תרגילים בחיבור

איפה אני יכולה ללכת עם סמרטוטים ולהרגיש מלכה?

איפה אני יכול לספר את אותה בדיחה והקהל יפרגן ויצחק?

איפה אני יכול להסתובב בגופייה ובכרס חיננית?

איפה אני יכולה לדפוק את הרכב ולא להרגיש אשמה?

איפה אפשר להיות חסרת אונים?

איפה מותר להיות אידיוט? איפה מותר להיות עייף?

איפה אפשר לזייף? איפה אפשר פשוט להתערסל?

בבית. יותר נכון: באווירה ביתית. בסביבה תומכת. במרחב מוגן. מקום שבו אפשר להשיל באלגנטיות את כל כיסויי התדמית ולהתנהג בחופשיות. טריטוריה סטרילית שמספקת את המצרך הכי חשוב בעולם: ביטחון. ביטחון במי שאני. ביטחון ששום דבר לא יקרה אם אני אפול. ביטחון שיהיה תמיד מי שיקבל אותי.

בפסקה שלפנינו מנסה האדמו‘ר מפיאסצנה לשרטט את המרכיבים שבעזרתם נוצרת ‘חבורה‘ חסידית. דרך הלימוד על החבורה נוכל להבין כיצד מפגש אנושי מסוגל להשרות אמון וביטחון. איך ההתרחשות במרחב הזוגי יכולה להעניק לכל אחד מבני הזוג את ה“מגרש הפתוח“ שבו הוא יכול לבטא את עצמו באופן מלא ומשוחרר.

איתא מהבעל-שם-טוב ז“ל: על הפסוק ‘אנכי עומד בין ד‘ וביניכם‘ – שהאנוכיות שמרגיש האדם בקרבו, דואג ורודף רק צרכי עצמו, זהו עומד ומפסיק בין ד‘ וביניכם, עד כאן לשונו הקדוש.

אבל לבטל את האנוכיות של האדם רק באהבת חברים יכולים ולא כשהוא נפרד לעצמו. וזה רמז – ‘אנוכי עומד‘ – כשאנוכי עומד לעצמו, אז זהו ‘בין ד‘ וביניכם‘.

כלומר: חשבנו שמה שהאיש מרגיש כל-כך אנוכיות בעצמו, עד שבכל חושיו שקוע לדאוג רק לעצמו, זאת היא מין התחזקות פנימית. כיוון שנפשו בפנימיותה רואה איך כל בני האדם דואגים רק לעצמם, מרגשת היא את עצמה יחידה וגלמודה בעולם – ומי ידאג למענה? לכן היא עומדת על נפשה ומתחזקת לדאוג בשביל עצמותה, עד שלאט-לאט מתפתח ומתחזק בקרבה מין עוקץ רע, אנוכיות, רק בשבילי, אני ואפסי עוד.

ואפשר שגם זאת הסיבה מה שנשים וילדים רחמנים הם על זולתם יותר מן האנשים וגדולים. כיון שעל-פי רוב יש להם מי שדואג להם – הבעל לאשתו והאב והאם לילדיהם – ולא ראתה נפשם עוד את עצמה לגלמודה בעולם, לכן לא התחזקה כל-כך באנוכיות, וגם צרת חבריהם מרגישים ומרחמים עליהם יותר.

לכן העצה להמעיט ולגרש את האנוכיות מלב האדם ולא יתרחק על-ידי זה מד‘ היא: שיתקשרו עובדי ד‘ ומטהרי הנפש יחד באהבת חברים וידאגו כל אחד לזולתו כמו לעצמו. ידע כל אחד מדאגת ושמחת חברו וישתתף בהם... וממילא כל אחד מהם לא יראה עצמו בפנימיות נפשו לגלמוד בעולם ויקל לו לשרש את האנוכיות מקרבו.

'צו וזירוז' סעיף מה

1. נתבונן על פי הפסקה על האדם ה‘אנוכי‘:

2. האם הוא היה כזה תמיד?

3. מה גורם לו לחזק ולבסס את העמדה האנוכית?

4. באיזו אווירה האנוכיות שלו “מתמסמסת“?

5. ולבסוף: איזה כלי עבודה אנחנו יכולים לקבל מן הפסקה לגבי ביטול האנוכיות?

האדמו“ר מפיאסצנה מביט בעין טובה על בני האדם. הוא משוכנע שהם לא נולדו עם אותה רמת ניכור כפי שקיימת אצלם בבגרותם. כל אדם נולד עם רגישות ואהבה לזולת. משהו בדרך גורם לו לעמעם את החיישנים הללו ולהתרכז בד‘ אמותיו. למשהו הזה קוראים יצר הישרדות.

כל עוד האדם אינו אדון לגורלו ואינו צריך להילחם בקרבות החיים היצר הזה די רדום. הוא מתעורר ברגעי חוסר אונים. כאשר האדם מרגיש שהוא במאבק מול כל העולם. כשהוא קולט את ה‘שדר‘ המתכתי - שאף אחד, אבל אף אחד, לא ידאג לו – אם הוא לא ידאג לעצמו.

באותו רגע שבו האדם תופס באופן חד ובהיר שהכול תלוי אך ורק בו ואם לא יילחם על שלו לא יישאר ממנו זכר, אז נטמן בקרבו מה שמכנה האדמו“ר מפיאסצנה ה‘עוקץ הרע‘. זרעי הפורענות של האטימות.

זהו לא יחס שלילי כלפי הזולת. הוא לא בהכרח שונא מישהו או מתאכזר למישהו. הוא פשוט “שקוע“ בעצמו. יודע שאם הוא יסיח את הדעת מעצמו – הוא ייפגע, שאם הוא ירפה ממאמצי ההתחזקות הפרטיים – הוא ייפול על הפרצוף.

במצב כזה היכולת להזדהות ולרחם נפגעת באופן מהותי. אין פניות לאהבה. אין אפשרות שבה ניתן להשתחרר מן ה“עול“ העצמי ולהתמסר למישהו אחר.

מה יכול להשיב את האהבה? מעגל חברים תומך. מצב שבו האדם יודע שגם אם לא ידאג לעצמו ו“ירים ידיים“ באמצע הקרב – הכול יהיה בסדר. סגנון של מפגש שבו אינך צריך להידחף כי האחרים רוצים לשמוע ואינך צריך להפגין כי כולם רואים ומתייחסים אליך. גם אם תטעה - אף אחד לא יארוב לך או יבדוק אותך. גם אם תהיה חלש – לא תספוג מהלומה אלא מילה טובה וחיבוק.

באותם רגעים של אווירה תומכת, כשהשרירים המכווצים נרגעים והחיוך הפשוט חוזר לפנים, האדם בעצם חוזר לילדותו-תמימותו. הוא יותר שופע ומכוון וגם יותר קשוב ורגיש. הלב מתאושש מטראומת ההישרדות וחוזר לפעום בקצבו המלא והמדויק. הלב חוזר לאהוב. ה‘עוקץ הרע‘ ניטל. ה‘אנוכי‘ כבר לא עומד כמחיצת ברזל בין אדם לזולתו ובין אדם לאלוהיו.

האדמו““ר מפיאסצנה לימד אותנו את עיקרון ה“כיווץ“ שנוצר כתוצאה ממלחמת ההישרדות שנגזרת על האדם. לשיטתו, האדם מרגיש שהוא מחויב “להוציא קוצים“ ולהתרכז בעצמו כדי להמשיך ולפתח את חייו. הכיווץ הזה לא משליך רק על חוסר היכולת של האדם להיפתח ולאהוב. הכיווץ הזה מצמצם את כל האישיות. הוא כבר לא חי באופן זורם משוחרר – הוא מתנהל בתוך מציאות מנוכרת שבה הוא יכול להיפגע בכל רגע.

כל אחד מבני הזוג מגיע לקשר אחרי שקורות חייו גילו לו שברגע מסוים הוא נותר לבדו, נטול הגנה, ועמד למשפט. לפעמים זה קרה בתוך הבית מול תביעות הוריו ואכזבתם. לפעמים זה קרה מול הנורמות החברתיות והעלבון שחיכה לו אם לא ייעתר לדרישתם.

לאט-לאט הוא פיתח את מנגנוני ההגנה וההישרדות שלו ששמרו עליו מלהיות חשוף ופגיע. הוא למד היטב מה הוא יכול להראות ומה ממש לא, מתי הוא ‘אהוב‘ ומתי הוא נדחה על הסף. במקביל, אותם מנגנוני הגנה חייבו אותו לוותר על תנועתו החופשית וגודלו הטבעי. הוא הבין היטב איך להיות בתוך חברה ועדיין לא להיפגע (לפחות לא באופן כואב מדי). הוא למד מה “להסוות“ ומה להבליט. איך לפתח קשר בלי להינטש או להיבלע. איך להיזהר תוך כדי מערכת יחסים עם העולם.

המפגש עם בן הזוג עוצר את מלחמת ההישרדות. רגעי ההתאהבות שבהם האדם מרגיש עטוף באור של אהבה מכל צדדיו, מאפשרים לו לפשוט את חליפת המגן שלו ולהשיב את נפשו. את רוחו הילדותית והמשוחררת. את כל-כולו. רגעי החסד הרומנטיים מחזירים את שתי הנפשות המפוחדות הביתה. אל הזרימה שכל-כך חיכו לה ולא יכלו להרשות לעצמם. אל הביטחון להיות כמו שאני. אל היכולת לחיות את חיי במלוא עושרם.

למורת רוחנו, דפוסי ההישרדות אינם נעלמים. הם שבים ונעורים גם בתוך הבית. הפחד והחשדנות מחלחלים לתוך הזוגיות. מנגנוני ההגנה וההסתגרות חוזרים ומנסים לעצב את הקשר. בשלב הזה דרושה אמונה עמוקה שבכוחה של האהבה הזוגית לנצח ולרפא את ‘פצעי הילדות‘ ובפועל נדרשת מנה גדושה של ביטחון. ייצור מאסיבי של סביבה תומכת בין קירות הבית.

מה כוללת קבוצת התמיכה הביתית? א. תעודת ביטוח – כמו שאומר הסוכן החביב: “לא משנה אם אתה אשם בתאונה או לא – יש לך ביטוח אצלנו“. גם אם נפלת, כשלת וטעית טעות איומה – יש לך היכן “להסתתר“. אני אקבל אותך בזרועות פתוחות למרות הטעות. בחיבוק חזק מהרגיל בגלל הטעות.

ב. חופש – כאן אפשר להתנהג באופן משוחרר. להתלבש איך שמרגיש, להתלוצץ, להתנסות, להביע, לשחק. לרקוד ולצעוק, לצחוק ולבכות. להיות חלש ומבולבל, חסר ונזקק. בלי לבדוק כל הזמן אם זה שייך ובלי להתאים את עצמי לקודים חיצוניים.

ג. העצמה - דיבור חיובי ומפרגן. להתפעל מבן הזוג, להחמיא, לחזק, להסתכל על הטוב שבו ולהזכיר לו אותו שוב ושוב. ממש “לערסל“ את נפשו. [לנקודה הזו נקדיש פרק בפני עצמו בהמשך הספר].