוחים, "פוצצנו את הבלון". גם אורחים חשובים סבלו מנחת ידם. גלילי, מזכיר הנוער העובד, בא לבקרם. הלבישו עליו מעיל כבד, נתנו בידו מקל, והסבירו לו כי הוא חייב לפטרל על הגבעות שליד צריף המגורים. לאחר כשעתיים נקרא גלילי לצריף, ורק אז הבין כי חמדו לצון על חשבונו.

בסוף השנה כותבת ברוריה בן יעקב לחי יששכרוב מכתב, המסכם את התקופה. הקבוצה קטנה, כוחותיה דלים. "גם כשפונים דרומה, לתל-אביב, לא רואים מאין תבוא תגבורת, אך אסור להתייאש, שהרי בפתח עומדת קבוצה מלגיון הצופים. אני כשלעצמי חוששת לאיחוד זה, הבא מתוך חולשה".

השנה הסתכמה במלחמה בקדחת – מלחמה שהפילה חללים, לא בנפש אמנם, אם כי חלק מהחברים חייב היה לעזוב בגינה במצוות הרופאים – במחסור בעבודה ובכיבוש החברים אליה.

תחושת האכזבה הייתה משותפת לכול. המציאות התנפצה אל מול החלומות.

הלגיון מצטרף

בארבעה בנובמבר 1929 הצטרפה קבוצת לגיון הצופים לקבוצת החוגים. גדעון אריאלי, בנימין אלקינד, שמואל בכר, אברהם ברקאי (ביל), שלמה הלביץ, שרה (שרהשה), אסתר זייטמן, מורדוך חרקובסקי, רחל מרכוס (רחליקה), אלכס ינאי, יהודה לוי, אברהם לאון, יעקב מזרחי, רחל נחמולי, נצחיה פרנקו וזהובית פרודובסקי. שישה-עשר במספר. הצטרפות חברי הלגיון הצילה את קבוצת החוגים, וגם הניחה נדבך נוסף לאיחוד התנועות. כותב יוז'יק לכתריאל כץ, שנשאר בתל- אביב: "אנו צריכים לפעמים להתנהג בהתאם לדרישות החינוכיות של שתי התנועות (הדוגמה הטובה ביותר: העישון)". אכן, ההבדלים בין הקבוצות לא היו רבים, אך הם העיבו מאוד על תחילת החיים המשותפים.

בטרם יציאתה פנתה הקבוצה למרכז החקלאי בבקשת עזרה כספית לשם קניית רהיטים, כלי עבודה והעברתם לחדרה, משום שבקבוצת החוגים לא היה כל ציוד עודף לקליטתם. הם נענו בשלילה, אך חבריהם בירושלים אספו כלי עבודה והביאו ציוד נוסף מהבית, וכך נשלחו חברי הקבוצה לדרכם כשהם מצוידים באידאלים ובכלים להגשים את החזון.

לימים תיאר יודקה לוי את היציאה דווקא כנקודת שפל עבור הלגיון, וזאת מנקודת מבטו של משה שוואבה. שוואבה תפס את החיבור לקבוצת החוגים כהחטאה של חלום הקמת יישוב של הלגיון וכצמצום אופקים, הן בהתיישבות והן בחינוך. ואכן, שוואבה ביקר את הקבוצה פעם אחת בלבד, וזאת בניגוד לרבים אחרים שליוו אותם לכל אורך הדרך.

המציאות, כדרכה, הייתה אפורה. עבודה, כאמור, לא הייתה, מקום ללון גם כן לא היה, עד אשר השיגו החברים מספר אוהלים מהקיבוץ הרומני של השומר הצעיר.

גם ההתקרבות בין הקבוצות לא קרתה מיד. הגישושים רק הבליטו את השוני ביניהן. החוגים נתפסו על ידי הלגיון כסוג של "גאונים", כאלה שמכירים את "כל כתבי" תנועת העבודה, בעוד הם עצמם עוסקים בתיקון עצמי כדי להביא תיקון לעולם. גם הוותק של חברי קבוצת החוגים וניסיונם בעבודה נתן להם את הבכורה.

למרות זאת, הקבוצה המשותפת הוציאה דוח אל התנועות, שהיה שזור כולו בנימה אופטימית: "החבריה ברובם הכירו זה את זה במהירות רבה ונתחבבו זה על זה. אם כי יעבור זמן רב עד שתתגלינה כל נקודות המגע". הם דיווחו על הקשיים במציאת עבודה, על תנאי החיים הלא-קלים, והבטיחו כי ישתפו את הבוגרים בקביעת שם לקבוצה.

השנה השנייה

הרחבת הקבוצה שיצאה לעבודה, והקליטה הקלה יחסית של קבוצת הלגיון, הביאו בכנפיהן תקווה, כי המשימה שלקחו עליהם היא בכל זאת בת-הגשמה. אפילו בעבודה נרשמה הצלחה יחסית, והסתמנה הקלה מסוימת.

בערבי שבת התקיימה ארוחה משותפת, שבה שרו שירה גדולה ובדבקות רבה. באחד מערבי שבת הגיע אברהם הרצפלד, איש המרכז החקלאי, והתרשם ממצב הקבוצה. הוא העלה את שאלת הקשרים עם השומר הצעיר ועם גורדוניה. העלאת הנושא הצביעה על המודעות בהנהגת תנועת העבודה באשר לקבוצה ולשתי התנועות האחרות, שהייתה להן זיקה לתנועת העבודה. מאחורי שאלה זו הסתתר אי אמון ביכולתה של הקבוצה לשרוד בלא שייכות לארגון גדול יותר.

הקבוצה לא עסקה בפועל, מלכתחילה, בטיפוח קשרים עם התנועות הקיבוציות או עם תנועות אחרות, אך גם לא הייתה אדישה למתרחש סביבה. גרשון מרינבך נשלח להשתתף בפגישת הקבוצות הקטנות בהרצליה. בפגישה זו השתתפו נציגי המרכז החקלאי, שהיו חברים בחבר הקבוצות, שקולניק, נטע הרפז וגם הרצפלד. בפגישה זו גם נכחו אנשי הקיבוץ המאוחד, ויוסקה רבינוביץ מנען אף הפנה שאלה לגרשון מרינבך באשר לדרכה של הקבוצה אל אחת התנועות. תשובת מרינבך הייתה, כי הקבוצה לא עוסקת בכך. יונה אלישברג נשלחה למועצה הכפולה של השומר הצעיר שנערכה במשמר העמק, באפריל 1930.

חצי שנה לאחר בוא קבוצת הלגיון, שוב משבר. הקדחת לא הרפתה, ואנשים נצטוו לעזוב למקומות אחרים, כמו ברוריה ויוז'יק או מלכה בלבן, שבעצת הרופאים אף אמורה הייתה להרחיק עד לחו"ל. חג הפסח עבר בהרגשה מעורבת. אמנם רוב האנשים נשארו, אך היו גם כאלה שנסעו להוריהם.

הנוכחות בחדרה הייתה חלקית. כשלושים אחוזים מהאנשים כלל לא נכחו במקום, וזאת בתואנות שונות ומשונות. התחושה הייתה, שהקבוצה אינה מתקדמת לשום מקום, שהיחסים בין האנשים שטחיים, ושאין בין חבריה "קשר גורלי". בשיחה שהתקיימה בחודש מאי נעשה חשבון-נפש: "אנשים התהלכו ולא היה אכפת להם – אין דאגה וחרדה משותפת". חלק מהאשם הופנה לקשר הרופף שבין שני חלקי הקבוצה. מסקנת אחד החברים הייתה, כי "אסור לנו לקלוט חברים חדשים". יודקה לוי התקומם נגד מסקנה זו: "בתחילת השנה, כשרק באנו הנה, דיברנו על כך ואז חשבתי שאתם צודקים... כעת אני יכול לדבר אחרת – לא נכון, אל תגזימו". יודקה חש כי האצבע המאשימה מופנית כלפי אנשי הלגיון בשל אי מוכנותם לחיי העבודה מחד גיסא, ובשל חוסר עמוד שדרה אידאולוגי מאידך גיסא.

השאיפה לבנות משהו חדש, שישפיע על כל הנוער הלומד בארץ, ועל החברה כולה, התנפצה. "אני לא מאמין שנוכל בכוחותינו, בכוחות החברה שבקבוצה, לקיים תנועה וקבוצה", אמר יודקה לוי. ומסקנתו הייתה שיש לפנות לנוער בחו"ל, "נוער שיתאים לגילנו ולרוחנו". ניבא ולא ידע מה ניבא. בגרמניה היו קבוצות במסגרת תנועת החלוץ, ששמעו על תנועת החוגים וחיפשו ליצור קשר. ההצעה נדחתה מכל וכול. היו כאלה שהציעו בכלל לעבור למקום אחר, "לצאת מהפרוזדור ולעבור לטרקלין", להתיישבות.

החלו מגעים עם הקיבוץ המאוחד, וזאת בעקבות הצעתו של יצחק נוסנבויים, הלא הוא יצחק בן אהרון, שהיה המדריך של קבוצת הבנות בחיפה, תלמידות בית-הספר הריאלי.

בן אהרון היה איש השומר הצעיר הרומני וקיבוץ ג', שבאותה עת התפלג מהקיבוץ הארצי של השומר הצעיר והצטרף לקיבוץ המאוחד. בן אהרון הציע את עין טבעון (כפר יחזקאל), מכיוון שהפלוגה שהייתה שם הייתה אמורה לעזוב.

הקבוצה שלחה את חיים הורביץ לישיבת מזכירות הקיבוץ המאוחד בכנרת כדי להעלות שם את הבקשה. הורביץ היה תקופת-מה בעין טבעון בטרם הצטרף לקבוצת החוגים.

ההתלבטות בקבוצת החוגים וגם בקיבוץ המאוחד הייתה רבה. המעבר לעין טבעון פירושו בפועל היה תחילת קשר עם תנועה קיבוצית מסוימת, ולזה התנגדו חלק נכבד מהחברים. היו בקבוצה נטיות כלפי השומר הצעיר וגם כלפי הקבוצות הקטנות, ולכן "חיים הודיע שאין אנו מתחייבים בשום דבר ביחס לקביעת עמדתנו הקיבוצית". הדיון בקבוצה ארך מספר ימים, ובבוקרו של השישה-עשר ביולי 1930 הוחלט לקבל את הצעת הקיבוץ המאוחד ולעבור לעין טבעון.

שם בעמק יזרעאל הם יודעים לשיר, לרקוד

שם בכפר יחזקאל הם יודעים גם לעבוד

שוכנת קבוצת החוגים זוהי קבוצת החוגים

המעבר מפועלים שכירים, שעובדים כל אחד בפרדס אחר ותלויים בעבודה עונתית, לעובדים בעבודה קבלנית, יחדיו, בבניין, בחקלאות או בכבישים, היה הגשמת חלום. העבודה בקבוצות משותפות הציבה בפני חברי הקבוצה סטנדרטים חדשים, ובהם אחריות משותפת, התמדה, חריצות, מקצוענות, ומעבר מהערכת החבר על פי יכולתו האינטלקטואלית והתמצאות ב"כל כתבי", להערכתו על פי הצטיינותו בעבודה. המעבר לעמק גם הביא עמו רווח כלכלי.

בקיבוץ המאוחד היו לא מעט לבטים. שם לא התעניינו במיוחד בתנועת הנוער החדשה ולא בקורות אותה בחדרה. אמנם הייתה התעניינות מסוימת מצד חברים שונים, כמו יוסקה רבינוביץ, יצחק בן אהרון ועוד, אך מנהיגותה של התנועה הייתה עסוקה הרבה יותר בדיונים על מצב תנועת החלוץ באירופה ובקשר עם תנועת הנוער העובד. כמה מאות ילדים בתל-אביב, בירושלים ובפתח-תקוה לא עוררו עניין רב. אלא שהייתה כאן בכל זאת זהות אינטרסים. הפלוגה בעין טבעון חברה לקיבוץ הרומני, ועמדה להקים יישוב משלה. המקום התפנה והיה צורך לאיישו. יעקב אייזנברג (אשד) ויוסקה רבינוביץ התרשמו כי הקבוצה בחדרה יכולה בהחלט לענות על הצורך הזה, ואולי אף יצמח מכך רווח נוסף.

התנאים היו ברורים. הקבוצה מקבלת את עין טבעון למשך שנה, תוך התחייבות לעמוד בדרישות העבודה בגוש נוריס, כמו גם בקיבוצים בסביבה, ובעיקר עין חרוד, במידת הצורך. במידה שבתום השנה לא תקבל הקבוצה החלטה להצטרף לקיבוץ המאוחד, יכניס האחרון קבוצה אחרת. כפי שהגדיר זאת אשד, "במשך שנה נוכל להכניס פלוגה שלנו, או אפשרות שנייה, שאתם תתקרבו".

אכן, ימים גורליים. מחד גיסא, דיונים על איחוד בין החוגים ללגיון, ומאידך גיסא, מעבר להתיישבות, שקושר את שתי התנועות לקיבוץ המאוחד. במהלך אותם הימים קרה דבר, שאלמלא סערת הדיונים, היה תופס בוודאי מקום נכבד: ברוריה ויוז'יק התחתנו. וסיפור המעשה כך היה. הזוג הודיע, כי הוא נוסע לחיפה, בדרכו לגניגר, שהרי נצטווה לעזוב את חדרה מפאת הקדחת, ושם בכוונתו להתחתן אצל רב. יוז'יק שלח הודעה לחברי הקבוצה באמצעות חבר גניגר: "במשך השבת לא חדלו לדבר על המאורע ועל התנאים שבהם נעשה".

מקומו של התא המשפחתי בתוך הקבוצה האינטימית היה נושא שנדון בהרחבה בהתיישבות באותן השנים. ככלל, מקומה של המשפחה היה שני למקומה של הקבוצה. במקומות מסוימים אף נחשב התא המשפחתי לאויב הקבוצה. חברי קבוצת החוגים נטלו חלק בדיון ובלבטים, ומעשה הזוג, בהיחבא, היה מן הסתם לצנינים בעיניהם. אלא שימים גדולים עמדו בפתח, והזוג התבקש לעזוב את גניגר ולעבור לעין טבעון כדי להכין את המקום לבואה של הקבוצה.

תוך כדי המעבר, יצחק כפכפי יצא לעבוד בתנועה, ושבתאי בארי חזר לקבוצה. ייתכן כי מהלך זה לא היה טבעי כשלעצמו. שבתאי בארי היה נואש באותה עת מהתנועה ומהיכולת של הקבוצה לעמוס את הנטל. במכתב ששלח לחברי הקבוצה, באמצעות חיים הורביץ, הוא מביע את דעתו, כי התנועה צריכה לחבור לשומר הצעיר. "אני מוכרח להודות שכל אמוני בהנהגת התנועה בכוחות עצמאיים אבד. לפי דעתי, הקבוצה בתל-אביב (עומדת) לפני פירוק. בירושלים המצב לא טוב בהרבה."

בחפשו כוח חיצוני שיעזור, שלל בארי את ההסתדרות, את מפא"י, ואפילו את הזרם הרוסי בקיבוץ המאוחד. "איזה כוח יוכל לנפוח רוח חיים בתנועה... לתת לה דרך חינוכית ומגמה חלוצית מסוימת". ומסקנתו הייתה: "מכל הזרמים הנ"ל אני רואה רק אחד, והוא השומר הצעיר". בארי הודה, כי הייתה לו דעה שלילית על חברי השומר הצעיר, אך כעת "אנו בעצמנו שותים בצמא את החינוך ואף את יסודות החלוציות והסוציאליזם של השומר הצעיר, ומנגד מתנגדים לו". השפעת הקיבוץ של השומר הצעיר בחדרה ניכרה היטב בהחלטתו זו של בארי, ובנוסף לכך, הוא הושפע מיונה בן יעקב, חברת "החוג הזקן", שהייתה קשורה עם השומר הצעיר באמצעות בן-זוגה, שמואל גולן. במכתב שכתבה אליו חודש קודם, היא ניסתה להשפיע עליו לבחור בשומר הצעיר.

הלבטים היו רבים, גם בחוגים וגם בלגיון. אילו קיבלו אנשי הקבוצה את דעתו של בארי, לא הייתה קמה תנועת המחנות העולים.

מצטרפים לקיבוץ המאוחד

הדיון בקבוצה לא הותיר את בוגרי התנועות אדישים, והדיו ניכרו היטב בדיונים שהתקיימו בלגיון ובחוגים (ראו בפרק על בניית התנועה). "אם לא ניכנס לאחד הקיבוצים הארציים כדי לקבל תוספת כוחות, לא נוכל להתקיים. בייחוד קשה המצב לגבי החברים הוותיקים של הקבוצה. כי כל העלייה שתבוא היא צעירה ופחות מפותחת, ולנו נחוצים אנשים 'עשירים'" – כדבריה של ברוריה. תקוות חברי הקבוצה הייתה, כי הם יזכו לתוספת כוח אדם בהדרכת התנועות.

הקבוצה נחלקה בין הנוטים לקיבוץ המאוחד, ואלה היו הרוב, לבין הנוטים לשומר הצעיר. בין אלה היה רוב לחברי הלגיון: אלכס, מרדכי, אסתר וגדעון. החשש היה, כי החלטת רוב תביא לעזיבת חלק מהמיעוט, ולצמצום מספר הנקודות. "אם הקבוצה מצטרפת לקיבוץ המאוחד, היא מאבדת את רחובות, חדרה, ואולי גם את ירושלים. גם בתל-אביב הדברים רחוקים מלהיות מתאימים להכרעה", כתב גרשון לכתריאל. נקבעה ועדת בירור: מאיר, יוז'יק ואלכס.

התנועות הקיבוציות התגייסו לשכנע את הקבוצה. מהשומר הצעיר באו אליהם אברהם רביצקי ורישרד וינטרוב. מהקיבוץ המאוחד הגיעו בנארי, אוסטרובסקי ואשד. כך או כך, ההצעה בקבוצה הייתה, כי תיקבע "אוריינטציה לקיבוץ המאוחד" בטרם ההחלטה הסופית.

הוויכוח הארוך סחט את כוחותיה של הקבוצה. היו שביקשו למשוך את הזמן ולבקש עצמאות לתנועה בתוך המהלך, והיו שביקשו להחליט מיד כדי לעצור את חוסר הוודאות. החלוקה הייתה בין אנשי הלגיון לאנשי החוגים. הקבוצה הירושלמית, בראשותם של אלכס ינאי ומרדכי חור, התכנסה לבירור נרחב. יודקה לוי מהלגיון התנגד לכך נחרצות. אנשי השומר הצעיר, אברהם רותם (בומי) וחרותי, לחצו עליהם להתנתק מהתנועה ולהוביל את הלגיון אליהם.

היחסים היו מתוחים. בשבת, אחד-עשר באפריל 1931, החליטה הקבוצה על הצטרפות לקיבוץ המאוחד.

ההחלטה של הקבוצה נעשתה לא רק משיקולים פרגמטיים של מקום, אלא בעיקר לאחר בחינה מעמיקה של הדרך. הסביר כפכפי כמה שנים לאחר מכן: "הלכנו לחפש דרכים. למדנו להכיר את הקבוצה הקטנה, את השומר הצעיר ששכן על ידנו. לא הדביקונו צורות חיים אלה. אולי מפני שהיו מסתגרות כל כך. באנו לעמק, ושם גילינו ארץ חדשה... האיחוד בין חלום הנעורים והמציאות עצמה כדרך לכל אחד – זאת מצאנו בעמק, בקיבוץ המאוחד. כאן ראינו כיצד החלומות הכמוסים ביותר, שבתנועה לא העזנו לבטאם מחשש חילול הקודש, יכולים להיהפך לתביעה בלתי נרתעת מרבים, הפונה לכל אחד ואחד. במשק הגדול מצאנו את הסייג מפני ההתאכרות, בקומונה הגדולה – את פתרון השאלה של גילויי כל מקורות הכלכלה ללא מעצור: צורת חיים המעמידה את האדם בהכרח החתירה לפנים. ראינו כיצד נהפכת ההגשמה הציונית-סוציאליסטית לדרך-חיים להרבה אנשים... היה עם מה לבוא לתנועה. הייתה דרך לחנך עליה חברים צעירים".

לבוגרי התנועה קסמה דרכו האקטיביסטית, רחבת היריעה, של הקיבוץ המאוחד, שנראתה כמענה כולל לכל התלבטויותיהם. הרצאותיו של ברל כצנלסון על השקפת עולמה של "אחדות העבודה" קיבלו ממשות של דרך-חיים.

בסדר פסח של אותה שנה נכתבה ההגדה ברוח המאורעות. בשיר ארבעת הבנים, שנכתב על ידי ישראל אבן נור, הוצגו ארבע התנועות:

הקבוצה הקטנה: "אני איני חכם, כולם קוראים לי תם, שונא אני קיבוץ גדול, שונא הטררם...

המושב: איני יודע שאלות, לי הכול ברור מאוד, אני מושבניק בישראל, עובד עם זוג בהמות. לי בבית יש אישה, וברפת – זוג פרות...

הקיבוץ הארצי: האח, חיי, קיבוץ ארצי... ואנו בפרוזדור נגד קיבוץ גדול... אני לכם אומר: כי כל זה הוא רק הכרח, קולקטיביזם פוליטי סוף-כל-סוף ינצח...

הקיבוץ המאוחד: אני הקיבוץ המאוחד, ולי אין דבר מיוחד, מי אבטונומיה פה רוצה, מן הקיבוץ מהר יוצא... יודע כל אחד היום: אורגניות זה רק חלום, ולה, לכן, נגיד שלום.

הבחירה בקיבוץ המאוחד אכן גרמה לעזיבות, אבל אלה לא השפיעו באופן מיוחד על הקבוצה. אלכס עזב, וכך גם נקודות רחובות וחדרה.

החיפאיות באות

בעצם ימי הבירור הצטרפו לקבוצה הבנות מחיפה, חניכותיו של יצחק בן אהרון: מרים פינקזון, חנה כרמית, יפה וייס וברוריה מולדבסקי.

דרכה של הקבוצה החיפאית הייתה דומה למדי לדרכו של "החוג הזקן". הן צמחו בגימנסיה הריאלית שבחיפה. חברי הקבוצה פעלו במחתרת, עקב איסורו של מנהל הגימנסיה, ד"ר בירם, והסכנה שיורחקו מבית-הספר. אנשי השומר הצעיר הפולני ניסו לכבוש את הקבוצה מידי השומר הצעיר הרומני. מספרת חנה כרמית: "שרף (מהשומר הצעיר הפולני) ניסה להוביל אותנו ישר לשומר הצעיר, וכמעט שהיינו לגרעין הראשון". בואן של הבנות מחיפה לעין טבעון סימן את הדרך לקהילת הצופים בחיפה להצטרף לתנועה החדשה המוקמת, העושה את צעדיה הראשונים.

הקמת המחנות העולים

גישושים ראשונים

תל-אביב, י"ט חשוון תרפ"ח

לכבוד לגיון הצופים ירושלים,

"בשבוע שעבר התקיימה מועצת באי כוח החוגים, אשר בה דנו על יצירת ועדת הקשר.

א. המועצה מקדמת בברכה את יצירת ועדת הקשר ורואה בה את האורגן לבירור שאלות חינוכיות יסודיות, המתעוררות הן בעבודתכם והן בעבודתנו. אם כי לא נוכל – בתור גוף שאין לו מסגרת הסתדרותית קבועה – ליצור עמכם קשרים ארגוניים, בכל זאת הננו מקווים, כי הוועדה תצליח ליצור את המגע, ולו רק הרעיוני, עמכם."

מהיכן באה היוזמה, ומי היה הראשון לחפש את הקשר? לא ברור. שנת תרפ"ח הייתה שנת הגישושים. בארי, במכתבו לחיה ריים, מציין, כי "הקשר בינינו ובין הצופים של הד"ר שוואבה הולך ומתחזק." שני חברי הלגיון שעבדו בקהילת הצופים בתל-אביב, בצלאל ואיילה, כותבים לוועד החובה (כ"ח אייר תרפ"ח), שהם רואים ב"חוגים" את הגוף הקרוב אליהם, ושאיתו הם רוצים ליצור שיתוף פעולה במסגרת קבוצות הצופים שהם מדריכים בתל-אביב. מעניינת הערתם, כי "איננו מבינים מדוע אתם לא עונים לחוגים על המכתבים שכתבו לכם... אצלם מתקבל הרושם שירושלים חושבת את עצמה לאוטוריטה, ולכן היא לא עונה".

בשתי התנועות התחושה היא כי יש הרבה מן המשותף, אך החשדנות עדיין רבה. כל תנועה נמצאת בשלב התפתחות ראשוני ואינה רוצה לאבד מעצמאותה.

בקיץ תרפ"ט התקיימו פגישות של ועדות משתי התנועות, שעסקו בהכנות לכינוס משותף. באחת מהישיבות השתתפו גם אנשי הקבוצה מחדרה ואנשי הקבוצה של הלגיון, שטרם החליטו על חבירתם לאנשי החוגים. אל באי כוח הלגיון מירושלים נוספו גם סניפיו ביהודה, ברחובות ובפתח-תקוה. מטרת המפגש הייתה לברר את "הצדדים המשותפים והבלתי משותפים בינינו ובין הלגיון".

למן ההתחלה עלה עניין האופי השונה של שתי הקבוצות. הרקע האידאולוגי היה קרוב מאוד, אך הדרך החינוכית הייתה שונה למדי. בשלב הזה חיפשו את המשותף יותר מאשר את המפריד, והדיון היה בשאלה איך מתאחדים – ולא אם מתאחדים.

נקבעו שלושה נושאים להמשך הדיונים: א. שאלת בוגר התנועה ומטרת ההגשמה. ב. ארגון תנועה ארצית. ג. שאלות חינוכיות של שתי התנועות. בנושא זה ניכר היה, כי נציגי התנועות רצו מאוד באיחוד, אך כאשר הובאה השאלה אל בוגרי התנועה, נראה היה כי עוד הדרך ארוכה.

בדיון שהתקיים בלגיון, בתחילת תר"צ, בהשתתפות יוז'יק מקבוצת החוגים בחדרה, עולים כל החששות. "אינני רואה, לפי השקפתי, את האיחוד, אינני יודע איך יוותר הלגיון של מנהגיו. נוצר דבר-מה בעל ערך". הוויכוח היה על היכולת לוותר על סממנים חיצוניים ועל ערכים פנימיים. "(האם) בלגיון יוותרו, למשל, על העניבה או בחוגים ילבשו עניבה".

חלק מחברי הלגיון חששו להמשך קיומו, וחיפשו דרך לחזקו "או על-ידי עזרה מהשומר הצעיר או על-ידי איחוד גמור עם החוגים". יוז'יק העמיד את הדיון במקומו הנכון: "מצד אחד, מציאות הנוער הארץ-ישראלי, ומצד שני, קיימות תנועות שקיומן עלוב". יוז'יק אפיין את חולשות שתי התנועות: "בחוגים חסרה הסמליות... בלגיון חסר הקשר עם המציאות... בחוגים וגם בלגיון יש מבוכה בנוגע לדרך". כאשר הם דיברו על קשר עם המציאות, הכוונה הייתה למצב בארץ ולהבנת עומקה של הציונות הסוציאליסטית.

גם בחוגים התגלתה התנגדות לאיחוד, וזאת מתוך חשש לאובדן ייחודיותם. "אנו נקבל מהלגיון את הצופיות שלו, ובייחוד בגיל הצעיר והבינוני, ולזה אני מתנגד... מתנגד לרשמיות ולצבאיות. כל הטוב שבחוגים זה חוסר הצופיות. בצופיות נקלקל את החוגים". אחרים ביקשו להפנות את המרץ כלפי פנים, ולא לבזבזו על איחוד טרם זמנו.

למרות זאת הרוב הבין, כי האיחוד יש בו מעין השלמה של גוף אחד עם השני. ביחד "נהיה גוף מיוחד בעל חשיבות. לנו העיון ולהם צופיות. צופיות נחוצה לחוגים. ניתן להם עודף העיון", סיכם כתריאל כץ. "אי-אפשר להמשיך כך כמו כת סגורה, שיש להם בתל-אביב צריף".

קווי הדמיון היו ברורים. שתי תנועות נוער לומד, ארץ-ישראלי, בלא בסיס ארגוני מאחוריהן. שתיהן רואות בתנועת העבודה ובהתיישבות את דגם ההגשמה, ושתיהן מחפשות דרך-חיים שתשרת את החברה והלאום, ותראה את הדרך לשאר בני הנוער. קווי השוני התבטאו הן בהתנהגות החיצונית והן בתכנים. בלגיון שמרו על כללי התנהגות צופיים של תלבושת, מפקדים וסמלים חיצוניים, כמו הצדעה. בחוגים זלזלו בכל מה שהריח סדר ומשמעת, וההתארגנות הספונטנית הייתה בבסיס הארגון התנועתי. בלשון הנעורים: אי הסדר הוא הסדר.

בצד התוכן בלגיון עסקו בתיקון האדם ובתיקון החברה. וזאת בלא קשר ברור וישיר לנעשה בארץ. זו הייתה מורשת שוואבה. בחוגים, לעומת זאת, למן "החוג הזקן", הלימוד של פרקי תנועת הפועלים, כתבי הוגים סוציאליסטים, ובעיקר אלה של מנהיגות תנועת העבודה כמו גורדון ואחרים, וכן מפגש בלתי אמצעי עמם - כל אלה היו סימן-היכר מובהק, שנקרא העבודה התרבותית. כמו-כן נראה היה כי העבודה המעשית, קרי הצופיות שהתפתחה בלגיון – שלא דמתה לצופיות הכללית – תאמה את העבודה התרבותית. ואולם בשלב זה עדיין לא היה ברור, אם שתיהן אכן משלימות זו את זו.

מנגד, עמדה כל העת דוגמת השומר הצעיר. בפגישת הגוף המשותף, שנקרא "האורגן", הונחה אבן הפינה לייסוד התנועה החדשה", והוא שחיבר את מסמך ההסכמות:

"לתנועת נוער יש זכות קיום וכוח יניקה בלתי פוסק רק אם היא צומחת באופן טבעי והדרגתי מתוך התנאים החברתיים והכלכליים שבהם היא חיה, נגדם היא מתקוממת ויוצרת את ערכיה החדשים. השומר הצעיר הצליח בגולה יען כי יצא מתוך המציאות הגלותית, היא שעוררה אותו לשלילת מציאות זו ולקראת יצירת חברה שיתופית עובדת בארץ-ישראל. הדרך צריכה להיות לא קבלת ערכים מוכנים, כי אם יצירה עממית וחופשית. מתוך מציאותנו בעיר ובמושבה, עלינו להקים את תנועת הנוער הארצית אשר תחנך את חבריה לקראת ארץ-ישראל עובדת. אנו צריכים, כמו-כן, לשמור על עצמיותנו, באשר תנועת הנוער בארץ אינה צריכה לשמש לאיזה גוף פוליטי בתנועת העבודה בארץ. אנו צריכים לבנות תנועה על היסודות המאחדים את כל החלקים, ולא על ההבדלים הקטנים הקיימים ביניהם. לכן, אסור לנו לתת לחברי גופים שונים בארץ לכוון את פעולותינו, אם כי בשעת הצורך ניעזר על ידם.

אנו שתי התנועות – החוגים בתל-אביב, הלגיון בירושלים, הקהילה בפתח-תקוה והקבוצה בחדרה – הננו גרעין לתנועת הנוער הלומד, החלוצית בארץ-ישראל. לנו הזכות להתפתח באופן עצמי וחופשי, ועל כן אנו מדגישים את דרישתנו מכל הזרמים השונים שבתנועת העבודה לבל יפריעו לנו בעבודתנו בהקמת הסתדרות נוער לומד במקומות פעולתנו, אבל יחד עם זה ניעזר על ידם כשנהיה זקוקים להם בעבודתנו.

זה מחייב אותנו לתפקיד קשה ואחראי. המצב בתל-אביב ובירושלים דורש פתרון. הפעולה הראשונה צריכה להיות איחוד הכוחות.

בפסח יתקיים מחנה בוגרים שיבסס את הנקודות המשותפות ויעשה את ההכנות המעשיות למחנה המשותף של כל חברי התנועות בימי החופש בקיץ".

 

מסמך זה מבטא באופן המובהק ביותר את היצירה העצמית של הנוער, תנועת נוער המנוהלת על-ידי נוער, כאשר הרקע שלה הוא תנועת העבודה. היא מבקשת להיות תנועת נוער כללית. מנסחי המסמך היו מודעים לעניין שהם מעוררים מצד התנועות הקיבוציות, בעיקר מצד השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד. הם קיבלו את ערכי תנועת העבודה, אך ביקשו לנסח אותם באופן שיתאים להם, בעיקר בכל הקשור ל"יצירה עצמית וחופשית". יצוין, כי במסגרת הקבוצות המייסדות, רחובות לא נכללה, אף שבכינוס שנערך בפסח נכחו נציגים מקהילתה.

הדבר הבולט במסמך הוא הרקע הדומה ודחיקת ההבדלים הצידה, ואולם עוד רבה הייתה הדרך עד שתימצא הנוסחה הגואלת, המאחדת.

מחנה בן-שמן 14.4.1930 – פסח, תר"ץ

מחנה בן-שמן היה אמור להיות מפגש מדריכים, כשכבה שמהווה את עמוד השדרה של התנועות. בפועל הגיעו גם בוגרים רבים. פרוטוקול המפגש מביא לידי ביטוי רק מספר קטן של חברים. מתוך הפרוטוקול עולה הדומיננטיות של אנשי חדרה. בין המשתתפים הייתה גם חיה מניס, נציגת בנות הריאלי מחיפה. קהילת הצופים מחיפה הצטרפה כשנה מאוחר יותר.

מחנה בן-שמן הינו האירוע המכונן של התנועה. לאחריו שתי התנועות נעו בכיוון הקמתה של התנועה החדשה, אם כי הדבר לא קרה מיד. יחלפו עוד כמעט שנתיים עד שאפשר יהיה להגדיר את המחנות העולים כתנועה אחת. מטרת המפגש הוגדרה חודשיים קודם – לאפשר היכרות קרובה של שכבת המדריכים ורקימת המפה הרעיונית והמעשית של התנועה החדשה. השאלה הייתה לא אם היא תקום, אלא כיצד תפעל, מה תהיה מהות הדרכתה ושיטותיה בשכבות השונות, וכמובן – מהי מטרת ההגשמה בה.

במחנה נטלו חלק גם אנשים חיצוניים. בפגישות ההכנה דובר על ההרצאות בנושאי חינוך של ד"ר ברוך בן יהודה ויהודה פולני, ואלה של אנשי תנועת העבודה בנושאי הציונות הסוציאליסטית.

חיים הורביץ מעיד, כי הוא דאג להגעתם של יצחק בן אהרון ונחום בנארי מהקיבוץ המאוחד (והוא גם מופיע בפרוטוקול). משה שוואבה נטל אף הוא חלק פעיל בדיונים.

המפגשים נחלקו להצגת התנועות ודרך עבודתן, וזאת כחלק מההיכרות והשיחות, שאמורות היו ללבן יחדיו את הדרך המשותפת.

פתח את הכינוס שבתאי בארי, דבר המוכיח את מעמדם הרם של אנשי הקבוצה בחדרה, והוא קבע את שהיה כבר ברור לכולם: הקבוצה המשותפת מתווה את דרך האיחוד. "הגענו להכרה שעלינו לאחד את כל הכוחות, לתנועת נוער ארצית אחת... דרושה לנו דרך חינוכית קבועה ומשותפת שתביאנו למטרה הסופית. בירור מעמיק במהותנו, התחלה בקביעת דרך חינוכית אחת לכולנו, זהו תפקיד המחנה".

למתכנסים היה ברור, כי כינוסם מעורר עניין רב בתנועת העבודה, ולבארי היה חשוב להדגיש את כלליותה של התנועה המתהווה – נושא שייאבקו עליו עוד שנים – ואת ההכרח שלא לאפשר לכוחות השונים לבחוש ולחבל בתהליך זה. "עוד אנו רוצים להתפתח ברוח תנועת העבודה לפי כל ערכיה המוסריים והתרבותיים שיצרה ולא לפי זרם מיוחד בה, על המאחד את כולם ולא על המפריד."

התנועות הציגו את עצמן וניסו לאפיין את דרך החיים והעבודה, כפי שהן רואות אותה. אנשי החוגים הבליטו את דרכם, שהיא לימוד ערכי תנועת העבודה, דיברו על המהלכים ההיסטוריים שאירעו בדרך התפתחותה של התנועה ועל החינוך לעבודה. הם העמידו את החיוב שבחיי התנועה מול השלילה של הרחוב הבורגני ושל בית-הספר המחנך לקרייריסטים בלבד: "לחנך את הנוער הלומד לחיי עבודה. זוהי דרך החיים".

אנשי ירושלים טענו, כי "בלגיון אנו יוצרים את הצורה הסמלית של החברה העתידית". אנשי רחובות הציגו את דרך התפתחותם כאנשי מושבה, טענו שעצם העבודה לא היה זר להם, אך הם ביקשו אופי חיים שונה מזה של שאר נערי המושבה. "במושבה אין פרצופנו גלוי וברור. יש החושבים אותנו להסתדרות ספורטיבית או אלה שחושבים אותנו לסתם צופים... ויש הרואים אותנו נימוסיים. בעצם, לא נדע גם אנו בבירור מה אנו רוצים". כלומר, המושבה בעלת אורח החיים הכפרי-בורגני מול נטיית הנוער לתנועת העבודה.

אנשי פתח-תקוה הסבירו את צמיחתם מתוך קהילת הצופים ואת חיפושם אחר דרך אחרת: "ירושלים השפיעה עלינו, אך זה לא היה חיקוי סתם, כי אם חיקוי הבא מתוך הכרה". קהילות הצופים ברחובות ובחדרה חיפשו פעילות נוער שמעבר לצופים, דבר-מה שייתן תוכן-חיים משמעותי יותר, ומכאן השפעת לגיון הצופים מירושלים. הנוער במושבות עבד במשקי הוריו, ולכן עצם העבודה לא הייתה משהו שיש לחנך אליו, אלא המשמעות הערכית שלה והגשמתה במסגרת של קבוצה, הן שהיו חשובות.

ואכן, ארבעת היסודות של לגיון הצופים היו גם יסודות הקהילות האחרות. "אמת, חברה, טבע ועבודה".

השיחה השנייה שהתקיימה למחרת היא המרתקת, לטעמי, מכל האירוע. שאלת תיקון הפרט ותיקון החברה עלתה בשיחה לדיון, והדרך שבה הציגו שתי התנועות את המענה שלהן לנושא הבליטה את השוני ביניהן, ועם זאת גם הבהירה כי הדרך אולי שונה, אך המטרה בכל זאת אחת.

אנשי הלגיון העלו את תיקון הפרט כמרכז הוויית הקבוצה. הדינמיקה שהתנהלה בקבוצות הלגיון עמדה על חשיפה מוחלטת של הפרט ועל הניסיון הקבוצתי להביאו לאמץ את עקרונות הלגיון, הבנויים מארבעת היסודות שנמנו לעיל, ועל ידי כך גם להביא לתיקון החברה. דינמיקה זו יצרה אינטימיות גבוהה, שחיזקה ותמכה ביכולת להיחשף. ומכאן נשאלו אנשי החוגים, "האם יש מקום בחוג בתל-אביב לטפל גם בשאלות פרטיות של החברים, או האם זהו רק חוג ללימוד משותף?"

אנשי החוגים סיפקו תשובות שונות, שהרי לא הייתה מסורת ברורה ותוכנית מובנית, אך תשובת אחד מהם נתנה בכל זאת תמונה בהירה: "בחוג אנו רוצים ליצור את פינת החיים של האדם, אך אף פעם לא דיברנו על תיקון הפרט. החוג הוא המקום שבו מתבררות השאלות המעניינות כל אחד ואחד."

השאלה המרכזית, העולה מתוך הדיון, היא שאלת הפרט מול הכלל. תיקון הפרט כמרכז או דווקא תיקון החברה כמרכז. יודקה, איש הלגיון מחדרה, שראה בהבדלים רק ניואנס ולא מהות, אמר: "אנו מדברים על תיקון הפרט, אבל השאלה היא לשם מה אנו מתקנים אותו". חיים הורביץ, איש החוגים מחדרה, חידד את שאלת התיקון. האם מקורה בחלל ריק, או שהיא עולה מתוך המציאות הארץ-ישראלית: "אנו נמצאים במציאות ידועה של ארץ-ישראל, אנו חיים בתקופה ידועה של העם. האם מציגים אנו שאלות חברתיות אלה בקבוצה או לא". אלו היו הטענות המרכזיות של החוגים אל הלגיון – העיסוק המופרז בשאלת תיקון הפרט ובראייה חובקת העולם של החברה האנושית, וזאת מבלי להתחבר אל המציאות בארץ ואל המצוקות העכשוויות. על כך השיב שלמה מהלגיון: "אנו חושבים שצריך להעמיד את המציאות בפני הנוער, אלא שעד עכשיו לא עשינו זאת".

תשובה זו הבהירה כי השוני אינו גדול, וכי הדרך לאיחוד לא תהיה קשה, כפי שסיכם חיים הורביץ, איש חדרה: "אין להעמיד דרך מול דרך. אין כאן סתירה בין שתי הדרכים". הורביץ לקח לעצמו את תפקיד המפשר. הוא לא היה חבר ב"חוג הזקן", אלא הצטרף לחוגים בחדרה, והיה מבוגר מהם בשנתיים.

גם שוואבה השתתף בדיון, ודבריו הם ניתוח מאלף של אדם בוגר את התהליכים שעברו התנועות ואת דקויות השוני שביניהן. מסקנתו של שוואבה הייתה, כי "החיים בחדרה הראו שאין כמעט שום הבדל בין החוגים והלגיון". האפיון הבולט ביותר שאותו ראה שוואבה היה הדבר הזה שבין הרגש לשכל. בלגיון "חמימות הרגש המשותף מילאה לנו את מקומם של הרבה דברים חסרים... בחוגים הייתה דרך השכל רבה מדרך הרגש, גם הטיולים והשירה באו אחרי הלימוד". שוואבה הודה, כי הלגיון התמקד מאוד פנימה, ולא ראה לעצמו צורך לשנות את הסביבה החיצונית, וזאת לעומת החוגים, שכן ביקשו להשפיע על סביבתם, ונקודת מבטם הייתה דווקא מן החוץ פנימה. שוואבה התייחס לנושא הסממנים החיצוניים, ובעיקר לתלבושת, שאליה הייתה התנגדות רבה בחוגים, וטרח לציין כי שמע מחבר בחוגים, כי "אצלנו אין תלבושת רשמית, אך יש סגנון בלתי רשמי של תלבושת". רצה לומר, שוויכוח זה אינו חשוב כלל וכלל. מסקנתו נוסחה כבר בתחילת דבריו והיא, שהאיחוד הוא בעצם מהלך הכרחי. אלא ששאלת ההגשמה – האם הדרך של חדרה היא גם דרכם של כולם – לא נפתרה בוויכוח.

הוועדה המצומצמת סיכמה את הנקודות המשותפות שעלו בשיחה: "יחד עם שלילת המציאות הסובבת אותנו, שאינה מאפשרת את ההתבטאות השלמה של האדם בכל שטחי חייו, אינה מציגה בפניו את שאלות התקופה באורן הנכון, אינה מחנכת אותו להיות אדם שלם ושותף נאמן בבניין המולדת העברית המתחדשת על יסודות צדק חברתי – אנו רואים בנו תנועת נוער חלוצית, שתחנך את הפרט בתוך חברה להיותו אדם שואף לשלמות ומתקן עצמו בהגשמה יום-יום, ושתכשיר אותו ליצירת חברה צודקת, על יסודות שיתוף בעבודה יוצרת, ולהתערות בתנועת העבודה, המגשימה את הציונות".

הניסוח מביא לאיזון בין תיקון הפרט לתיקון החברה, אך אינו אומר באופן ברור כי היציאה לעבודה כקבוצה, קרי חדרה, היא אכן מטרת ההגשמה המרכזית.

המשך המפגש היה בהצגת דרך העבודה בכל שכבה ושכבה.

העבודה בשכבה הצעירה (גילאי 14-12) בלגיון

שלמה, חניך לגיון הצופים מירושלים, הציג את מרכיבי העבודה.

יציאה לטבע: "נותנים לילד אפשרות להסתדר בטבע באמצעים פרימיטיביים". יוצאים למחנות, בונים גשרים, אוהלים, ומשתדלים להתבונן בטבע.

עבודה: עבודה משותפת בפינת החי ובסידור גינות.

משחקים: כאלה שיש בהם "אוריינטציה וקומבינציה", ובעיקר משחקים של קבוצה מול קבוצה, לצורך גיבוש ויצירת קשרים בין החברים.

שיתוף: המטרה היא יצירת מקסימום שיתוף על-ידי עזרה הדדית, קודים משותפים ועוד. כאן מציין שלמה, כי הקבוצות אינן מעורבות, אך קבוצות הבנים עוזרות לבנות, ולהיפך, כל אחת על פי כישוריה.

שלמה מציין במיוחד את המרידה ואתגור בסביבה. את הנושא הזה פיתחו בלגיון על-ידי יציאה לרחוב ובחינת התנהגות האנשים זה כלפי זה, כמו גם בביקורים בבתי חרושת ובשכונות עוני. כל זאת כדי להבליט ולהציף את אי הצדק החברתי.

פסגת העבודה היא השכבה, או כפי שמכנה אותה שלמה, מדינת הילדים. יש תהליך של למידה משותפת וחלוקת נושא הלמידה המרכזי לנושאי משנה, שכל קבוצה עוסקת בהם. שלמה מציין במיוחד את נושא המשפטים הספרותיים, קרי הדיונים בעד ונגד היצירות שנבחרו.

בחוגים

אסתר מתל-אביב פרשׂה בפני באי הכינוס את העבודה בחוגים. בראש ובראשונה ציינה, כי השכבה עובדת רק שנה, וכי יש בה רק שני חוגים. המאפיין העיקרי של דרך העבודה היה חוסר תוכנית מובנית, ובחירה חופשית של המדריכים את החומרים הנלמדים. אסתר ציינה את הוויכוח בין המדריכים בשאלה אם יש לצייר כבר בגיל זה את תמונת העתיד, קרי יציאה לעבודה, או להמתין בשלב זה.

הדגש בעבודה היה על הלימוד, כמו למשל את כתבי הרצל וניתוחם. אסתר מציינת את המחסור בעבודה מעשית, קרי צופיות, משחקים וחיצוניות, משמע – סדר ומשמעת. החוגים בתל-אביב היו חוגים מעורבים, ואסתר מציינת כי לא זו הבעיה. לשכבה הצעירה בתל-אביב לא הייתה פינה משלה בצריף התנועה, והיא הרגישה זרות. האלתור, הלימוד וההתרכזות בקבוצה הם שהיו במרכז הדיווח.

המשך השיחה נסוב על נושא הקבוצות המעורבות. ברחובות היה ניסיון לערב בין המינים, והוא נכשל, כי כל הבנים נטו למשחקים – והבנות לשיחות. בפתח-תקוה הקבוצות היו נפרדות, גם מפאת אופייה של המושבה. בוויכוח שהתפתח אפשר היה לעמוד היטב על האופייה של כל נקודה ונקודה.

בתל-אביב הבורגנית והפתוחה גם בבית-הספר למדו בכיתות מעורבות. בירושלים היו כאלה וכאלה, ובמושבות הכתיבו את הנושא ההורים, שרובם היו דתיים או מסורתיים.

נשות חדרה השפיעו מאוד על הדיון, וביקשו לכוון ולדחוף לקראת חוגים מעורבים.

השכבה הבינונית, גילאי 16-14

הדיון על השכבה הבינונית הפך חיש-מהר לדיון על ההבדלים שבין החוגים ללגיון.

תיאור השכבה בירושלים עסק בעבודה המעשית, קרי הצופיות, ובתכני לימוד, כמו השומר, "קהילתנו", א.ד. גורדון, ותנועת העבודה בכלל. התיאור הבליט את העובדה שנעשתה כאן עבודה מסודרת מול כל תוכנית ותוכנית.

נושא יחסי המינים עלה בחריפות רבה בשכבה הבינונית. בתל-אביב בלט חוסר השיטתיות בעבודה, כאשר המרכז הוא העבודה העיונית. אין עבודה מעשית, ומצד שני יש רתיעה ממשחקים.

בפתח-תקוה הוטרדו בשאלת הנערים העובדים, ובאי יכולתם להגיע לפעולות בשל חוסר זמן ועייפות. ברחובות לא הייתה כמעט שכבה בינונית.

בדיון נטלו חלק פעיל אנשי בן-שמן, שהיו חלק מקבוצת הצופה-המורה של הלגיון, וראו בעבודה החינוכית את הגשמת דרכו של הלגיון. הם העלו על נס את היתרון של העבודה בלגיון, שנגזרה מהעבודה הצופית כמו גם מן החוקה הצופית, שמחייבת תלבושת, סדר ומשמעת, שמהם נודף ריח הצבאיות, וגם של הפעילות המעשית וההשתלבות בטבע.

אנשי תל-אביב הודו, כי הם השתכנעו שיש להכניס אלמנטים מהעבודה הצופית כדי לגוון את עבודתם, ושעבודה מעשית מסייעת להשיג את מטרות העבודה העיונית, אך "איננו יכולים לקבל את הסמליות בתוקף המסורת שלנו, שהיא נגד חיצוניות". בדיון השתתף גם בנארי מעין חרוד, שתקף בשצף-קצף את הדרך הצופית. "לדעתי, אין לקבל את האוניפורמה, יש כאן הרבה מן הצבאיות, מריח של אבק אדם. כשאתה רואה את השורה, אינך רואה את האדם". בנארי יצא נגד המסדר, נגד הפקודה ונגד התלבושת האחידה, המטשטשים לשיטתו את דמות האדם, אך מצד שני קיבל מהצופיות את הפשטות והטבעיות.

אנשי בן-שמן דחו ביקורת זו, וטענו כי הם לא קיבלו את הצופיות כולה, אלא רק את הערכים המתאימים להם, ובמיוחד את תיקון הפרט. הערה מעניינת של רחל מבן-שמן על החוגים מצביעה על הדרך שעשו אלה מול אלה: "החוגים התחילו בצורה חופשית לגמרי, ומתוך החיים הגיעו לזה שאי-אפשר לקיים תנועה בלי ארגון". רחל עמדה על נחיצות השימוש בסמלים כשפה המדברת אל בני נוער ומציבה בפניהם ערכים ותוכן.

שבתאי מחדרה הסביר את ההתנגדות לצופיות כפשוטה.

1. כי החוגים נוסדו כתנועת בוגרים, ולא היה להם צורך בכל המעטפת החיצונית.

2. בגלל האחידות והחיצוניות המתגנדרת.

מנגד, חייב שבתאי את "הצופיות של השומר הצעיר", שראה בה דגם לחיקוי, עם תכנים של סוציאליזם, בעלי סממנים חיצוניים. נטייתו לעבר השומר הצעיר הייתה בולטת במיוחד.

חיים מחדרה, שכבר עמדנו על מקומו המיוחד, ביקש לקרב בין העמדות, וטען כי הצופיות בלגיון אינה הצופיות הסקאוטית, ואף נתן לה את השם "לגיונריות". הוא טען כי מחד גיסא, אין החוגים חושבים על אנרכיה, ומאידך גיסא, אין הלגיון שואף לצבאיות. הוא, כמובן, הציע שברוח זו יעבירו את הניסוח לוועדה המצומצמת, שהיה לו בה חלק רב.

השכבה המתבגרת

בשכבה המתבגרת, שצריכה להיות זו המובילה את התנועה, עמדו על הפרק שלוש שאלות מרכזיות: מקום החוג או הקבוצה, מקום השכבה – וההגשמה.

בתל-אביב התלבטו במזיגה שבין העבודה התרבותית לעבודה החברתית; בין הלימוד והעיסוק בשאלות של סוציאליזם ולאומיות לבין האינטימיות והיחסים בין חברי החוג, ובעיקר בנים-בנות. האם להיחשף בפני החברים, והאם קיימת חברות-אמת. אחת המסקנות העגומות הייתה, שהרבו לעסוק בעבודה התרבותית כתחליף לאינטימיות ולביחד המתחייב.

שאלת מקומה של השכבה לעומת מקומו של החוג העסיקה מאוד את חברי השכבה. היו דעות לכאן ולכאן באשר לקבלת החלטות בנושא הרגיש ביותר - ההגשמה. היציאה לעבודה נתפסה כתמצית ההגשמה, אך האם זה נבע מתוך מומנט לאומי, או שאולי יש לחנך את האדם בתחילה, ורק לאחר מכן להביאו להגשמה לאומית? המרכיב הלאומי היה חשוב יותר בחוגים מאשר בלגיון. ומכאן גם עלתה השאלה – מיהו המדריך הרצוי. "לחבר שלא החליט לצאת לעבודה נוצר יחס לא טוב", ומכאן גם אי יכולתו להדריך.

הלגיון התלבט באותן השאלות, אלא שאצלו תיקון הפרט עמד בעדיפות העליונה. השכבה הייתה נחותה אל מול הקבוצה כולה: "ואנשים שאינם יוצאים להגשמה נדחקים לאט לאט מהתנועה". אכן, הדמיון היה רב.

בשיחה בלט השוני בין התנועות גם בקרב חברי הקבוצה בחדרה. יודקה טען: "כל עוד לא הגיעו החברים לידי מצב של הבנה הדדית וליחסים מתאימים... אסור, לדעתי, להתחיל בעבודה תרבותית". שבתאי, לעומת זאת, טען, כי "בדרך הנהוגה בלגיון לא נגיע לכך", קרי לקרבה החברתית. בגיל הזה צריכה לתפוס את המקום הראשון העבודה התרבותית, משמע החינוך האידאולוגי.

חיים הורביץ, כפי שנהג קודם, ביקש למצוא את הדרך המשותפת. "העבודה התרבותית בשכבה זו צריכה להיות השלמה לאותן השאלות המעסיקות את הפרטים בקבוצה".

המשך השיחה היה בשבת, ולא תועד בפרוטוקול. בדיווח של כפכפי מצוין, כי גם בן אהרון נטל חלק בשיחה על השכבה המתבגרת. כפכפי מציין, כי לגבי דמות המדריך הוחלט, כי מי שלא גמלה בו ההחלטה על יציאה להגשמה, לא יכול להיות מדריך.

בסיכום המפגש בבן-שמן יצא מסמך, שתוכנו – "קווים משותפים אחדים בתפיסתנו החינוכית". עדיין לא בתפיסה מגובשת ובדרכי עבודה חינוכית. הובאו שתי הדעות, זו של הוועדה המצומצמת, שנאמר בה: "אנו נעזרים בשיטת החינוך הצופית", וזו של שבתאי בארי, שהשמיטה משפט זה. כמו-כן סוכם על מבנה התנועה: הנהגה ומזכירות. בהרכב המזכירות דובר על שני באי-כוח מחדרה, בצירוף חבר שלישי מהתנועה. הרכב לא ברור בעליל, מכיוון שהוא נותן משקל-יתר לקבוצה. גוף זה פעל תקופה קצרה בלבד.

סיכום הוועדה המצומצמת של מחנה איחוד

יחד עם שלילת המציאות הסובבת אותנו, שאינה מאפשרת את ההתבטאות השלמה של האדם בכל שטחי חייו, אינה מציגה בפניו את שאלות התקופה באורן הנכון, אינה מחנכת אותו להיות אדם שלם ושותף נאמן בבניין המולדת העברית המתחדשת על יסודות צדק חברתי –

אנו רואים בנו תנועת נוער חלוצית שתחנך את הפרט בתוך חברה להיותו אדם שואף לשלמות ומתקן עצמו בהגשמה יום-יום, שתכשיר אותו ליצירת חברה צודקת, על יסודות שיתוף בעבודה יוצרת והתערות בתנועת העבודה, המגשימה את הציונות.

קווים אחדים משותפים בתפיסתנו החינוכית:

למבנה התנועה:

התא החינוכי היסודי הוא הקבוצה (החוג).

הקבוצה היא תא חיים שחבריו מתחנכים בו יחד ושכל שטחי חייו של כל פרט מוצאים בו את ביטויים.

כל הקבוצות מגיל 12 עד 14 בערך מהוות את השכבה הצעירה.

כל הקבוצות מגיל 14 עד 16 בערך מהוות את השכבה הבינונית.

כל הקבוצות מגיל 16 ומעלה מהוות את השכבה הבוגרת.

בכל שכבה – הקבוצות הקרובות זו לזו פועלות ביחד בשטחים שונים, יוצרות קשרים חברתיים ביניהן, ומהוות עדה.

כל השכבות מהוות גוף אחד, הפועל ומתנהל יחד.

לדרכי העבודה:

הצעה א' (של כל חברי הוועדה): בעבודתנו החינוכית בשכבה הצעירה והבינונית אנו נעזרים בשיטת החינוך הצופית. על-ידי שיחות, סיפורים וקריאה משותפת, אנו מפתחים בילד את הערכים החברותיים המתאימים ומתחילים לגבש את צורת חייו בעתיד בהגשמה היום-יומית.

הצעה ב' (הצעת שבתאי): בעבודתנו החינוכית בשכבה הצעירה והבינונית אנו נעזרים בשיטת החינוך הצופית. על-ידי שיחות, סיפורים וקריאה משותפת, אנו נותנים לילד מושגים אלמנטריים על האדם, מצב החברה, העם והמציאות, מתחילים לגבש בקרבו את צורת החיים בעתיד, המתבטאת בהגשמה היום-יומית.

בעבודתנו בשכבה המתבגרת אנו מגבירים את העבודה התרבותית, הנותנת לחבר מושגים יסודיים בשאלות האדם והחברה. את העבודה הזו אנו רואים כהשלמה לשאלות הפנימיות של הקבוצה.

למבנה הארגוני של התנועה הכללית:

אנו בוחרים במוסד מנהל עליון של התנועה כולה, הנקרא "הנהגה".

ההרכב הוא כזה: ירושלים – שניים, תל-אביב – שניים, בן-שמן, רחובות, פתח- תקוה, חדרה (הקבוצה), חדרה (הצופים) – אחד מכל מקום.

שני באי-הכוח מחדרה, בצירוף חבר שלישי מהתנועה, מהווים את מזכירות "ההנהגה", המוציאה לפועל את החלטות ההנהגה ועוסקת באופן מיוחד בשאלות העבודה של השכבה המתבגרת. למזכירות זו נמסרת גם קביעת ההצעה לשמות התנועה ומוסדותיה, שתישלח לכל נקודה. כמו-כן מרכיבים ועדה מיוחדת לשאלת העבודה בשכבות הצעירה והבינונית. גם שאלת הרכב הוועדה הזו נמסרת להנהגה.

פזמונית מחנה בן-שמן

החוגים והלגיון התאחדו יחדיו

החוגים והלגיון התאחדו יחדיו

ולמחנה עבודה הם יוצאים עכשיו,

התכונה מה רבה והמרץ מה רב –

"לבלות" בשדות עד ימות הסתיו

קום חוגיסט ולכה,

למחנה שים את פניך –

עבודה אתנו,

העתיד הוא לנו

כמקום המיועד למחנה העבודה

נקבעה רמת רחל במדבר יהודה,

אך המים שם חסרו וגם צל לא היה,

ועל הכל, על הכל בא סירוב הממשלה

ואובדת עצות התכנסה המועצה,

כדי לדון חיש-מהר על גורל העבודה,

והוחלט פה אחד: לא רמת רחל –

המחנה יתקיים במקוה ישראל.

אך כפי הנראה כבר נגזר ממרומים,

כי כבר אין תקנה למחנה החוגים:

כמלאך המשחית מחבל העבודה

נשלחה הקדחת הארורה.

ופתאום נצנצה התקווה בייאוש

ובן-שמן נראתה כמקום הדרוש.

ובבוקר אחד תל-אביב נעזבה

מבניה החוגים היוצאים לעבודה.

קום חוגיסט...

חרובים

(על פי מנגינת "מחצבה")

התדעו מי אנוכי?

התדעו מי אני?

אין אני חוגיסט

ואף לא "חדרתי";

וגם טבח אינני

ואף לא ראש-משמר –

התדעו מי אנוכי?

אני חרוב שחרחר!

מבוקר ועד ערב,

באוהל ובשמירה,

מטייל אני בקרב,

מקלקל את הקיבה.

אמנם פעוט הנני,

אך גדולים מעשיי:

רבולוציונר אינני –

אך מהפכה מעשה ידי!

חרובים, חרובים, חרובים, חרובים

במחנה תמיד אוכלים. במחנה תמיד אוכלים.

מחנה המדריכים בבן-שמן היה בנוי משתי רמות התייחסות: האחת חינוכית, שכללה ניתוח דרכה של כל שכבה, והשנייה חברתית, שהתמצתה ביכולת החיבור בין שתי התנועות. ברמה החינוכית, אנו עדים לניתוח מקצועי של צורכי הגיל של כל שכבה ושכבה. יכולת הניתוח המקצועית של הדוברים, שהיו אנשים צעירים שלא למדו חינוך, מצביעה על ידע רב שאותו רכשו. אפשר להניח כי בתנועת החוגים הם קיבלו מנת ידע גדושה מד"ר ברוך בן יהודה, אבל גם מלימוד עצמי של הפדגוגים החדשניים. בלגיון, לעומת זאת, ניכרת השפעתו של ד"ר משה שוואבה. ברמה החברתית-ערכית, מחנה בן-שמן הוכיח למשתתפים, כי רב המשותף על המפריד, וכי ההכרח לפרוץ אל מחוץ למסגרת המצומצמת הינו חזק יותר מכל חילוקי הדעות והניואנסים של תרבות תנועת הנוער, שכל אחת מן התנועות באה איתה.

בונים תנועה

שלושה חודשים אחרי כנס בן-שמן, ולפני היציאה למחנה העבודה, לא היה עדיין חיבור בין שתי התנועות. למסתכל מן החוץ לא היה ברור כלל לאן הדברים הולכים. יונה בן יעקב, חברת "החוג הזקן", שניתקה עצמה מהם, לא ראתה כל ממש באיחוד. "הלגיון לא מוצא את גורלו בחוגים. החוגים לא צעדו לקראת התאוששות, לא הכניסו בו רוח חיים חדשה. לכן אין גם הדבקות הרבה, בחוגים, המכריחה לשמור על איחוד זה ויהי-מה". היא גם מוסיפה: "בכלל שמעתי שאין לב אחד ונשמה אחת לאנשי הלגיון". מטרתה הייתה להוביל את תנועת החוגים לידי השומר הצעיר, וכבר ראינו את נטייתו של בארי לכך במכתבו אל חיים הורביץ.

למרות הכול, ההנהגה והמזכירות החלו לפעול כדי לארגן יציאה למחנה משותף. בתנועת החוגים חייבו את היציאה למחנה המשותף כמבטא את האיחוד, והאיצו בהנהגה להכין אותו. מזכירות ההנהגה, שישבה בחדרה, הכינה מפגש של השכבה הבוגרת והניחה כמה נושאים על סדר היום.

1. שם לתנועה ושם לקבוצה בחדרה.

2. שם לכל נקודה (כגון: גדוד, קהילה וכו'). עדיין לא נמצא שם מתאים למקומות השונים, שיבטא את האיחוד.

3. שם לשכבות.

4. שם לקבוצה (האם חוג, האם קבוצה).

5. שם למדריך.

המחנה נכנס לפולקלור התנועתי, ואף חובר לו שיר (ראו עמ' 52.) הפזמון החוזר בשיר אומר: "קום חוגיסט ולכה, למחנה שים פניך..." ומתוך המילים אפשר להבין, כי הוא נכתב על-ידי אנשי החוגים, כי הרי המושג חוגיסט היה זר ללגיון.

התנועה הייתה זקוקה לתוכנית חינוכית מסודרת, שתשמש דבק רעיוני ומעשי. היה צורך להשתמש בניסיונם של אנשי מקצוע. כמדריך ראשי לעניין זה נבחר אברהם זוכוביצקי, איש השומר הצעיר מחדרה. ניסיונו בתנועה בחו"ל והשכלתו האקדמית עשוהו לבר-סמכא. מינויו מצביע על כך, שהנטייה לזרם קיבוצי כלשהו עמדה ברקע, אך לא הייתה עדיין חזקה ומשפיעה.

התנועה התכנסה למועצה חינוכית באחד-עשר ובשנים-עשר בנובמבר 1930. את ההרצאה המרכזית נשא זוכוביצקי. הגדרתו את מטרתה של תנועת הנוער הייתה: "תנועת הנוער מחפשת את האדם הצעיר בדרך, שאישיותו עדיין אינה מגובשת ובו לנטות את הטוב". הוא אפיין את שלבי ההתפתחות הנפשית והגופנית בכל שכבה ושכבה, ואף פרש את עקרונות תוכנית העבודה.

בצעירה: טיול צופי רגלי, קריאת חומר רלוונטי ואקטואלי למציאות שבה חי הילד, שילוב אמנות ושירה, ושמירה על ניקיון ובריאות. גם לחינוך המיני נמצא מקום, וזוכוביצקי הפנה את מדריכי השכבה הצעירה בעניין זה אל הטבע ואל מנהגי החיות.

הוא ראה בקבוצה את התא המרכזי והחשוב עבור הילד.

בשכבה הבינונית: הגברת הטיולים, קריאת ספרות יפה, הכרה מעמיקה יותר של המין השני, פיזית ונפשית, ויציאה מתוך הקבוצה אל השכבה.

בשכבה הבוגרת: עיסוק בשאלות החברה והלאום, לקיחת אחריות כלפי התנועה כמדריכים, ונטילת חלק פעיל בניהול התנועה.

השיחה שהתפתחה לאחר ההרצאה מצביעה על כיוון דרכן של שתי התנועות לקראת האיחוד. מחד גיסא, הבלטת השוני, ומאידך גיסא, הכרה בצורך למסד תוכנית חינוכית אחת. בהתייחסות לשכבה הצעירה, עלה נושא הצופיות והסמליות: הססמה, התלבושת והדגל. זוכוביצקי חייב את הסמליות כצורך חיוני של הילדים, דבר שחיזק את דעתם של אנשי הלגיון אל מול אנשי החוגים, שביקרו אותו על כך. חיים הורביץ מהקבוצה שוב תפס את עמדת המפשר, ואמר כי נחוצה תלבושת, אך לאו דווקא צופית. חי יששכרוב, שנטל אף הוא חלק בדיון, חיזק את עמדותיו של זוכוביצקי באשר למרכזיותו של הילד בתנועה ובמרד המבוגרים כמאפיין את תנועת הנוער. בהתייחסותו לגיל הצעיר שלל זוכוביצקי את המחנה המשותף שבו, לדעתו, הילד הצעיר הולך לאיבוד. אנשי שתי התנועות לא קיבלו את עמדתו, מכיוון שהם ראו במחנה המשולב דרך לגדולים להשפיע על הקטנים מחד גיסא, ואת המחסור במזומנים כדי לארגן מחנה לכל שכבה, מאידך גיסא. עם זאת, הייתה הסכמה על מרכזיותו של החוג, בדגש על החוג המעורב.

בשכבה הבינונית ביקש זוכוביצקי להדגיש את העזרה ההדדית ואת חשיפת הנוער לספרות סוציאליסטית. "עלינו לחנך סוציאליסטים אמתיים, שאינם הולכים אחרי ססמאות, אלא מקושרים עם הרעיון הסוציאליסטי קשר אורגני". הספרות שאליה הפנה אותם הייתה מגוונת: גיתה, ברנר, גורדון, פרישמן, דרווין, קרופוטקין, לינקולן, דובנוב וקלייזנר. בלטו בחסרונם ברשימה: מרכס ואנגלס, וגם לנין.

זוכוביצקי נתן משנה חשיבות לנושא הטיולים: "עלינו להוציא מידי בית-הספר את ההגמוניה על הטיולים", וכאן הוא כיוון לגימנסיה הרצליה בעיקר. בהתייחסות לשכבה הבוגרת, המיקוד היה על מקומה של השכבה כשלב בהכנות ליציאה להתיישבות, וכמי שנושאת על גבה את מטרת ההגשמה של התנועה. המועצה החינוכית לא הייתה בהכרח סימן-דרך משמעותי לגיבוש תוכנית ההדרכה, אלא שהיא הייתה רק נדבך אחד מתוך כמה בתהליך הארוך של התגבשות התנועה. לעת עתה, המשיכו שתי התנועות להתנהל בנפרד, תוך ניסיון רציף ליצור את קבוצת ההנהגה המשותפת.

בישיבת ההנהגה הראשונה, בה' בכסלו תרצ"א, שהתקיימה בפתח-תקוה, הנושא המרכזי היה שמירת נקודות רחובות וחדרה מפני השתלטות השומר הצעיר עליהן.

אנשי רחובות תיארו את המאמץ בעניין הזה שעשו אנשי השומר הצעיר, ואת ניסיונם שלהם להמשיך ולהיות עצמאיים. חיים הורביץ, איש הקבוצה, שהשתתף בדיון, הבין כי רחובות אבדה לתנועה: "אמוני ביחס לרחובות הוא קטן".

הנושא השני שעלה היה קביעת שם לתנועה. הועלו שמות שונים, שהכילו בתוכם את השם "צופים", שמהותו לא תאמה את רצון החברים. בישיבת ההנהגה, בעשרים וארבעה באפריל 1931, נקבע השם "המחנות העולים". "את המילה עולים אנו מבינים במובנה הרחב: העפלת נוער בכל שטחי חייו, עלייה והתעלות. מחנות זהו השם המציין את הנקודה כיום. מחנות זמניים השואפים לעלות".

קביעת השם בהנהגה וקבלתו על ידי התנועה מצביעות על תפיסת מקומה כהנהגה לגיטימית, ובעיקר את משקלם בה של אנשי הקבוצה. גם שינוי השם "נקודה" שנהייתה "מחנה", חשוב היה לעצם הוויית התנועה. באותה ישיבה דווח בראשונה על המגעים עם קהילת צופי חיפה, שלמעשה היו קרובים מאוד בדרכם לתנועה החדשה, וכבר שלחו נציגות לקבוצה בעין טבעון. תהליך התגבשות התנועה נעשה במקביל להליך "הבירור" בקבוצה על הצטרפות לאחד הזרמים הקיבוציים. "בירור" זה נתן את אותותיו בתנועה, ובעיקר בלגיון.

כבר שמענו על נטיית חלק מאנשי הלגיון להצטרף לשומר הצעיר. יודקה לוי, שעבד בירושלים, היה מראשי המתנגדים לשומר הצעיר. הוא התנגד לדרכה החינוכית של תנועת השומר הצעיר, שהוכתבה מלמעלה, בניגוד לתפיסת חופש הבחירה לנוער, שהייתה בלב תורתו של משה שוואבה. אמנם, היו דיונים על מטריאליזם היסטורי, שלוו על-ידי אנשי השומר הצעיר, אך היו גם דיונים על המחשבה הציונית-סוציאליסטית, שבהם לקחו חלק ברל כצנלסון ואליהו גולומב. הדיון בלגיון נעשה קונקרטי סביב שאלת הצטרפותו של בומי (אברהם רותם), איש השומר הצעיר, לעבודה בלגיון. רוב החברים לא רצו בו, מפני שבכך היו מסמנים ופורצים את הדרך לשומר הצעיר. אחרים רצו בו מאוד ומאותה הסיבה. עמדתו של יודקה, שדחה את בומי, קבעה לא מעט. ניתוח המצב שלו היה, כי "השומר הצעיר נתון כעת במצב כזה, שבלי הצטרפות הלגיון, הוא לא יוכל להתפתח בארץ-ישראל". יודקה דיווח ללגיון על עמדת הקבוצה, ובעיקר על עמדת המיעוט, שרובו היה מהלגיון. שאלה חברה: "האם הוחלט שהתנועה מוכרחה לקבל את דעתה של הקבוצה?" ענה יודקה: "נוסנבוים העיר דבר נכון, שאי-אפשר שהתנועה תחליט".

הערה זו מבליטה את מעורבותו של בן אהרון בתהליך קבלת ההחלטות, אך יותר מכך את בכורתה של הקבוצה בתהליך זה. הוא גם הזכיר את הצעתו למתן אוטונומיה לתנועה ולקבוצה, כפי שקיבלו יישובי נצ"ח. בקיבוץ המאוחד הצעה זו באה בעיקר כדי לשמור על חבריו בקבוצה.

דיונים לחוד ומצב בשטח לחוד. במכתבו של מרום לכץ הוא מתאר מצב די עגום: "תל-אביב אינה יכולה להתקיים בכוחות עצמה... הלגיון עומד על יסוד העצמאות... התנועה רק נקראת מאוחדת, ולמעשה אין שום דבר משותף בה".

למרות זאת הוא מדווח, כי מזכירות התנועה עובדת: המזכיר כפכפי ואיתו ישראל וינברג (גת) מתל-אביב, ישראל אבן צור מפתח-תקוה, שלמה ברגמן מירושלים וברוריה מולודובסקי מחיפה.

לגיון הצופים המשיך לפעול לאורך כל שנת 1931, במקביל לפעולת התנועה המשותפת. באמצע 1931 מדווח יודקה למעון העליון על פגישה עם תנועת הצופים. כל תנועה דיווחה על היקף החניכים שבה. בדיווחו מציין יודקה את השתתפותו בדיון כאיש המחנות העולים. "בסוף מסרתי בשם המחנות העולים: ירושלים 170, תל-אביב 120, פתח-תקוה 80, ובעמק 50 איש". המחנות העולים מנתה בשנת 1931 כארבע מאות ועשרים חניכים. בדיווח לקראת מחנה הקיץ של התנועה המשותפת, מדווח הלגיון על רשימת היוצאים מכיתות ו' ועד י"א בירושלים, פלוס שלושה-עשר איש. משני הדיווחים אפשר להסיק, כי לגיון הצופים מנה כמאתיים חניכים, שעיקרם היו מירושלים.

ההתלבטות הפנימית לוותה בהתקפות מבחוץ. בעיתון "דואר היום" הימני התפרסם מכתב, ובו התקפה גלויה על תנועת החוגים ועל הגימנסיה הרצליה, שמאפשרת לה לפעול בתחומה. "בתל-אביב הולכת ומתפתחת קבוצה הנקראת בשם פשוט וצנוע 'החוגים', אשר בה משרישים בלב הנוער, עתיד העם והאומה, את תורת רוסיה הסובייטית". הכתבה תקפה, בעיקר, את ד"ר בן יהודה, שאותו הכתירה כ"ראש החוגים". הפנייה הייתה אל הגימנסיה – "לשים לב לנחש שהיא מגדלת על ברכיה". המערכת הוסיפה משלה: "מזמן נפוצו שמועות בתל-אביב על עבודתם המוצלחת של המופסים" (גרעין המפלגה הקומוניסטית לעתיד). המכתב מפיץ אור חדש על פעולתם זו של סוכני מוסקבה".

אנשי החוגים הגיבו, וגם בן יהודה, אך טענותיהם נפלו על אוזניים ערלות. המתח בין שמאל לימין ביישוב השליך גם על התנועה החדשה.

תנועה וקבוצה

שלובות זו בזו

ההחלטה על התקשרות עם הקיבוץ המאוחד לוותה בציפייה, כי זה ישלח מדריכים שיסייעו לקבוצה לשאת בעול. ציפייה זו נכזבה. אך האכזבה הייתה גדולה יותר מכפכפי ומעבודתו בתנועה. במכתב ששלחה קבוצת חברים מתל-אביב לשבתאי בארי הם קובעים, כי הוא נכשל בתפקידו ודורשים להחליפו באדם אחר מהקבוצה. לראיה הביאו את חוסר הארגון בתל-אביב ואת מעבר רחובות וחדרה לשומר הצעיר, ויותר מכך – את אי השתלטות על קבוצת חניכים שנהתה אחרי מקס קושינצקי ויצחק חרותי מהשומר הצעיר. חבורה זו לא המתינה עד שיגיע אדם אחר, אלא הזהירה כי גורל התנועה "תלוי אך ורק בקבוצה, במידת אחריותה לתנועה ובמידת הערכת הקבוצה את התנועה בשבילה היא".

חבורה זו, וביניהם אורי ברנר, החזירה את הסדר על כנו בתל-אביב. היא קבעה, כי חברי התנועה יהיו רק במסגרת החוגים. היא פיזרה את השכבה הבוגרת וארגנה אותה מחדש במסגרת חוגית. ההדרכה בשכבה הצעירה עברה גם היא שינוי, בעיקר בכל הקשור לחיוב המדריכים להשתייך לחוג. "הנקודה בתל-אביב נשארת חלק בלתי נפרד מהתנועה הארצית", קבעה הקבוצה, ובכך הסתיים סיפור השומר הצעיר.

המוות יורד על הקבוצה

ההחלטה להתקשר עם הקיבוץ המאוחד יצרה תחושה של יציבות בקבוצה ואף התרוממות-רוח. הקיבוץ המאוחד הציע לקבוצה לעבור למעיין חרוד במקום קיבוץ עין חרוד, שעבר לקומי.

הקיבוץ המאוחד החל להבין, כי הקשר לתנועות הנוער בארץ חיוני לקיומו. עד אז מירב המאמץ הופנה כלפי התנועות בחו"ל, בעיקר תנועת החלוץ. טבנקין ראה את מרכז פעילותו בקרב הנוער בחו"ל, מתוך הבנה שזהו המאגר האנושי הרלוונטי ביותר. אלא שתנועות הנוער, שראו עצמן משתייכות לתנועת העבודה, החלו לתפוס חלק חשוב ביותר ביישוב היהודי בארץ. במאי 1930 החליט הקיבוץ המאוחד על הקצאת שטח לקבוצת הנוער העובד בנען, ובכך למעשה תנועה זו הגדירה מעשית את השתייכותה לקיבוץ המאוחד.

ההחלטה להושיב את קבוצת החוגים בעין טבעון הייתה גם היא ניסיון של הקיבוץ המאוחד לקשור אליו את תנועת הנוער המתגבשת. להחלטה התלווה תנאי, שבתוך פרק זמן סביר צריכה הקבוצה להחליט על השתייכותה לקיבוץ המאוחד. בדיון של מזכירות הקיבוץ המאוחד, בעשרה בינואר 1931, הייתה התלבטות של אנשי הקיבוץ ביחס לקבוצת החוגים. "החוגים מעכבים את החלטתם", טענו חלק מחברי המזכירות, וביקשו למקם במעיין חרוד קבוצה אחרת. גרשון אוסטרובסקי, שליווה את הקבוצה מאז התיישבותה בעין טבעון, ביקש מאנשי המזכירות להמתין מעט. "דיברתי כבר עם אנשים מהחוגים. החליטו על יסוד זה על החלטה מהירה". אלא שמזכיר הקיבוץ תרשיש רצה להביא קבוצה מתנועת החלוץ. צירקין רצה פלוגה מבוגרת. סניגורי הקבוצה ביקשו עוד זמן: "קבוצת החוגים מתפתחת טוב, אך שייכותם הקיבוצית תהיה בלי תנאים. יש לסדרם כאן".

בדיון שנערך בשבעה-עשר באפריל 1931, מציין אוסטרובסקי בסיפוק, כי "עלינו לציין כעת צעד חשוב בהתקדמות הקיבוץ – הצטרפות קבוצת חוגי הנוער הלומד לקיבוץ". לא כולם יצאו מכליהם. החלטת קבוצת החוגים אפשרה את העברתם למעיין חרוד. בשמונה במאי 1931, כ"ב אייר תרצ"א, עברה הקבוצה מעין טבעון למעיין חרוד. המקום, בעל המשמעות ההיסטורית-תנכ"ית, כמו גם ההתיישבותית בעמק יזרעאל, הפך להיות ערש ההתיישבות של תנועת המחנות העולים.

שבוע לפני המעבר איבד עצמו לדעת גדעון אריאלי, מבוגרי הלגיון. ההתאבדות השרתה דיכאון רב בקבוצה ועוררה שאלות קשות על מהות היחיד והכלל. לעומת זאת, לא הייתה להתאבדות כל השפעה על המשך דרכה של התנועה. חברי החוגים מתל-אביב יצאו למחנה קיץ ליד המעיין. אנשי הלגיון לא הצטרפו. אכן, תנועה על הנייר.

שאלת צמיחתה והתרחבותה של הקבוצה עלתה בכל עוצמתה. טפטוף הגעת בוגרי התנועה לקבוצה, כמו גם חוסר הבשלות שלהם לחיי הקבוצה, העלו את הצורך לגדול באמצעים אחרים. התפתח ויכוח אם להביא את בוגרי התנועה, מעטים ככל שיהיו, לקבוצה, או לשלחם לשנת הכשרה. ההחלטה שהתקבלה, בעידוד הקיבוץ המאוחד, הייתה לשלוח את הבוגרים להכשרה למשך שנה. במקומם עמד הקיבוץ המאוחד לגייס חברים מקיבוצים אחרים לעזרת הקבוצה. צורך זה התחזק כאשר אירעה ההתאבדות השנייה, של יהודה ולדשטיין.

מקרה המוות השני פער תהום עמוקה בתוך הקבוצה: "בראשונה הופיע בחיים המוות... תהום נפערה. המשבר זעזע ואיים למוטט הכול. במצב הזה נפגשה הקבוצה עם הקיבוץ... הקבוצה עמדה בודדה, מתלבטת, מפרפרת ושואלת את עצמה אם להיות או לחדול... בא הקיבוץ ועזר לה להשיב. להיות".

בערב יום הקבורה נערכה שיחה עם משה שרתוק, שנזעק לעזור לבני טיפוחיו. יחד עמו באו חברי מזכירות הקיבוץ המאוחד. החלטת המזכירות הייתה להעביר אליהם חברים מפלוגות אחרות, עד שתגיע קבוצת נוער מחו"ל. בין הבאים היו חומה חיות מיגור, דוד כפרי מנען, אוסטרובסקי מעין חרוד, ואריה חצור מגבעת ברנר, שהכניס בחברים שמחה תוך כדי מעשי שטות שעשה כדי להסיר מהם את מועקת המוות.

גם ההורים הביעו דעתם על ההתאבדויות, אלא שזו לא נשמעה בדיווחי החברים. יחסם של אנשי הקבוצה אל הוריהם היה אמביוולנטי: לפעמים געגועים ולפעמים דחייה. הימצאותם של ההורים ברקע הייתה לחלק מן ההווי הקבוצתי. ההורים ביקרו מפעם לפעם, כמו אמה של חנה כרמי, שבאה וראתה את בתה מטפלת כחובשת באחת הבנות, וזעקה: "את אורזת ובאה איתי מחר בבוקר... כולכם תמותו כאן מן הלכלוך". או כמו אמה של יהודית ארגוב, שקיבלה מכתב מבתה באמצעות חבר, שהודיע כי "שלומם טוב". כך נודע לה שבתה חיה עם גבר בלא נישואין. באה האם לקבוצה שבמעיין והודיעה לזוג שאו שהם מתחתנים – או שהיא נשארת איתם לתמיד... ובהזדמנות זו נתנה לבן הזוג את טבעת הנישואין שלה.

מעשה החלוציות וההורים היו שלובים לתמיד בחיי בוגרי המחנות העולים לדורותיהם, בין שקיבלו את ברכתם ובין שלא.

הזהות התנועתית

תנועת המחנות העולים מנתה, בשלהי שנת תרצ"א, את נקודות (עדיין לא מחנות) תל-אביב, ירושלים, פתח-תקוה, וכמובן – קבוצת החוגים במעיין חרוד.

בקבוצה הבינו, כי הקיבוץ המאוחד אינו שולח מדריכים, ובלא מוכנות שלה עצמה להחזיק את התנועה, זו תיעלם מאליה. לכן הוקם בקבוצה "חוג התנועה"; כל אלה שעבדו בתנועה או שמתעתדים לצאת לעבודה.

הנהגת התנועה, בראשותו של יצחק כפכפי, יצרה דפוסים של זהות תנועתית. דגל, תלבושת, הקריאה של התנועה. "הדגל מורכב מארבעה צבעים: תכלת לבן (הדגל הלאומי), ירוק (הנוער) ואדום (העבודה). סדר הצבעים – כפי שהיה בדגל הלגיון. באמצע הדגל – סמל ארץ-ישראל, מתחתיו הססמה 'עלה נעלה', ומצדדיו כלי עבודה: חרמש, מכוש וכף סיידים, ומעליהם כתוב 'המחנות העולים בארץ-ישראל'".

קריאת התנועה נקבעה ל"עלה נעלה". בשוליים נאמר: "במקום ברכת 'הֱיֵיה נכון', שהייתה נהוגה בירושלים". הברכה בין חברי התנועה תהיה "חזק ואמץ", וצוין ש"רצוי שגם תל-אביב יתחילו לנקוט ברכה זו". ההצדעה הצופית (הסקאוטית) בשלוש אצבעות בוטלה. התלבושת נקבעה לחולצה כחולה ומכנסיים כחולים, ושוב הודגש כי "רצוי שגם תל-אביב יחליטו על תלבושת זו". אפשר לראות בהחלטות אלה את הניסיון המשמעותי הראשון, לאחר קביעת השם, ליצירת זהות תנועתית אחת ולביטול סימני ההיכר של החוגים מחד גיסא, ושל הלגיון מאידך גיסא.

מהלך נוסף שהוחלט עליו, בעידודה של מזכירות הקיבוץ המאוחד, היה, כאמור, שליחת בוגרי התנועה לשנת הכשרה בטרם הגעתם לקבוצה במעיין. מקומות ההכשרה שנבחרו היו נען של הנוער העובד, הפלוגה בהרצליה, ולימים גם קיבוץ שפיים. המטרה הייתה גיבושם של הבוגרים כקבוצה והכשרתם כפועלים במושבות. סיבה נוספת להחלטה זו הייתה חולשתה של הקבוצה ואי יכולתה לשמש בית-גידול אמתי לבוגרי התנועה בתחילת דרכם.

ההכשרות יצרו שכבה נוספת בתנועה ומקור כוח. ההכשרות היו לגרעיני ההשלמה הראשונים, וחלקם אף יצר מיתוסים תנועתיים, שעליהם עוד ידובר בהמשך.

לנען יצאו תשעה חברי "החוג העולה" מתל-אביב, בחורה אחת מחיפה ובחור אחד מירושלים. להרצליה יצאו תשעה מירושלים. הכשרה נוספת הייתה בבית זרע, בהנהגתו של אברהם אדרת. הכשרה זו התארגנה כקבוצה עצמאית שיצאה מבן-שמן, ולאחר האכזבה מבית זרע, חברה לתנועה ולקבוצה במעיין חרוד. דרכה העצמאית של הקבוצה וההתלבטות שלה, אם לחבור לתנועה או להקים קבוצה נפרדת, מבליטות קווי אופי מיוחדים שעוד נפגוש בהם בתולדות המחנות העולים. אברהם אדרת מציין את היחסים הקשים שהיו בין התנועה לבין קבוצה הזו: "אם כי נוצר ניגוד בינם ובינינו, בשל התנגדות התנועה לדרכנו, נשארנו חברי התנועה גם בהיותנו בבן-שמן וגם על הליכתנו להכשרה בעמק".

בדוח שמסרו יוסף ושלמה בקבוצה, בי"ג בשבט תרצ"ב, מצטיירת תמונת-מצב זו: מצב ההכשרה בנען טוב, וגם ההשתלבות בפלוגה טובה. המפגש עם יוסקה רבינוביץ מנען, מראשי הקיבוץ המאוחד, חיזק מאוד את הקשר לקיבוץ. בהרצליה המצב היה קשה, וזאת בגלל גודל הקבוצה והקשר הלא-טוב עם הבוגרים. "חסרה אצלם לגמרי אותה הרומנטיקה של ההתחלה שישנה בנען". בבית זרע עוד יש אכזבה מהקבוצה ורצון לחבור לתנועה ולקבוצה. הדוח מציין גם את בית-הספר החקלאי מקווה ישראל ואת בן-שמן כמאחזי הכשרה של התנועה.

ב"מקווה" לא הייתה ציפייה למאחז משמעותי, ולעומת זאת, בבן-שמן ראו יוסף ושלמה סיכוי למקום הכשרה. "אם מוצאים אנחנו את החינוך במקווה מתנגד למחשבתנו החינוכית, הרי בבן-שמן היה טיפוח הקבוצה האינטימית, והסתגרות בפני החברה הסובבת תנועת הנוער והתנועה הקיבוצית".

באותו דוח מספרים החברים על המצב בנקודות השונות, ובפעם הראשונה אנו נחשפים לביטוי "מחנה". שם זה ישתרש לימים בשפה התנועתית כביטוי לנקודה של התנועה. פתח-תקוה במצב קשה. תל-אביב מתאוששת דווקא לאחר שהבוגרים נזרקו מחצר הגימנסיה וקיבלו מגרש חדש, ברחוב זמנהוף. בירושלים המצב מדוכדך, בעיקר לאחר עזיבת יודקה.

הקבוצה והתנועה (קרי, המזכירות שישבה בעין חרוד) החליטו להוציא עיתון.

התנועה התכוננה לכינוס הבוגרים הראשון שלה, בפורים 1932. הגוף שנפגש כדי להכין את הכינוס נקרא "הוועדה המקשרת". השם מצביע על אי המיסוד של גופי הניהול התנועתיים. מעניין הרכב המשתתפים. היו שם נציגים מהנקודות במקווה ישראל, בבן-שמן, בהכשרות בהרצליה, בנען, בבית זרע, רמת-גן וחיפה. בקצרה, כל המקומות המעידים על התרחבות התנועה. המזכיר היה יצחק כפכפי, שציין כי גוף זה הוא התשתית להנהגת התנועה.

הנושאים שעמדו על הפרק, ואמורים היו להידון במפגש בפורים היו:

1. הדרך החינוכית המשותפת.

2. בחירת ההנהגה.

3. שאלה ההכשרה.

4. שאלת הנוער העובד בנקודות התנועה.

5. הצטרפות קהילת חיפה.

לוועדה המקשרת נמסר דוח על מצב המחנות. מתיאור הנעשה בנקודות מתקבלת תמונה עגומה על הנעשה בלגיון בירושלים לאחר עזיבתו של יודקה לוי, ומדיווחו של נחום שריג עולה, כי גם במשבר זה היה מעורב משה שרתוק: "מרצה טוב, אבל אינו יודע לפתח שיחה". נחום התלונן על חברי הקבוצה, שבאו לעבוד ברמת רחל מפאת חוסר העבודה בעין חרוד, בשל הימנעותם מלתת ככתף.

ברמת-גן היו שלושה-עשר נערים ונערות, שחיפשו את דרכם אל המחנות העולים. יעקב ב' מחיפה הודיע, כי קהילת הצופים בעיר, שמחפשת דרך אחרת על פני "השיטה הבאדן-פאולית", החליטה להצטרף למחנות העולים. הצטרפות זו תביא בחיקה כשלוש מאות חניכים. הדיון על הדרך החינוכית היה לבו של המפגש. "שנתיים מזמן האיחוד, ועדיין רבים ההבדלים בין הנקודות השונות. עדיין חסרה דרך חינוכית ועיקרית אשר על פיה נחנך", אמר כפכפי.

המחשבה שמעט צופיות בתל-אביב ועבודה תרבותית בירושלים יביאו לידי דרך משותפת הייתה נאיבית למדי. "שכחנו שעלינו הוטל התפקיד של חיפוש הדרך לנוער הארץ-ישראלי, של חיפוש תוכן החיים בשבילו". אכן, היה צורך בתוכנית חינוכית אחת וכוללת, אך לגבי השאלה מה יהיה אופייה, עוד רבה הייתה הדרך. נראה שהכינוס, בהנחיית זוכוביצקי, לא הותיר רושם רב.

הנושא השני היה ההכשרות. למעשה, כבר הוחלט בתנועה, בעידוד מזכירות הקיבוץ המאוחד, כי בוגרי התנועה לא יגיעו מיד לקבוצה, אלא יעברו שנת הכשרה. אברהם אדרת העלה את הרעיון המעניין של "יצירת קבוצה חדשה מתוך החברים הנמצאים בהכשרה". רעיון זה נתקל בהתנגדות חריפה של אנשי הקבוצה.

הנושא השלישי היה הנוער העובד. לשאלה זו היו שני פנים. האחד, הנוער העובד שנמצא במחנות העולים, בעיקר בפתח-תקוה, והשני, היחסים עם תנועת הנוער העובד. "האם אנו סתם שתי תנועות נוער הקיימות בארץ, או שאנו שתי תנועות המשלימות אחת את השנייה". השאלה תהדהד בדיוני התנועה עוד ימים רבים. שאלה זו נידונה גם בקבוצה עם יצחק טבנקין. הוא היה חד ביותר באבחנתו: "מדברים כאן על צירוף שתי תנועות. זהו דבר בלתי אפשרי... אני מביט על שתי התנועות האלה כעל שתי תנועות מקבילות, ולכל אחת יש תפקיד מיוחד העוזר להגשמת שאיפותינו. הן משלימות האחת את השנייה, אולם אינן יכולות להחליף תפקידים". טבנקין זיהה את השפה השונה ואת הצרכים השונים של הנוער העובד והנוער הלומד. לפי תפיסתו, כל אחת מהן צריכה הכוונה שונה. לא הייתה זו פגישתו הראשונה עם אנשי המחנות העולים, אך היא בהחלט הייתה המשמעותית ביותר עד אז.

טבנקין היה עסוק, רובו ככולו, במאבק על תנועת החלוץ באירופה, אלא שכבר בשנת 1931 הוא מזהה את חולשתו של הקיבוץ המאוחד בתוך תנועה זו. בדיון לקראת מועצת הקיבוץ המאוחד אומר טבנקין: "בתקופה של החלשת התנועה מחוץ-לארץ, מקבל פרוצס של העלייה מהארץ ערך מיוחד". במפגש עם המחנות העולים מנתח טבנקין את תפקידה של תנועת הנוער הלומד: "אינני חושב כי לנוער הלומד אין גורם כלכלי בדרכו לקיבוץ. איני חושב שתנועת הנוער הלומד צריכה להיות כמו 'החלוץ' בחוץ-לארץ. מפני זה חושבני שיש לה עתיד גדול". טבנקין תקף את העמדה האליטיסטית של חברי המחנות העולים ביחסם אל הנוער העובד. ניתוחו היה מטריאליסטי, והוא יצא נגד התפיסה, כי הנוער הלומד בא אל הקיבוץ מתוך ניתוח אידאולוגי גרידא, ולא מתוך מכלול של גורמים, ובכלל זה גורמים כלכליים של מעמד הפועלים ובניו. החלוץ, הנוער הלומד והמחנות העולים – כולם הם מאחזים של הקיבוץ המאוחד כאוונגרד תנועת הפועלים בארץ-ישראל.

נושא נוסף שנידון בכינוס היה הצטרפות קהילת הצופים בחיפה לתנועה. הנושא עמד להידון בכנס בפורים.

למעשה, זה היה סיכום לתהליך ארוך. בכינוס הוחלט, כאמור, על הוצאת עיתון לקראת המפגש בפורים. החלטה זו הניחה את התשתית לעיתונות התנועה, והייתה הביטוי המהותי ביותר לרצון להיות תנועה אחת. גם בקבוצה דנו בנעשה בתנועה ובמפגש המיועד. בדיון התקבלו החלטות, המעידות כי בקבוצה הבינו, שגורל התנועה מונח על כתפי חבריה, וכי הם היחידים היכולים לצאת להדרכה ולניהול בתנועה.

וזה היה סידור העבודה: יצחק כפכפי מזכיר. שבתאי יפנה לעבודה בתל-אביב לתקופה מוגבלת. שלמה ללס וישראל גת ייסעו לירושלים. את חיפה יבקרו, לסירוגין, יוסף רייסקין וברוריה, וכמו-כן יוסף יהיה איש הקשר עם ההכשרה שבבית זרע.

כינוס הבוגרים בפורים בירושלים תרם לגיבוש התנועה בשני היבטים. האחד, החלטה על קבלת קהילת הצופים בחיפה לתנועה. השני, יצירת תוכנית הדרכה והוצאת העיתון "במחנה". שני אלה אמורים היו לתת את התוכן והמסגרת.

מזכירות התנועה אמורה הייתה ליישם החלטות אלה. תוכנית ההדרכה, אופייה ותכניה נזקקו לגיבוש, שיבטא את התנועה המאוחדת: "תוכן אחד שאותו אנו צריכים לתת לכולם. יש לחפש רק את הצורה המתאימה לכל גיל... אנו מחנכים לקראת החיים ולא לקראת אידאולוגיה או פרוגרמה". באמירה זו מוטבע הייחוד של המחנות העולים, בשונה מהשומר הצעיר. התוכנית צריכה להיות מעשית, ומטרותיה צריכות להיות מוגדרות היטב. היא אינה משוללת מצע אידאולוגי, אך היא מוכוונת עשייה ומשימתיות. הרצון לפנות אל פעילות בחברה היישובית מחד גיסא, ופעילות מעמיקה פנימה אידך גיסא, יצר דיאלקטיקה, שחברי המזכירות היו מודעים לה, וביקשו לפתור אותה בגיבוש החוג כקבוצה פעילה בבית-הספר ובסביבה הקרובה. הנה כי כן, רבה הייתה הדרך עד שתצא תחת ידיהם תוכנית הדרכה.

בין עין חרוד לרעננה

קבוצת החוגים התפצלה לשני מוקדים, עין חרוד ורעננה. השנתיים הבאות תהיינה מלוות בוויכוח קשה בין שני המקומות הללו, תוך הבנה שלמרות הוויכוח, הן צריכות לדאוג במשותף לגורל התנועה. הקמת הקבוצה ברעננה נבעה עקב מחסור עבודה חריף בעין חרוד, ומתוך הבנה במזכירות הקיבוץ המאוחד, כי שליחת אנשים מתוך הקבוצה בעין חרוד לעבודה במקומות מרוחקים, בלא בסיס קבוע, מחלישה אותה מאוד.

חברים יצאו לעבודה בתחנת החשמל בנהריים, וזאת ביוזמתו של חי יששכרוב, שעבד שם כמהנדס. קבוצה אחרת יצאה לעבוד ברמת רחל. בד-בבד החלה להגיע לקבוצה בעין חרוד עלייה מגרמניה. מחד גיסא, עלייה זו הזריקה סם חיים חברתי לקבוצה. העירוב של נוער מגרמניה ונוער ארץ-ישראלי עלה יפה. אך מאידך גיסא, הוא החמיר את שאלת המחסור בעבודה. לא היו בנמצא לא קרקע ולא מים לפיתוח משק עצמי, וגם לא עבודות-חוץ מספיקות.

הדיון במזכירות הקיבוץ המאוחד חשף ויכוח בין המזכירות לבין קיבוץ עין חרוד על היכולת לקיים יישוב ליד המעיין תוך הסבת מקורות ייצור, קרי מים וקרקע, אל היישוב על חשבון עין חרוד. בתוך המזכירות הייתה קבוצה שתמכה בהעברת קבוצת החוגים למקום אחר בגלל המחסור בעבודה ואי היכולת לקיים משק עצמי. בין אנשי קבוצה זו היו ויניה כהן, ציזלינג ואחרים. גם אנשי הקבוצה שהשתתפו בישיבה לחצו למציאת פתרון כלכלי. היו חברים שעמדו על כך שהקבוצה תישאר במקום, הן כאינטרס של הקיבוץ והן כמרכז לתנועת המחנות העולים. בין אלה היו גם חומה חיות וגרשון אוסטרובסקי.

טבנקין התלבט. מחד גיסא, הוא לא רצה קבוצה שאין לה יכולת קיום. מאידך גיסא, הוא הבין את המשמעות החינוכית של המקום לתנועה. "אם אני חושב על סמינר הקיבוץ – אני לא מתאר לי מקום אחר... דרך החוגים (טבנקין עדיין לא אימץ את השם המחנות העולים) אנו מכירים הרבה סוגים של נוער וכו'". טבנקין הבהיר, כי המזכירות המצומצמת לא השכילה לקבל החלטה, וכי הנושא הועבר למזכירות הרחבה. בין לבין הקבוצה קיבלה החלטה להישאר בעין חרוד ולהתפצל.

ההחלטה אמרה, כי יישארו בעין חרוד בין חמישה-עשר לעשרים חברים, ואילו השאר יעברו למקום אחר. טבנקין ראה בחיוב את החלטת הקבוצה, שלב חשוב בהתפתחותה. מסקנתו הייתה, כי קיבוץ עין חרוד צריך להעביר אמצעי ייצור לטובת הקבוצה שנשארה, ובמקביל יאותר אזור התיישבות בעמק יזרעאל, ואילו לצורכיה של הקבוצה העוברת ידאג הקיבוץ המאוחד. חשובה לעניין זה התבטאותו של בנקובר, שהיה ממצדדי המעבר כל הקבוצה למקום אחר: "קודם התנגדתי להישארותם, אבל החלטת הקבוצה היא בשבילי נימוק מכריע. מחייב אותנו לפעול כדי להגשים את החלטתה של הקבוצה על הישארותם במקום". מרגע זה הביט הקיבוץ המאוחד אחרת על הקבוצה והתנועה. ההחלטה תאמה את רוח הקיבוץ המאוחד.

הנהגת הקיבוץ המאוחד הבינה, כי תנועת המחנות העולים ובוגריה הם נדבך ערכי, חברתי ופוליטי חשוב ביותר, ויותר מכך – כוח משמעותי למשימות הכיבוש של הקיבוץ.

הוויכוח בקבוצה לא היה קל. יוז'יק החזיק בדעה שיש לעבור למקום אחר, ואילו בארי היה בין אלה הדורשים להישאר. אחד הנימוקים להישארות במעיין היה, כי "יש חשיבות להיותנו כאן גם בשביל התנועה".

היה צורך בסידור עבודה, מי נשאר ומי הולך. במכתבו של בארי למרכז החקלאי הוא מציין את גרעין ההולכים, אך זאת מתוך מחשבה על "אחריות משותפת לגורל התנועה והקבוצה". נקודת המוצא הייתה: שתי קבוצות, אחריות אחת.

שלושים ושניים איש נשארו במעיין, רובם אנשי החוגים, ארבעים וחמישה עברו לרעננה. היה קשה לשמור על חלוקה זו של האנשים. זאת, משום שהחיים בעין חרוד היו קשים, והפרנסה לא הייתה מצויה.

עד מהרה נדרשו אנשי רעננה, שמצבם הכלכלי היה טוב בהרבה, להעביר כסף לעין חרוד. דרישה זו לא התקבלה על ידי חלק מחברי רעננה. לאור המצב הקשה, העבירו את הילדים לרעננה.

חצי שנה לאחר המעבר כותב יוז'יק: "היחסים בין רעננה לעין חרוד מתחילים לדמות ליחסים בין משק עין חרוד למשק תל יוסף לפני פילוגם. האטמוספירה מורעלת, מתפתחת שנאה עיוורת בין האנשים..." מזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדה לניתוק, ויוז'יק אומר: "אני מציית למסקנות מזכירות הקיבוץ המאוחד".

שתי הקבוצות היו קטנות, והן נזקקו בדחיפות לכוח-אדם רענן, שלא היה בנמצא בתנועה. בדיון שהתקיים עם מזכירות הקיבוץ המאוחד, נשקלה האפשרות של קליטת העלייה הגרמנית בצורה נרחבת יותר מכפי שנעשה עד אז. אנשי הקבוצה ראו אך טוב בעלייה זו, והחיבור החברתי היה לשביעות רצונם. גם הנוער הגרמני ביקש להגיע לקבוצת החוגים.

אלא שטבנקין לא תמך ברעיון זה: "לעת עתה קרה שהגרמנים התחברו עם הקבוצה, אבל לא יותר מזה. בתור שכבה אינטליגנטית פחות פרולטרית, כלל לא טבעי הדבר לאחד נוער לומד מגרמניה עם נוער לומד מהארץ". טבנקין חיפש דווקא חיבור לנוער העובד. אפשר לחוש, כי התפתחה אצלו חשדנות כלפי הנוער, שמבטא יתר זיקה לחופש מחד גיסא, וחיפוש אחר דרך שונה מאידך גיסא. הוא גם חשד בנאמנותם הבלתי מסויגת לקיבוץ המאוחד.

שנה לאחר המעבר לרעננה, שתי הקבוצות גדלו והתבססו. בעין חרוד נמצאה עבודה בחוץ, כמו גם בפיתוח המשק במקום, ואפילו נקנה הטרקטור הראשון. מספר החברים גדל לשמונים ושניים, ואילו ברעננה גדלה הקבוצה לשמונים וחמישה חברים. הסיכויים להתיישבות-קבע במזרח עמק יזרעאל התבהרו עם החלטת המועצה החקלאית, מהאחד בפברואר 1933, על היות קבוצת החוגים מועמדת להתיישבות. היחסים בין הקבוצות השתפרו, בעיקר לאור הלחץ שהפעילה מזכירות הקיבוץ המאוחד: "כיום ישנה התחלה של קופה משותפת לשתי הנקודות. הדבר הזה מתגשם לפי מסקנות מזכירות הקיבוץ המאוחד, על אף רצון רעננה להתבדלות". חברים מתוך הקבוצות הציעו מזכירות משותפת, שהחלה לפעול לאחר כשנה.

מחנה ארצי ראשון – דגל וסמל

המחנה הארצי הראשון של התנועה אמור היה לסמל את אחדותה. מתכונת המחנה הייתה המשך למחנות קודמים, אלא שבשאלות הטכניות, שהן לעתים שאלות מהות, נתגלעו הבדלים.

המחנה אמור היה לשלב עבודה ביערות קק"ל עם פעילות תנועתית. פעילות זו נחלקה לעבודה מעשית, קרי טיולים ומחנאות, ולעבודה תרבותית, קרי לימוד על תנועת הפועלים העברית. בדיונים האלה השתתף גם לויטה, איש הקיבוץ המאוחד, שביקש להרחיב את יריעת הלימוד גם לתנועת הפועלים הבינלאומית באמצעות מחזות, ספרות, משחקים ועוד.

הוויכוח על עיתוי היציאה למחנה הציף את ההבדלים שבין תל-אביב לירושלים, והבליט את הדמוגרפיה השונה בכל עיר. אנשי ירושלים ביקשו להתחיל את המחנה לאחר ט' באב, "כי בני עדות המזרח לא יוכלו לצאת", במידה שהיום הזה יחול במהלך תקופת המחנה. אנשי תל-אביב, לעומת זאת, עמדו על כך שהיציאה תהיה סמוך ליום תום הלימודים, כדי שהילדים לא יתפזרו לכל רוח. היציאה נקבעה לבסוף על פי דעת תל-אביב. ויכוח זה מבליט את אופייה האשכנזי של התנועה. ההתחשבות באלמנטים דתיים ועדתיים לא עמדה בראש מעייני ראשיה.

ההתארגנות למחנה העלתה גם את שאלת הסמל והדגל. אלה אמורים היו לבטא את היות התנועה מאוחדת. זהו, למעשה, הדיון הראשון, שבו עוסקים בסמל. מרכיביו של הסמל היו: בלי מסגרת, עם כיתוב בחלק העליון: "המחנות העולים", ובחלק התחתון – "עלה נעלה". בתוכו עלי זית, כלי עבודה וחץ. בשאלת הדגל הייתה התלבטות רבה, ומכיוון שהדגל לא עוצב עדיין, סוכם כי יונפו דגל הכחול-לבן והדגל האדום גם יחד.

מקום המחנה נקבע במעיין חרוד, ליד הקבוצה. המקום ביטא את היות המעיין חלק מהאתוס התנועתי, וכמובן גם את הקשר לקבוצה.

בדיון על תכני הלימוד, שהיו מוסכמים והורכבו מספרות תנועת העבודה הישראלית, העיר כפכפי הערה מעניינת: "יש ללמוד גם את הכפר הערבי לעומת הכפר העברי". הנושא הערבי עלה מעת לעת, אם כי אין בידינו הוכחה, כי אכן עסקו בו באופן מעמיק.

למחנה יצאו לגיון הצופים מירושלים, החוגים מתל-אביב, קהילת הצופים מחיפה וקבוצה מפתח-תקוה, כשלוש מאות חניכים בסך-הכל, מכל שכבות התנועה. השונות הייתה רבה, בעיקר בסממנים החיצוניים. כל קבוצה על תלבושתה ומנהגיה. אלא שההווי המשותף נוצר כבר עם ההגעה למקום, בעיקר בזכות הגשם שירד בלילה האחרון, שהריץ את כולם לחדר האוכל של הקבוצה, שם החלה הורה סוערת. וכשפרצה ההורה, שבה נטלו חלק כולם, אמרו: קמה תנועה.

שנת תרצ"ג הייתה שנת גיבוש המוסדות מחד גיסא, והכוונת חניכיה ליעד הגשמה אחד, הליכה לקיבוץ, מאידך גיסא. אנשי הקבוצה היו אלה שביקשו למקד את הדיון בהיבט ההגשמה, מכיוון שלדידם, הייתה זו שאלת ייעוד ושאלת קיום גם יחד. כפכפי, מזכיר התנועה, היה נחרץ ביותר, עד כדי כך שאמר, שמי שלא רואה עצמו חלק מיעד ההגשמה אין מקומו בה.

השאלה הייתה מאיזו שכבה להחיל את ההחלטה. לאנשי תל-אביב, אורי ברנר ובנימין פוזננסקי, מבוגרי המחנה ומנהיגיו, לא הייתה כל התלבטות: חברי השכבה המתבגרת, אלה הנושאים בעול ההדרכה, חייבים לעמוד על דעתם ולהיות חלק מיעד ההגשמה. בירושלים הנושא עוד היה בהתלבטות, אף שהנוהג עצמו, של היציאה להגשמה, כבר היה ברור. ירושלים הייתה תחת השפעתו של משה שוואבה, והוא גם השתתף בדיון זה. חנה מניס, שנשלחה מהקבוצה לעבוד בירושלים ושמוצאה היה בחיפה, התייצבה בחזית אל מול שוואבה, שהתנגד בתוקף לקביעת הקיבוץ כיעד ההגשמה.

בוויכוח העז בין הצדדים שפך שוואבה על ראשה של מניס את כל תחלואי הוויכוח הפוליטי בתוך מפא"י בין הקיבוץ המאוחד לבן-גוריון וברל כצנלסון. חברי התנועה, בעיקר בוגריה, היו ערים לכך כי ההחלטה על יעד ההגשמה בקיבוץ קושרת אותם קשר אמיץ אל תנועת העבודה, עד כדי יצירת מסכת אחת. "יש אחדות והזדהות בין ערכי התנועה כתנועת נוער ובין ערכי הקיבוץ, וכן בין ערכי הקיבוץ לערכי תנועת הפועלים. הקיבוץ הוא צורת ההגשמה היחידה של הערכים שאליהם אנו מחנכים". ניכר הרצון לטשטש את המחלוקות ולהעמיד את התנועה מעל ומעבר להם.

מעורבות הקבוצה בתנועה התחזקה, ובד-בבד גברה גם מעורבות הקיבוץ המאוחד בקשרים אלה. בדיון על יציאת חברים לעבודה בתנועה השתתפו טבנקין ותרשיש, שאף חיזקו את המגמה של הוצאת חברים בוגרים לעבודה לאחר תום תקופת ההכשרה. המבטא המובהק ביותר של קשר זה היה כפכפי. הוא סייר בין המחנות, עמד על החומרים הנלמדים וניסה להביא לפעולה אחידה, ככל האפשר, בין המחנות. עם זאת, ההבדלים בין ירושלים לתל-אביב היו בולטים עדיין. "צריך להעמיד את הלגיון על משהו ברור", כותב כפכפי בעקבות ההתלבטות הנמשכת שם בין חינוך הפרט כמרכז לבין החינוך להגשמה ציונית-סוציאליסטית רחבה. מכל מקום, בט"ו בשבט נחנך צריף התנועה ברחוב זמנהוף שבתל-אביב.

במסגרת עבודתו היה כפכפי מבקר בהכשרות השונות, ומדיווחיו עולה כי הכשרת נען, שעיקרה בוגרי תל-אביב, נמצאת במצב טוב, וכי השתלבותה במקום גם היא טובה. לא כך המצב בהרצליה. נקודה שעלתה שוב ושוב הייתה שאלת הנוער העובד בתוך התנועה, שרובו היה בפתח-תקוה. ויתור עליו משמעותו בפועל הייתה סגירת המחנה.

במאי 1933 היו במחנות העולים חמש מאות חניכים, מהם מאה וחמישים בשכבה הבוגרת. ספירה זו לא כללה את חברי ההכשרות.

קיץ 1933 עמד בסימן היציאה למחנה הארצי השני. המקום שנקבע לכך היה תל חי. לקראת מחנה זה כבר היה לתנועה דגל. מחנה זה נכנס לאתוס התנועתי בזכות טיול השכבה הבוגרת לחרמון, שהסתיים בדמשק. את המחנה והטיול ליוו חיים בן אשר מגבעת ברנר ובנארי מעין חרוד, שנמצאו במחנה כאנשי ועדת הנוער של הקיבוץ המאוחד, מה שהבליט את הקשר המתהדק בין הצדדים. בתום המחנה יצא הטיול בדרך אל החרמון. כאשר הגיעו לשם החניכים וצפו על דמשק, הם לחצו על המלווים הבוגרים להמשיך הלאה. ההמשך הצריך הבנות עם המשטרה הסורית, ומה גם שמזון וכסף היו במשורה בלבד. לחץ החניכים גבר, והמדריכים נעתרו להם לבסוף. הם נעזרו בראש אחד הכפרים באזור שסייע להם למצוא תחבורה ותיווך בינם לבין המשטרה הסורית. לפני שהמשיכו לדמשק, חוו החניכים את הטבע הגלילי מחד גיסא, ואת יחסי השכנות הטובה עם האוכלוסייה הערבית, מאידך גיסא. בכפר דיר ממיס הם אף זכו להכנסת אורחים נאה, למרות כל חששותיהם, וזו העלתה אצלם, מן הסתם, מחשבות שונות באשר לשאלה הערבית.

הטיול ביטא את האופי המיוחד של המחנות העולים: הליכה תוך כדי שירה גם בקטעי הדרך הקשים, כאשר תכני השירה לקוחים משירי הבילויים, העלייה השנייה, שירי חלוצים ושירי המהפכה. אלה תורגמו מרוסית לעברית ואומצו על-ידי חברי המחנות העולים. גם הוויכוח בין החניכים למדריכים התאפיין, מצד אחד, בדחף של החניכים להרפתקנות, ומצד שני, בצורך בשיקול-דעת מצד המדריכים, והוא מאפיין תנועה של חניכים. המדריכים הבוגרים הם לא העיקר, אלא החניכים.

שנת 1933 הייתה שנה רוויית מתח בין ימין לשמאל ביישוב היהודי. בשנה זו נרצח חיים ארלוזורוב. אלא שמתח זה לא בא לכלל ביטוי בולט בהתכנסויות התנועתיות. בחוזר מזכירות, משנים-עשר ביולי 1933, הועלה הנושא בראשונה: "הכרחי כיום לנו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, לראות את ארץ-ישראל העובדת, הצעירה, המלוכדת, המוכנה לכל גל שחור המאיים עלינו".

מועצת תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת פעלה במסגרת ההסתדרות. במסגרת זו נכללו הנוער העובד, המחנות העולים, הפועל, השומר הצעיר, הבחרות הסוציאליסטית וקהילת הצופים בתל-אביב. למועצה הייתה ועדה מרכזת, שהורכבה מנציגי התנועות. פעולות המועצה כללו, בעיקר, ארגון אירועים פוליטיים וגם מבצעים שונים, כמו הפצת השקל הציוני, אך המועצה ביקשה לשמש גם שולחן להידברות. סימן ההיכר המובהק של משתתפי מועצה זו הייתה החולצה הכחולה, שהכול הקפידו ללבוש אותה, מלבד צופי תל-אביב.

ניסיונות ההידברות היו קשים ומאכזבים. הדוחפים העיקריים לפעולה משותפת היו אנשי הנוער העובד, שהיו שייכים להסתדרות. בדיווח לוועד הפועל של ההסתדרות מציינים אנשי הנוער העובד את מאפיין ההתבדלות של השומר הצעיר כמכשול לכל פעולה משותפת. יתרה מכך, חברי השומר הצעיר עצמם, כבר מתחילת הפעולה, היו בתחושה כי נשקפת סכנה להתבדלותם. לפיכך, הם התנגדו להופיע בכנס בתלבושת ובסמל אחיד (תלבושתם כללה חולצה כחולה, שרוך לבן ועניבה שחורה).

עם זאת, היחסים עם המחנות העולים היו נינוחים יותר. באחד הדיווחים נאמר: "במחנות העולים מרוכז נוער מובחר. נוצרה סביבה מושכת, אולם התנועה חסרה כוחות הדרכה ונעדרת יצר ויכולת כיבוש והתרחבות". התנועה נועדה להישאר קטנה ואיכותית.

1934 – תנועה אחת

שנת 1934 היא השנה, שבה אפשר לראות את תנועת המחנות העולים מתפקדת כתנועה אחת. האיש שעמד מאחורי הגיבוש הזה הוא יוסף (יוז'יק) חוגים, מזכיר התנועה. התנועה מנתה כשש מאות וחמישים חניכים. המחנה הגדול ביותר שלה היה תל-אביב. יוז'יק התאמץ להביא את מוסדות התנועה לכלל תפקוד תקין ומסודר ככל האפשר, ובכלל זה פעל להוציא עיתון ולכתוב תוכנית הדרכה לשכבה הבינונית.

פעולתה המסודרת של המזכירות משתקפת בפרוטוקולים, שיצאו מכל ישיבה. העיתון התנועתי "במחנה" יצא באופן מסודר אחת לחודשיים. גולת הכותרת הייתה כינוס השכבה הבוגרת, שקיבלה את השם "החוג העולה", כהצעתו של יצחק טבנקין. בפגישת "החוג העולה", שהתקיימה בעין חרוד, השתתפו שלושים איש מתל-אביב. ההרכב היה בעיקרו מאנשי התנועה, בנות מגימנסיה הרצליה ובוגרי מקווה ישראל. מירושלים ארבעה, מפתח-תקוה שבעה ומחיפה אחד-עשר, שלגביהם נקבע כי הם יישארו עוד שנה בתנועה כדי לבסס את המחנה. קבוצה קטנה, שהצביעה על היכולת הדלה של התנועה להעמיד דור המשך להתיישבות. טבנקין היה ביקורתי ביותר כלפי מצב זה, ותלה אותו בחוסר יכולת הארגון של התנועה. ככלל, המעורבות של טבנקין בתנועה גברה בשנה זו.

במקביל למפגש זה התקיים מפגש מדריכי השכבה הבינונית, שבו התקבלו עקרונות העבודה ותוכנית ההדרכה. באותה פגישה דווח, כי נפתח מחנה חדש ברעננה.

הימים היו ימי "וינה האדומה". מאבק הסוציאליזם בפשיזם באירופה השפיע לא מעט על המאבק שבין ימין לשמאל בארץ. יוז'יק, במאמרו "וינה", מבליט קשר הדוק זה. הפועלים האוסטרים תפסו את השלטון בווינה לזמן קצר, אבל נחלו כישלון צורב במאבקם מול הצבא. הזיקה הישירה של זה לאידאולוגיה של מחנות העולים הייתה רוויה רגשות ואף אפוקליפטית: "ובבוא יום פקודה, יום הכרעה ובת-קול הגורל, תשאל: המוכנים אתם? יענה קול גדול ומתפרץ מפי רבבות, תמיד נכונים".

חניכי המחנות העולים לא הסתפקו בדיונים פנימיים, ויצאו לחלק בגימנסיה כרוזים בזכות המאבק הסוציאליסטי. הם נתקלו בבוז ובצחוק מצד תלמידי הגימנסיה. גם טבנקין, שהגביר את מעורבותו, הדגיש את הקשר של תנועת העבודה הישראלית, ובעיקר הקיבוץ המאוחד, למאבק באירופה נגד "החום". (הפאשיזם, א, א.). הוא הציב משימה בפני חברי המחנות העולים – "כיבוש הנוער בשביל ארץ-ישראל העובדת". זה היה המפגש השני בתוך מספר חודשים, והוא נערך בקבוצה ברעננה, בשיתוף עם מחנה תל-אביב. דברי טבנקין התפרסמו בעיתון התנועה.

אחד הביטויים למאבק שבין שמאל לימין בארץ היה התגייסות תנועות הנוער, ובעיקר המחנות העולים, לעזרת הפרדסנים. המחסור בפועלים יהודים במושבות העיק ביותר. הוועד הפועל של ההסתדרות פנה אפוא לוועד הלאומי, כדי שיפעל לשחרור תלמידי הכיתות העליונות בבתי-הספר. מנהלי בתי-הספר, שרובם באו מהצד הימני של המפה, לא שיתפו פעולה, ואף איימו לסכלה. תנועת המחנות העולים, מצידה, הוציאה כרוז נגד המנהלים, והכרוז נגד מנהל גימנסיה הרצליה היה חריף במיוחד.

התנועה הודיעה, כי חניכיה ייצאו לעבודה על אף החלטת מנהלי בתי-הספר. "לא בכוחה של השפעה מחנכת משיגים היום מנהלי בתי-הספר את חפצם. בשוט הציון, בשוט הגירוש מבית-הספר. ולעומתם, בפיתוי של טיול הם מחזיקים היום את התלמידים ומונעים אותם מלהצטרף ליוצאים... היום הזה נקרא הנוער כולו להגן על עמדות העבודה במושבה". למותר לציין, כי היענות הנוער הייתה דלה ביותר, אך לדידם של חניכי המחנות העולים, זה היה מבחן חשוב.

עיתון התנועה מדווח על רשמי החניכים מהעבודה בפרדסים. קריאת התיגר על מנהלי בתי-הספר הייתה לחלק מהאתוס התנועתי כבר בשלבי הגיבוש של התנועה.

גולת הכותרת של שנת 1934 הייתה המחנה הארצי בעין-בדה. למרות שגייסו את החניכים לעבודה בפרדסים, לא עלה בדעת מנהיגות התנועה לבטל מחנה קיץ. המחנה הונצח בשני שירים, שהפכו לימים לחלק מהאתוס התנועתי. האחד "אהבנו את יונה אדום הקרקפת", והשני – "הכושי שחור". הראשון נכתב על יונה רבניצקי, והשני על שבתאי לוי (שבו) מירושלים.

האירוע החשוב ביותר במחנה היה הופעת הסמל: מגל, אשכול ענבים, עלי גפן וחץ.

למחנה זה היה צד נוסף. יום היציאה נקבע לט' באב. (כבר הזכרנו את הדיון בנושא בעקבות המחנה הראשון). דבר היציאה נודע לברל כצנלסון, שיצא בשצף-קצף נגד הזלזול ביום היסטורי מבחינתו, "שבתוך תנועה כבירת תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת נוער תהיה נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה ולסמלים ההיסטוריים, לערכים תרבותיים... אין כפרה".

ברל כצנלסון היה נתון בוויכוח עז עם אנשי הקיבוץ המאוחד על חינוך הנוער. הוא ביקש להכפיף את כל התנועות למרכז אחד. מעשה המחנות העולים הביא אותו לזעוק מול דלות הקשר עם התרבות והמסורת היהודית, שראה בהם חלק מהאתוס התנועתי המתבדל.

מדריכי המחנות העולים לא הבינו על מה ולמה כל המהומה, אבל הנושא לא ירד מעל דפי העיתון "דבר" במשך מספר שבועות. מכל מקום, תשעה באב לא הפך בשום צורה שהיא לאחד מימי הזיכרון של המחנות העולים. י"א באדר, כ' בתמוז וכ"ה בתשרי היו חשובים ממנו הרבה יותר.

מפזמונות מחנה עין-בדה

אהבתי את יונה

(מנגינת "אהבתי הרוח...")

אהבתי את יונה אדום הקרקפת

אהבתי את יונה מאוד

בלוע שלו משרוקית מצטפצפת,

תמיד הוא הוזה הזיות

ויהי במפקד הכללי על הגבע –

הפנה את כולם לאחור

הביטו, השקיפו על הדר הטבע

ופניהם השחירו משחור

וזה האדמוני פתח אז את פיהו

וחוטם זקף למרות:

"המלבין בשדה שם מהו ומיהו?

האם זה אמת או חלום ?!"

מתוך השורה נפלטה התשובה:

"פטה-מורגנה, חבר!"

ויונה שאג אז, כולו להבה:

"לכו לנקות זאת מהר!"...

הכושי שחור

(מנגינת "הזקן זקן...")

הכושי שחור, הכושי מירושלים

הוא דווקא מומחה גדול!

לתקן ידע, לתקן... רק נעליים,

אך כנראה שזה הכול

בעין-בדה על גבעונת

בעין-בדה על גבעונת

חזיזים שיוועו אל על,

אך לא נוצר שם כל חשמל.

בעין-בדה

פינת המדריך

מורגש בתנועה הצורך במשהו מסכם, שיטתי. ישנו הכרח לצבור את הניסיון המועט שלנו ולתיתו למדריך.

בלי דרך חינוכית מקובלת, קבועה, התחילה התנועה בעבודתה. חיפושים מתמידים, התלבטויות, וכך מצטבר משהו. אך המחר מפוזר, ועל כל מדריך להתחיל תמיד מחדש.

וכך יוצא שהחברים בתנועה מקבלים דברים בלתי מרוכזים, והקרעים הם לפעמים גדולים מאוד. עלינו לדאוג שהרכוש שיקבל החבר במשך זמן היותו בתנועה, יצטרף לבסוף למשהו אחיד, שלם. לכן, ניגשנו לסידור תכנית עבודה חינוכית ועיונית אחידה לתנועה כולה, על כל מחנותיה ומחולקת לפי השכבות, בהדרגה ידועה, מותאמת לגילים השונים.

נעמוד הפעם על התכנית של השכבה הבינונית. כבר התחלנו בהגשמת התכנית הזו, אבל עד עתה הוצאנו לפועל רק חלק ממנה, ובתוך העבודה ודאי עוד יבואו שינויים בתכנית, הוספות, השמטות.

העבודה המקוטעת עד עתה לא אפשרה לנו לגשת מיד להגשמת התכנית. היה הכרח בעבודה מוקדמת, המסכמת את אוצר המושגים הקודם והמשמשת מעבר לחדש.

הערות לחינוך הצעירים אצלנו

תנועה צריכה למלא את כל תוכן החיים של החבר. ההווי של החבר צריך להיות קשור קשר אמיץ עם הווי התנועה. והדברים אמורים ביחס לכל הגילים, לכל השכבות, החל מהבוגר וכלה בעמל הקטן.

חינוכנו לצעירים לא עמד מעולם על גבוה, אף פעם לא ידענו לספק את כל תביעותיו של הצעיר:

יושב לו המדריך עם חניכיו מתחת לתאנה על יד הצריף, מספר להם או מקריא על אישיות ידועה, על המתרחש בעולם או על נושא אחר. והצעיר מקשיב ומהרהר: כן, מעניין, אבל משחק "טוב מזה!". אחרי-כן גם משחקים מעט. ובלילות שישי הם באים לעתים לצריף. משהו מבינים או לא מבינים כלל, וזהו כל מה שנכלל בשם "חינוך הצעירים".

לדעתי, לא זהו החינוך. את הפעולות בשבתות צריך לקבוע תמיד מחוץ לעיר, להרבות בטיולים בטבע, כי אז יתנער הצעיר ממעטה העירוניות האופפת אותו תמיד, יהיה נתון לרשמים מרהיבים ותתעוררנה בו שאלות שונות. הוא יראה ארנבת חופשית רצה בשדה וישאל על חופש; הוא יראה ציפור טרופה וישאל על הסיבה. מתוך החיים בטבע יתעניינו הילדים בשאלות היותר רציניות ויסודיות של החיים, ויכולים לקבל מושגים על חופש, אחווה וכו'. גם המשחק בטבע נותן סיפוק רב. וההבדל הרב בין העיר והכפר גם הוא יחדור אליו, לא מתוך מחשבה דווקא, אלא מתוך ההתרשמויות והמראות שיחדרו אליו. כן, כזה צריך להיות חינוכנו: בטבע.

אין אני יודע אם אפשר באמת להגשים את הדבר הזה, כי מעולם לא חינכתי, וברצוני לשמוע את דעות המדריכים בשאלה זו.

זאב,

מחנה תל-אביב

 

המאמץ לרקום תוכנית הדרכה לכל השכבות המשיך להיות בראש מעייני המזכירות. בתוכנית לשכבה הבוגרת היו מעורבים גם לויטה וגלילי, אנשי הקיבוץ המאוחד. ההתלבטות בין תוכנית סדורה לעקרונות של תוכנית המאפשרים חופש פעולה למדריך הייתה בבסיס העניין. בסופו של דבר סוכם, כי תהיה תוכנית עקרונות ולא תוכנית סדורה. בדיון הזה עלה שוב נושא גודלה של התנועה.

לויטה טען נגד אנשי המחנות העולים: "מהם החיים הפנימיים של שכבה מתבגרת בת שלושים איש... לאחר שנים של קיום התנועה, עוד לא הגענו להוצאת יותר משלושים וחמישה איש להגשמה".

למרות זאת, המחנות העולים נחשבה לתנועה חשובה, ואפשר למצוא לכך הד בדיווח ששלח אחד ממדריכי תנועת "הבונים" בגרמניה. תנועת הבונים קמה בפברואר 1933 כתוצאה מאיחוד בין שתי תנועות, בית עולים וקדימה, כמו המחנות העולים. הקשר שלה עם הקיבוץ המאוחד היה הדוק ביותר, מכיוון שאנשיו היו אחראים לאיחוד שקם. הדיווח הזה מצביע על הרצון לקשר עם תנועת נוער לומד דומה בארץ.

שנת 1934 מקבלת משנה תוקף באתוס התנועתי, וזאת בעקבות הטיול הנועז של הכשרת נען בהקפת ים המלח. "דבר-מה בעצם המקום – סביבות ים המלח שקסם לנו. המדבר, המרחב הבראשיתי, שעוד טרם ידע חברה מזויפת". הרצון העז להגיע למקומות בראשית, לפרוץ גבולות תוך העזת נעורים חסרת דאגה. תמריץ נוסף הייתה הפלוגה של הקיבוץ המאוחד שירדה לסדום, והיו בה גם חברי המחנות העולים. וכבר ראינו את קו האופי ההרפתקני הזה בטיול לחרמון. בימינו איש לא היה מעז לצאת לטיול במקום החם בעולם בשלהי הקיץ ובלא ידע מעמיק של המקום. "העזנו וניצחנו", הם אמרו.

פלוגת סדום של הקיבוץ המאוחד התבססה לא מעט על חברי המחנות העולים. כיבוש דרום הארץ סימן מגמה חדשה במערך ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ההסתדרות והקיבוץ המאוחד. המטרה הייתה ביטול הגבול המלאכותי, שהושם בלב ים המלח, בין ארץ-ישראל לעבר הירדן. לקראת יציאת הקבוצה באו לברכה עסקנים רבים, וביניהם משה שרת, שעליו אמר אורי ברנר: "משה, אשר אנו זוכרים אותו מימי הנעורים בתנועה בתל-אביב – היום מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות – נשאר אותו האיש, אותו החבר".

אנשי המחנות העולים התאימו ביצר הכיבוש שלהם ליצרם של אנשי הקיבוץ המאוחד. הם עמדו כולם לפקודתו של יצר זה.

שנת 1934 הייתה השנה, שבסופה אפשר היה לומר כי קמה תנועת נוער חדשה ומיוחדת. שמונה שנות התגבשות, הליכה על הסף, וכמעט היעלמות מן המפה הסתיימו בהוכחה ניצחת, שגם לתנועת נוער קטנה יש משמעות בנוף של תנועת העבודה, התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית המתגבשת.

החוגים הביאו את המנהיגות והסוציאליזם. הלגיון הביא את האנשים והצופיות המתורגמת לשפת הארץ. שתי התנועות גם יחד הביאו את האליטה של הנוער הלומד בארץ-ישראל, שחברו לתנועה חלוצית בכל המובנים.