תשובות לשאלות החיים

 סוד קיומו של העם היהודי מה הבטיח את הישרדות העם היהודי

בעומדנו על סף השנה החדשה, בימים של חשבון נפש, של היחיד כיחיד וכמי שהוא חלק מן הכלל, יכולה ההתעמקות ב'עולם הקטן', זה האדם, להאיר ביותר את מטרת האדם ותכליתו ב'עולם הגדול'.

בגוף האדם יש פעולות משותפות, הנעשות בהשתתפות של איברים רבים, ויש פעולות מיוחדות לכל איבר. מובן שתפקודו המיוחד של כל איבר מחייב מאמץ מיוחד, בעוד שהפעולות המשותפות נעשות הרבה יותר בנקל.

מה היה קורה אילו איבר מסוים היה חדל מלתפקד כיחיד, אלא היה מפנה כל כוחו ומרצו לעבודה המשותפת עם יתר האיברים?

במבט ראשון ייתכן שיתקבל רושם כי תוכל לצמוח מזה תועלת, הן לאותו איבר - חיסכון בעמל מיוחד, הן לכל הגוף בכללו - על ידי שהאיבר יוכל להגביר את חלקו בעבודה המשותפת, בלי להיות נבדל מכל שאר האיברים.

אולם בפועל זה יהיה אסון לשניהם: האיבר שחדל מלמלא את תפקידו המיוחד מאבד את כל מהותו, הכרוכה דווקא בתפקודו המיוחד. יתרה מזו, הפסקת הפעולה הרגילה תחליש את האיבר הזה, עד שהוא נהפך לחסר תועלת, לא רק לפעולותיו, אלא גם להשתתפותו בעבודת הגוף בכלל. החיסרון באיבר זה בהכרח שייתן את אותותיו ויסב נזק לגוף כולו, והתוצאות עלולות להיות חמורות ביותר אם האיבר הזה הוא איבר חיוני.

האמור כאן בעניין איברי הגוף, כוחו יפה גם על מצבו של כל יחיד בחוגו; של כל חוג - בתוך האומה; ושל האומה בתוך כלל המין האנושי. ודאי שכן הוא בקשר ליהודי, לקיבוץ יהודי, ולכלל ישראל בתוך אומות העולם.

העם היהודי צוין מאז ומקדם שהוא "המעט מכל העמים", מיעוט קטן בין העמים. היהודי, כיחיד, הוא מיעוט בסביבתו. ואף בקרב אחיו - קורה לדאבוננו שהיהודי החי כפי שיהודי נדרש לחיות, היינו על פי התורה והמצוות, אף הוא, לדאבוננו ולצערנו, אינו חלק מהרוב, כי הרוב עדיין לא הפנים את תפקידו האמיתי.

באופן טבעי קל יותר לזהות את תפקידו המיוחד של איבר בתוך הגוף מלברר את תפקידו של עם בתוך העמים. אולם באשר לעמנו אין הדבר קשה כלל, בהתחשב בכך שעם ישראל הוא האחד והיחיד בעולם, בקורותיו השונים והמיוחדים, ובדברי ימיו בני אלפי השנים. בסקירה פשוטה אפשר למצוא די בנקל את הצד השווה, את הקו המיוחד המאפיין את היהודים בכל התקופות והמאורעות השונים, שבו קשור עצם מהותו וקיומו של עמנו.

מבט בלתי משוחד, בלי דעה קדומה, על תולדות ישראל הארוכים, חייב להוליך למסקנה המוחלטת, שקיום עַמנו אינו תלוי בשפע חומרי או בכוח גופני. גם בזמנים הטובים ביותר, בממלכה המאוחדת של שלמה המלך, העם והמלכוּת היהודיים היו - פוליטית וכלכלית - קטנים לעומת המעצמות של אותה תקופה - מצרים, אשור ובבל. ברור גם כן, כי לא השלטון העצמאי ולא השטח הגיאוגרפי הבטיחו את קיומנו, כי ההיסטוריה שלנו כעם בעל מדינה משלו קצרה ביותר לעומת ההיסטוריה של ימי גלותנו, בלי שלטון ובלי ארץ. כמו כן אין לראות בשפה יסוד חיוני לקיומנו, כי עוד בימי קדם שימשה הארמית שפת הדיבור של העם. חלקים רבים בתנ"ך, כמעט כל התלמוד הבבלי, הזוהר הקדוש וכו׳, נכתבו בשפה הארמית. בימי ר׳ סעדיה גאון והרמב"ם היתה הערבית שפתם של רוב המוני העם, ומאוחר יותר היידיש ושפות אחרות. גם אי-אפשר לומר כי תרבות או מדעים כלליים מסוימים הבטיחו את קיומנו, כי אלה השתנו תכלית שינוי מתקופה לתקופה.

נשאר רק דבר אחד שהוא הצד השווה לכל הזמנים, לכל הארצות ולכל התנאים שבדברי ימינו - התורה והמצוות שיהודים שמרו בחיי היום-יום, במסירות הנפש הגדולה ביותר.

אכן, היו מזמן לזמן יחידים או קבוצות שסטו מדרך התורה והמצווה. בימי בית ראשון היו עובדי עבודה זרה של הבעל וכו׳; בימי בית שני - המתייוונים (הלניסטים); המתבוללים באלכסנדריה; הקראים וכיוצא באלה. אולם כל אלה נעלמו כליל מתוך חיי עם ישראל (לאחר שהסבו ייסורים וצרות לא רק לעצמם, אלא גם לכלל ישראל). רק שלשלת הזהב של התורה והמצוות לא נותקה, ועל ידי התורה והמצוות שרד עמנו את הדרך הארוכה מהר סיני ועד ימינו.

כל בעל שכל ישר, המודה על האמת, מוכרח להגיע למסקנה, שקיומו ועצם מהותו של עמנו קשור בחיי תורה ומצוות. כי הם חיינו ואורך ימינו.

ומכאן המסקנה ההגיונית:

שיטת "נהיה ככל הגויים" לא זו בלבד שאינה יכולה להבטיח את קיומנו, אלא היא מעמידה את קיומו של עם ישראל בסכנה חס ושלום. על ידי חיקוי העולם הלא-יהודי לא נרכוש את אהדתו. להפך, בכך עוד תגדל שנאתו.

הוא הדין לאותם יהודים או חוגים יהודיים המבקשים לשאת חן בעיני הלא-דתיים על ידי פשרות וּוִיתורים בענייני תורה ומצוות. לא זו בלבד שבכך הם מחלישים את עמדותיהם-הם ומגבירים את כוחם של החופשיים, ומעמידים בסכנה חס ושלום את קיומו של כלל ישראל - אלא שאף ה'הישגים' המקוּוִים אינם אלא דמיונות והזיות, כי במקום להשיג כבוד וקירוב השיטה הזאת מעוררת רק ביזיון ולעג - ובצדק. שכן פשרה קטנה היום מביאה לידי פשרה גדולה יותר מחר, ופשרה היום במצוות שבין אדם למקום גוררת פשרה מחר במצוות שבין אדם לחברו. הנחישות בעמידה על "אנוכי ה׳ אלוקיך" ו"זכור את יום השבת לקדשו" - מחזקת גם את שמירת "לא תרצח" ו"לא תגנוב".

בימי חשבון הנפש האלה, ודאי יתעמקו בדברים אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, השם עליהם יחיו, הן יחידים, הן קהילות ותנועות (וככל שהקיבוץ היהודי גדול יותר, כן יגדלו האפשרויות ועמן האחריות) - וייתנו חשבון צדק לעצמם, מתוך הודאה מלאה באמת לאמיתה:

שקיום עַמנו תלוי לגמרי ורק בקיום התורה והמצוות בחיי היום-יום, של יחיד ושל ציבור.

סוד קיומנו כעם הוא "הן עַם לבדד ישכון", שכל יחיד ויחיד, איש, אישה ותינוק - עובד רק את השם אחד, על פי תורתנו - אחת, נצחית אשר אינה יכולה להתחלף חס ושלום. השונוּת שלנו אינה חולשתנו, אלא היא כוחנו. רק בדרך התורה והמצוות יכולים אנו למלא את תפקידנו העיקרי והמהותי, שהוא, כפי שציווה בורא העולם כולו - להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ועל ידי זה גם 'סגולה' לאנושות כולה.

בברכה לבבית לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ימי הסליחות תשי"ז, סוף ספטמבר 1957

שדה הניסויים של ההיסטוריה היהודית

במענה למכתבך (...) שבו את כותבת על הרקע האקדמי שלך ועל כמה מאורעות בולטים בחייך, ואת שואלת איך לנצל את כוחותייך כדי למצוא את המקום הראוי לך בחיים.

בתשובה לכך וכהקדמה:

יש לך הזכות לחיות בארץ המוּכרת בעיני העולם כולו כ'ארץ הקודש', ואת בת לעם שהתורה (שאף היא מוּכרת בעולם כולו כ'ספר הקדוש') הגדירה 'עַם קדוש'.

פירוש הדבר שיהודי יכול לתפקד בצורה טובה רק אם הוא חי חיים ההולמים את מהותו האמיתית, היינו באווירה של קדושה, כפי שנקבע בתורה. רק אז יהודי יכול להיות מרוצה באמת, להשיג שלוות נפש, להתמודד עם כל הבעיות שעלולות להתעורר בחיים, ולמצוא את הפתרונות המתאימים להן.

חכמינו ז"ל משווים זאת לדג במים, ואומרים שבדיוק כשם שדג יכול לתפקד בצורה טובה רק בסביבה הטבעית המתאימה לו, במים, כך זה גם בעניינם של יהודי ויהודייה. אם להמשיך השוואה זו הלאה, דג ודאי שאין הוא צריך להבין את הקשר המהותי בין שלומו ובריאותו ובין המים, ולמה הוצאתו מסביבתו הטבעית תגרום לו סבל וכו׳. בדומה לכך, לא חשוב שיהודי יבין באופן הגיוני כיצד ומדוע בריאותו קשורה קשר הדוק בהתנהגות יום-יומית, חיי יום-יום, על פי התורה והמצוות, בין אם הוא אוהב זאת ובין אם לאו. אין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לשנות את התוצאות הבלתי-נמנעות של החלשת קשר חיוני זה, ויהיה הגורם לחלישות זו אשר יהיה.

מכיוון שאת כותבת שאת סטודנטית לפילוסופיה, בעלת רקע מדעי, אין כל צורך להרחיב לפנייך את האמור לעיל. הייתי מוסיף רק עוד נקודה אחת, המבוססת על הגישה המדעית הכללית למושג האימות. כל המדעים המכוּנים מדויקים מבוססים על ניסויים. כדי לאַמת תוצאות של ניסויים, צריך לבחון אותם בתנאים שונים, וככל שהניסויים רבים יותר ומגוּונים יותר, כך הם מאַמתים יותר את התופעה הנתונה למחקר.

אם ליישם עיקרון מדעי זה על העם היהודי כעם, אנחנו יודעים שהוא שרד והתפתח במשך אלפי שנים בנסיבות ובתנאים הנעים מקיצוניות אחת ועד השנייה, כפי שמוכיח כל דף בהיסטוריה היהודית - בעוד עמים אחרים, שעמדו במצבים דומים, נעלמו מעל פני האדמה. אם נרצה לברר מהו הגורם האחראי לנצחיותו של העם היהודי, כפי שזה מתבטא בביטוי 'עם ישראל חי', נמצא שלא טריטוריה, ואף לא שׂפה, לא לבוש ולא שום דבר אחר יכולים להיחשב לגורם מכריע, מכיוון שכל אלה השתנו במרוצת ההיסטוריה היהודית ממקום למקום ומזמן לזמן. הגורם היחיד, התמידי, שלא השתנה לאורך ההיסטוריה היהודית, הוא דרך החיים הדתית שלה, חיי היום-יום על פי דיני התורה, כמו שמירת שבת, כשרות וכל המצוות האחרות, אשר לא השתנו מאז שהתורה ניתנה בהר סיני, ואשר יהודים היו נאמנים לה, מתוך התמסרות והתבטלות, בכל הזמנים ובכל המקומות לאורך הדורות.

יובהר בזאת: היו יחידים וקבוצות אשר סטו מן הזרם הראשי של החיים היהודיים וניסו למצוא דרכים חדשות. אבל ההיסטוריה הוכיחה שאותן סטיות הסתיימו במוקדם או במאוחר באחת משתי הדרכים: או שאותם יהודים חזרו לדרך המסורתית של התורה והמצוות, או שבסופו של דבר אבדו לעמנו על ידי התבוללות בסביבה החדשה שבחרו להם.

לאור האמור את צריכה קודם כול לנהל את חייך על פי התורה, תורת חיים, כפי שמפורט בספר החוקים של ההתנהגות היום-יומית היהודית, היינו, ה'שולחן-ערוך'. נוסף על היות הדבר 'חובה' כשהיא לעצמה, בהיענות לרצונו של הקדוש ברוך הוא, הוא יחזק את שלוות הנפש הפנימית שלך ויספק את האובייקטיביות הנחוצה כדי לאפשר לך לראות בבהירות את דרכך בחיים, ובכלל זה פתרון הבעיות שאת מזכירה במכתבך.

ייתכן שאנשים, שיבחינו באורח חייך שהשתנה, ישאלו: מה יום מיומיים? בהתחשב במצב ימינו אלה ובדורנו זה, הם עלולים אפילו לשאול זאת בנימה לגלגנית (ולגמרי לא מדעית). אבל הדבר כבר נצפה מראש ב'שולחן-ערוך', וממש בסעיף הראשון של הסימן הראשון של החלק הראשון - ובמילים אחרות, כהקדמה לכל ארבעת החלקים של ה'שולחן-ערוך' - נקבע: "לא יֵבוש מפני המלעיגים".

ט"ו בכסלו תשל"ט, 15 בדצמבר 1978

היכולת לשרוד כמיעוט

במכתבך את מעלה את השאלה: כיצד היהודים מסוגלים לשרוד כמיעוט?

אכן, העם היהודי עמד מול הבעיה הזאת לאורך ההיסטוריה הארוכה של הפזורה שלו בארצות שונות, ובתנאים משתנים, שינויים שהיו לפעמים מן הקצה אל הקצה. מדי פעם בפעם היו יחידים, ולפעמים אפילו קבוצות, של רכי-לב, אשר סברו כי הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן לשרוד היא על ידי התבוללות, השם ישמרנו. אבל עובדות החיים הפריכו כל אשליה כזאת, מאחר שהסביבה העוינת עצמה דחתה יהודים בכל צורה של תחפושת, ואולי אפילו כעסה עוד יותר על כל ניסיון מצד יהודים להיכנס ללא הזמנה לתוך חברתם.

ההיסטוריה הארוכה שלנו בגלות הוכיחה במידה מספקת שהגורם היחיד להישרדותו של העם היהודי היה תמיד, ויוסיף להיות, הדבקוּת היהודית בתורה ובמצוות, אשר נתנה לעם היהודי את האופי והעוצמה הייחודיים שלו.

מיותר לציין שהדבר שאנחנו מדברים עליו הוא חיי יום-יום יהודיים על פי התורה והמצוות, ולא להיות 'יהודי טוב בלב' בלבד.

לעומת זאת, כל ניסיון לחקות את הסביבה הלא-יהודית חייב להיתקל בהכחשה. יהודי שמתעקש לפלס לעצמו דרך במקום שבו אין הוא רצוי, ישמע במוקדם או במאוחר את הקריאה מלאת הבוז 'יהודי מלוכלך' וכו'. אחרי הניסיון שהיה לנו בדורנו זה, בכמה מדינות שנחשבו מדינות מתקדמות ותרבותיות ביותר, זאת בוודאי נקודה מייסרת מכדי להרחיב עליה.

עתה, בעומדנו לפני פורים, רעיונות אלה מקבלים חיזוק במיוחד ממאורעות פורים, שאותו אנחנו עומדים לחגוג.

י"א באדר תשכ"ח, 11 במרס 1968

הכוח לעמוד כנגד השפעת הסביבה

במענה למכתבך (...) שבו אתה כותב כי אתה נמצא בין חברים שאינם דתיים, וזה השפיע גם עליך, כי קשה להיאבק באנשים שנפגשים איתם בעבודה וכו', ואתה שואל מה אפשר לעשות במקרה כזה. אתה גם כותב שיש לך השכלה אוניברסיטאית, אבל אינך מציין את התחום המקצועי.

בכלל, מיותר להדגיש שאת דרך ההתנהגות של יחיד אפשר ללמוד במקרים רבים מהנהגת הכלל, הכוונה לעם היהודי ככלל. אם נקבל את העמדה שאותה אתה מבטא במכתבך, שכאשר נמצאים בסביבה מסוימת יש להתנהג כפי המקובל באותה סביבה, כי אז ספק כבר מן ההתחלה אם בני ישראל היו נעשים לעם. וגם אם אכן זה היה קורה בניגוד לשיטה זו - כפי שאתה כותב - מיד עם צאתם מהמדבר וכניסתם לארץ כנען, לא היה נשאר מהם שריד ופליט, כעם וככלל, שכן תמיד היו "המעט מכל העמים". מאז, במשך שלושת אלפים שנים, דבק עם ישראל בעובדת היותו שונה.

תוצאת הדרך שאתה מציג ברורה. אִילו בני ישראל היו עושים כך עם כניסתם לארץ כנען, היו חולקים את גורלן של שבע האומות, שאחריהן היו נוהים, שכיום אף אחת מהן לא שרדה. כך גם בתקופת גלות בבל (אחרי חורבן בית ראשון), וגלות רומי, שמהם - היינו מבבל ומרומי - נותרו חורבות בלבד. זה היה גם גורלם של כל אלה שהיו נוהים אחר דרך חייהם.

אך על ידי שיהודים דבקו, בעזרת השם, בדרך ההתנהגות הנכונה, ובהכרה שמוכרחים לשמר את ההבנה האמיתית ואת השקפת החיים היהודית (שזה ה'אני' הפנימי היסודי של יהודי), בכך הבטיחו את קיומם ואת המשכם. העובדה שהסביבה נוהגת אחרת, אף שקיים רצון לחקות אותה, הרי התוצאה עלולה להיות הפוכה - על ידי החיקוי מאבדים את הערך בעיניה, כי סוף-סוף, מגמה של היגררות אינה יכולה לעורר כבוד והערכה, לא אצל אחרים ולא אצל האדם עצמו.

דרך ההתנהגות של בני ישראל, ככלל וכפרט, שרדה את בבל ורומי ודומיהם. כל העמים, שהיו רבים במספר, וכבשו בכוח גזֵרותיהם עמים גדולים - הושמדו. אבל בני ישראל שרדו, "אתם ניצבים היום כולכם" (דברים כט, ט), ואילו מאותם עמים הרי, כאמור, מעבר לחורבות ולמזכרות מוזיאוניות לא נותר דבר.

האמור לעיל נכון גם כאשר שרויים בסביבה שיש בה גזֵרות והשמדות, השם ישמרנו, כפי שנמצאים אחינו המתגוררים במדינות הנתונות להשפעה בולשביקית וכדומה. אבל מי שלא הועמדו בניסיון כזה, והם חיים במדינה שבה אפשר להתנהג כפי שרוצים, ובכל זאת הם מבקשים לנהות אחרי הרוב בלי שום מניע שכלי, אלא אך ורק מפני שזו דרכו של הרוב - מובנת אפוא השלילה שבדבר.

כמובן, לא תמיד קל להיות שונה מהרוב, אבל גם לא תמיד קל להתנהג על פי צדק ויושר, ולא לעבור על "לא תחמוד" ו"לא תגנוב", גם כאשר האדם נזהר מלעבור על "לא תגזול", מפני אימת המשטרה. ובכל זאת איש לא יאמר שיש לבחור באותם דברים שבאים בקלות.

דוגמה לכך אפשר להביא גם משנות הילדות. כל ילד מעדיף לשחק מאשר ללמוד ולשנן חומר לימודי במשך שנים ברציפות. רק עתה - בשנים המאוחרות יותר - האדם רואה את ההבדל, מה היה קורה אילו היה בוחר בדרך הקלה של משחק וכו'.

הטענה האמורה, ש"אחרי רבים להטות" הוא כלל התָקֵף תמיד, הביא גם את הגרמנים ההגונים שתחת היטלר לטעון: מכיוון שעשרות מיליוני גרמנים שורפים יהודים באושוויץ, למה לי להיות שונה, הלוא "אחרי רבים להטות".

אינני רוצה להאריך בעניין הזה, כי סבורני שאדם צעיר אינו זקוק להוכחות שלא זה ייעוד החיים - לחפש דברים הכרוכים במאמץ הפחוּת ביותר, ולהתערות בסביבה במהירות הגדולה ביותר.

ידוע גם המשל הנוסף: עצמים דוממים (אבנים וברואים דומים) קיימים במספר גדול יותר מצמחים. מספרם של הצמחים גדול יותר מבעלי החיים. ובעלי החיים עולים במספרם על סוג המְדַבֵר (בני אדם). ובמְדַבֵר עצמו עמים אחרים מספרם רב משל היהודים. ובין יהודים עצמם וכו'. ובכל זאת איש לא יאמר כי התפקיד והמטרה של הצומח הוא להיות דומם, והמְדַבֵר ישאף להיות חי וכו׳.

ויהי רצון שהשם יתברך ייתן לך הכוח לשמוע בקול השכל האמיתי, ולא להיגרר אחר הפיתוי לחפש את היותר קל, שהוא גם בעל הערך הפחות ביותר.

ה׳ בניסן תשי"ט, 13 באפריל 1959

הדרך היחידה להיאבק בהתבוללות

הנני לאשר את קבלת מכתבך מה-2 בדצמבר, שבו אתה מבקש להתקבל לריאיון בקשר לכך שאתה כותב ספר על בעיית ה'התבוללות'.

בהתאם למדיניות שנקבעה מזמן - מסיבות מובנות - שלא להעניק ריאיונות, אני מצטער שאי-אפשר להסכים לחריגים כלשהו, מאחר שזה לא יהיה הוגן כלפי רבים אחרים, אשר בקשות דומות שלהם דינן להידחות.

עם זה, מכיוון שכל דבר הוא בהשגחה אלוקית פרטית, אנצל הזדמנות זאת להעביר לך כמה רעיונות בנושא.

כפי שאתה מציין במכתבך, בצדק, שורש הבעיה שרבים מבני הדור הצעיר ניצבים לפניה הוא העובדה שגדלו בלי היתרונות שחינוך יהודי מעניק, ולפעמים בבורות מוחלטת על הערכים הנצחיים של התורה והמצוות ודרך החיים היהודית. מכאן שהדרך היחידה להיאבק בהתבוללות היא לעזור לאותם אנשים צעירים, העומדים בעמדת נחיתות, לגלות מחדש את זהותם היהודית האמיתית על-ידי התמסרות אישית לתורה ומצוות בחיי היום-יום, עם חיזוק נושא החינוך היהודי התורני האמיתי בכלל.

המפתח לגילוי מחדש של הזהות היהודית הוא - להתחיל לקיים מצוות בפועל, במקביל לרכישת ידע ביהדות. יש להדגיש כי אסור שקיום המצוות יהיה דבר התלוי בידיעה מוקדמת של משמעותן הפנימית העמוקה, מפני שביהדות במיוחד "המעשה הוא העיקר". מלבד זאת, הפיכת הסדר הזה משמעותה שהדרך תהיה ארוכה ומייגעת, ופשוט חבל יהיה להפסיד את כל הזמן הזה.

הצלחתה של הגישה הנ״ל הוכחה במידה מספקת גם על-ידי כל האנשים והנשים הצעירים אשר הצליחו לגלות את עצמם מחדש בדרך זו. בכך אושרה מחדש אמיתות הכלל שלעולם אסור להתייאש מאף יהודי, חס ושלום.

יתרה מזו, כל מי שמודע לבעיה זו, ולתחינתם של הצעירים היהודים הרבים אשר מחפשים לשווא משמעות כלשהי בחיים, יכול לעשות הרבה כדי לעזור להם על-ידי שיכוון אותם לעבר מהותם האמיתית כיהודים, מפני שאף יהודי אינו יכול להיות מאושר באמת אם חיי היום-יום שלו, או שלה, אינם מתאימים למהותם.

מיותר לומר שהואיל והתורה והמצוות ניתנו על-ידי אלוקים לכל יהודי ויהודי, בכל הזמנים ובכל המקומות, אלוקים גם העניק לכל אחד את הכוח והיכולת לנהל את חייו על-פי רצונו יתברך. לא יהיה זה הגיוני להניח אחרת. מכאן, שלא משנה מה היו הרקע וסגנון החיים של האדם בעבר, לבן-אדם בכלל, וליהודי בפרט, יש הכוח להתחיל חיים חדשים, אפילו אם הדבר כרוך בשינוי קיצוני. כך שבשוּרה התחתונה זה בעיקר עניין התלוי ברצונו האישי ובנחישותו של האדם.

כמה אנשים בעלי כוונות טובות סבורים בטעות שאם מספרים לאדם הרחוק מאוד מלחוות בפועל את היהדות, על המשמעויות המלאות של יהדות אמיתית של תורה - הדבר עלול לעורר בלִבו חששות מהניסיון לחזור למקורות. בעקבות זאת הם סבורים שעל-ידי 'הקלת הנטל', באמצעות הצעה של יהדות פשרנית או מדוללת, ימשכו יותר אנשים צעירים לקהל המאמינים.

אך לאמיתו של דבר ההפך בדיוק הוא הנכון. מלבד העובדה שהאמת של ׳תורת אמת׳ אינה ניתנת לפשרות - מפני שכל התפשרות על האמת אינה אמת כלל וכלל, הרי שעצם התיאור המסולף, יעורר במוקדם או במאוחר, והרבה יותר מוקדם מאשר מאוחר, דחייה בקרב קרבנותיהם של תיאור מסולף זה.

היושר הפשוט קובע שצריכים לומר למועמד לחזרה ליהדות מה היהדות והתורה מצפה ממנו או ממנה. אם המועמד אינו יכול לעת עתה למצוא בקרבו את הכוח לקיים את כל 613 המצוות [=תרי"ג מצוות], או שהנסיבות מקשות עליו או עליה לקיים מצוות מסוימות, צריך לעודד אותו או אותה להתחיל לקיים את מה שהם יכולים, כצעד לקראת מחויבות מלאה בסופו של דבר. וכפי שרבותינו מבטיחים לנו, "מצווה גוררת מצווה", כך שמובטחת התקדמות מתמדת בכיוון הנכון. קל וחומר כאשר נמצאת הסביבה המתאימה שבה האדם יכול לקיים את המצוות במידה המלאה ביותר.

כפי שהוזכר, הניסיון הוכיח שבמקום שהגישה היתה ישרה וכנה, היא עוררה תגובה של מוּכנוּת, בייחוד בקרב הדור הצעיר, ובפרט בדורנו זה, שבו הצעירים מוכיחים כל הזמן שאין הם חוששים מפני אתגר כל עוד הם משוכנעים שמה שמציעים להם הוא האמת המקורית והאמת המלאה.

אפשר לומר עוד הרבה בעניינים ובקווים המנחים הנ"ל, אבל אני מקווה שדי בכך לחכמים.

בברכה.

ט׳ בטבת תשל״ח, 19 בדצמבר 1977

מה עושה את היהודים ל'יהודים'

רצוני להדגיש נקודה עיקרית, שצריכה לשמש בסיס לכל ויכוח, אבל פלא שאין מדגישים אותה כראוי (...)

והנקודה היא: בכל ויכוח, יהיה אשר יהיה, יש להתחיל מהנחות מסוימות המוסכמות על שני הצדדים, שאז יש תכלית לוויכוח. זאת אומרת, שאם צד אחד יכול לשכנע את השני על בסיס ההנחות האלה, שגם השני הסכים עליהן, כי אז גם הצד השני מחויב לקבל את המסקנות הנובעות מן ההנחות האלה. לעומת זה, אם אין הנחות משותפות לשני הצדדים, מה תועלת לאחד להתווכח על יסוד הנחות שאינן מחייבות את הצד השני, וכל אחד טוען את שלו ואי-אפשר לבוא לעמק השווה, וכל הוויכוח הוא לבטלה.

כן הוא גם בכל ויכוח הקשור ליהדות. ראשית כול צריך להניח את הבסיס לכל הדיון שמבקשים לנהל, שאם הנחה זו מתקבלת, היא מחייבת את המסקנות. ההנחה היא או על יסוד ההיסטוריה היהודית מאז ועד עתה, במובן הקיום הגופני, או על יסוד קיום ערכים רוחניים שנמסרו בדרך מסוימת על ידי אנשים מסוימים, או על בסיס ההצלחה של עמנו להינצל מהתבוללות במשך כל ימי הגלות, וכיוצא בזה. לעתים קרובות, כאשר מציבים מראש הנחה מסוימת, שגם הצד השני נאלץ להכיר בה, ממילא שוללים ממנו את הבסיס וסותרים מראש את טענותיו.

ובנושא שלנו, לדוגמה, אם מתחילים את הוויכוח במשפט שאין להכחישו, כלומר, שיהדות קשורה בחברת אנשים המכונים יהודים, כי אז, כדי להגדיר מהי 'יהדות' צריך למצוא את העניין העיקרי ואת הצד השווה שעושה את היהודים ל'יהודים'.

אם נסקור את דברי ימי עמנו במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה, מאז היינו לעם, ואת כל אשר עבר עלינו במקומות שונים ובתנאים שונים מן הקצה אל הקצה, הן בקשר לסביבה הרוחנית והן בקשר לסביבה הגשמית, חייבים אנו להסיק - שלא השפה, ולא הארץ, ולא טריטוריה מסוימת, ואף לא שיטה פילוסופית, הם שאיחדו את היהודים, וזיהו אותם (ושמרו על קיומם), אלא הדבר היחיד שלא נשתנה, והוא המשותף לכל המקומות ולכל התנאים, הוא קיום מצוות מעשיות.

מכיוון שזו מציאות היסטורית, הרי כל חוקר שרצונו המוקדם אינו מטעה את שכלו מוכרח להכיר באמת לאמיתה, התואמת את המציאות, גם אם אינו יכול לתפוס את הדבר בשכלו, או שהמסקנות אינן כפי רוחו ורצונו, או שאינן תואמות את רוח השקפת העולם של פלוני, או אינן ברוח שיטה פילוסופית פלונית. שהרי המציאות מחייבת את המסקנות, ואין עמדות קדומות משנות את המציאות.

י"ג בניסן תשי"ז, 14 באפריל 1957

למה היהודים חשים שהעולם נגדם

את כותבת שקשה לך להבין בצורה טובה מדוע נראה שהעם היהודי חש תחושות חזקות כל כך שהגויים אינם נוטים לטובתו, במיוחד לאחר שאת אישית אינך מרגישה כך כלפי יהודים.

ראשית כול, יורשה לי לומר שאני שמח לשמוע על רגשותייך הטובים, ואני מקווה שאת מנצלת כל הזדמנות מתאימה לספר לאנשים איך את מרגישה בעניין זה, כדי שהם ילכו בעקבותייך.

באשר לשאלתך, איזה בסיס, אם בכלל, יכול להיות ליהודים לחוש חשדנים - או אפילו מפוחדים, כפי שנראה לך - כלפי רגשות הגויים אליהם. ודאי יש הסבר מובן מאליו במה שהתרחש בזמננו זה, וממש לנגד עינינו. הדבר מובן מאליו, על כל פנים למי ששרדו את השואה באירופה ומצאו מקום מפלט במדינה זאת. כשמביאים בחשבון ששליש מן העם היהודי הושמד באכזריות על ידי אומה לא-יהודית ושותפיה, בעוד רוב העולם הלא-יהודי צפה בנעשה (ולפעמים אפילו לא כצופים אדישים) - הנושא מכאיב מכדי להעמיק בו, ובמיוחד במכתב זה, לאור התחושות האישיות שלך. אני מזכיר זאת רק לצורך תשובה על שאלתך. ההסבר מובן מאליו, ומפתיע שהוא חמק ממך.

יתרה מזו, כשרואים את גישת רובם המכריע של חברי ׳האומות המאוחדות׳ כלפי שרידי העם היהודי, הדבר מחזק בבירור את החשש כי גישתם של הגויים - אם לדבר בהכללה, משום שתמיד יש יוצאים מן הכלל - לא השתנתה באורח קיצוני.

לשם השוואה כדאי לציין שעל היהודים מצידם מוטלת חובה לעודד כל גוי ולסייע לו לנהוג על פי הציוויים האלוקיים אשר ניתנו לכל המין האנושי. כלומר, מה שמכונה ׳שבע מצוות בני נח׳, שהם הרמה המינימלית של אתיקה ומוסריות, דין וסדר עולמיים, אשר בלעדיהם שום חברה אנושית אינה יכולה לשרוד לאורך זמן. מצפים מיהודי שיעשה זאת אפילו בלי להתחשב בגישת הגוי כלפי יהודים. בדומה לכך, יהודים נצטוו לעשות צדקה וחסד עם גויים לצד יהודים.

את ודאי גם יודעת על תרומתם של היהודים לרעיונות החירות וההומניטריות ולרעיונות אחרים. אפילו המוטו של ׳האומות המאוחדות' - "לא יישא גוי אל גוי חרב" - הוא אידיאל שהועבר משמים לנביא יהודי בעבור היהודים ו(באמצעותם) לגויים. אגב, גם זה מדגיש בהבלטה את הפער שבין האידיאל הזה, המוצג שם על הקיר, ובין מה שמתרחש בין כותלי הבית. ושוב, אין כל צורך להרבות בדיבור על כך, כפי שצוין לעיל.

כ' באלול תשל"ה, 27 באוגוסט 1975