תקתוק בקומה למטה

1

בקלות אפשר היה לחשוב שהאיש המבוגר במושב האחורי של רכב הפנאי־שטח מת. הוא היה שמוט על מושב העור, ופדחתו הקירחת כמעט לחלוטין ומנוקדת בכתמים הייתה פחוסה על החלון האחורי בצד שליד הנהג.

פול התקרב אל הלינקולן – בדיוק אותו דגם שבו כוכב הסרטים נוהג בכל הפרסומות היומרניות שאפשר למות מהן מצחוק – והציץ מהחלון.

הוא היה איש קטן ורזה. הוא הזיז את ראשו כאילו חש שמתבוננים בו. האיש הזדקף במקומו באיטיות, סובב את הראש, מצמץ כמה פעמים ונתן בפול מבט תמה.

"מה שלומך הבוקר?" שאל פול.

האיש הנהן באיטיות, ואז שב והחליק לאחור אל המושב, והשעין בשנית את ראשו על החלון.

פול התקדם במעלה שביל הגישה אל דלת צדדית בבית בקרינגטון אווניו – בית דו־קומתי בסגנון קייפ קוד, עם גג רעפי עץ ארז. בסוף שביל הגישה הייתה כניסה נפרדת לבית. לצידה נקבע לוח ארד קטן שעליו נכתב בפשטות ד"ר אנה וייט. הוא צלצל באינטרקום, ואז נכנס והתיישב בחדר ההמתנה שהיה בו מקום רק לשתי כורסאות.

הוא עבר על ערימת כתבי העת. כל הכבוד לד"ר וייט, חשב. בשלושת החודשים שהוא מגיע אליה התעדכנו כתבי העת כל הזמן – היו שם עותקים של 'טיים', של 'הניו יורקר', כמו גם 'גולף דייג'סט' ו'גולף מאנתלי', כך שייתכן שהמטפלת שלו הייתה חובבת גולף מושבעת. אם אפשר היה למצוא בה פגם כלשהו, אפשר אולי לומר שהיא יכלה לבחון את עמודי השער שלהם ביתר תשומת לב. האם זה נבון להציע כחומר קריאה בקליניקה של פסיכולוגית כתב עת עם הכותרת "פרנויה: האם אתם צריכים לחשוש?"

אבל זה היה כתב העת שפתח. הוא עמד לדפדף אל הכתבה האמורה כשדלת משרדה של ד"ר וייט נפתחה.

"פול," היא אמרה בחיוך. "תיכנס."

"אבא שלך שוב באוטו שלך."

היא נאנחה. "זה בסדר. הוא חושב שאנחנו נוסעים לבקר את אימא שלי בבית האבות. נוח לו שם. בבקשה, תיכנס."

פול קם, כתב העת עדיין בידו, ונכנס למשרדה של המטפלת. החדר לא דמה כמובן למשרד של רופא מן השורה. לא הייתה כאן מיטת בדיקה מכוסה בנייר. לא היו שם משקל, תרשים לבדיקת ראייה, שום המחשה בתלת־מימד של גוף האדם. אבל היו כורסאות עור חומות, שולחן כתיבה עשוי זכוכית ועץ שנראה כאילו נלקח מקטלוג של מותג יוקרתי. מחשב נייד כסוף היה מונח עליו עם מכסה פתוח. היה קיר עמוס כולו במדפי ספרים, ציורים מרגיעים של האוקיינוס, או אולי של מֵצַר לונג איילנד, ואפילו חלון שהשקיף על אחד הפארקים במרכז העיירה מילפורד.

הוא צנח אל כורסת העור הרגילה שבה נהג לשבת, והמטפלת התיישבה בכורסה שמוקמה באלכסון מול זו שלו. היא לבשה חצאית עד הברך, וכששיכלה את רגליה התאמץ פול שלא להביט. ד"ר וייט – בראשית שנות הארבעים לחייה, שערה החום מגיע עד כתפיה, עיניה באותו הצבע, מחוטבת – הייתה אישה מושכת. אבל פול קרא על כל ענייני ההשלכה למיניהם, שבמסגרתם מטופלים מתאהבים במטפלות שלהם. לא רק שלו זה לא יקרה, אמר לעצמו, אלא שהוא לא מתכוון אפילו ליצור רושם כאילו זה עלול לקרות.

הוא הגיע הנה לקבל עזרה. חד וחלק. אין לו צורך בעוד מערכת יחסים שתסבך את אלה שכבר יש לו.

"מפלח כתב עת?" היא שאלה.

"הו, לא," אמר והצביע על עמוד השער. "הייתה כאן כתבה שרציתי לקרוא."

"אוי, אלוהים," היא אמרה והזעיפה פנים. "יכול להיות שזה לא הגיליון הכי מוצלח להציע לקריאה שם."

פול חילץ מעצמו חיוך. "הכותרת אכן תפסה את עיניי. אחרת, יכול להיות שהייתי מנסה איזה כתב עת בעניין גולף. אף על פי שאני לא משחק."

"הם של אבא שלי," אמרה. "הוא בן שמונים ושלוש, והוא עדיין יוצא מדי פעם למסלול אם אני יכולה להתלוות אליו. והוא אוהב את המחבט. הוא עדיין מסוגל לחבוט בדלי שלם של כדורים כאילו כלום. הסיכוי ללכת לאיבוד נמוך משמעותית כשלא באמת יוצאים אל המסלול עצמו." היא הושיטה את ידה, ופול מסר לה את כתב העת. היא הציצה שוב בכותרת, ואז השליכה את הגיליון על שולחן הצד הסמוך.

"איך הראש?" שאלה.

"פיזית או מנטלית?"

"חשבתי בכיוון של פיזית," חייכה. "בינתיים."

"ד"ר ג'ונס אומר שאני משתפר כצפוי, אבל בפציעת ראש כזאת צריך להיות ערניים לכל מיני תופעות אפילו שנה אחר כך. ואני עדיין חווה כל מיני כאלה, אין ספק."

"כגון?"

"כאבי הראש, כמובן. ופה ושם אני שוכח דברים. לפעמים אני נכנס לחדר ואין לי מושג מה אני עושה שם. ולא רק זה, אלא שאני עלול גם לא לזכור איך הגעתי לשם. רגע אחד אני בחדר השינה ובמשנהו אני למטה, במטבח, ואין לי מושג איך זה קרה. עדיין לא חזרתי לשחק סקווש. אני לא יכול להסתכן שהראש שלי ייפגע ממחבט או שאכנס בקיר, אבל ממש מתחשק לי כבר לחזור. אולי בקרוב. אני פשוט לא אתאמץ יותר מדי."

אנה וייט הנהנה. "אוקיי."

"השינה עדיין, טוב, את יודעת."

"תכף נגיע לזה."

"שיווי המשקל שלי די חוזר לעצמו, ואני מסוגל להתרכז טוב יותר כשאני קורא. לקח לזה זמן. נראה שאחזור ללמד בעוד כמה חודשים, בספטמבר."

"היית בכלל בקמפוס מאז האירוע?"

פול הנהן. "כמה פעמים, די בקטנה בכל פעם. העברתי הרצאה אחת בקורס קיץ – הרצאה שכבר העברתי קודם, אז לא הייתי צריך להכין אותה מאפס. תרגלתי פעם אחת כמה סטודנטים, התנעתי דיון לא רע, אבל זהו זה."

"הקולג' גילה סבלנות גדולה."

"ובכן, כן. אני חושב שהם היו נוהגים ככה בכל מקרה, אבל בהתחשב בכך שחבר סגל שלהם ניסה לרצוח אותי... הם בלי ספק הלכו לקראתי מאוד." הוא השתתק לרגע ונגע קלות ברקתו השמאלית, במקום שבו פגע בו את החפירה. "אני כל הזמן אומר לעצמי שזה עלול היה להיגמר יותר גרוע."

"כן."

"הייתי יכול לגמור בתוך הוולבו ההיא יחד עם ג'יל וקתרין."

אנה הנהנה בכובד ראש. "גם כשהדברים קשים, הם תמיד עלולים להיות גרועים יותר."

"כנראה."

"אוקיי, אז דיברנו על הצד הפיזי. בוא נעבור לתחום המומחיות שלי. איך מצב הרוח שלך לאחרונה?"

"עליות וירידות."

"אתה עדיין רואה אותו, פול?"

"את קנת?"

"כן, את קנת."

פול משך בכתפיו. "בחלומות שלי, ברור."

"ו...?"

פול היסס, כאילו הוא נבוך. "לפעמים... סתם פה ושם."

"ראית אותו מאז הפעם האחרונה שדיברנו?"

"הסתובבתי בבית המרקחת והייתי די בטוח שאני רואה אותו בתור לקופה. הרגשתי מין התקף חרדה משתלט עליי. אז פשוט יצאתי משם, לא קניתי את מה שהיה לי בסל. נכנסתי לאוטו ונסעתי משם הכי מהר שיכולתי."

"באמת חשבת שזה הוא?"

פול ענה, לאט. "לא. ידעתי שזה לא יכול להיות."

"כי?" היא הרכינה לעברו את ראשה.

"כי קנת בכלא."

"ושם הוא מרצה עונש מאסר על רצח כפול ועל ניסיון רצח אחד," אמרה אנה. "אלה היו עלולים להיות שלושה מעשי רצח אלמלא השוטר שעבר שם בדיוק בזמן."

"אני יודע." פול חיכך את ידיו זו בזו. זה היה יותר מסתם מזל שהשוטר צץ שם. זה היה אותו שוטר בניידת שעל פניה חלפו פול וקנת, והוא החליט לחפש אחר הוולבו עם הפנס האחורי השבור.

אנה רכנה לפנים והניחה את מרפקיה על הברכיים. "עם הזמן זה ישתפר. אני מבטיחה."

"והסיוטים?" הוא שאל.

"הם ממשיכים?"

"כן. לפני יומיים היה לי אחד. שרלוט נאלצה להעיר אותי."

"ספר לי עליו."

פול בלע את רוקו. היה נחוץ לו רגע. "התקשיתי לראות. הכול היה מעורפל, אבל אז הבנתי שאני עטוף כולי ביריעת פלסטיק. ניסיתי להסיט אותה מהפנים, אבל לא הצלחתי. ואז ראיתי משהו מבעד לפלסטיק. פנים."

"קנת הופמן?"

פול הניד בראשו לשלילה. "אפשר היה לחשוב שאראה אותו. הוא בדרך כלל מככב בסיוטים שלי. אבל בצד השני ראיתי את עצמי, צורח אליי לצאת משם. הייתי כאילו בו־זמנית בתוך הפלסטיק ומחוצה לו, אבל בעיקר בתוך, והרגשתי שאני לא נושם. ניסיתי לדחוף את עצמי החוצה. זאת וריאציה חדשה על הסיוט הקבוע שלי. לפעמים אני חושב ששרלוט היא אחת משתי הנשים בתוך הרכב. יש לי מין זיכרון עמום כזה מלפני שאיבדתי את ההכרה, שהייתי מבועת שאולי קנת הרג את שרלוט."

"למה חשבת ככה?"

הוא משך בכתפיו. "היא לא באה איתי להצגה. הראש שלי פשוט ישר הלך לשם."

"ברור."

"בכל אופן, תודה לאל ששרלוט שם כשיש לי סיוטים כדי להעיר אותי. בסיוט האחרון נופפתי בידיים מול הפנים בניסיון להיחלץ מהפלסטיק."

"אתה מצליח להירדם אחר כך?"

"לפעמים, אבל אני מפחד להירדם. אני חושב שהסיוט כאילו בהשהיה ותכף יחזור." הוא עצם קצרות את עיניו, כאילו הוא מחפש לראות אם התמונות שבאו אליו בלילה עדיין במקומן. כששב ופקח אותן אמר, "ואני מניח שלפני ארבעה לילות, כנראה, חלמתי שאני יושב איתן לשולחן."

"עם מי?"

"את יודעת. עם ג'יל פוסטר וקתרין לאמב. בבית של קנת. כולנו מקלידים בתורות את ההתנצלויות שלנו. הן מחייכות חיוכים מחרידים כאלה, והגרונות המשוספים שלהן נוטפים דם, והן בעצם צוחקות עליי, כי עכשיו מכונת הכתיבה נמצאת מולי, ואני לא יודע מה לכתוב והן אומרות, 'אנחנו גמרנו! אנחנו גמרנו!' ואת יודעת איך בחלומות, אי אפשר ממש לשמוע את המילים בבירור? הכול מין בלגן אחד גדול?"

"כן," אמרה אנה וייט.

"לכן זה כל כך מתסכל. אני יודע שאני אמור להקליד משהו, או שקנת, שעומד שם בקצה השולחן ונראה כמו נוֹסְפֵרָטוּ, לא פחות – סליחה – יהרוג אותי, אבל אז אני יודע שהוא יהרוג אותי בכל מקרה." ידיו של פול החלו לרעוד.

אנה שלחה את ידה ונגעה בגב אחת מכפות ידיו. "בוא נעצור לרגע."

"טוב, בטח."

"בוא נעביר הילוך לרגע. איך עם שרלוט?"

פול משך בכתפיו. "בסדר, נראה לי."

"זה לא נשמע חיובי במיוחד."

"לא, באמת, זה משתפר. היא מאוד תומכת, למרות שזה שהיא נאלצת לראות אותי עובר את כל הדבר הזה בטח משפיע עליה לפעמים. את יודעת, לפני שכל זה קרה העניינים בינינו לא בדיוק היו מאה אחוז. אני חושב שעבר עליה משהו, כמעט מין טינה כלפי החיים שלה. את יודעת, לפני עשר שנים, האם ככה היא דמיינה את עצמה? סוכנת נדל"ן במילפורד? לא שיש בזה משהו רע, כן? אני חושב שהחלומות שלה היו קצת אחרים כשהיא הייתה צעירה יותר, אבל זה שכמעט רצחו אותי – יכול להיות שזה קצת הכניס דברים לפוקוס. עכשיו המצב יותר טוב."

"והבן שלך? ג'וש?"

פול הרצין. "הוא לקח קשה את מה שקרה, כמובן. לחשוב שאבא שלך עלול למות זאת לא מחשבה קלה לילד בן תשע. אבל לא הייתי בבית החולים יותר מדי זמן, ולמרות שהייתי צריך לעבור תקופת החלמה – ואני עדיין מחלים – היה ברור שאני לא פשוט אמות בו במקום. חלק מהזמן הוא אצל אימא שלו וחלק אצלי. אז הוא לא בהכרח בסביבה כשאני מתעורר בצרחות באמצע הלילה."

פול ניסה לצחוק. אנה הרשתה לעצמה לחייך. שניהם לא אמרו דבר לרגע. אנה חשה שפול מכין את עצמו לומר משהו, אז היא חיכתה.

לבסוף הוא אמר, "רציתי לשמוע את דעתך באיזה עניין."

"בטח."

"דיברתי על זה עם שרלוט, והיא חושבת שיכול להיות שזה רעיון טוב, אבל היא אמרה שכדאי שאשמע מה דעתך."

"כולי אוזן."

"די ברור שאני... מה המילה? רדוף? אני מניח שמה שקנת עשה רודף אותי."

"יכול להיות שהייתי אומרת שאתה בטראומה, אבל כן."

"זאת אומרת, לא רק בגלל שהוא כמעט הרג אותי. גם זה היה מספיק, אבל אני הכרתי אותו. הוא פרש עליי את חסותו כשהגעתי לווסט הייבן. הוא היה חבר שלי. יצאנו לשתות יחד, שיתפנו זה את זה במחשבות, היה בינינו חיבור, את יודעת? שני גיקים חובבי מד"ב. איך לא ראיתי שמתחת לכל זה הוא מפלצת?"

"מפלצות עלולות להיות מוצלחות מאוד בהסוואה עצמית."

פול הניד בראשו לשלילה. "מצד שני, היו הרבה מקרים שתהיתי אם אני בכלל מכיר אותו, עוד לפני כל זה. זוכרת את וולטר מיטי?"

"מהסיפור של ג'יימס תרבר?"

פול הנהן. "איש רגיל ומשעמם, שמדמיין את עצמו במגוון תפקידים הרואיים. קנת יצר רושם של מרצה אפרורי, שמנהל מין חיים סודיים כדון ז'ואן. אלא שבמקרה שלו החיים הסודיים לא היו דמיוניים. הם היו על אמת. הייתה לו מין כריזמה שקטה כזו שנשים – טוב, נשים מסוימות – התקשו לעמוד בפניה, אבל הוא לא שיתף בזה את כל שאר העולם. הוא לא התרברב בכיבוש המיני העדכני שלו."

"אז הוא מעולם לא סיפר לך על הנשים שאיתן נפגש?"

"לא, אבל היו שמועות. כולנו ידענו. בכל פעם שהתקיים אירוע של הסגל, והוא היה מגיע עם אשתו גבריאלה, אי אפשר היה שלא לחשוב – האם היא היחידה בחדר שלא יודעת?"

"הכרת את הבן שלו?"

"לֶן," אמר פול והנהן. "קנת אהב את הילד הזה. הוא היה קצת – אני לא יודע אם זאת צורה תקינה פוליטית לנסח את זה ככה – אבל הוא היה קצת איטי. לא כאילו הוא על הרצף או משהו, אבל בהחלט לא בוגר קולג' עתידי. אבל קנת היה מביא אותו לקמפוס כדי שיוכל לבלות שעות בדפדוף בספרי אמנות. קנת אסף בשביל לן ערימה של ספרים כדי שיוכל לדפדף בהם דף אחר דף. הוא אהב להסתכל על התמונות."

פול הביט באנה בבלבול מסוים. "איך אני מיישב את זה עם מה שהוא עשה? עם רצח של שתי נשים? והצורה שהוא עשה את זה. הכריח אותן להתנצל בפניו לפני שהוא שיסף להן את ה... אני פשוט לא מצליח לעכל את הדבר הזה."

"זה קשה, אני יודעת. אז, רצית לבדוק איתי משהו."

הוא השתהה. "במקום לנסות לשים את כל הסיפור הזה מאחוריי, אני רוצה להתעמת איתו. אני רוצה לדעת יותר. אני רוצה לדעת הכול. על מה שקרה לי. על קנת. אני רוצה לדבר עם האנשים שהחיים שלהם הושפעו ממנו. ולא רק בצורה רעה. גם הדברים הטובים. אני רוצה להבין את כל הקנתים השונים. אם זה אפשרי, הייתי רוצה ממש לדבר איתו, אם ירשו לי להיכנס לכלא לבקר אותו. ואם הוא יסכים לפגוש אותי, כמובן. אני מניח שאני מחפש תשובה לשאלה רחבה יותר."

אנה יצרה אוהל באצבעותיה. "שהיא?"

"האם הוא היה הרוע בהתגלמותו? האם הוא־הוא הרוע?"

"אני יכולה פשוט לומר לך שכן ולחסוך לך את הטרחה." היא נשמה עמוק, ואז נשפה את האוויר החוצה באיטיות. "אני מתלבטת בעניין הזה. אתה באמת חושב שזה יעזור?"

פול המתין רגע ואז ענה.

"אם אצליח להסתכל לרוע בלבן של העיניים בעולם האמיתי, אולי לא אצטרך להימלט ממנו בשנתי."