תרנגול צפרירים

קַמְבּוּסָה

אלומת אור בוהקת נפלטה מאחד מעמודי התאורה הרעועים המקיפים את חלקו הדרומי של דיר הכבשים בקיבוץ הצפוני. פעימת ההלוגן של הפנס הגדול חלפה דרך סדק צר בגדר העץ, חדרה היישר אל כוונת הטלסקופ והותירה צריבה כהה ומרחפת באישון העין.

"מֵרְד אָלוֹר," קילל מישל בלחש, מחצית לחיו מרוחה על קת רובה האוויר. הוא הסיט את עינו הדומעת מהכוונת, וכתם כהה כתשליל סרט צילום ליווה את מבטו. הוא המתין בעיניים עצומות עוד דקה שנדמתה ארוכה כנצח, עד להתפוגגות אפקט הבוהק המסמא. הוא נדרך למשמע זמזום קטוע. פנס רקוב התלוי על בלימה התיז ניצוצות חלושים וחדל מהבהובו. טריקת דלת רחוקה, שברי קולות שיחה, רחש גרירה הולך ומתחזק.

מישל השיב את עינו אל העדשה. קווי השנתות הורו ביציבות אל איש גבה קומה. ברכו הימנית נשענה בכוח על צווארה של כבשה, שלייתה עודנה נשרכת בין רגליה, והיא פועה אל הטלה הרועד שהמליטה זה עתה, ונלקח ממנה. הוא הסיט את כוונת הטלסקופ מרגלו של האיש אל עינה הימנית של הכבשה השכובה על צידה השמאלי. עין גדולה בגוון דבש, האישון מורחב מחרדת המוות ומן הכאב שבצניחת רחמה.

"Oh Putain, זבלים!"

חמלה וזעם, עצבים רותחים ומפרקי אצבעות מלבינים. לא ככה, לצנן את הראש, לא להרוס את המבצע. הוא ליטף את עורפו ואת אחורי ראשו. כאב לו שם בבליטה הנוקשה של עצם העורף. "קַמְבּוּסָה" קוראים לה בסלנג הטוניסאי, וכאשר היא מוגדלת, סיפרו לו סבו וסבתו, לרוב היא מעידה על חוכמה רבה וקצת טירוף.

מישל נשף ללא הגה, מתרגל את האטת הדופק לאחר מאמץ. אוויר חם נפלט דרך הנחיריים. הרדיאטור שבמוחו התחיל במלאכת הקירור, הלסת רפויה מעט, הכוונת הטלסקופית ממוקדת באיש שלראשו קסקט כחול. הוא לבש מכנסיים רבי־כיסים ונעל נעלי עבודה כבדות. מישל הביט דרך העדשה שמיקודה לא זז ולו עשירית המילימטר, כיוון אל הנעל וקירב את העדשה בעזרת שלושה סיבובים שלמים. תנועה רחשה. עוד מישהו הגיע. הבחור הנוסף, איש צעיר, לבוש מכנסי ספורט ארוכים שעליהם לוגו שלושת הפסים, הניף את הטלה המייבב והשליכו אל תוך מתחם סגור ומוקף בגדר ברזל נמוכה. בתנועות טלטול נמרצות הוא בדק שדלת המכלאה נעולה ואץ לשוב ולסייע לחברו. הכבשה חדלה מנוע, עיניה כמעט יצאו מחוריהן, לשונה השתרבבה והעלתה קצף לבן. מישל חש בדריכות הנכונה הנבנית בו. הצלב בכוונת הצביע על ברכו של האיש. מישל נמלך בדעתו. קווי השנתות המרחפות טיילו לעבר ידו השמאלית.

הבחור הצעיר עזב את חברו וניגש אל מכונית מאזדה שעמדה סמוך לשם, פתח את תא המטען ושלף ממנו חפץ כהה ומוארך. צינור ברזל? אלת בייסבול? צל המכונית מנע את האפשרות לראות בבירור. האם הוא מתכוון להכות את הכבשה האומללה בחפץ הזה? האיש הניח את מה שהוציא על הקרקע ושב לנבור בתא המטען. מישל השיב את עינו אל חובש הקסקט המגודל ששיתק במלוא הכוח את הכבשה הפועה אל בנה, בעזרת ברכו ואמתו, השעונים על צווארה. ניחוח של אדמה וזבל אורגני עלה באפו. שורש כף היד החליט. הוא הנמיך את הכוונת לכיוון מפרק כף ידו השמאלית של האיש, שנשענה על העשב, תומכת בגופו שריתק את הכבשה המחרחרת.

"Quelle saleté, טינופת!" מלמל.

נשימות איטיות, הסרעפת עולה ויורדת, נוגעת לא נוגעת בקרקע, עליו לאתר את שבריר השנייה שבו גופו יקפא ויתאבן מכל תנועה.

שורש כף היד. נקישה נבחנית. קליע איכותי מצופה זהב בִּתֵּר את האוויר במהירות 380 מטר בשנייה וננעץ במטרה. יבבה חדה. כף יד נשמטה בנביעת דם כהה. האיש נפל ומיד הצטנף כעובר, ידו שבין ברכיו מספיגה את מכנסיו בדם. הכבשה זינקה על רגליה ונמלטה במנוסה מגושמת. חברו הצעיר של הפצוע נשלף בבהלה מחיטוטו בתא המטען של המאזדה וקרב בריצה לעבר האיש המתפתל בכאבו, דָּשׁ ובוטש בקרקע בעקבי נעליו.

לאחר שדידתה כמה עשרות צעדים נעצרה הכבשה, זקפה אוזניה ופעתה בקריאה ארוכה. פעייה דקיקה ורכה עלתה ממכלאת צינורות המתכת. היא שבה על עקבותיה בריצה מזגזגת ומקוטעת, נעצרת, ראשה מוגבה, והיא דרוכה ומתוחה, עיניה תרות אחר הטלה הקטנטן, בנה יחידה שנולד זה עתה.

פראנק, התרנגול יפה התואר, ריקד במעגלים בגינת בית דודתו של מישל במושב, בין העציצים הגדולים ובשטחי היבלית הנצחיים בואכה המחסן החדיש והחממות הריקות.

מישל אהב לשהות במחיצתה של דודתו זאת, שרבים חשבוה ל"מוזרה", אומנית כישרונית שתהפוכות חייה הותירו אותה מבולבלת מעט. מאז ומעולם חיבב את ציוריה המופשטים, הכהים והמאיימים שעיטרו את קירות ביתה, את אוסף כלי הפורצלן, מאות הספרים הישנים וכלי הכסף המהוהים, את הרהיטים העתיקים ואת עשרות חפצי הנוי, הגלויות והמזכרות.

גם בשבת זו הגיע לבקרה לשתיית תה משותפת. כיוון שידע כי זו שעת תנומת השבת שלה, התכוון לשוטט בגינה עם אחיינו הקטן, עד שתקיץ הדודה משנתה.

מאחורי פראנק התרנגול המטייל, פסע מסייה רוֹבֵּר בלאיש, קרוב משפחתה של הדודה ז'יזל מצד בעלה לשעבר, איש בודד שחי בשטרסבורג ללא משפחה משלו. הוא פסע בזהירות על החול הטובעני בנעלי המוקסין וללא גרביים, החליק מעט על היבלית בנסותו לעקוב אחר פסיעותיו הקטועות של פראנק התרנגול זקוף הקומה. הוא לבש מכנסיים שחורים מגוהצים וחולצה לבנה מכופתרת וקצרת שרוולים. בידו אחז ברובה אוויר כבד, בעל קת עץ בהירה וקנה שחור וארוך, ששאל מהשכן.

דודה ז'יזל אכן נמה את שנת אחר הצהריים הקדושה של שבת, ולא ידעה דבר מהמתרחש בגינת ביתה. היא גם לא ידעה שמוקדם יותר, בשעה שיצאו מבית הכנסת, שמעו אותו הילדים מדבר על "התרנגול הארור" שמירר את חייו. הנה, סוף־סוף, הוא מגיע לחופשה בישראל, ודווקא אז לא חדל התרנגול לקרוא ולקרקר מיום שישי ובמהלך כל השבת.

מישל סלד מה"דוד" הזה משטרסבורג, איש שחום ללא שפתיים שזקנו קצרצר וקשוח ושפמו גזוז בקפידה. הוא זכר היטב כי בכל ביקוריו אצלם בפריז נהג מסייה רוֹבֵּר ללחוץ את ידי הילדים בתום התפילה בבית הכנסת בחביבות מזויפת אך בכוח רב, עד שהתפתלו מכאב. גם בארץ, בבית הכנסת במושב, המשיך במנהג לחיצות ידיו המשועשעות, המרושעות. כשנשק בשתי הלחיים בחוזקה בביקוריו המפתיעים, ניכר שנהנה מתוצאות דקירות זיפיו העבים, בהביטו בחיוך שטני אל הילדים המשפשפים את לחייהם הצורבות.

מישל כבר גר בארץ יותר משנתיים והיה מבוגר מהילדים שהגיעו מצרפת לחופשת הקיץ שלהם — החברים, בני הדודים והאחיינים. הוא הבחין באכזריותו של רוֹבֵּר עוד כשהיה ילד קטן. "אף פעם אל תלחץ לרוֹבֵּר את היד," לחש לאחיינו הקטן, ולדימיר, בנה הבכור של אחותו הגדולה, סלין.

התרנגול השאנן המשיך בהליכתו המשעשעת. ראשו הבוהק בגווני טורקיז נע קדימה ואחורה כמטרונום וכרבולתו המלכותית מרקדת. הוא נעצר ליד דלת המחסן הפתוחה חלקית, הביט לצדדים, קרקר קלות והתקדם לכיוון ערוגת פרחי הפטוניה הכחולים.

רוֹבֵּר המשיך במעקבו אחר התרנגול, בפסיעות רכות. הילדים המסוקרנים הלכו אחריו, עד שהאטו צעדיו השקטים. נעלי המוקסין של רוֹבֵּר שקעו בחול הרך, הוא הצמיד את קת העץ לשקע הכתף והשחיל את אצבעו הדקה לשמורת ההדק. מיד אטם מישל את אוזניו של ולדימיר הקטן בשתי ידיו, "מה הדוד רוֹבֵּר עושה?" לחש ולאדו, אבל עוד לפני שעלה בידו של מישל להשיב לו, פלט הרובה נביחה חדה שהלמה בעור התוף של מישל בטנטון מתמשך. הוא לא ישכח את עלבונו של התרנגול הגאה והגנדרן, רגע לפני שקפא בהלם ואז ריצד במעגלים את מחול גסיסתו. הצרפתי הניח עליו ארגז פלסטיק ירוק וגדול, ובתוכו הוא פרפר לעיני הילדים המבועתים. כעבור חצי דקה צנח התרנגול פראנק על צידו בנוקשות, מכוסה באבק שיצר משק כנפיו כזוג מצילות.

"מסכן פראנקו של דודה ז'יזל, הוא הרג אותו. מת!" התכופף ולחש מישל על אוזנו של ולדימיר הקטן והמבועת.

"מה תעשה דודה ז'יזל?" שאל ולדימיר ועיניו הגדולות, הקרועות מלוא פניו, דומעות.

"תָּתָה ז'יזל ישנה עמוק, היא עוד לא יודעת," ענה מישל בתקווה שאחיינו ימצא בידיעה זאת נחמה קטנה. "תכף נלך לאמא סלין, טוב?"

"מסכן פראנקו של דודה ז'יזל. הוא מת," התעורר מישל מקולו שלו, כדרך שהיה מקיץ מיוזע מחלום הבלהה הזה, שתוקף בשבועיים האחרונים, לילה־לילה, בכל מיני וריאציות ותסריטים.

"מה מסכן? מי מסכן?" שאלה יערה, האישה שלצידו, מעומקי שנתה המתוקה שהופרעה.

"מה?" הזדקף מישל תוך מאבק בהסרת חולצתו הדביקה, שספגה את כל נוזלי הבעתה.

"אמרת משהו. מסכן. פראנקו מת. לא חשוב," לחשה ונבלעה בחזרה אל שנתה. בחילה לפתה את גרונו בעת שהתלבש לקראת ריצת הבוקר. הוא נזכר במריבה עם יערה אתמול. בעיניה שהביטו בו בכעס. הוא מוכרח קפה חזק, אולי גם ילעס ג'ינג'ר.

הוא גישש בידו אחר נעלי הריצה. מה יש לפראנק התרנגול הזה ממני? שאל את עצמו. אולי הוא רוצה להעביר לו מסר בן שלושים שנה מעולם המתים? הוא גער בעצמו על בהלתו הגוברת. די! הוא ידע. לא במקרה חלם על בלאיש הרשע בימים שלאחר הירי בדיר. הוא חייב להרפות מהמתח הזה, שעלול להוות מכשול לתוכניתו הגדולה. ובכל מקרה, אחר כך יתקשר לדודה ז'יזל הזקנה, לשאול לשלומה.

האימון היה קשה מהרגיל וכלל ריצת אינטרוולים מפלצתית שנועדה לשפר את מהירותו, כך על פי תוכנית של מאמן צרפתי ידוע. מישל סיים אותו כה מותש עד שכמעט מעד במקלחת.

רועד, פתח את המים בזרם חזק על ראשו, עיניו נעצמו ומיד היא הופיעה שם באופק, הולכת ומתרחקת ממנו, אמא. בוכייה, מנפנפת ומותירה אותו לבד בבית המהדהד, ילד מכורסם מדאגה, תוהה אם תשוב.

הוא ניער את שערו תחת הזרם, מקרצף בכוח את השמפו המקציף.

כהרגלו, יצא ליום עבודתו עוד בטרם יערה והילדים התעוררו משנתם. בנסיעה הפקוקה באוטובוס צנח ראשו שוב ושוב בנים לא נים, חבוט ומטולטל. טוב שניעור בתחנה הנכונה.

אתמול בלילה יערה רבה איתו, התישה אותו בחשדותיה. חקרה אותו על שובו מהצפון, מדוע חזר משם כה מאוחר, מה היה לו לעשות שם. "מאיפה הריח הזה של החרא בבגדים? המכנסיים והחולצה הסריחו כמו מרפת! לא אמרת לי שהחבר שלך במושב שם עובד עם פרות! אמרת שיש לו חנות אופניים, מכונאי או משהו."

"כן, מכונופן. אין לו דיר ולא רפת. סתם כנראה כשהלכנו שם בדשא, היה זבל אורגני. בטח רצו לדשן שיהיה ירוק."

הוויכוח הלילי הזה פירק אותו. יערה נאבקה בו, דקרה אותו בחקירתה כסייפית אולימפית, עד שנרדמו נרגנים ועייפים.

שמש הבוקר הכתה בזווית שטוחה בקירות הזכוכית של בניין המשרדים, שצמח לנגד עיניו כמפלצת, כך שיצר מעין שמש נוספת ממערב דווקא בשעת זריחה. מסכנים העצים, מסכנות הציפורים, הטבע המבולבל. הוא פסע במעבר החציה לכיוון מערב, דילג מעל שלולית מים שנקוותה על הכביש, וזינק על המדרכה. כל מתחם התעסוקה הזה באור יהודה היה מצוי בעבודות בנייה ותשתית ופיתוח: ערב־רב של מדרכות מקוטעות, אבני שפה, ברזלים, ערמות חצץ, אבנים משתלבות ארוזות כקוביות גדולות ושלטי אזהרה כתומים וזוהרים. זרימת אוויר פתאומית האיצה במסדרון הרוח שיצרו הבניינים הגבוהים מימינו ומשמאלו. עיניו הרגישות של מישל האדימו מצריבת גרגרי החול שהתעופפו במשב החזק. שלושת האיקליפטוסים שנותרו לבדם באי החולי של החניה המאולתרת הגיבו במשק עלים רוחש. מישל הפנה את פניו להקל על הבעירה בעיניו. הוא מצמץ והביט מעלה. הבניין לשמאלו נדמה לו רעוע, מעומעם ברקע השמיים. הוא חש בלחץ בחזהו, תעוקה זרה ומוזרה, כאב מוזר ופוחס בגשר האף. באחרונה משהו לא מאורגן במעמקי הגוף שלו, בשלד הנושא את נפשו. האם איזו מחלה מסתורית מקננת בו ומביאה עליו את קיצו? שוב הביט אל הבניין המלבני של חברת שטראוס, ואל השלט הענק שבראש הבניין הסמוך. שניהם נראו לו כנעים ברוח, והרי זה לא הגיוני! מבעד לחול שהתנשא באוויר, קיבלו שני הבניינים הגבוהים גוון חום־אדמה רוטט וחולני.

"סאאאאמכּ, עוד פעם," בלע מישל את רוקו בגרון חסום, נלחץ עוד יותר כיוון שלא הבין מדוע וממה נלחץ. זה זמן־מה היו לו את "הדברים האלה", הגורמים לו לחוש שתכף יתעלף או שאולי ימות לפתע.

"אתה חזק, סוס," אמר הקרדיולוג, ד"ר ויקטור אביטבול. "מה זה לב זה יש לך? משו משו לא נורמל! אותו דבר ספורטאי כמו אבא שלך עוד שהיינו סטודנטים בסורבון," סיכם ויקטור בחיוך ולחץ את ידו. מישל נרגע לזמן־מה בהשפעת הסמכות הרפואית. ואז שוב "זה": תחושת הטרום־עילפון, של פעימה מוקדמת ואז "מכה בלב" ופעימה חסרה. הוא כבר היה נבוך מלהטריד את הקרדיולוג. ליערה אפילו לא סיפר על הבדיקות.

נשימה עמוקה. הוא ינסה להתרכז במשהו אחר. הוא סידר את מכנסיו והתכופף לשרוך את נעלו השמאלית שהיתה רופפת מעט מן הימנית. הוא לא היה יכול לסבול חוסר שוויון בעוצמת הידוק השריכה של שתי הנעליים. כאילו היה בקצות אצבעותיו מד מומנט. אחר הזדקף באחת, היישר אל מרבד נצנוצים כסופים שריצדו בהבהוב בלתי מושג. לחץ דם נמוך? חוסר בברזל או ב־B12? אוזניו נסתמו. נו. הוא מוכרח לבצע בדיקות גופניות מקיפות, במקום מסודר וניטרלי. אולי במכון מור. עם כל הכבוד לקרדיולוג המשפחתי, זה לא זה! הוא קרוב, יותר מדי חברי ומשפחתי, כה חביב וקליל. לא מספיק בשביל מישל הפדנט. הוא עצם את עיניו לגרש את המחול שהחל מסתחרר בשולי מוחו, אך לשווא; סיבובים סיבובים, קרוסלה ענקית ללא שליטה. הוא התיישב על אבן שפה גבוהה והניח ראשו בין ידיו, נכנע למתקפה. זיכרון פנומנלי יש לו, ועתה הוא בעוכריו.

הוא שאף אוויר לאט ככל יכולתו. כעבור כדקה התעשת ונעמד על רגליו בטפיחה על מכנסיו, כועס על בגידת הגוף. לא כדאי להישאר לבדו במצב כזה, עליו להגיע כבר לעבודה. או מֵרְד!

הוא המשיך לצעוד לאט בחוורון פנים בוהק. על המדרכה האפורה והמוכתמת, בצל הפיקוס, אירחה יונה לבנה שלושה דרורים לסעודת יִתְרוֹ: תלולית גרגרי קוסקוס מצהיבים שהונחו בידי עובר אורח. הוא הביט בציפורים החוגגות בתאווה גלויה, בהידלדלותם של הגרגרים. "שַׁעֲטַת יֵתְרוּ" שמע בראשו את סבתא ניקול סרוסי, "שַׁעֲטַת יֵתְרוּּ," צחקקה־לגלגה על המנהג התוניסאי ולמחרת מתה.

צינה קלה סרקה את עורו של מישל. חודש מרץ, ועל אף השמיים התכולים והנקיים מכל רבב, עשו דרכם משבי רוח קרירים ממערב, לאורך הרחובות הצרים, אל בינות לצלעותיו. הוא היה סחוט מאימון הבוקר. בעוד ימים ספורים יחגגו יערה והוא את יום נישואיהם. עשרים שנה ושני ילדים. מדוע אין בו שמחה? הוא ניסה לחשוב על כל מה שבנו והקימו, אולם שבריריות החיים נזעקה בו — הרי סכנה אורבת בכל פינה ובכל עת: אסון יכול להתרחש בהרף פגיעת מכונית, בדום לב, בהפרעת קצב ופרפור חדרים. הקרובים לו עשויים להיפגע בכל רגע נתון; ילדיו, אשתו, אחותו, הוריו. מעידה במדרכה, כדורגל שפוגע בעוצמה בחזה בעת משחק בבית ספר, נפילה בגרם מדרגות, מכה בראש, ידית הדלת בעין. גם פיגוע טרור. כן. אין סוף לקטסטרופות העומדות קפואות כגל צונאמי זקוף, שבריר שנייה בטרם יקרוס וימחה הכול. דווקא השגרה, שבה הכול מתנהל כשורה, נראתה לו בלתי הגיונית מבחינה סטטיסטית, וברגעים אלה היתה נס אלוהי ממש. הרי בהרף עין, הינף של יד המקרה, הכול יכול להתהפך, והחיים ישחירו.

מפלס החשש המשיך לגאות בו טיפין טיפין, סנטימטר אחר סנטימטר של מחנק קטן. הוא צעד באיטיות שאינה אופיינית לו, כתן זקוף אוזניים וזהיר החושש מהבאות. שוב לחצה הקַמְבּוּסָה באחורי ראשו, ולמרות הקפדתו לא לישון על גבו כך שלא תילחץ הבליטה המקוללת, נראה כי הלילה נרדם כך, כי הקַמְבּוּסָה הנִפְחֶסֶת השיאה לו חלומות אימה וסיוטים עזים. מה יש בציון התאריך הזה, עשרים השנים עם יערה, שנושב בו בדרמטיות כזאת? מדוע אי־הנוחות מקרקשת בבטנו כגוש מתכת מחליד, למשמע עשרים השנה? סתם תאריך בסך הכול!

"קדימה!" הנה הולך ומצטמצם המרחק עד למקום עבודתו בקופת חולים כללית. הנה המדרכה הגבוהה, החניון הצפוף ההוא של הבניין הקטן, שסמוך אליו נחפר בור ענק כהכנה לבניין החדש. מאתיים מטרים לכל היותר עד להגעתו לחוף מבטחים. למה הכאב בגשר האף לא מפסיק לרגע? הלחץ עלה אל בין גבותיו, כמו בסינוסיטיס. לנשום לאט. חוסר בברזל, זה בטוח. אולי בשילוב נפילת סוכר, כן. טיפה נרגע מהפרוגנוזה העצמית. תכף יעשה קצת סדר במוח. נראה שמעט יותר טוב, המצב, שיקר לעצמו כעבור דקה, מתוך בור הריק האפל.

מישל הביט לאחור, הבניין של שטראוס עדיין נראה עקום, חצי נוזלי. רגש אשמה קדום ואטום הזדחל במעלה הוושט. אולי הריב עם יערה אמש משפיע עליו עד כדי חולי פיזי, דלקת בשריר הלב? על מה כעסה כל כך? הרי תמיד יהיה אחראי לביצוע עבירה עד שלא הוכחה חפותו. בתוך תוכו, במח העצם שלו, היתה חקוקה האשמה התמידית. בית משפט של מעלה יקבע כי הוא ביצע את המעשים. אילו מעשים? איזו אשמה? לא חשוב, גם חטאי עבר תופסים! מישל בלם בזעף את צעדיו, "היי הו, הלו!" גער בעצמו פנימה, הספורטאי שבו נבוך מחולשתו. מה עכשיו כל הזיכרונות המטופשים הללו?

הוא חידש פסיעותיו ביתר נמרצות, הנה הוא מתקרב לבניין האחרון בטור, מקום עבודתו־ישועתו. עוד מאה ומשהו מטרים, לאחר רחבת המדשאה המטופחת. מולו באופק הקרוב רמפת הברזל של האזור הלוגיסטי, ממש בסופה הכניסה למשרדים, אל חבריו, אל הכיסא והמחשב שלו. צעדיו מהדהדים על רמפת הברזל החלודה שעליבותה המתפוגגת הפכה לחמש־עשרה המעלות המפוארות אל בית המקדש הזה של השגרה המייצבת את נפשו. בראש גועש ומטולטל חצה את מפתן שער הבניין, שעון הנוכחות מצפצף, רעש האדמה נחלש מעט, שמו מופיע על הצג באותיות דיגיטליות: "מישל סרוסי־טולדנו, בוקר טוב, קופת חולים כללית". מבט אחרון מפתח הדלת אל האופק, בניין שטראוס שב מנוזליותו ומתייצב. הנה עמיתיו לעבודה, המקדימים. הוא מניח את התיק ליד עמדת המחשב, מוקד הרעש מתרחק ודועך. הנה מעבדת מכשירי ההנשמה, מכשירי הזנה, קרטונים של צינורות טרכאוסטומי, משקפי חמצן, מסיכות פנים, קנולות להחדרה בגרון. מה יפו בעיניו כל אלה! עוד הוא ידבר עם כרמית הממונה עליו. יתנצל על כך שלפני חודשיים לקח הביתה שדכן, בטעות, ואחר כך לא החזיר. זה יגרום לו להרגיש טוב יותר.