פרק א
המודל לניתוח הגורמים המשפיעים על גבולותיה של מדינת ישראל ואופיה
גבולות הם ההיבט הפיזי של ריבונות המדינה על הטריטוריה. פוסט, שנחשב אחד מגדולי המומחים בענייני גבולות במחצית הראשונה של המאה העשרים, קבע ארבע תכונות להגדרת "גבול טוב":6
א. מיקומו וסימונו חייבים להיות ברורים ובולטים כדי שלא יתעוררו ספקות לגבי התוואי שלו ולא יוכלו לטעות ולעבור אותו בשוגג.
ב. הגבול יחפוף או יהיה קרוב ככל האפשר לתחום מושבם של בני עם (או עמים) המהווים את אוכלוסייתה של כל אחת מהמדינות שביניהן הוא מפריד. דהיינו, הגבול המדיני יהיה גם גבול הפרדה אתני, או קרוב לכך.
ג. הגבול לא ייצור חיץ בתוך אזור או שטח שבין תושבי חלקיו השונים קיימת תלות הדדית, כלכלית או אחרת, אלא אם כן יובטחו תחליפים נאותים לתלות זו בתחומי כל מדינה.
ד. הגבול לא יחצה יישובים ואת שטח המחיה המידי שלהם.7
אולם חשוב לזכור כי גבולות, כפי שמסביר פרופסור משה ברוור, מוותיקי הגאוגרפים בישראל ומהחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל־אביב, אינם תופעה טבעית אלא מעשה ידי האדם שיצר את המדינות. גבולות קיימים מכוחם של תהליכים פוליטיים והכרעות אנושיות. גבול מדיני הוא אפוא גורם לא טבעי.8 לפיכך גבולות נקבעים על־ידי אנשים שפוסט, למשל, פוסל את האפשרות כי "...ישיגו תמימות דעים ויתעלו על הנטייה למשוא פנים",9 ומכאן הקושי במציאת "גבול טוב". הגבול בפועל הוא תוצר של גורמים כלכליים, ביטחוניים, דמוגרפיים ואחרים, אך לעתים קרובות נמצא מדינות הטוענות שיש צורך להבטיח "גבולות טבעיים" למדינה – גבולות שלתפיסתן של מדינות אלו מייצגים את התוצר הגאוגרפי של ההיסטוריה הלאומית והמבטיחים את מימוש תכונותיו של העם.10 אולם תובנה מועילה בנושא "טבעיותם" של "הגבולות הטבעיים" הנתבעים כפתרון לסכסוכים שונים אפשר לראות בהערתו של פרסקוט, כי "'גבולות טבעיים' הם תמיד הקווים שאליהם המדינה רוצה להתפשט. לא ידוע על מקרה שבו מדינה הביעה את רצונה לסגת ל'גבולות טבעיים'".11
ברמה התאורטית קיימות שתי גישות טהורות עיקריות בעניין תפקידה של טריטוריה בהשגת מטרות קולקטיביות: הגישה האקסיומטית־רגשית, והגישה האינסטרומנטלית־פונקציונלית.12
הגישה האקסיומטית־רגשית גורמת לבני אדם לראות בטריטוריה חלק בלתי נפרד מן הזהות האישית ומן הזהות המשותפת, ולכן גם חלק בלתי נפרד מזהותה של האומה. פרופסור יצחק גל־נור, מ החוג למדע המדינה שבאוניברסיטה העברית בירושלים, מציג את מאפייניה של גישה זו:
הנמקות אקספרסיביות לחֳזקה או השתלטות על טריטוריה מסוימת מבטאות אקסיומות ערכיות שאינן טעונות הוכחה. נימוקים אלו יכולים להיות קשורים לקשרי דם או סמלים של קדושה. הם נשענים על אמונות אידיאולוגיות וזיקות רגשיות שמשקפות, אבל לא מסבירות, מדוע טריטוריה מסוימת "שייכת" לקהילה, לעם, ללאום או למדינה. ניתן לומר שעצם הנכונות לדון בשייכות הזו ובעוצמתה נתפסת ככפירה. כאשר בכל זאת נוצר הכרח להבהיר קצת יותר את הסנטימנטים האלה, בעיקר כדי להצדיקם כלפי תביעות מנוגדות, מועלים לפי העניין טיעונים הלקוחים מחוק הטבע, הזכויות ההיסטוריות, הלשון המשותפת, הגזע, הדת והתרבות. "מולדת" או מונחים שמצביעים על קשרי שארות משפחתיים (ארץ האבות) וזיקה תרבותית ודתית (מכורה, ארץ קדושה) משמשים בשפות רבות לתיאור הקשר האקספרסיבי הזה הקיים בין קולקטיב מסוים לכברת אדמה מסוימת... בנימוקים אקספרסיביים קיים איפה יסוד חזק של דטרמיניזם, הגורס שהזיקה לקרקע נקבעת באמצעות חוּקיוּת שלא ניתן לערער עליה, משום שהיא מעוגנת בתהליכי על (היסטוריים, טבעיים) שאין לנו שליטה עליהם. תפיסה מעין זו יכולה להוביל גם לדטרמיניזם גאוגרפי, לחיפוש אחר גבולות טבעיים ואף לתפיסת המדינה כאורגניזם חי הכפוף לחוקי צמיחה וניוון משלו. כאשר נקודת המוצא היא אקספרסיבית, הטריטוריה והגבולות מבטאים, או צריכים לבטא, חוקיות זו, ואין הם יכולים להיות כפופים למבחנים "טכניים" של תועלות צפויות. בהתאם לכך, הכרעות פוליטיות שמתעלמות מן האקסיומה הזו נתפסות כבלתי לגיטימיות, שסופן שתתבטלנה מאליהן. אקספרסיביזם טריטוריאלי הוא בעל אוריינטציה פנימית חזקה מכוח הישענותו על תת המודע הקולקטיבי של הקהילה. כברת אדמה מסוימת נעשית בדרך זו ליסוד המוחשי ("המולדת") של רגשות ההזדהות המשותפים, מעין זיכרון קולקטיבי, שהוא גם מכנה משותף לקשרים הפנימיים בתוך קבוצה המגדירה עצמה כאומה.13
הגישה השנייה היא הגישה האינסטרומנטלית־פונקציונלית, הגורמת לבני האדם לראות בטריטוריה אמצעי לסיפוק צרכים מוגדרים שמקורם בתרבות, בחברה ובפוליטיקה. גל־נור עומד גם על מאפייניה של הגישה הפונקציונלית:
הנמקות אינסטרומנטליות לצורך בטריטוריה מסוימת מבטאות התייחסות מותנית. הקרקע היא משאב או מקור למשאבים אחרים, וצריך לבדוק את התועלות הצפויות ממנה מבחינה כלכלית, ביטחונית, תחבורתית, וגם פוליטית. חייבת להיות כמובן זיקה ראשונית כלשהי, שקובעת מדוע קולקטיב מסוים נוכח על כברת הארץ המסוימת ומעוניין בבעלות ובריבונות עליה. אולם מעבר לכך מותר להתווכח על היקפה של הטריטוריה, ויש צורך להצדיק את היתרונות הגלומים בה. הגבול על פי תפיסה זו, צריך לעבור במקום שיבטיח שימוש אופטימאלי בטריטוריה מבחינת הצרכים של הקהילה, העם, הלאום והמדינה. הגישה היא פונקציונאלית, והיקף הטריטוריה וגבולותיה נידון בהשוואה לערכים, לאינטרסים ולתועלות קולקטיביות אחרות. הטיעונים האינסטרומנטליים מצביעים בדרך כלל על "צרכים" כגון קווי הגנה, אזורי התיישבות, חיוניות כלכלית, מקורות מים, התפתחות חברתית ומוצא לים, כדי להוכיח שיש צורך בטריטוריה מסוימת.14
בתפיסה הראשונה נמצא דטרמיניזם גאוגרפי במובן מוגדר מאוד – רצון ליצור זהות מלאה בין שלושה גורמים: גבולות הלאום (או הלשון, או הדת), ריבונות המדינה והתיחום הטריטוריאלי. בתפיסה השנייה, הגאוגרפיה היא משתנה תלוי: החברה יכולה להיות מבוססת על זהות לאומית, אבל גם על אינטרסים אחרים – כלכליים, ביטחוניים, חברתיים – ולכן הטריטוריה היא פועל יוצא מצרכיה הייחודיים של החברה.
גל־נור מציין כי ההבחנה בין שני סוגי הטיעונים במציאות קשה יותר. במציאות נעשה שימוש בכל סוגי הנימוקים לפי העניין, וקשה לבודד את המרכיבים האקספרסיביים מהאינסטרומנטליים באוריינטציה הכללית של קהילה או מנהיגיה. קושי זה מחייב גישה גמישה יותר. גוטמן מנסה לשלב בין השניים ומבקש להתייחס לטריטוריה כאל "ביטוי גאוגרפי הן לתפקידים חברתיים והן למוסד מושרש בפסיכולוגיה האנושית". גוטמן מוסיף וממליץ כי כל הכרעה פוליטית בסוגיה הטריטוריאלית מחייבת עיון רחב בשיקולים ובמונחים של אוכלוסייה, משאבים, ריבונות, הגנה ועוד.15
פרופסור קימרלינג מסביר ומציע הבחנה חשובה בסוגיה זו:
ניתן לשער שאין אוריינטציה 'טהורה' כלפי טריטוריה, ולכן האוריינטציות נוטות להיות תערובת של אקספרסיביות, אינסטרומנטליזם וכו'. חשיבות האוריינטציה נקבעת על פי מידת הביטוי שלה במערכת. סדר פנימי שולט באוריינטציות האלה, והוא יוצר רצף שמתחיל בקוטב האינסטרומנטלי הטכני ומסתיים בקוטב האקספרסיבי ביותר – המוסרי דתי.16
בהקשר הזה ההבחנה בין "אקספרסיבי" ל"אינסטרומנטלי" על־פי גל־נור היא לכאורה ברורה: אלו שדאגתם העיקרית הייתה יכולת הקליטה של הארץ נבדלו בבירור מאלו שייחסו ערכים של גאולה לארץ ישראל. אך גל־נור טוען שגם בהבחנה כזו אפשר להחליף בין הטיעונים, ולכן הוא מציע הבחנה שאנו מאמצים בספר זה: כאשר עמדה לפני כל אחד מהגורמים בתנועה הציונית הכרעה קונקרטית, האם היה מוכן לשקול ויתורים על טריטוריה למען ערכים אחרים?17
בהמשך נראה, לאורך שנותיה של הציונות המודרנית, גם לאחר הקמת המדינה, את תביעתו של מרבית הזרם הדתי הציוני לאפשר תחילה ללאום היהודי להתפשט ולהתנחל בכל הטריטוריה "המובטחת", ובהמשך להחיל את הריבונות היהודית, בלי להרהר על התועלות ועל החסרונות הצפויים מכך. כמרביתו של זרם זה עומד בפני הכרעה קונקרטית, כמו ב־1937, או כיום, הוא מסרב לוותר על טריטוריה תמורת ערכים אחרים כמו הקמתה של מדינה ריבונית, דמוקרטיה, שלטון החוק ועוד. מנגד, כפי שנראה בהמשך, התנועות הציוניות החילוניות התחשבו בשיקולים משטריים, כלכליים, ביטחוניים וחברתיים בשעה שביקשו את גבולותיה של המדינה היהודית. כשהחל לעלות רעיון החלוקה, בפעם הראשונה ב־1937, בחרו מרבית התנועות החילוניות בתנועה הציונית להסתפק בכל פעם בגבולות חדשים, לא היסטוריים, בתמורה לערכים אחרים כמו ריבונות יהודית, רוב יהודי ומשטר דמוקרטי.
אם כן, בעניין קביעת גבולותיה של מדינת ישראל ואופיה נרצה להכיר ולנתח מחד את הצרכים החברתיים והצרכים האקספרסיביים של הגורמים השונים בתנועה הציונית, כפי שבאו לידי ביטוי בדפוסים של הכרעות פוליטיות ומימושן הלכה למעשה, ומאידך, את מדיניותם ומהלכיהם של הפלסטינים, העולם הערבי ומעצמות העולם. לשם ארגונם של כלל הגורמים המשפיעים והיחסים ביניהם אבקש להציג מודל פשוט, ובו נוכל להבחין בשלושה מרכיבים עיקריים הקשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה: האחד – החזון אשר לאופיה ולמשטרה של המדינה, השני – הגורמים המשפיעים על ההחלטה הציונית הפנימית ופועלה בנוגע לגבולותיה של המדינה, והשלישי – השחקנים החיצוניים העיקריים המשפיעים על עמדות התנועה הציונית ופועלה.
מודל לניתוח הגורמים המשפיעים על גבולותיה של מדינת ישראל ואופייה והיחסים ביניהם
א. החזון למדינה היהודית
החזון הוא למעשה התפיסה הכוללת המניעה את הצדדים, מכתיבה את עמדותיהם ואת דפוסי הפעולה שלהם, ומתווה את מערכת היחסים ביניהם. החזון משמש כמבחן־על שבאמצעותו נבחנת מידת ההצלחה של הצדדים המעורבים. החזון הרלוונטי לעבודה זו הוא הגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית". לזו שתי פרשנויות: האחת, זו של האו"ם ושל הגורמים הציוניים חילוניים – מדינה בעלת רוב יהודי הקובע את אופיה הלאומי. השנייה, של מרבית הזרם הציוני הדתי, הרואה במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה" לכינון מדינה המתנהלת ברוח ההלכה היהודית. חזון זה שימש כמצפן הן להנהגה היהודית־הציונית לגווניה, והן לפלסטינים ולעולם הערבי, שביקשו שנים רבות למנוע את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל ככלל.
יכולתם של הצדדים לממש את מטרתם נקבע במידה רבה על־ידי יכולתן של ההנהגות לזהות את הניגודים הקיימים בסוגיה זו של "ישראל כמדינה יהודית" ולהגיע לידי בחירה אופטימלית המביאה להשלמה בין ניגודים אלו. קרי: על ההנהגה הציונית החילונית למצוא את הנקודה האופטימלית בגבולות ישראל המשרתת את חזון המדינה היהודית (והדמוקרטית), העומדת בלחצי השחקנים הפנימיים והחיצוניים, ועל ההנהגה הציונית הדתית למצוא את הנקודה שבה שאיפתם למדינה יהודית על־פי תפיסתם יכולה להתממש. בפועל, בעוד ההנהגה החילונית תבקש למול מתנגדיה מבית רוב יהודי בכל גודל של שטח שיהיה בריבונות ישראל כדי לשמור על המשטר הדמוקרטי, זו הדתית לאומית יכולה להצביע על כל שטחה של ארץ ישראל תוך שלילת זכויות האזרח מהרוב הערבי ולהתמודד על כך מול מתנגדיה מבית ומחוץ. ההנהגה הערבית, לעומת זאת, זו המבקשת לשלול את מדינת ישראל או את אופיה היהודי, עשויה להצביע על נקודה אחרת בנוגע לגבולות ישראל. למשל, בעוד מרבית ההנהגה הציונית החילונית תראה בגבולות 1967 קווים אופטימליים מבחינת היכולת לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, הרי ישנם פלסטינים רבים שיבקשו מדינה אחת דמוקרטית בכל ארץ ישראל, שבה ישלוט רוב ערבי, או את מדינת ישראל הדמוקרטית בגבולות 1967 עם רוב ערבי שמקורו בשיבת הפליטים.
משום כך אטען שההנהגה הציונית החילונית כשלה, ועברה ב־1967 במודע מבחירה במדיניות שביקשה לשמר את צביונה היהודי של המדינה תוך שימור משטרה הדמוקרטי, מדיניות שאפיינה את תקופת החלוקה, למדיניות של התפשטות גאוגרפית מעבר ליכולת הדמוגרפית, תוך פגיעה בשלטון החוק ואיום על אושיות הדמוקרטיה. מדיניות זו שחיברה בין תפיסות ביטחוניות בעיקרן, אם כי לא נקיות מאידאולוגיה, למשיחיות לאומית וטריטוריאלית פגעה בשלטון החוק ובחוסנה של הדמוקרטיה, ואפשרה לחלק מהגורמים הדתיים ציוניים לבקש את ה"מדינה היהודית" בפרשנות האורתודוכסית, השונה מפרשנותה המקורית, כדי להצדיק את המשך השליטה הישראלית בשטחי הגדה ועזה. יחד עם זאת, בעשור האחרון אנו עדים לחזרתן המודעת של המפלגות הציוניות־החילוניות בדרכים שונות לחזון המדינה היהודית הדמוקרטית בגבולות מצומצמים יותר, תוך כדי מאבק בהתנגדות שמגלות מפלגות הזרם הדתי הלאומי והימני הלאומי. חלק מן המפלגות הציוניות החילוניות סבור כי אש"ף, שהכיר בהחלטה 242 ב־1988 והכיר בישראל ב־1993, הוא שותף להסכם קבע על חלוקת הארץ. מפלגות אחרות סבורות כי למרות זאת אש"ף אינו כזה, ובוודאי לא החמאס שזכה בבחירות 2006, ולכן מבקשות את חלוקת הארץ במהלכים כוחניים חד־צדדיים.
רובן המכריע של מדינות ערב הסכימו על נקודת האיזון בין ישראל לפלסטינים בדמות מדינת ישראל בגבולות 67', לצד מדינה פלסטינית בשטחים ופתרון בעיית הפליטים בהסכמה. בקרב הפלסטינים הדעות חלוקות גם בנושא גבולות וגם בנושא אופיה של מדינת ישראל. חלק מהפלסטינים, בראשות אש"ף, הכיר בישראל בגבולות 1967 בתמורה להקמת מדינה עצמאית בשטחים, וחלק, בראשות החמאס, שוללים כל ויתור בטווח הארוך על פלסטין בין הים לנהר. אש"ף הסכים במהלך המשא ומתן לפתרון סוגיית הפליטים באופן שלא יפגע ברוב היהודי במדינת ישראל, בעוד החמאס תובע את שיבת הפליטים לבתיהם בישראל במסגרת התנאים שהציב לשביתת נשק ארוכת שנים עם ישראל.
ב. הגורמים המשפיעים במערכת היהודית ציונית – דמוגרפיה, גאוגרפיה ודמוקרטיה
במשטר דמוקרטי, לרוב בקרב האוכלוסייה יש היכולת והלגיטימציה המוסרית והמשפטית להשפיע על אופיה וצביונה של המדינה. לכן לקביעת גבולות המדינה יש חשיבות מכרעת לקביעת זהות הרוב בה. קביעת אופי המדינה ומשטרה שלא על־ידי הרוב אפשרית רק במדינות לא דמוקרטיות, ומתוך כך המתח המתקיים בין דמוקרטיה, דמוגרפיה וגאוגרפיה בנוגע לגבולות. במקרה של ישראל, הרצון להוסיף גאוגרפיה למדינה בדמות שטחי יהודה ושומרון, מוסיף בהכרח את הדמוגרפיה הפלסטינית למדינה היהודית. אך היכולת לשמור במצב זה על הגמוניה שלטונית ותרבותית יהודית לאורך זמן, כרוכה בשלילת זכויות אדם ואזרח מהפלסטינים, העומדים להיות הרוב באוכלוסייה בין הים לנהר, ובמעבר המשטר בישראל מדמוקרטיה לאתנוקרטיה. ההחלטה הציונית מושפעת משלושת הגורמים הללו – גאוגרפיה, דמוגרפיה, דמוקרטיה – והמתח ביניהם מייצר כל הזמן נקודות החלטה חדשות בעניין מיקום גבולותיה של מדינת ישראל, על־פי הפרשנות הניתנת לחזון של מדינה יהודית.
לצורך הגדרת עקרונות הדמוקרטיה במדינת ישראל אפשר להסתפק בהכרזת העצמאות, המדגישה את חופש הדת והמצפון ואת שוויון הזכויות האזרחי המלא בלי הבדל דת, גזע ומין. בעניין הגורם הדמוגרפי, אתייחס לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני־הערבי בגבולותיה של ארץ ישראל המנדטורית, ועוד אעמוד על כך בהמשך. בעניין הגורם הגאוגרפי אתייחס לגבולותיה של מדינת ישראל ולשטח שבשליטתה מתוך ארץ ישראל המנדטורית.
כך אצביע על שלוש תופעות: ראשית, עקב מהלכי הצדדים במלחמת העצמאות ב־1948 ולאחריה, נוצרה זהות כמעט מלאה בין החלוקה הגאוגרפית לחלוקה הדמוגרפית בחלקי ארץ ישראל, זהות אשר העניקה יתרון משמעותי ליהודים במימוש חזונם – מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי של 84% על 78% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. זהות זו (בין טריטוריה לדמוגרפיה) התערערה מאוד בישראל שלאחר 1967, עם מפעל ההתנחלות בגדה המערבית וברצועת עזה, בעיקר בלב השטחים הרוויים באוכלוסייה פלסטינית.
שנית, צפיפות האוכלוסין היהודית והערבית הקיימת היום במרכזה של ארץ ישראל המערבית איחדה באופן כמעט מוחלט את הממד הדמוגרפי עם הממד הגאוגרפי. קרי: כל השטחים במרכז הארץ מאוכלסים היום בצפיפות באופן שאינו מאפשר סיפוח משמעותי של קרקע בלי לספח את האוכלוסייה החיה בה. לפיכך יש להבין שכל שינוי שמבקשים לעשות בגאוגרפיה של המדינה גורר בהכרח גם את השינוי בדמוגרפיה שלה. התוצאה של המשך השליטה הישראלית בשטחים היא אחת משתיים: הענקת זכויות אזרח לרוב הערבי ואובדן הזהות היהודית של המדינה, או שלילת זכויות אזרח מהפלסטינים ואובדן המשטר הדמוקרטי של המדינה.
שלישית, אנו עדים לניצנים ראשונים של חזרה לתפיסה המבקשת לתחום את הריבונות הישראלית בטריטוריה הנהנית מרוב יהודי בדמות הסכמי אוסלו, בניית גדר ההפרדה ותכנית ההינתקות, בניגוד לתפיסה שהנחתה את התנועה הציונית בראשיתה ולאחר מלחמת ששת הימים, ועיקרה הרחבת הטריטוריה הריבונית העתידית באמצעות הרחבת מפעל ההתיישבות אל שטחים הנתבעים לבית הלאומי היהודי.
ג. מעגל שחקני הגומלין לתנועה הציונית – הפלסטינים, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית
במעגל זה נמצא את הגורמים החיצוניים המשפיעים הדדית על ההחלטה היהודית ציונית בנוגע לגבולותיה של מדינת ישראל ועל קיומם בפועל – הקהילה הבינלאומית, העולם הערבי והפלסטינים. ספר זה יתאר כיצד משקלם היחסי של כל אחד משלושת השחקנים משתנה מעת לעת. ראשית, נעקוב אחרי עלייה מתמדת במעמדו ובמשקלו של הגורם היהודי־ישראלי אל מול שחקני הגומלין כולם. שנית, בקהילה הבינלאומית, נראה כיצד מעמדו של חבר הלאומים והאו"ם, יורשו, הולך ומתחזק אל מול המעצמות בנוגע למתן לגיטימציה בינלאומית לבסיס הפתרון לסכסוך הערבי־הישראלי. כמו כן, בעוד בשנים הראשונות הייתה בריטניה הגורם המשפיע ביותר, הפועל בעיקר על־פי האינטרסים שלה, נראה כיום את ארה"ב מובילה את העמדה הבינלאומית על־פי האינטרסים שלה אך תוך התחשבות מיוחדת בעמדתה של ממשלת ישראל, בניגוד לעמדת הקהילה הבינלאומית.
שלישית, אצביע על השינוי שחל בעמדות העולם הערבי ובקרב הפלסטינים אשר להכרה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולגבולות מדינתו.
רביעית, אראה את העלייה המשמעותית במעמדם של הפלסטינים בסכסוך הישראלי־הערבי אל מול מדינות העימות הערביות.
לבסוף אטען כי חלון ההזדמנויות להסכם קבע על גבולותיה של מדינת ישראל ולשלום אזורי בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים שנפתח ב־1978, עם חתימת הסכם קמפ דיוויד בין מצרים לישראל, עדיין קיים. אולם אפשר לנצלו רק תחת הפרשנות של "כל השטחים תמורת שלום", כפי שטבע נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בסוף שנות השבעים, וכפי שישראל מימשה בפועל בהסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן.
9
15
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.