תקלה בקצה הגלקסיה

לאלי ולגיא

הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח

הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח היתה כשאודליה עזבה עם הילד. עבדתי אז כמנקה כלובים בקרקס הרומני שבדיוק הגיע העירה. את הכלובים של האריות גמרתי בחצי שעה, וגם את של הדובים, אבל הכלובים של הפילים היו סיוט. הגב שלי כאב והעולם כולו הריח מחרא. החיים שלי היו הרוסים וריח החרא הלם אותם. באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב הפסקה. תפסתי לי פינה מחוץ לכלוב וגילגלתי לעצמי סיגריה. אפילו לא שטפתי ידיים לפני.

אחרי כמה שכטות שמעתי מאחורי שיעול קטן, מלאכותי. זה היה מנהל הקרקס. קראו לו איז'ו והוא זכה בקרקס במשחק קלפים. לרומני הזקן שהיה הבעלים המקורי של הקרקס היו שלוש מלכות אבל לאיז'ו היתה רביעייה. הוא סיפר לי את הסיפור הזה ביום ששכר אותי. "מי צריך מזל כשיודעים לרמות," הוא אמר לי וקרץ. הייתי בטוח שאיז'ו ינזוף בי שלקחתי הפסקה באמצע העבודה אבל הוא בכלל לא נראה כועס. "תגיד," הוא אמר לי, "רוצה להרוויח אלפייה קלה?" הינהנתי והוא המשיך: "בדיוק הייתי בקרוואן של אישטוואן, הפגז האנושי שלנו. הוא שיכור לגמרי. לא הצלחתי להעיר אותו וההופעה אמורה להתחיל בעוד רבע שעה..." כף ידו הפשוטה של איז'ו ציירה באוויר מסלול של פגז שהסתיים כשאצבעותיו הגוצות נקשו על מצחי, "אני נותן לך אלף במזומן אם אתה מחליף אותו."

"אף פעם לא ירו אותי מתותח," אמרתי ולקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. "בטח שכן," אמר איז'ו, "כשאשתך עזבה אותך, כשהבן שלך אמר לך שהוא לא רוצה לראות אותך יותר כי אתה אפס, כשהחתול השמן שלך ברח. תבין, בשביל להיות פגז אנושי אתה לא צריך להיות גמיש או זריז או חזק, רק מספיק בודד ואומלל." "אני לא בודד," מחיתי. "באמת?" גיחך איז'ו, "אז תגיד לי — עזוב סקס, מתי בפעם האחרונה מישהי חייכה אליך?"

לפני ההופעה הלבישו אותי בסרבל כסוף. שאלתי ליצן זקן אחד עם אף אדום ענקי אם אני לא צריך לעבור איזו הדרכה לפני שיירו אותי. "מה שחשוב," הוא מילמל, "זה שתרפה את הגוף שלך. או שתכווץ אותו, אחד מהשניים. אני לא זוכר בדיוק. וגם צריך להקפיד שהתותח יהיה מכוון ישר קדימה, כדי שלא יחמיץ את המטרה." "וזהו?" שאלתי. גם בסרבל הכסוף עדיין הסרחתי מצואת פילים. מנהל הקרקס הגיע וטפח לי על השכם. "תזכור," הוא אמר לי, "אחרי שיורים אותך למטרה אתה חוזר מיד לבמה, מחייך ומשתחווה. ואם, חס וחלילה, כואב לך, או אפילו נשבר לך משהו, אתה חייב להחזיק בפנים, חייב להסתיר את זה, שהקהל לא יראה."

הקהל נראה ממש מאושר. הוא הריע לליצנים שדחפו אותי לתוך לוע התותח, והליצן הגבוה עם הפרח שמשפריץ מים שאל אותי, שנייה לפני שהדליק את הפתיל, "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? זאת ההזדמנות האחרונה שלך להתחרט." הינהנתי והוא אמר, "אתה יודע שאישטוואן, הפגז האנושי הקודם, מאושפז עכשיו בבית חולים עם שתים־עשרה צלעות שבורות?" "הוא לא," אמרתי, "הוא רק קצת שיכור. הוא ישן עכשיו בקרוואן שלו." "מה שתגיד," נאנח הליצן עם הפרח המשפריץ והדליק את הגפרור.

בדיעבד אני חייב להודות שהזווית של התותח היתה חדה מדי. במקום לפגוע במטרה עפתי כלפי מעלה, פערתי חור ביריעת האוהל המתוחה והמשכתי לעוף לשמים, גבוה־גבוה, קצת מתחת ליריעת העננים השחורים שכיסתה אותם. עפתי מעל קולנוע הדרייב־אין הנטוש שאודליה ואני היינו רואים בו סרטים פעם; מעל גינת המשחקים שבעלי כלבים ספורים הסתובבו בה עם שקיות ניילון מרשרשות, וביניהם גם מקס הקטן, שבדיוק שיחק בכדור וכשחלפתי מעליו הביט מעלה, חייך ונופף לי לשלום; מעל רחוב הירקון, שבשוליו, מאחורי מתקן הפחים של השגרירות האמריקאית, ראיתי את טייגר, החתול השמן שלי, מנסה לתפוס יונה. כמה שניות אחר כך, כשנחתתי במים, קומץ האנשים שהיו בחוף נעמדו ומחאו לי כפיים, וכשיצאתי מהים בחורה צעירה עם פירסינג באף הושיטה לי את המגבת שלה וחייכה.

כשהגעתי בחזרה לרחבת הקרקס הבגדים שלי עדיין היו רטובים והכל מסביב כבר היה חשוך. האוהל היה ריק, ובמרכזו, ליד התותח שממנו נוריתי, ישב איז'ו וספר את הכסף בקופה. "פיספסת את המטרה," הוא רטן, "ולא חזרת להשתחוויה כמו שסיכמנו. אני מוריד לך על זה ארבע מאות שקל." הוא הושיט לי כמה שטרות מקומטים, וכשקלט שאני לא לוקח אותם תקע בי מבט מזרח אירופאי נוקשה ואמר, "מה אתה מעדיף, גבר? לקחת את הכסף או לריב איתי?" "עזוב אותך מכסף, איז'ו," קרצתי לו וצעדתי לעבר לוע התותח, "בוא, עשה טובה לחבר ותירה אותי שוב."

אל תעשה את זה!

פיט־פיט מבחין בו ראשון. אנחנו בדרך לגינה לשחק בכדור כשפתאום הוא אומר, "אבא, תראה!" הצוואר שלו מוטה לאחור והעיניים שלו, שמצומצמות לחריצים, מביטות הרבה מעלי, ועוד לפני שאני מספיק להתחיל לדמיין חללית חייזרית או פסנתר שעומד ליפול לנו על הראש אני כבר מרגיש בבטן שמשהו ממש לא בסדר קורה כאן. אבל כשאני מסובב את הראש לכיוון שאליו פיט־פיט מסתכל אני רואה רק בניין מכוער של ארבע קומות מכוסה כולו בשפריץ ובמזגנים, כאילו סובל מאיזו מחלת עור. השמש שחונה בדיוק מעליו קצת מסנוורת אותי, ועד שאני מצליח לשפר זווית אני כבר שומע את פיט־פיט אומר, "הוא רוצה לעוף." עכשיו אני קולט דמות של אדם בחולצת צווארון לבנה עומדת על מעקה הגג ומביטה למטה, ישר אלי, ושומע את פיט־פיט לוחש מאחורי, "הוא גיבור־על?" ובמקום לענות לו אני צועק לאיש, "אל תעשה את זה!"

האיש רק בוהה בי. אני צועק לו שוב, "אל תעשה את זה, בבקשה! מה שזה לא יהיה שהעלה אותך לשם — זה בטח נראה לך כמו משהו שאי אפשר לפתור, אבל תדע לך שאפשר. אם תקפוץ עכשיו אתה תעזוב כאן עם תחושת האין־מוצא הזאת, זה יהיה הזיכרון האחרון שלך מהחיים. לא משפחה, לא אהבה, רק תבוסה. אבל אם תישאר, אני נשבע לך ביקר לי שכל הצער והייאוש האלה יתחילו להינמס, ובתוך כמה שנים מהיום כל מה שיישאר מהם יהיה איזה סיפור מצחיק שתספר לאנשים על כוס בירה, סיפור על איך רצית פעם לקפוץ מגג של בניין ואיש אחד שעמד למטה צעק לך..."

"מה?" האיש שעל הגג צועק לי בחזרה ומצביע לעצמו על האוזן. הוא כנראה לא שומע אותי בגלל הרעש מהכביש. או שזה לא בגלל הרעש, כי אני שמעתי את ה"מה" שלו מצוין. אולי הוא סתם לא שומע. אולי יש לו בעיית שמיעה. פיט־פיט, שמחבק לי עכשיו את המותניים בלי להצליח להקיף אותם לגמרי, כאילו אני איזה עץ באובב ענקי, צועק לאיש, "יש לך כוחות־על?" והאיש שוב מצביע לעצמו על האוזן כאילו הוא לא מצליח לשמוע וצועק, "נמאס לי! די! כמה אפשר?" ופיט־פיט צועק לו בחזרה, כאילו הם מנהלים את השיחה הכי רגילה, "תעוף כבר, נו! תעוף!" ואני נכנס ללחץ הזה, הלחץ שתמיד מגיע כשאתה יודע שהכל עליך.

בעבודה יש לי את זה המון. גם עם המשפחה, אבל פחות. כמו אז, בדרך לסחנה, כשניסיתי לבלום והגלגלים ננעלו. הרכב התחיל לשייט על הכביש ואמרתי לעצמי בלב, "או שאתה פותר את זה או שזה הסוף." בפעם ההיא, בסחנה, לא הצלחתי לפתור את זה, והיתה תאונה רצינית. ליאת, היחידה שלא היתה חגורה, מתה, ואני נשארתי לבד עם הילדים. פיט־פיט היה אז בן שנתיים ובקושי ידע להגיד משהו, אבל נועם לא הפסיק לשאול אותי, "מתי אמא חוזרת? מתי אמא חוזרת?" ואני מדבר על הרבה אחרי ההלוויה. הוא היה אז בן שמונה, שזה גיל שאתה כבר אמור להבין שמישהו מת, אבל הוא לא הפסיק לשאול. ואני, שגם בלי השאלות המעצבנות האלה ידעתי שכל זה קרה בגללי, רציתי כבר לגמור עם הכל. בדיוק כמו האיש על הגג. אבל יצאתי מזה. והנה אני היום, הולך בלי קביים, גר עם סימונה, אבא טוב. ואת כל זה אני רוצה להגיד לאיש על הגג, להגיד לו שאני יודע בדיוק מה הוא מרגיש עכשיו, אבל שאם לא ימרח את עצמו כמו פיצה על המדרכה זה יעבור. באחריות. אין בנאדם על הכוכב הכחול הזה שהיה יותר נמוך ממה שאני הייתי. הוא פשוט חייב לרדת משם ולתת לעצמו שבוע. חודש. אפילו שנה אם צריך.

אבל איך אומרים את כל זה לחצי־חירש? ובינתיים פיט־פיט מושך לי ביד ואומר, "הוא לא הולך לעוף היום. בוא, אבא, בוא נלך לגינה, לפני שיהיה חושך." אבל אני נשאר תקוע וצועק בכל הכוח, "אנשים מתים כל הזמן, כמו זבובים, גם בלי שנהרוג את עצמנו. אל תעשה את זה! בבקשה, אל תעשה את זה!" והאיש על הגג מהנהן, נראה שהפעם כבר שמע משהו, והוא צועק לי בחזרה, "איך ידעת? איך ידעת שהיא מתה?" תמיד מישהי מתה, אני רוצה לצעוק לו. תמיד. ואם לא היא אז מישהו אחר. אבל זה לא מה שיוריד אותו למטה, אז במקום זה אני צועק, "יש כאן ילד," ומצביע על פיט־פיט, "הוא לא צריך לראות את זה." ופיט־פיט לידי צועק, "אני כן! אני כן! נו, תעוף כבר, לפני שנהיה חושך!" דצמבר עכשיו, באמת מחשיך מוקדם. אם הוא יקפוץ — גם זה יהיה על המצפון שלי. אירנה הפסיכולוגית של מכבי תסתכל עלי שוב במבט האחריך־אני־הולכת־הביתה שלה ותגיד, "זאת לא אשמתך. אתה חייב להכניס את זה לעצמך לראש." ואני אהנהן כי אדע שבעוד שתי דקות הטיפול ייגמר והיא צריכה לאסוף את הבת שלה מהפעוטון, אבל זה לא ישנה כלום, כי גם את החצי־חירש הזה אני אצטרך לסחוב על הגב, ליד ליאת והעין מזכוכית של נועם. אני חייב להציל אותו.

"חכה לי שם!" אני צורח לו בכל הכוח, "דקה! אני עולה אליך לדבר!" והוא צועק לי מלמעלה, "אני לא יכול בלעדיה! לא יכול!" ואני צועק בחזרה, "רגע!" ואומר לפיט־פיט, "בוא, מתוק, בוא נעלה לגג." ופיט־פיט עושה "לא" חמוד כזה עם הראש, כמו שהוא תמיד עושה לפני שהוא הולך לשתות לי את הדם, ואומר, "אם הוא יעוף נראה יותר טוב מכאן." "הוא לא יעוף," אני אומר לו, "הוא לא, לא היום. בוא נעלה, רק לרגע, אבא צריך להגיד לאיש משהו." "אז תצעק לו מפה," מתעקש פיט־פיט. הזרוע שלו מחליקה לי מתוך היד והוא נשכב על המדרכה, כמו שהוא אוהב להישכב לסימונה ולי בקניון. "תחרות ריצה לגג," אני אומר לו, "אם מגיעים בריצה אחת, בלי לעצור, פיט־פיט ואבא מקבלים גלידה פרס." "עכשיו גלידה," מייבב פיט־פיט ומתגלגל על המדרכה, "עכשיו!" אין לי זמן לשטויות האלה. אני לוקח אותו בידיים. הוא מתפתל וצורח אבל אני מתעלם ומתחיל לרוץ לכיוון הבניין. "מה קרה לילד?" אני שומע את האיש צועק מלמעלה. אני לא עונה, רק מזנק לתוך חדר המדרגות. אולי הסקרנות תעצור אותו עכשיו. אולי בזכותה הוא לא יקפוץ ויחכה לי.

הילד כבד, קשה לעלות את כל המדרגות האלה כשאתה מחזיק בידיים ילד בן חמש וחצי, בייחוד שזה ילד שלא מעוניין לעלות. בקומה השלישית כבר אין לי אוויר. שכנה ג'ינג'ית שמנה פותחת את הדלת לרוחב חריץ ושואלת אותי את מי אני מחפש, היא כנראה שמעה את הצרחות של פיט־פיט, ואני מתעלם וממשיך לטפס במדרגות. גם אם הייתי רוצה להגיד לה משהו אין לי מספיק אוויר בריאות. "אף אחד לא גר למעלה," היא צועקת אחרי, "זה רק גג." וכשהיא אומרת "גג" הקול הצפצפני שלה נשבר, ופיט־פיט צועק לה בחזרה בקול מלא דמעות, "עכשיו גלידה! עכשיו!" אין לי יד פנויה לדחוף את הדלת המתקלפת שאמורה להוביל החוצה, הידיים שלי מלאות בפיט־פיט שלא מפסיק להתפרע, אז אני בועט בה, בכל הכוח. הגג ריק. האיש שהיה על המעקה לפני רגע כבר לא שם. לא חיכה לנו. לא חיכה כדי לברר למה הילד צורח. "הוא עף," פיט־פיט מייבב לי בין הידיים, "הוא עף ובגללך לא ראינו כלום! בגללך!" אני מתחיל להתקרב למעקה. יכול להיות שהוא התחרט וחזר פנימה לבניין, אני מנסה לומר לעצמי. אבל אני לא מאמין. אני יודע שהוא שם, למטה, שרוע על המדרכה בתנוחה משונה. אני יודע, ויש לי בידיים ילד שאסור שיראה את זה, פשוט אסור, כי זאת טראומה לכל החיים, וכבר יש לו אחת, הוא לא צריך עוד, אבל הרגליים לוקחות אותי לקצה הגג. זה כמו לגרד בפצע, כמו להזמין עוד כוס שיבאס כשאתה יודע שכבר שתית יותר מדי, כמו לנהוג ברכב כשאתה יודע שאתה עייף, כל כך עייף. כשאנחנו כבר ממש מתקרבים למעקה אפשר להתחיל להרגיש את הגובה. פיט־פיט משתתק ואני יכול לשמוע את שנינו מתנשפים ואת הסירנות של האמבולנסים מרחוק, כאילו אומרות לי, "למה לך? בשביל מה לך לראות? אתה חושב שזה ישנה משהו? יעשה טוב למישהו?" ופתאום אני שומע מאחורי את הקול הגבוה של השכנה הג'ינג'ית מצווה, "תעזוב אותו!" אני מסתובב אליה, לא ממש מבין מה היא רוצה. "תעזוב אותי," צועק גם פיט־פיט. כשמישהו זר מתערב זה תמיד מדליק אותו. "הוא רק ילד," הג'ינג'ית ממשיכה לדבר אבל הקול שלה הופך בשנייה לסדוק ורך. היא על סף דמעות. קול הסירנות הולך ומתקרב והג'ינג'ית מתחילה לצעוד אלי. "אני יודעת שאתה סובל," היא אומרת לי, "אני יודעת שהכל קשה. אני יודעת. תאמין לי." בקול שלה יש משהו כל כך כואב שאפילו פיט־פיט מפסיק לפרפר ומביט בה מהופנט. "תראה אותי," היא לוחשת, "תראה. שמנה, לבד. גם לי היה פעם ילד. אתה יודע מה זה שהולך לך ילד? אתה בכלל קולט מה אתה עומד לעשות?" פיט־פיט עדיין בידיים שלי ומחבק אותי חזק־חזק. "תראה איזה ילד מתוק," היא אומרת, היא כבר קרובה אלינו, היד העבה שלה מלטפת לפיט־פיט את השיער. "היה כאן איש," אומר פיט־פיט ותוקע בה את העיניים החומות והיפות שלו, העיניים של ליאת. "היה כאן איש אבל עכשיו הוא עף. ובגלל אבא לא ראינו." הסירנות עוצרות בדיוק מתחתינו. אני לוקח עוד צעד בכיוון המעקה וכף היד המזיעה של הג'ינג'ית תופסת בזו שלי — "אל תעשה את זה," היא אומרת, "בבקשה, אל תעשה את זה."

פיט־פיט מקבל כדור וניל בגביע פלסטיק. אני לוקח פיסטוק ושוקולד צ'יפ בוופל. הג'ינג'ית מבקשת מילקשייק שוקו. כל השולחנות בגלידרייה מטונפים אז אני מנסה לנקות לנו אחד במפית. פיט־פיט מתעקש לטעום מהמילקשייק והיא נותנת לו. גם לה קוראים ליאת. זה שם נפוץ. היא לא יודעת על ליאת, על התאונה, היא לא יודעת כלום. ואני לא עליה. חוץ מזה שאיבדה ילד. כשיצאנו מהבניין הם בדיוק הכניסו את הגווייה של האיש לאמבולנס. במזל היא כבר היתה מכוסה בסדין לבן, פחות תמונה אחת של גווייה בראש. הגלידה מתוקה לי מדי אבל פיט־פיט והשכנה נראים מרוצים. פיט־פיט מחזיק את גביע הפלסטיק שלו ביד אחת, ואת השנייה הוא שולח בכיוון המילקשייק של הג'ינג'ית. הוא תמיד עושה את זה, לא יודע למה, הרי כבר יש לו ביד גלידה, למה הוא צריך עוד? אני פותח את הפה להעיר לו אבל הג'ינג'ית מסמנת לי שזה בסדר ונותנת לו את הכוס הכמעט ריקה של המילקשייק שלה. הבן שלה מת, אשתי מתה, האיש על הגג מת. "תראה איזה חמוד הוא," היא לוחשת כשפיט־פיט מתאמץ בכוח לשאוב טיפה אחרונה מתחתית הכוס החד־פעמית שלה. הוא באמת חמוד.

פרח לב הזהב

בקפה ליד הבית שלי יש מלצרית חמודה. אורן, שעובד במטבח, אומר שאין לה חבר, שקוראים לה שִקמה ושהיא אוהבת סמים קלים. לפני שהיא התחילה לעבוד שם לא נכנסתי אליהם אפילו פעם אחת, אבל עכשיו אני יושב שם כל בוקר. שותה אספרסו. מדבר איתה קצת. על דברים שאני קורא בעיתון, על אנשים אחרים שיושבים בקפה, על עוגיות. לפעמים אני אפילו מצליח להצחיק אותה, וכשהיא צוחקת זה עושה לי טוב. כבר כמה פעמים רציתי להזמין אותה לסרט, אבל סרט זה מדי לפרצוף. סרט זה אחד לפני ארוחת ערב במסעדה או לבקש שתטוס איתך לאילת. סרט זה לא משהו שאפשר לפרש בכמה דרכים. זה כמו להגיד לה, "אני רוצה אותך." ואם היא לא בעניין והיא תגיד לא, זה כבר גובל באי־נעימות. בגלל זה חשבתי שלהזמין אותה לג'וינט עדיף. מקסימום היא תגיד, "אני לא מעשנת," ואני אזרוק איזה בדיחה על סטלנים, אזמין עוד אספרסו קצר כאילו כלום, ונמשיך הלאה.

בגלל זה אני מתקשר לאברי. אברי הוא אולי היחיד שלמד איתי במחזור בתיכון שהיה מעשן כבד. הפעם האחרונה שדיברנו היתה לפני יותר משנתיים, וכשאני מחייג אני מריץ בראש סמול טוק, משהו שאוכל לדבר איתו עליו לפני שאני שואל על הגראס. אבל אברי, איך שאני שואל מה שלומו, ישר עונה, "יבש. סגרו לנו את הגבול עם לבנון בגלל העניינים עם סוריה ועכשיו גם עם מצרים בגלל כל הבלגן עם אל־קעידה. אין מה לעשן, בנאדם. אני מטפס על הקירות." אני שואל אותו מה חוץ מזה, והוא עונה לי. אפילו ששנינו יודעים שזה לא מעניין אותי. אומר שחברה שלו בהיריון וששניהם רוצים את הילד אבל שהאמא שלה, שהיא אלמנה, לוחצת שיתחתנו ברבנות כי היא אומרת שזה מה שהאבא היה רוצה אם הוא היה חי. ולך תתמודד עם טיעון כזה. מה אתה יכול לעשות? לחפור את האבא החוצה עם טורייה ולשאול אותו? וכל הזמן הזה שאברי מדבר אני מנסה להרגיע, אומר לו שזה לא כבד. כי עלי זה באמת לא כבד אם אברי יתחתן ברבנות או לא. גם אם הוא יחליט שהוא רוצה לעזוב את הארץ או לעשות שינוי מין אני אקח את זה קל. אבל הפרח בשביל שִקמה דווקא כן חשוב לי. אז אני זורק לו, "גבר, ומה עם איזה פרח? לא בשביל הסוטול, בשביל מישהי, אחת מיוחדת שאני רוצה להרשים." "יבש," אברי אומר שוב, "נשבע לך, בעצמי התחלתי לעשן נייס גאי כמו איזה נרקומן." "אני לא יכול להביא לה נייס גאי," אני אומר לו, "זה לא ייראה טוב." "אני יודע," הוא ממלמל מהצד האחר של הקו, "אני יודע, אבל אין."

יומיים אחרי זה אברי מתקשר אלי על הבוקר ואומר שאולי יש לו משהו אבל זה מסובך. אני אומר לו שאני מוכן גם יקר. זה משהו חד־פעמי בשבילי, מיוחד, ואני צריך בקושי גרם. "לא אמרתי ׳יקר׳," מתעצבן אברי, "אמרתי ׳מסובך׳. תפגוש אותי עוד ארבעים דקות בקרליבך 46 ואני אסביר לך."

לא מתאים לי עכשיו ״מסובך״. ממה שאני זוכר מהתיכון ה"מסובכים" של אברי באמת מסובכים. ואני כולה רוצה פרח, אפילו סתם ג'וינט בשביל בחורה יפה שאני מצליח להצחיק. לא בראש שלי עכשיו פגישות עם עבריינים כבדים או מי שזה לא יהיה שגר שם בקרליבך. הטון של אברי בטלפון מספיק בשביל להלחיץ אותי, וגם זה שהוא אמר פעמיים "מסובך". כשאני מגיע לכתובת הוא כבר שם עם הקסדת־חצי של הטוסטוס עדיין על הראש שלו. "האיש הזה," הוא אומר לי חצי מתנשף במדרגות, "זה שאנחנו עולים אליו עכשיו, הוא עורך דין. ידידה שלי מנקה אצלו כל שבוע אבל לא בשביל כסף, בשביל גראס רפואי. הוא חולה בסרטן המשהו, לא יודע מה, והוא מקבל ארבעים גרם כל חודש במרשם ובקושי מעשן. ביקשתי ממנה שתשאל אותו אם הוא רוצה להעיף קצת ממה שיש לו, והוא אמר שיש על מה לדבר אבל שנבוא שניים. לא יודע למה. אז הרמתי לך טלפון." "אברי," אני אומר לו, "ביקשתי פרח, אני לא הולך איתך עכשיו לעסקת סמים עם עורך דין שלא פגשת קודם בחיים שלך." "זאת לא עסקה," אומר לי אברי, "זה סתם בנאדם שביקש שאתה ואני נבוא אליו לדירה לדבר. אם הוא אומר לנו משהו שלא מתאים, ישר אנחנו אומרים שלום וחותכים. ממילא לא תהיה עסקה היום, אין לי שקל עלי. מקסימום נדע שנפתחה איזה דלת."

אני עדיין מהסס. לא כי אני חושב שיהיה מסוכן. כי אני מפחד שיהיה לא נעים. אני לא מסוגל לעמוד בלא נעים. בלשבת אצל אנשים שאני לא מכיר בבית שאני לא מכיר ושתהיה אווירה קשה כזאת. זה עושה לי רע. "נו," אומר אברי, "רק תעלה, ואחרי שתי דקות תעשה כאילו קיבלת אס־אם־אס ואתה צריך ללכת. אל תהיה מניאק, הוא ביקש שנבוא שניים, אז תיכנס איתי שאני לא אצא טמבל, ודקה אחרי זה תחתוך." זה עדיין לא בא לי טוב אבל אחרי שאברי אומר את זה ככה, כבר קשה לי להגיד לא בלי לצאת מניאק.

שם המשפחה של העורך דין זה קורמן, או לפחות זה מה שכתוב על הדלת, והוא דווקא בסדר. מציע לנו קולה ושם בכל כוס לימון וקרח כאילו אנחנו בלובי של איזה מלון. וגם הדירה שלו בסדר: מוארת, מריחה טוב. "תראו," הוא אומר, "יש לי עוד שעה דיון במחוזי. תביעה אזרחית נגד אחד שדרס ילדה בת עשר וברח. ישב בקושי שנה בכלא, ועכשיו אני מייצג את ההורים שתובעים אותו על שני מיליון. הוא ערבי, זה שדרס, אבל ממשפחה עשירה." "וואלה," אברי אומר לו כאילו יש לו מושג בכלל על מה הקורמן הזה כרגע דיבר איתנו, "אבל אנחנו בכלל בעניין אחר, אנחנו החברים של טינה. באנו בעניין של הגראס." "זה אותו עניין," אומר קורמן בחוסר סבלנות, "אם תיתן לי לסיים אז תבין. בדיון הזה יבואו הרבה מהמשפחה של הדורס, לתמוך בו. מהצד של הילדה שמתה, חוץ משני ההורים לא יבוא אף אחד. וגם הם ישבו שם בשקט עם הראש למטה, לא יגידו מילה." אברי מהנהן ושותק, הוא עדיין לא מבין אבל לא רוצה לעצבן את קורמן. "אני רוצה שאתה והחבר שלך כאן תבואו לדיון כאילו אתם המשפחה שלה ותעשו בלגן. רעש. תצעקו לנתבע שהוא רוצח. תבכו, תקללו קצת, אבל שום דבר גזעני, רק 'נבלה' וכאלה. בקיצור, שירגישו אתכם. שירגישו באולם שיש אנשים במדינה הזאת שחושבים שהוא יצא מדי בזול. זה יישמע לכם טיפשי, אבל דברים כאלה מאוד משפיעים על שופטים. מנערים אותם קצת מהנפטלין של החוק היבש, מחככים אותם עם העולם האמיתי." "אבל הגראס..." מנסה אברי. "אני בדיוק מגיע," קוטע אותו קורמן, "תבזבזו בשבילי את החצי שעה הזאת בדיון ואני מביא לכל אחד מכם עשרה גרם. אם תצעקו מספיק חזק, אפילו חמש־עשרה. מה אתם אומרים?" "אני רק צריך גרם," אני אומר לו, "אולי תמכור לי וזהו, ואחר כך אתה ואברי..." "למכור?" צוחק קורמן, "בשביל כסף? מה אני, דילר? מקסימום אני יכול לתת לחבר פה ושם איזה שקית במתנה." "אז תיתן לי במתנה," אני מתחנן, "כולה גרם." "אבל מה אמרתי לפני רגע?" מחייך קורמן חיוך לא נעים, "שאני אתן, רק תוכיח לי קודם שאתה באמת חבר."

אם לא אברי לא הייתי מסכים, אבל הוא כל הזמן חופר לי שזה הצ'אנס שלנו ושזה לא שנעשה איזה משהו מסוכן או לא חוקי. לעשן גראס זה לא חוקי אבל לצעוק על ערבי שדרס ילדה קטנה — לא רק שזה חוקי זה אפילו נורמטיבי. "לך תדע," הוא אומר לי, "אם יש שם טלוויזיות, בסוף עוד יראו אותנו בחדשות." "אבל מה הקטע של לעשות כאילו אנחנו משפחה?" אני מתעקש, "הרי ההורים שלה יודעים שאנחנו לא משפחה." "הוא לא אמר שנגיד שאנחנו משפחה," מגן אברי על קורמן, "הוא רק אמר שנצעק. אם מישהו ישאל, אנחנו תמיד יכולים להגיד שקראנו בעיתון ושאנחנו סתם אזרחים שאכפת להם." את השיחה הזאת אנחנו מנהלים באולם הכניסה של בית המשפט. למרות שבחוץ יש שמש, בפנים אין אור והכל מריח מביוב ומטחב. ולמרות שאני מתווכח עם אברי כבר ברור לשנינו שאני בפנים. אחרת לא הייתי בא איתו לכאן על הטוסטוס. "אל תדאג," הוא אומר לי, "אני אצעק בשביל שנינו, אתה לא צריך לעשות כלום, רק כאילו אתה חבר שמנסה להרגיע. אתה יודע, שירגישו שאתה איתי." הסיבה שאברי אומר לי עכשיו שאני לא צריך לצעוק היא שבאולם יש איזה חמישים בני דודים, כולם מהמשפחה של הדורס. הדורס עצמו שמנמן כזה, נראה צעיר, מדבר עם כל אחד שמגיע, מתנשק איתו, כאילו זאת חתונה. בספסל של התובעים, ליד קורמן ועוד איזה עורך דין צעיר עם זקן, יושבים ההורים של הילדה. הם לא נראים בחתונה. הם נראים גמורים. האמא בת חמישים או יותר אבל קטנה כמו אפרוח, יש לה שיער אפור קצוץ והיא נראית נוירוטית לגמרי. האבא יושב שם בעיניים עצומות, פעם בכמה זמן פותח אותן ואחרי שנייה שוב סוגר. הדיון מתחיל, זה כנראה סוף של משהו שהתחיל בפעם הקודמת והכל נורא מקוטע וטכני כזה. כל הזמן רק ממלמלים מספרי סעיפים. אני מנסה לדמיין אותי ואת שִקמה כאן באולם, אחרי שהבת שלנו נדרסה. אנחנו הרוסים אבל מחזקים אחד את השני, והיא לוחשת לי באוזן, "אני רוצה שהחרא הזה ישלם." זה לא כיף לדמיין את זה אז אני מפסיק ומתחיל לדמיין במקום זה את שנינו אצלי בדירה מעשנים משהו ורואים איזה סרט על חיות במיוּט בנשיונל ג'יאוגרפיק. ואיכשהו אנחנו מתחילים להתנשק פתאום, וכשהיא נצמדת אלי בנשיקה אני מרגיש את החזה שלה נמעך על החזה שלי... "יא כלב," אברי נעמד פתאום באולם ומתחיל לצעוק, "מה אתה מחייך? הרגת ילדה. מה אתה מחייך לי? בושה!" כמה אנשים מהמשפחה שלו ניגשים לכיוון שלנו ואני נעמד ועושה כאילו אני מנסה להרגיע את אברי. בעצם, אני באמת מנסה להרגיע את אברי. השופט דופק בפטיש וקורא את אברי לסדר. הוא אומר שאם לא יפסיק לצעוק אנשי משמר בית המשפט יוציאו אותו מהאולם בכוח, שזה כרגע נשמע כמו משהו הרבה יותר נעים מלהתעסק עם כל המשפחה של הדורס הזה, שכמה מהם עומדים עכשיו מילימטר מהפרצוף שלי ומקללים ודוחפים את אברי. "מחבל!" אברי צורח, "עונש מוות מגיע לך!" אין לי מושג למה הוא אומר את זה. אחד עם שפם גדול מוריד לו סטירה, ואני מנסה להפריד בינו ובין אברי וחוטף ראסיה בפרצוף. אנשי משמר בית המשפט גוררים את אברי החוצה. בדרך הוא עוד צורח, "הרגת ילדה קטנה. קטפת פרח. הלוואי שיהרגו גם לך את הילדה." בזמן שהוא אומר את זה אני על הרצפה על ארבע. יורד לי דם מהאף או מהמצח, לא יודע מאיפה בדיוק, אבל אני מטפטף. ובשנייה שאברי דופק את הקטע על זה שהלוואי שגם הילדה של הדורס תמות, מישהו מוריד לי בעיטה אחת טובה לצלעות.

איך שאנחנו מגיעים לבית של קורמן הוא פותח את המקפיא ונותן לי שקית של אפונה קפואה של סנפרוסט ואומר לי ללחוץ חזק. אברי לא אומר לו או לי כלום רק שואל איפה הגראס. "למה אמרת מחבל?" שואל קורמן, "אמרתי לכם בפירוש לפני זה, לא להזכיר את זה שהוא ערבי." "'מחבל' זה לא גזעני," מתגונן אברי, "זה כמו ׳רוצח׳. גם במחתרת היהודית היו מחבלים." קורמן לא אומר לו כלום רק נכנס לחדר האמבטיה ויוצא עם שתי שקיות פלסטיק קטנות. הוא נותן לי אחת ואחר כך זורק אחת לאברי, שבקושי מצליח לתפוס. "יש עשרים בכל אחת," הוא אומר לי בזמן שהוא פותח את דלת הכניסה, "אתה יכול לקחת איתך את האפונה."

למחרת בבוקר בבית הקפה שִקמה שואלת מה קרה לי לפרצוף. אני אומר לה שזאת תאונה, הלכתי לבקר חבר נשוי והחלקתי על צעצוע של הבן שלו בסלון. "ואני כבר דמיינתי אותך חוטף מכות בשביל בחורה," צוחקת שִקמה ומגישה לי את האספרסו, "גם זה קורה." אני מנסה לחייך בחזרה. "תסתובבי איתי מספיק זמן ותראי אותי חוטף מכות גם בשביל בחורות וחברים וחתולים. אבל תמיד חוטף, אף פעם לא מרביץ." "אתה כמו אחי," היא ממשיכה לצחוק, "מהאלה שמנסים להפריד וחוטפים." אני מרגיש את השקית ניילון עם העשרים גרם מרשרשת לי בכיס של המעיל, אבל במקום להקשיב לה אני שואל את שִקמה אם כבר יצא לה לראות את הסרט הזה על האסטרונאוטית שהלוויין שלה מתפוצץ והיא נתקעת עם ג'ורג' קלוני בחלל. היא אומרת שלא ושואלת איך זה קשור למה שדיברנו הרגע. "לא קשור," אני מודה, "אבל זה נשמע מעיף. זה תלת־ממד עם משקפיים והכל. רוצה לבוא איתי?" יש שנייה של שקט ואני יודע שאחריו יגיע ה"כן" או ה"לא". ובינתיים עולה לי שוב בראש התמונה הזאת. שִקמה בוכה, שנינו בבית המשפט מחזיקים ידיים. אני מנסה לזפזפ ממנה לתמונה האחרת של שנינו מתנשקים על הספה הקרועה אצלי בסלון, מנסה ולא מצליח. היא תקועה לי חזק מדי בראש.

טוד

חבר שלי טוד מבקש שאכתוב בשבילו סיפור שיעזור לו להכניס בחורות למיטה. "כבר כתבת סיפורים שגרמו לבחורות לבכות," הוא אומר, "וגם כאלה שגרמו להן לצחוק. אז עכשיו תכתוב אחד שיגרום להן להיכנס איתי למיטה." אני מנסה להסביר לו שזה לא עובד ככה. נכון, יש כמה בחורות שבכו מסיפורים שלי, וגם כמה בחורים ש —

"עזוב בחורים," קוטע אותי טוד, "בנים לא עושים לי את זה. אני אומר לך את זה מראש, כדי שלא תכתוב סיפור שיכניס לי למיטה כל אחד שקורא אותו. רק בנות. אני אומר את זה מראש כדי לחסוך אי־נעימויות." אז אני מסביר שוב, בטון הכי סבלני שלי, שזה לא עובד ככה. סיפור זה לא לחש קסמים או טיפול היפנוטי, סיפור זה בסך הכל דרך לחלוק עם אנשים משהו שאתה מרגיש, משהו אינטימי, לפעמים אפילו מביך, ש —

"יופי," קוטע אותי שוב טוד, "אז בוא תחלוק עם הקוראים משהו אינטימי־אפילו־מביך שיגרום לקוראות שביניהם להיכנס איתי למיטה."

הוא לא מקשיב, הטוד הזה. הוא אף פעם לא הקשיב. לא לי לפחות.

הכרנו באיזה אירוע הקראת סיפורים שהוא אירגן בדנוור. כשדיבר על האירוע ועל ספרים שהוא אוהב הוא התחיל לגמגם מרוב התרגשות. יש בו הרבה תשוקה, בטוד, והרבה אנרגיה. אבל רואים עליו שהוא לא ממש יודע לאן לתעל אותן. לא יצא לנו לדבר הרבה באותו ערב, אבל מיד קלטתי שהוא בנאדם די חכם וגם מענטש. שאפשר לסמוך עליו. טוד הוא בדיוק מסוג האנשים שאתה רוצה לידך בבית בוער או בספינה טובעת. אחד שאתה יודע שלא יקפוץ לסירת הצלה וישאיר אותך מאחור. רק שכרגע אנחנו לא בבית בוער או בספינה טובעת, אנחנו סתם שותים קפה הפוך אורגני עם חלב סויה באיזה בר טבעוני מחופף בוויליאמסבורג. וזה קצת מצער אותי. כי אם משהו בסביבה היה בוער או טובע, הייתי יכול להזכיר לעצמי למה אני מחבב אותו, אבל כשטוד נכנס ללופ הזה של ללחוץ עלי לכתוב לו סיפור די קשה לסבול אותו. "תקרא לסיפור הזה 'טוד הגבר'," הוא אומר לי, "או אפילו סתם 'טוד'. האמת? עדיף סתם 'טוד'. ככה בחורות שיקראו אותו פחות יקלטו לאן זה הולך, ואז, בסוף, כשזה יגיע — באם! הן לא ידעו מאיפה זה בא להן. פתאום הן יסתכלו עלי אחרת. פתאום הן ירגישו איך הדופק שלהן מתחיל לפעום ברקות, והן יבלעו את הרוק ויגידו, 'תגיד, טוד, אתה גר במקרה כאן קרוב?' או 'די, אל תסתכל עלי ככה,' אבל בטון שבעצם אומר, 'בבקשה־בבקשה תמשיך להסתכל עלי ככה,' ואני אסתכל עליהן ואז זה יקרה, כאילו מעצמו, כאילו בלי שום קשר לסיפור שכתבת. כזה, כזה אני רוצה שתכתוב לי, מבין?" ואני אומר לו, "בנאדם, לא ראיתי אותך כבר שנה. ספר לי מה קורה אצלך. מה חדש. שאל אותי איך העניינים, איך הילד." "אצלי לא קורה כלום," הוא אומר לי בחוסר סבלנות, "ואין לי מה לשאול אותך על הילד, אני כבר יודע עליו הכל. שמעתי ריאיון שלך ברדיו לפני כמה ימים, כל הריאיון המזורגג דיברת רק עליו. איך הוא אמר לך ככה ואיך הוא עשה ככה. המראיין שואל אותך על כתיבה, על החיים בישראל, על האיום האיראני, ואתה נעול כמו לסת של רוטוויילר על ציטוטים של הבן שלך, כאילו הוא איזה חכם זן או משהו." "הוא באמת חכם," אני מתגונן, "יש לו זווית מיוחדת על החיים. זווית אחרת משלנו, המבוגרים." יופי," מסנן טוד, "יופי לו. אז מה אתה אומר, אתה כותב לי את הסיפור הזה או מה?"

אז אני יושב ליד שולחן פלסטיק דמוי עץ במלון בינוני דמוי יוקרתי שהקונסוליה הישראלית שכרה לי ליומיים, ומנסה לכתוב לטוד את הסיפור שלו. אני מתאמץ לחפש משהו בחיים שלי שמלא ברגש מהסוג שיוכל לגרום לבחורה לשקול להיכנס עם טוד למיטה. לא שאני מבין מה הבעיה שלו למצוא בחורה בעצמו. הוא בחור נאה ודי מקסים, מהסוג שמכניס להיריון מלצריות יפות בדיינר של עיירה קטנה ואחר כך בורח. אולי זאת בעצם הבעיה שלו, שהוא לא משדר נאמנות. לנשים, אני מתכוון. בקטע רומנטי. כי כשזה מגיע לבית בוער או לספינה טובעת, כבר אמרתי, אפשר לסמוך עליו עד הסוף. אולי בעצם זה מה שאני צריך לכתוב, סיפור שיגרום לבחורות לחשוב שטוד כן יהיה נאמן. שאפשר להישען עליו. או שלהפך, סיפור שיבהיר לכל מי שקוראת אותו שנאמנות ומישהו לסמוך עליו זה לא כזה גליק גדול. שצריך ללכת עם הלב ולא לטחון על העתיד. ללכת עם הלב ולמצוא את עצמך בהיריון בזמן שטוד כבר מזמן בעיר אחרת, מרים פרויקט של קריאת שירה על מאדים בחסות נאס"א. וחמש שנים אחר כך, כשהוא יקדיש, בשידור חי, את כל האירוע הזה לך ולסילביה פלאת, תוכלי להצביע על המסך בסלון ולומר, "אתה רואה, טוד ג'וניור, את האיש הזה בַּחליפת חלל? זה אבא שלך." אולי על זה אני צריך לכתוב סיפור. על מישהי שמכירה מישהו כמו טוד, והוא מקסים והוא בעד אהבה נצחית וחופשית וכל שאר החוכמות שגברים שרוצים לזיין את כל העולם מאמינים בהן מעומק הלב. והוא מסביר לה בלהט על אבולוציה ועל איך נשים הן מונוגמיות כי הן רוצות זכר שיגן על הצאצאים שלהן, ושגברים הם פוליגמיים כי הם רוצים לעבר כמה שיותר נשים. ושאי אפשר לעשות כלום בקשר לזה, זה הטבע, והוא חזק יותר מכל מועמד נשיאותי שמרן או ממאמרי "איך תשמרי על הבעל שלך" בקוסמופוליטן. "צריך לחיות את הרגע," אומר הגבר בסיפור ושוכב איתה ואחר כך שובר לה את הלב. וכל אותו זמן הוא לא מתנהג כמו איזה חרא שאפשר להתנתק ממנו וזהו. הוא מתנהג כמו טוד. שזה אומר שגם כשהוא דופק לה את החיים הוא ממשיך להיות נחמד וטוב לב ואינטנסיבי — בדרך מעייפת אבל, כן, גם מכמירת לב. וזה הופך את כל העניין הזה של להתנתק ממנו ליותר קשה. אבל בסוף, כשזה קורה, היא מבינה שזה בכל זאת היה שווה. וזה בעצם החלק הטריקי: החלק של ה"בכל זאת היה שווה". כי לכל השאר אני מתחבר כמו טלפון חכם לרשת אלחוטית זמינה, אבל ה"בכל זאת היה שווה" הזה הוא לא טריוויאלי. כי מה כבר תוכל הבחורה בסיפור לקבל מכל התאונת פגע וברח הטודית הזאת חוץ מעוד קימוט עצוב בטמבון של הנפש?

"כשהיא התעוררה במיטה הוא כבר לא היה שם," קורא טוד בקול מהדף, "אבל הריח שלו עדיין נשאר. ריח של דמעות של ילד שמשתולל בתוך חנות כֹּלבו כשמסרבים לקנות לו צעצוע, ריח של זיעה של נבל ששומע מבעד למגאפון קול מחוספס ועמוק שמבקש ממנו לצאת החוצה בידיים מורמות, ריח של נערת תיכון באודישן לקבוצת המעודדות..." הוא עוצר פתאום ומסתכל עלי באכזבה. "מה זה החרא הזה?" הוא שואל. "לזיעה שלי אין ריח. פאק, אני לא מזיע בכלל. קניתי דאודורנט מיוחד, כזה שפעיל עשרים וארבע שעות. והנערת תיכון הזאת, והנבל, והילד... זה חתיכת טרן אוף, בנאדם. בחורה שקוראת סיפור כזה — אין סיכוי בעולם שתלך איתי." "תקרא עד הסוף," אני מתעקש. "זה סיפור טוב. כשגמרתי לכתוב אותו פשוט בכיתי." "יופי לך," אומר טוד, "באמת. אתה יודע מתי הפעם האחרונה שאני בכיתי? כשנפלתי מהאופני הרים שלי ופתחתי את הראש והיו צריכים לעשות לי עשרים תפרים. זה גם כאב וגם לא היה לי ביטוח רפואי, ככה שבזמן שתפרו אותי לא יכולתי אפילו סתם לצעוק ולרחם על עצמי כמו כולם כי הייתי צריך לחשוב מאיפה אני אביא את הכסף. זאת היתה הפעם האחרונה שבכיתי. וזה שגם אתה בכית, זה נוגע ללב, באמת, אבל זה לא עוזר, זה לא עוזר לי אפילו טיפה בבעיה שלי עם בחורות..." "אני בסך הכל מנסה להגיד שזה סיפור טוב," אני אומר, "ושאני שמח שכתבתי אותו." "אף אחד לא ביקש ממך לכתוב סיפור טוב," מתעצבן טוד, "ביקשתי ממך שתכתוב סיפור שיעזור לי. שיעזור לחבר שלך להתמודד עם בעיה אמיתית. אם הייתי מבקש ממך לתרום לי דם כדי להציל את חיי ובמקום זה היית כותב סיפור טוב ובוכה בזמן שהיית קורא אותו בהלוויה שלי..." "אתה לא מת," אני קוטע אותו, "אתה אפילו לא גוסס." "אני כן," צורח טוד, "אני כן. אני כן גוסס, אני לבד, ולבד בשבילי זה פאקינג לגסוס. אתה לא מבין את זה? אין לי ילד קשקשן שאני אוכל אחר כך לצטט לאישה היפה שלי את החוכמות שהוא אמר בגן. אין לי. והסיפור הזה? כל הלילה לא ישנתי. רק שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי: תכף זה יגיע, תכף החבר הטוב שלי מישראל יזרוק לי חבל הצלה, ואני לא אהיה לבד יותר. ובזמן שאני התנחמתי במחשבה המעודדת הזאת אתה ישבת וכתבת לך סיפור טוב."

יש שתיקה קצרה, ובסופה אני אומר לטוד שאני מצטער. שתיקות קצרות מוציאות את זה ממני. טוד מהנהן ואומר שזה לא נורא. שגם הוא קצת הגזים. שזה בכלל אשמתו. שמלכתחילה הוא לא היה צריך לבקש ממני בקשה כזאת אידיוטית, אבל הוא פשוט נואש. "שכחתי לרגע שאתה כותב קשה, אתה יודע, עם דימויים ותובנות וכל זה. בדמיון שלי זה היה הרבה יותר פשוט, כיפי. לא איזה יצירת מופת. משהו יותר קליל כזה. משהו שמתחיל ב'חבר שלי טוד מבקש שאכתוב בשבילו סיפור שיעזור לו להכניס בחורות למיטה' ונגמר באיזה טריק פוסט מודרני מגניב. אתה יודע, חסר פואנטה אבל לא סתם חסר פואנטה. חסר פואנטה סקסי כזה. מסתורי." "אני יכול לכתוב גם אחד כזה," אני אומר לו אחרי עוד שתיקה קצרה. "בלי קשר, אני יכול לכתוב לך גם אחד כזה."

תרכיז אוטו

באמצע הסלון הגדול והריק שלי, בין ספת העור המשופשפת למערכת הסטריאו העתיקה שמנגנת תקליטי בלוז שרוטים, ניצבת תיבת מתכת דחוסה. היא אדומה עם פס לבן, וכשאור השמש פוגע בה בזווית הנכונה הבוהק שלה עלול לסנוור. היא לא שולחן, למרות שהרבה פעמים אני מניח עליה דברים, ואין אדם שנכנס אלי הביתה ולא שואל עליה. ובכל פעם אני עונה תשובה שונה, לפי המצב רוח וגם לפי השואל.

לפעמים אני אומר "זה משהו מאבא שלי", לפעמים "זאת חתיכה כבדה של זיכרון", לפעמים "זה מוסטנג 68' עם גג נפתח" או "זאת נקמה אדומה ובוהקת", ולפעמים אפילו "זה העוגן שמחזיק את כל הבית הזה במקום, בלעדיו כבר מזמן הכל היה עף לשמים". לפעמים אני עונה סתם "זאת יצירת אמנות". גברים תמיד מנסים להרים אותה. נשים לרוב נוגעות בה בזהירות עם גב כף היד שלהן, כמו שמודדים חום לילד חולה. אם מישהי נוגעת בה עם פנים כף היד, ממש מלטפת ואומרת משהו כמו "זה קריר" או "זה נעים", זה סימן בשבילי לנסות לשכב איתה.

זה שאנשים שואלים על חתיכת המתכת המעוכה הזאת עושה לי טוב. גם בגלל שתמיד מרגיע לדעת שיש לפחות דבר אחד צפוי בעולם המבלבל הזה, וגם בגלל שזה חוסך לי הרבה שאלות אחרות כמו "במה אתה עובד?" או "מאיפה הצלקת הזאת?" או "בן כמה אתה?" אני עובד בקפטריה של בית הספר התיכון על שם הנשיא לינקולן, הצלקת היא מתאונת דרכים ואני בן ארבעים ושש. אף אחת מהעובדות האלה לא סודית, ובכל זאת אני מעדיף שישאלו אותי על התיבה המעוכה הזאת, כי ממנה אני תמיד יכול להגיע לכל נושא שיחה שרק ארצה, מרוברט קנדי שנרצח בשנה שייצרו את המוסטנג שדחוסה אצלי בסלון ועד לאמנות פלסטית מחורבנת, שלא לדבר על כל מה שבאמצע: איך אבא היה לוקח אותי ואת אחי לסיבוב כשהיה מגיע לבקר אותנו במוסד. איך היו צריכים שמונה אנשים כדי להעמיס אותה על הרכב שלי והצירים של הפיק־אפ כמעט התפרקו מהמשקל. אני יכול להשתמש בשאלה הזאת גם כדי לדבר על אמא שמתה כשהייתי תינוק בגלל שאבא שלי נהג שיכור ברכב אחר, יותר אפור ופחות מגניב, ואיך אחרי התאונה הוא שידרג למוסטנג מהכסף של הביטוח. הכל תלוי בלאן אני רוצה להגיע. שיחה היא כמו מנהרה שאתה חופר בסבלנות עם כפית ברצפת בית הכלא. יש לה מטרה אחת, להוציא אותך מאיפה שאתה נמצא עכשיו. וכשאתה חופר מנהרה, בצד השני שלה תמיד נמצא יעד: אמפתיה שתוביל לזיון, אינטימיות גברית שתתערבב מצוין עם בקבוק ויסקי, משהו שינסוך קצת ביטחון בבעל הבית שבא לגבות את שכר הדירה. לכל מנהרה יש את הכיוון שלה, אבל הכפית, אצלי לפחות, היא תמיד אותה כפית: מוסטנג 68' אדומה־לבנה עם גג נפתח שדחוסה לגודל של מיניבר ועומדת אצלי באמצע הסלון.

ג'נט עובדת איתי בקפטריה. היא תמיד על הקופה, כי הבעלים סומך עליה. אבל גם שם היא מספיק קרובה לאוכל כדי שיהיה לה ריח של מרק מינסטרונה מהשערות. היא חד־הורית, מגדלת שני תאומים לבד. אמא טובה, בדיוק כמו שאני אוהב לדמיין שאמא שלי היתה. כשאני רואה אותה עם הילדים שלה אני מנסה לפעמים לחשוב מה היה קורה אם בתאונת הדרכים ההיא לפני ארבעים וכמה שנים אבא שלי היה זה שמת ואמא היתה יוצאת חיה. מה היה יוצא ממני ומאחי היום, ואם היינו עכשיו במקום אחר או שגם ככה אני הייתי מוצא את עצמי במטבח של הקפטריה והוא באגף שמור במיוחד בכלא בניו ג'רזי. מה שבטוח, במקרה כזה לא היתה לי המוסטנג המעוכה הזאת אצלי בסלון.

ג'נט היא אולי הבחורה הראשונה שישנה אצלי בבית ולא שואלת בכלל על התיבה האדומה. אחרי הסקס אני מכין לנו אייס־קפה, ובזמן שאנחנו שותים אני מנסה להכניס את המוסטנג הדחוסה לשיחה. בהתחלה אני שם על התיבה את כוס הקפה עם קוביות הקרח ומחכה שהיא תשאל, וכשזה לא עובד אני מנסה להגיע לזה דרך סיפור. אני מתלבט קצת איזה סיפור לספר עליה: את זה שבהתחלה היא הסריחה וכבר התחלתי לחשוש שמעכו בתוכה נבלה של חתול, או את זה שגנבים שפרצו לבית ולא מצאו כלום ניסו להרים אותה ומרוב מאמץ אחד מהם ריסק לעצמו חוליה בגב. בסוף אני מחליט ללכת על הסיפור על אבא שלי. משהו פחות מצחיק, יותר חם. איך חיפשתי אותו בכל אוהיו ואיך רק אחרי שכבר גיליתי שהוא מת, החברה האחרונה שלו הזכירה את האוטו ואמרה שבדיוק לקחו אותו למגרש גרוטאות. איך הגעתי לשם חמש דקות מאוחר מדי ובגלל זה הדבר היחיד שנשאר לי מאבא שלי הוא לא מכונית קלאסית מגניבה אלא חתיכת מתכת דחוסה בסלון.

"אהבת אותו?" ג'נט שואלת. היא טובלת את האצבע שלה באייס־קפה ומלקקת, ומשהו באיך שהיא עושה את זה, לא יודע למה, מגעיל אותי. אני חושב מהר איך להתחמק מתשובה. אין לי הרבה רגשות כלפי אבא שלי, והקצת שיש הם לגמרי לא חיוביים, כך שלפתוח אותם עכשיו כשאנחנו שותים אייס־קפה ערומים נשמע לי לא כיף ולא מחרמן. במקום לענות אני מציע לה שבפעם הבאה שתבוא לישון אצלי בשבת תגיע עם התאומים. "אתה בטוח?" היא שואלת. היא גרה אצל אמא שלה ככה שאין לה בעיה להשאיר אותם איתה ולבוא לבד. "בטוח," אני אומר לה, "זה יהיה כיף." היא לא מראה את זה אבל אני מרגיש שהיא שמחה. ובמקום לדבר על כל החרא שאני ואחי אכלנו מאבא שלי לפני שהוא עשה לכולם טובה וחתך מהחיים שלנו אני וג'נט מזדיינים בסלון כשהיא נשענת על המוסטנג המעוכה ואני מאחוריה.

לתאומים של ג'נט קוראים דיוויד וג'ונתן. את השמות נתן להם האבא שלהם, שחשב שזה מצחיק. ג'נט לא ממש מתה על הקטע. זה נשמע לה קצת גיי אבל היא ויתרה בלי להתווכח. אחרי שתשעה חודשים היא הסתובבה איתם בבטן היא חשבה שיהיה נכון לוותר, לתת לו להרגיש שהם גם קצת שלו. לא שזה עזר. כבר יותר מחמש שנים היא לא שמעה ממנו.

הם בני שבע עכשיו, חמודים לגמרי. איך שהם מגיעים הם בודקים את החצר ומגלים את העץ העקום. הם מנסים לטפס עליו ונופלים. מנסים ונופלים. הם מקבלים מכות ושפשופים אבל לא בוכים. אני אוהב ילדים שלא בוכים. גם אני הייתי כזה. אחר כך אנחנו משחקים קצת פריסבי בחצר וג'נט אומרת שחם ושעדיף שניכנס פנימה ונשתה משהו. אני מכין לנו לימונדה ומניח את הכוסות על המוסטנג. התאומים אומרים תודה לפני שהם טועמים, רואים שהם מחונכים טוב. דיוויד שואל אותי על המוסטנג ואני אומר לו שזה תרכיז אוטו שאני שומר אצלי בסלון לשעת חירום, למקרה שהפיק־אפ שלי תתקלקל. "ומה תעשה אז?" דיוויד שואל והעיניים הענקיות שלו פעורות לגמרי. "אז אני אערבב את המכונית המרוכזת הזאת עם מספיק מים מספיק זמן עד שהיא תהיה מוכנה ואסע בה לעבודה." "והיא לא תהיה רטובה?" חוקר ג'ונתן, שמקשיב לשיחה במצח מכווץ. "קצת," אני אומר, "אבל עדיין, עדיף אוטו רטוב על ללכת ברגל."

בלילה אני מספר להם סיפור לפני השינה. ג'נט שכחה להביא איתה את הספרים שלהם אז אני ממציא סיפור על המקום. זה סיפור על שני תאומים שלחוד הם לגמרי רגילים אבל כשהם נוגעים אחד בשני נהיים להם כוחות־על. הם מתים על זה, ילדים מתים על כוחות־על. אחרי שהם נרדמים אני וג'נט מעשנים משהו שרוס, השרת של הבית ספר, מכר לה. זה חומר טוב. שנינו עפים. כל הלילה אנחנו מזדיינים וצוחקים, צוחקים ומזדיינים.

אנחנו מתעוררים רק בצהריים. יותר נכון, ג'נט מתעוררת. אני מתעורר רק מהצרחות שלה. אני יורד למטה ורואה שכל הסלון מוצף. ליד המוסטנג עומדים דיוויד וג'ונתן עם הצינור שגררו מהגינה. ג'נט צורחת שיסגרו את המים ודיוויד רץ מיד לחצר. ג'ונתן רואה אותי ליד המדרגות ואומר, "תראה, זה מקולקל. שפכנו כבר טונה מים וניסינו לערבב אבל זה לא עובד." השטיח האדום של הסלון נסחף לגמרי עם הזרם, וגם התקליטים הישנים. מערכת הסטריאו פולטת בועות מתחת למים כמו חיה טובעת. זה כולה דברים, אני אומר לעצמי. כולה דברים שאני לא ממש צריך. "עבדו עליך בחנות," ג'ונתן אומר וממשיך לנופף בצינור, "מכרו לך אחת מקולקלת."

ג'נט לא היתה צריכה לתת לו סטירה, וגם אני לא בסדר. לא הייתי צריך להתערב, אלה לא הילדים שלי. ובטח לא הייתי צריך להגיב כמו שהגבתי. היא אמא טובה, זה רק המצב המשונה הזה שהכניס אותה ללחץ. גם אותי. רק שאם היא יכולה להבין איך בלי שום כוונה רעה ברחה לה הסטירה הזאת, אולי היא יכולה לנסות להבין גם את הדחיפה שלי. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בה, רק ניסיתי להרחיק אותה מהתאומים עד שתירגע. ואם לא היו כל המים האלה על הרצפה היא גם לא היתה מחליקה.

השארתי לה כבר חמש הודעות אבל היא לא חזרה אלי. אני יודע שהיא לגמרי בסדר כי אמא שלה אמרה לי. רק קצת דם וכמה תפרים. נתנו לה גם אנטי טטנוס כי המוסטנג היתה חלודה. אחרי שהיא לקחה את התאומים ועזבה דאגתי, אז נסעתי אליה הביתה ואמא שלה יצאה ואמרה שג'נט לא רוצה לראות אותי יותר אף פעם, ואחרי שיעול מעשנים ארוך הוסיפה ש"אף פעם" זה לא תמיד כל כך רחוק כמו שזה נשמע, ושאם אתן לה מספיק זמן ומקום זה בטח יעבור.

מחר כשאגיע לעבודה אביא לה מתנה קטנה: סיכה לשיער או גרביים. היא מתה על גרביים משונים כאלה, עם נקודות אדומות גדולות או עם אוזניים שמוטות כמו של כלב. אם היא לא תרצה לדבר פשוט אשאיר את המתנה ארוזה ליד הקוּפּה ואכנס למטבח. בסוף היא תסלח לי, וכשאקח אותה שוב הביתה אספר לה את כל הסיפור על המכונית ועל אבא שלי. את כל הדברים שהוא עשה לי ולאחי. איך שנאנו אותו. ואיך כשדון נכנס לכלא הוא ביקש שאמצא את אבא ואגיד לו בפרצוף, גם בשבילו, איזה חרא של אבא הוא היה. אני אספר לה על הלילה ההוא במגרש הגרוטאות. על איך נהניתי לראות את המכונית הזאת שהוא כל כך אהב נמעכת לחתיכת כלום. אני אספר לה הכל ואז אולי היא תבין. כמעט הכל. חוץ מאיך שכשהבאתי את האוטו של אבא שלי למגרש הגרוטאות בקליבלנד הגווייה שלו עוד היתה חמה בתא המטען. ואחרי שהיא תסלח היא תביא את הילדים עוד פעם, ואני והם נכניס את הצינור לסלון, נסגור את הדלתות, נדחף כמה סמרטוטים, ואז נפתח את הברז החלוד בחצר עד הסוף ולא נסגור עד שהחדר הגדול והריק הזה יהפוך לים.

בלילה

בלילה, כשכולם כבר ישנים, אמא שוכבת במיטה ערה בעיניים עצומות. פעם, כשהיתה ילדה, היא רצתה להיות חוקרת. חלמה למצוא תרופה לסרטן או לצינון או לעצב הקיומי. היו לה ציונים טובים ומחברות מאוד מסודרות, וחוץ מלרפא את המין האנושי היא רצתה גם לטוס לחלל ולראות הר געש בפעולה. קשה לומר שמשהו השתבש בחיים שלה. היא התחתנה עם הגבר שאהבה, עבדה בתחום שעניין אותה, נולד להם ילד מתוק, ובכל זאת היא מתקשה להירדם. אולי בגלל שהאהוב הזה שלה קם לפני שעה לפיפי ולא חזר.

בלילה, כשכולם כבר ישנים, אבא יוצא יחף למרפסת, לעשן סיגריה ולספור חובות. הוא עובד כמו חמור. מנסה לחסוך. אבל איכשהו הכל עולה טיפה יותר ממה שיש לו. האיש בלי הצוואר בקפה כבר הלווה לו פעם אחת. עוד מעט הוא יצטרך להתחיל להחזיר ואין לו מושג מאיפה. אחרי שהוא גומר את הסיגריה הוא מעיף את הבדל מהמרפסת כמו טיל ורואה אותו מתרסק לתוך המדרכה. לא יפה ללכלך את הרחוב, זה מה שהוא אומר לילד שלו בכל פעם שהקטן משליך לארץ עטיפה של ארטיק או ממתק, אבל עכשיו כבר מאוחר והוא עייף מאוד. וחוץ ממחשבות על כסף אין לו כלום בראש.

בלילה, כשכולם כבר ישנים, הילד חולם חלומות מעייפים על דף עיתון שנדבק לו לנעל והוא לא מצליח להוריד. אמא אמרה לו פעם שחלומות הם הדרך של המוח להגיד לעצמו משהו, אבל המוח של הילד מדבר לא ברור. ולמרות שהחלום המעצבן הזה חוזר בכל לילה, מריח מעשן סיגריות ורטוב ממים עומדים, הילד לא מצליח להבין ממנו כלום. הוא מתהפך במיטה ויודע עמוק בפנים שמתישהו אמא או אבא ייכנסו ויכסו אותו, ובינתיים הוא מקווה שרגע אחרי שיצליח לקלף את העיתון הזה מהנעל, אם באמת יצליח, סוף־סוף יגיע חלום אחר.

בלילה, כשכולם כבר ישנים, יוצא דג הזהב מהאקווריום ונועל את נעלי הבית המשובצות של אבא. אחר כך הוא מתיישב על הספה בסלון ומעביר ערוצים בטלוויזיה. הכי הוא אוהב לראות סרטים מצוירים וסרטי טבע וגם קצת סי־אן־אן כשיש פיגועים או אסונות. ואת הכל הוא רואה בלי קול, כדי לא להעיר אף אחד. בערך בארבע הוא חוזר לאקווריום. את נעלי הבית הרטובות הוא משאיר זרוקות באמצע הסלון. לא אכפת לו שאמא תעיר על זה מחר בבוקר לאבא. הוא דג, וחוץ מאקווריום וטלוויזיה אין לו כלום בראש.

חלונות

האיש בחליפה החומה אמר לו שזה שהוא לא זוכר כלום זה בסדר, הרופאים הסבירו שפשוט צריך סבלנות. האיש הוסיף שהרופאים אמרו את זה לשניהם, ושהעובדה שגם את זה הוא לא זוכר — גם היא לגמרי בסדר, ככה זה כשעוברים כזאת תאונה. הוא ניסה לחייך ושאל את האיש אם הרופאים אמרו במקרה איך קוראים לו. האיש בחליפה נד בראשו לשלילה ואמר שכשמצאו אותו בשולי הכביש לא היו עליו תעודות מזהות, אבל בינתיים אפשר לקרוא לו מיקי. "בסדר," הוא אמר, "אין לי שום בעיה עם זה, בינתיים נקרא לי מיקי." האיש בחליפה הצביע על הקירות החשופים של דירת החדר נטולת החלונות. "זאת לא הדירה הכי יפה בעיר," הוא אמר בנימה מתנצלת, "אבל זה מקום מצוין להתאושש בו. בכל פעם שתיזכר במשהו," הוא הצביע על המחשב הנייד שניצב על שולחן הכתיבה, "תכתוב את זה כאן, שלא תשכח." ואז, בטון מלא בחשיבות עצמית, הוא הוסיף, "הזיכרון הוא כמו אוקיינוס. אתה תראה, לאט־לאט יתחילו לצוף דברים." "תודה, אני באמת מאוד מעריך את זה,״ אמר מיקי והושיט יד ללחיצת פרידה, ״ואגב, לא אמרת לי איך קוראים לך. או שאמרת ושכחתי." שניהם צחקו צחוק קצר ומיד אחרי זה האיש בחליפה לחץ בחום את היד המושטת ואמר, "לא חשוב איך קוראים לי, ממילא לא ניפגש שוב. אבל אם תהיה לך איזו בעיה או אם תצטרך משהו, אתה פשוט יכול להרים את הטלפון שליד המיטה ולחייג אפס, ותמיד מישהו יענה לך, כמו במלון. מוקד התמיכה שלנו עובד עשרים וארבע שעות ביממה." אחרי זה האיש הציץ בשעונו ואמר שהוא חייב ללכת כי יש לו היום עוד שלושה מטופלים שמחכים לדיור, ומיקי, שפתאום לא רצה שהאיש ילך וישאיר אותו לבד, אמר, "זה נורא מדכא שאין כאן חלונות," והאיש בחליפה טפח לעצמו על המצח ואמר, "וואו, איך שכחתי." "זה אמור להיות המשפט שלי," אמר מיקי, והאיש בחליפה צחק שוב את הצחוק הקצר המסומן שלו, ניגש אל המחשב הנייד והקליד על כמה מקשים. בשנייה שסיים הופיעו בשניים מקירות החדר חלונות גדולים ומוארים, ובקיר השלישי הופיעה דלת חצי פתוחה שדרכה היה אפשר לראות מטבח מרווח ומצויד בטוב טעם ובו שולחן אוכל קטן ערוך לשניים. "אתה לא הראשון שמתלונן על החדרים," הודה האיש בחליפה, "וכמענה, החברה שאני עובד בה דאגה לייצר את האפליקציה החדשנית הזאת שמעניקה תחושה של מרחב פתוח. דרך החלון הזה," הוא הצביע על החלון שהופיע מעל שולחן הכתיבה, "אתה יכול לראות חצר ועץ אלון עתיק, ומהחלון השני רואים את הכביש. הוא מאוד שקט, בקושי עוברות בו מכוניות, והדלת נותנת תחושת המשכיות של בית. זאת רק אשליה, כמובן, אבל החלונות והדלת מסונכרנים ותמיד יהיו בהם אותו מזג אוויר ואותם כיווני אור. די גאוני, כשחושבים על זה." "זה נראה מדהים," הודה מיקי, "לגמרי אמיתי. איך אמרת שקוראים לחברה שאתה עובד בה?" "לא אמרתי," אמר האיש בחליפה החומה וקרץ, "וזה גם לא באמת חשוב. תזכור, אם משהו לא בסדר, וגם אם סתם יש לך מצב רוח, אתה פשוט מרים את השפופרת ומחייג אפס."

באמצע הלילה, כשמיקי יתעורר, הוא ינסה להיזכר מתי בדיוק יצא האיש בחליפה החומה מהחדר, ולא יצליח. הרופאים, לפי מה שהאיש הסביר לו, אמרו שבגלל הנזק מהמכה הוא עלול להמשיך לסבול מאובדן זיכרון, ושכל עוד זה לא מלווה בבחילות או באובדן ראייה הוא לא אמור לדאוג. מיקי יציץ מהחלון ויראה כיצד ירח מלא מאיר את עץ האלון העתיק. הוא יהיה יכול ממש להישבע שמבין ענפיו עלתה קריאת ינשוף. בכביש שנשקף מהחלון השני הוא יראה אורות רחוקים של משאית מתרחקת. הוא יעצום את העיניים וינסה להירדם שוב. אחד הדברים שהאיש בחליפה אמר לו זה שכדאי שישן הרבה כי הזיכרונות חוזרים פעמים רבות דרך החלומות. כשיירדם שוב הוא באמת יחלום, אבל בחלימה שלו לא יהיה שום פתרון, רק אותו ואת האיש בחליפה החומה מטפסים על ענפי עץ האלון. בחלום הם ייראו כמו ילדים ומשהו יצחיק אותם, והאיש בחליפה החומה, שבחלום ילבש אוברול ג'ינס, יצחק כל הזמן, צחוק אחר, משוחרר כזה, מהסוג שמיקי אף פעם לא הכיר או לפחות לא זכר שהכיר. "תראה," הוא יאמר למיקי ואז ייתלה ביד אחת מענף העץ ובשנייה יגרד בראשו, "אני קוף, אני לגמרי קוף."

עבר כמעט חודש, זה לפחות הרגיש כמו חודש, וכמעט כלום לא השתנה. מיקי לא הצליח לזכור שום דבר מהעבר והמשיך לשכוח דברים שקרו ממש לפני כמה דקות. אף רופא לא הגיע לבדוק אותו, אבל הוא זכר שהאיש בחליפה החומה אמר לו שאין צורך בביקורת רופא נקודתית כי הוא כל הזמן במעקב, ואם משהו יהיה לא בסדר המערכת תגיב לזה מיד. ליד עץ האלון שנשקף מהחלון היה עוצר מדי פעם רכב מסחרי לבן ובו איש שזוף עם שְׂער שיבה ונערה רזה עם עיניים כחולות שנראתה צעירה מהשזוף בעשרים שנה לפחות. הם היו מתחרמנים באוטו, ופעם הם אפילו יצאו מהרכב, ישבו מתחת לעץ ושתו בירה. במטבח לא השתנה כלום בכל הזמן הזה. גם במטבח היה חלון גדול שנכנס דרכו הרבה אור, אבל הוא היה בזווית כזאת שמהחדר של מיקי לא ראו בו שום דבר. מיקי היה יושב ליד המחשב הנייד, בוהה קצת בקירות ומחכה לאיזה זיכרון או מחשבה שיגיעו משום מקום כמו ציפור שנוחתת על עץ, כמו השזוף והרזה, כמו... בהתחלה מיקי חשב שהוא מדמיין את זה: מין תנועה מהירה, צל בלי גוף שחלף במסגרת הדלת החצי פתוחה ונעלם. מיקי מצא את עצמו מסתתר מאחורי המיטה כמו ילד. עכשיו הוא כבר לא היה יכול לראות כלום אבל שמע רעש של ארון נסגר ומישהו או משהו לוחץ על איזה מתג. אחרי כמה רגעים שוב חלף משהו מאחורי הדלת החצי פתוחה, הפעם לאט. זאת היתה אישה. היא לבשה חצאית שחורה קצרה וחולצת כפתורים לבנה והחזיקה בידה ספל קפה עם ציור של שמש שסביבה נכתב באותיות צבעוניות, "!Rise & Shine". מיקי המשיך להסתתר מאחורי המיטה. הוא זכר מה האיש בחליפה החומה אמר והבין שגם אם יזדקף ויתחיל לנופף בידיו האישה במטבח כנראה לא תוכל לראות אותו. שהאישה הזאת, בעצם, לא באמת קיימת. שזאת סתם הקרנה על קיר שכל תפקידה לגרום לו שלא ירגיש לכוד בחדר הקטן ונטול החלונות שלו. האישה במטבח סימסה עכשיו משהו בנייד שלה, ובזמן שהקלידה את ההודעה הרגליים שלה טופפו בעצבנות על רצפת השיש הלבנה. היו לה רגליים יפות. מיקי ניסה להיזכר בבחורה עם רגליים יותר יפות מאלה, אבל חוץ מהאישה שבמטבח ומהנערה הרזה שברכב המסחרי הלבן הוא לא הצליח להיזכר באף אחת. האישה גמרה לסמס, לקחה לגימה אחרונה מהקפה שלה ויצאה משדה הראייה שלו. מיקי חיכה עוד רגע ושמע משהו שהיה יכול להיות רעש של טריקת דלת הכניסה, אבל הוא לא היה בטוח. הוא מיהר אל שולחן הכתיבה, לקח את הטלפון וחזר להשתופף מאחורי המיטה. הוא חייג אפס. קול גברי עייף ענה לו, "מוקד, במה אוכל לעזור?" "במטבח..." לחש מיקי, "זאת אומרת, בהקרנה של המטבח על הקיר..." "באפליקציה?" "כן," המשיך מיקי ללחוש, "באפליקציה, יש שם מישהו. מישהו גר שם." הוא שמע את העייף מקליד משהו מהצד האחר של הקו. "מישהו?" שאל העייף, "אתה בטוח? אמורה להיות שם מישהי, נטאשה, גבוהה, שיער שחור מתולתל..." "כן, כן," אמר מיקי, "זאת היא. פשוט... לא היה שם אף אחד קודם, וזה קצת הפתיע..." "פאשלה שלנו," התנצל העייף, "היינו אמורים ליידע אותך מראש. אנחנו כל הזמן מעדכנים ומשכללים את האפליקציה, ובזמן האחרון הגיעו לא מעט תלונות ממשתמשים שהחדרים המוקרנים תמיד ריקים ושזה משרה עליהם תחושת בדידות. אז עכשיו אנחנו מנסים להוסיף נגיעה של נוכחות אנושית. המוקד היה אמור ליידע אותך על השינוי, אין לי מושג למה לא עשו את זה. אני אוסיף על זה הערה לתיק שלך, ומישהו כבר יחטוף, אני מבטיח לך." "לא צריך," אמר מיקי, "באמת. לא צריך שאף אחד יחטוף. הכל בסדר. בכלל, יכול להיות שהודיעו לי ושכחתי, הרי אני כאן בגלל בעיות זיכרון." "מאה אחוז," אמר העייף, "בכל מקרה, אני מתנצל בשם המוקד. מה שלא יהיה, זה אמור להיות שדרוג, לא משהו שיפחיד את המשתמשים. חשוב לי לציין שכרגע זה שירות חינמי אבל בעתיד החברה שומרת לעצמה את הזכות לדרוש על הנוכחות האנושית תוספת תשלום." "תשלום?" שאל מיקי. "אף אחד עדיין לא אומר שנגבה," אמר העייף בטון מתגונן, "אבל אנחנו שומרים את הזכות. אתה יודע, זה כרוך בעלויות נוספות ו..." "בטח," קטע אותו מיקי, "זה לגמרי מובן, לצלם חדר ריק עולה גרושים, אבל מישהו חי..." "אתה מבין עניין," התעורר העייף, "זה סיפור מסובך, במיוחד בסוג אפליקציה כמו שלנו, שבה לכל מערכת מותאמת דמות אנושית שונה. בכל מקרה, אם תרגיש שזה מפריע לך, אל תהסס לחייג אלינו בכל רגע. כמו שהיא הגיעה משום מקום — ככה היא גם יכולה להיעלם."

מהרגע שנטאשה הגיעה הזמן התחיל לעבור למיקי מהר יותר. או בעצם, לאט יותר. תלוי באיזו שעה של היום. בבקרים הוא היה מתעורר קצת לפניה ומחכה לראות אותה שותה את הקפה שלה, ולפעמים אפילו אוכלת טוסט או דגני בוקר ומסמסת או מדברת בנייד עם מישהי, כנראה אחותה. אחר כך היא היתה הולכת לעבוד והזמן היה מתחיל להתעצל. מיקי היה מנסה להיזכר, לפעמים אפילו מצייר קצת, או ליתר דיוק משרבט בעיפרון במחברת שורות שמצא באחת המגירות. לפעמים היה קורה משהו. פעם אפילו היתה תאונה בכביש. רוכב אופנוע החליק שם והיה צריך לפנות אותו באמבולנס. גם השזוף והנערה הרזה היו מגיעים מפעם לפעם, מתחרמנים באוטו מתחת לעץ ונוסעים משם. אבל רוב הזמן מיקי מצא את עצמו יושב ומחכה שנטאשה תחזור. בערבים היא היתה אוכלת משהו קטן בבית, תמיד דברים פשוטים — זה נראה כאילו היא לא ממש אוהבת לבשל. את ארוחת הערב היא אכלה הרבה פעמים אחרי המקלחת, יחפה ולבושה רק בטריקו ובתחתונים. מיקי היה מביט בה ומנסה להיזכר. אולי גם הוא הכיר פעם מישהי כזאת, לא נטאשה, מישהי אחרת, עם שיער יותר חלק או רגליים פחות יפות, מישהי שהוא אהב או שאהבה אותו, מישהי שנישקה אותו על השפתיים, מישהי שהיתה יורדת על הברכיים ומכניסה את הזין שלו לתוך הפה שלה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם...

הטלפון העיר אותו. הוא ענה חצי מתוך שינה. זה היה מהמוקד, קול נשי הפעם, משועמם. "הכל בסדר?" שאל הקול. "כן," ענה מיקי, "הכל מצוין, פשוט הערת אותי." "אני מתנצלת," אמר הקול, "אתה נמצא במעקב והדופק שלך התחיל פתאום להאיץ אז..." "חלמתי חלום," אמר מיקי. "חלום רע?" שאל הקול, שנשמע לרגע פחות אדיש, "סיוט?" "לא," מילמל מיקי, "ההפך." "מותר לשאול על מה היה החלום?" שאל הקול. "מצטער," אמר מיקי, "זה אישי מדי," וניתק את השיחה.

למחרת בבוקר, עדיין במיטה, חשב שאולי עשה טעות. שאולי היה אסור לו לנתק ככה. הם עוד עלולים לדאוג לו שם במוקד ולבטל את נטאשה, אולי אפילו לנתק אותו לגמרי מהאפליקציה. הוא לא ידע אם כדאי לחייג עכשיו אפס ולהתנצל, לומר שוב שהכל בסדר, שהוא מצטער שניתק, שהשיחה פשוט העירה אותו באמצע הלילה ו...

הדלת החצי סגורה שהובילה למטבח של נטאשה נפתחה בחריקה. בדלת עמדה נטאשה לבושה בחלוק מגבת והשיער שלה היה לגמרי רטוב. היא נכנסה לחדר של מיקי עם ספל קפה בידה. "חשבתי ששמעתי אותך," היא אמרה ונתנה למיקי נשיקה רטובה על הצוואר, "קח, הכנתי לך קפה." מיקי הינהן, הוא לא ידע מה לומר. הוא שתה מהקפה. בלי חלב, כפית וחצי סוכר, בדיוק כמו שהוא אוהב. נטאשה הכניסה יד מתחת לשמיכה ונגעה לו בקצה הזקפה. היד של מיקי רעדה והקפה הרותח נשפך עליו. נטאשה רצה למטבח וחזרה עם שקית של קוביות קרח. "סליחה," היא אמרה והניחה את השקית על גב כף ידו. "אין על מה," חייך מיקי, "זה היה דווקא נעים." "הכווייה?" חייכה נטאשה, "כי אם ככה, אני יכולה לקשור אותך למיטה כשאחזור מהעבודה, ללבוש את בגדי העור שלי ו... סתם, צוחקים איתך." היא נתנה לו עוד נשיקה רטובה, הפעם על הפה, ובדקה את היד עם הכווייה. אחר כך הציצה בנייד שלה ואמרה שהיא חייבת לעוף. "אני מסיימת לעבוד בשש," היא אמרה, "תהיה כאן?" מיקי הינהן. ברגע ששמע את הדלת הראשית נטרקת הוא קפץ מהמיטה וניסה לעבור דרך הדלת המובילה למטבח. לא היה שם כלום, רק קיר שעליו הוקרנה תמונה של דלת, שהיתה עכשיו, בניגוד לשבועות הקודמים, פתוחה לגמרי. הכווייה הכואבת על היד והספל עם השמש הצהובה עדיין היו שם, שתי הוכחות בוערות לכך שכל מה שחשב שקרה כאן לפני כמה דקות באמת קרה. הוא חייג אפס. הקול שענה לו היה מוכר. זה היה העייף, שהבוקר דווקא נשמע קצת יותר רענן. "מיקי," אמר העייף כאילו הוא מדבר עם חבר ותיק, "הכל בסדר? כתוב לי כאן שבערב סבלת מדופק מהיר." "הכל מצוין," אמר מיקי, "רק שנטאשה, אתה יודע, מהמטבח באפליקציה... הבוקר היא פשוט... אני יודע שזה נשמע קצת מופרך, אבל היא פשוט נכנסה אלי לחדר, פיזית, ודיברה אלי..." "אני לא מאמין," אמר העייף בכעס אמיתי, "אל תגיד לי שגם הפעם לא יידעו אותך. אף אחד לא התקשר אליך אתמול בלילה לעדכן על ההרצה של הפיצ'ר החדש?" "התקשרה מישהי," אמר מיקי, "אבל בדיוק ישנתי. יכול להיות שהיא ניסתה להגיד לי ופשוט הייתי עייף." "קלטתי אותך," אמר העייף, "אתה מעדיף לא להתלונן. אני מכבד את זה. למרות שחשוב שתדע שמשובים מהסוג הזה מאוד עוזרים לנו לדייק את המערכת. בכל מקרה, היו אמורים לעדכן אותך אתמול על השדרוג החדש שמאפשר ל'שכנים' באפליקציה לייצר אינטראקציה אמיתית עם המשתמש, בעיקר מילולית ולפעמים גם פיזית." "פיזית?" שאל מיקי. "כן," המשיך העייף, "וגם זה, בינתיים, חינמי לגמרי. זה הגיע מהמשתמשים. הרבה מהם אמרו שהנוכחות של ה'שכנים' עוררה בהם צורך עז באינטראקציה אנושית. אבל מאוד חשוב שתזכור שזה בסך הכל הרחבה של השירות הקיים ושאם אתה מרגיש עם זה לא נוח אז זאת לא תהיה בעיה לבטל את זה, ה'שכן' יחזור לחיות בחדרים שלו והכל..." "לא, לא. אין צורך, באמת," אמר מיקי, "לפחות לא בינתיים." "יופי," אמר העייף, "אני שמח שאתה מרוצה. התחלנו להריץ את זה רק בימים האחרונים והפידבקים שאנחנו מקבלים עד עכשיו פשוט מעולים. אגב, אם תרצה, יש גם אפשרות לחסום את הסקס. אתה יודע, אם אתה מרגיש שזה לא מתאים, או שדברים מתקדמים מהר מדי או שסתם..." "תודה," אמר מיקי בקול שניסה להישמע קורקטי, "בינתיים אין לי שום בעיה עם זה, אבל אם תהיה אז טוב לדעת שיש אופציה."

בלילות הוא היה חולם על נטאשה וכשהיה מתעורר היא היתה שוכבת שם במיטה לידו. ישנה עם פה פתוח כמו ילדה קטנה. מיקי לא ידע על מה היא חולמת. אם היא חולמת. כל הכניסה הזאת שלה לחדר שלו, לחיים שלו, היתה לגמרי מערערת, אבל במובן הכי חיובי של המילה. הוא עדיין לא זכר כלום, אבל זה כבר הרבה פחות הפריע לו. מי צריך עבר כשהווה חמים ורך כל כך מתכרבל לידך במיטה? בבקרים, כשנטאשה היתה הולכת לעבודה, הוא היה רושם בעיפרון רישומים של עץ האלון הענקי, וגם של ים, למרות שמשום מקום בחדר לא ראו ים, אבל בעיקר הוא היה מנסה לצייר את נטאשה. עם הזמן הוא השתפר, וכשהצליח לרשום משהו שנראה לו טוב במיוחד הוא היה מראה לה את זה, ואיכשהו היא תמיד הצליחה להחמיא לו ולהיראות אדישה באותו זמן. זאת היתה תקופה טובה. השאלות מה היא, מי הוא, מדוע היא יכולה לנוע בחללים המוקרנים בעוד הוא נותר תמיד לבד בחדר, אף פעם לא עלו. רק הרבה חום. וחיבוקים. ובדיחות. רק הרבה תחושה שהציפה את כולו מבפנים שהוא לא לבד בעולם. אחר כך התחילו להגיע הריבים. נטאשה דיברה על זה שהוא לא אמביציוזי, שרק היא עובדת, שהם לא יוצאים. והוא בעיקר שתק. בשלב מסוים היא התחילה לחזור מדי פעם מהעבודה בשעות מאוחרות יותר, וכשזה כבר נהיה הרגל מיקי חייג אפס למוקד ודיבר עם אחת מנוזלת. היא אמרה לו שהם מקבלים תגובות מעורבות על השדרוג האחרון. יש משתמשים שמסתדרים עם ה"שכנים" ויש כאלה שפשוט לא. מיקי רצה לשאול אותה אם יש מקרים שה"שכנים" לא מסתדרים עם המשתמשים. זה לפחות מה שהרגיש עם נטאשה. אבל במקום זה הוא שאל אם יש אפשרות, בשלב הזה של השיקום שלו, לתת לו לצאת מהחדר, וכשהמנוזלת רצתה לדעת למה הוא שואל ואם יש בחדר איזו בעיה הוא אמר שלא, אבל שהוא מאמין שאם יוכל לצאת קצת זה יעזור מאוד למערכת היחסים שלו עם ה״שכנה״. המנוזלת אמרה שתעביר את הבקשה שלו, אבל הטון שלה היה מאוד לא משכנע. באותו לילה נטאשה לא חזרה הביתה. היא הגיעה רק בערב שאחרי, נכנסה למיטה שלו עם הבגדים שלבשה לעבודה והם התחבקו. החולצה שלה הריחה מזיעה ומסיגריות. "אני ואתה לא מסתדרים," היא אמרה לו, "אני חושבת שאנחנו צריכים הפסקה." אחרי זה הם הזדיינו כאילו כלום, והיא נישקה אותו, וליקקה לו את כל הגוף, וזה היה נעים אבל גם הרגיש כמו פרידה.

כשהתעורר היא כבר לא היתה שם. הקיר שעליו הוקרן החלון שממנו נשקף עץ האלון הענקי חזר להיות קיר, וגם החלון השני נעלם, וגם הדלת שמובילה למטבח של נטאשה. ארבעה קירות, שום דלת.

האיש בחליפה החומה הודה לנטאשה על ספל הקפה. "אני מתנצל על כל השאלות המציקות שלי," הוא אמר, "אני יודע שלא מדובר כאן בחוויית משתמש רגילה אלא במשהו הרבה יותר רגשי, אבל בעזרת המשוב שלך נוכל לשפר את השירות למיליוני משתמשים אחרים." "אין שום בעיה," נטאשה אמרה בחיוך חמוץ, "אתה יכול לשאול הכל." האיש בחליפה שאל את נטאשה כמעט הכל: עד כמה העובדה שה"שכן" מוגבל לחדר אחד בלבד הפריעה, מה היא חשבה על השם "מיקי", והאם, בדיעבד, היתה מעדיפה לבחור עבורו את השם בעצמה. באיזו מידה העובדה שה״שכן" לא ידע שהוא אינו אמיתי תרמה לריגוש, והאם היותו חסר זיכרון ומערכות יחסים עצמאיות היווה גורם מכריע בהחלטתה להפסיק את השירות. כששאל אותה אם נוצרה בינה ובין מיקי מה שניתן להגדיר כ"אינטימיות" נטאשה מצאה את עצמה דומעת פתאום. "הוא היה ממש כמו אדם אמיתי," היא אמרה, "לא רק באיך שהגוף שלו הרגיש. אמיתי בנפש. ועכשיו שהתנתקתי אני פשוט לא יודעת מה תעשו לו. אני מקווה שלא תהרגו אותו או משהו. אם אני אדע שאני אחראית למשהו כזה אני אף פעם לא אוכל לחיות עם עצמי." האיש בחליפה הניח על זרועה כף יד מזיעה שהיתה אמורה להרגיע, ואחר כך ניגש לכיור והביא לה כוס מים מהברז. היא שתתה את כולה בלגימה אחת ארוכה וניסתה לנשום עמוק. "אין לך מה לדאוג," האיש בחליפה חייך אליה, "אתה לא יכול להרוג משהו שלא היה חי קודם, אתה מקסימום יכול לכבות אותו, ובמקרה של ה'שכנים', אני מבטיח לך, אנחנו אפילו את זה לא עושים. אבל בואי נשים בצד את העניין הזה לרגע," הוא אמר והציץ בשעונו, "ונחזור לפיצ'רים הבסיסיים של האפליקציה: ההקרנה של החלונות שצופים החוצה ושל הדלת שמובילה אל החדר הנוסף, האם גם לגביהם היו לך אילו שהן השגות?"

כשאתה נמצא במקום חשוך אתה אמור עם הזמן להתרגל לחשיכה, אבל במקרה של מיקי זה היה כמעט ההפך. עם כל רגע חולף נראה לו שהחדר נעשה חשוך יותר. הוא גישש את דרכו, נתקל במעט הרהיטים שהיו בחדר, מישש כל סנטימטר בקירות החלקים עד שחזר לנקודת ההתחלה: ארבעה קירות, שום דלת. ידו הימנית שייטה על משטח העץ של שולחן הכתיבה עד שמצאה את מכשיר הטלפון. הוא הצמיד את המכשיר לאוזן וחייג אפס. מהצד האחר של הקו, חוץ מצפצוף ארוך וקבוע, הוא לא הצליח לשמוע כלום.

אל: ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: חדר הבריחה ״תקלה בקצה הגלקסיה״

שמעתי המלצות רבות על חדר הבריחה שלכם וברצוני לבקר בו עם אמי ביום חמישי הקרוב בשעות הבוקר או הצהריים. כמו כן, ברצוני לוודא כי החדר מונגש לנכה בכיסא גלגלים כפי שמצוין באתר האינטרנט שלכם.

בתודה,

מיכאל ורשבסקי