תקווה (טרגדיה)

מצחיק: לא האש הורגת אותך, אלא העשן.

הנה אתה, הולם בחלונות, מעפיל עוד ועוד במעלה ביתך הבוער, מנסה לברוח, לצאת, בתקווה שאם תצליח להישמר מהלהבות, אולי תצא בחיים מהשרֵפה הזאת, אבל בינתיים ריאותיך מתמלאות עשן, ואתה נחנק לאטך. הנה אתה, מחכה לזוועות שיגיעו מאיזשהו שם, מאיזשהו אחר, מבחוץ, ובעצם גוֹוע טיפין־טיפין, בלי הרף, בלי אוויר, מבפנים.

אתה קונה אקדח — להגנה עצמית, אתה אומר — ואחר כך מתפגר באמצע הלילה מהתקף לב.

אתה מתקין מנעולים על הדלתות. אתה מתקין סורגים על החלונות. אתה מתקין גדר סביב הבית. הרופא מתקשר: סרטן, הוא אומר.

אתה נמלט ממעמקים בשחייה קדחתנית, נחפז אל פני המים מפני כריש נורא, ואז חוטף מחלת צוללנים וטובע.

ביום שטוף שמש אחד, בראשית השנה החדשה, אתה מחליט לחזור לכושר. זו שנה חדשה, אתה מתעקש. דרך חדשה. דף חדש. להתחזק, להתקשח. בבוקר שלמחרת, בחדר הכושר, בדיוק כשאתה מתחיל את הסט השלישי של דחיקות המשקולות, אתה חוטף עווית שרירים, והמשקולת צונחת לך על הגרון ומוחצת לך את קנה הנשימה. אתה לא יכול לצעוק. הפנים שלך מכחילות. הזרועות שלך נשמטות. ושם, על הכּרזה התלויה על הקיר לידך, מתנוססות המילים האחרונות שתראה בחייך, כשעיניך נעצמות וחשכה אופפת אותך לנצח:

תרגיש איך זה שורף.

מצחיק.