תשוקה באיים הקריביים

הוא עמד על הצוק התלול שנישא בקצה המפרצון.

האם הוא צפה בה? לילי לא ידעה. אך היא לא נזקקה לאינטואיציה שלה כדי לדעת מי הוא. די-די אמרה לה; בעצם הזהירה אותה. ונראה שדי-די ידעה הכול.

אם כי די-די טענה גם שהיא ניחנה בראייה על-חושית, ואף אחד באי הקריבי הקטן אורצ'יד קיי לא יחלוק עליה. וזה נכון שהזקנה חזתה את מחלת אמה של לילי ואת ההוריקן האחרון של העונה שכמעט הרס את המרינה בעיר.

אביה של לילי טען שדי-די לא יודעת הכול. הוא התייחס לחזיונות של סוכנת הבית שלהם כממבו ג'מבו. אך לילי שיערה שככומר אנגליקני אסור היה שיימצא כל קשר בינו לבין "המאגיה השחורה" שהוא ייחס לטענותיה של די-די.

עם זאת, בזה הרגע לילי היתה פחות מוטרדת מהיכולות של די-די מאשר מהרצון שלה עצמה שהאיש יעזוב. לא מצא חן בעיניה לחשוב שהוא צופה בה, והיא תהתה שוב מה הוא עושה על האי.

לדברי די-די, שמו היה רפאל אוליביירה והוא היה מניו-יורק. סוכנת הבית הזקנה טענה שהוא נקלע לצרות בעיר וקנה את אחד הנכסים היקרים ביותר באי כדי לחמוק מזרועות הצדק.

אך אפילו הספקולציות של די-די לא היו תמיד אמינות, ואף אחד לא ידע בכלל שהבית באורצ'יד פוינט עומד למכירה.

בכל מקרה, לילי קיוותה שהוא פשוט יסתובב ויסתלק. זה היה הזמן שבו בדרך כלל יצאה לשחיית הערב שלה, אבל לא היתה לה שום כוונה לפשוט את בגדיה מולו – גם אם הוא היה במרחק של יותר משלושים מטר.

היא קיפלה את המגבת שלה על זרועה והחלה לפסוע בחזרה אל בית-הכומר. היא הרשתה לעצמה להגניב מבט לכיוונו רק כשכמעט הגיעה הביתה.

וגילתה למורת רוחה שהוא נעלם.

כעבור שבוע ישבה לילי ליד שולחנה והכניסה למחשב את פרטי ההשכרות של העונה הקודמת, כשמישהו נכנס לסוכנות.

היא עבדה בקרטחנה צ'רטרס מאז שעזבה את האוניברסיטה בפלורידה. העבודה לא היתה תובענית במיוחד, אך אורצ'יד קיי היתה עיר קטנה ולא היו בה עבודות רבות שיזכו לאישורו של אביה.

שטח העבודה שלה, אם אפשר לקרוא לזה כך, היה מאחורי מחיצה שהפרידה בין הדלפק למשרד. לרוב טיפל הבוס שלה, ריי מיירס, בכל ההתעניינויות בעצמו. אך היום היה ריי במיאמי כדי לקבל משלוח של מפרשית דו-תרנית חדשה. הוא אמר ללילי שקרוב לוודאי לא יהיו לקוחות חדשים עד סוף השבוע, אבל היא היתה האחראית במקום.

לילי נאנחה, גם בגלל ההפרעה וגם מהמחשבה שיהיה עליה להתמודד עם לקוח פוטנציאלי בעצמה. היא קמה ממושבה והקיפה את מחיצת הפרספקס כדי להיכנס לאזור העסקי.

גבר עמד שם בגבו אליה והביט דרך חלונות הזכוכית בתרנים של היאכטות שהתנועעו במרינה שמחוץ למשרד.

הוא היה גבוה ושזוף מאוד, שערו הכהה ארוך מדי, כתפיו הרחבות עטופות בז'קט עור. אגודליו היו תחובים בכיסים האחוריים של מכנסי ג'ינס הדוקים שנצמדו אל ירכיים צרות ורגליים חזקות ארוכות.

לילי בלעה את רוקה. היא ידעה מיד מי הוא; קלטה שהיא חשה בכך עוד לפני שהקיפה את המחיצה וראתה אותו. זה היה אותו הגבר שצפה בה מהצוק לפני שבוע, הגבר שדי-די הזהירה אותה שעלול להיות מסוכן.

הוא שמע את פסיעותיה והסתובב כמעט לפני שהיא הספיקה לרסן את הבעתה. היא ראתה עיניים חומות כהות בעלות ריסים ארוכים מעל עצמות לחיים שקועות, אף בולט ופה צר אך חושני. לא נאה, חשבה, אבל מצודד ביותר. לראשונה היא הרהרה במחשבה שדי-די אולי צודקת.

"היי," אמר האיש בקול עשיר וכהה כמו קפה שחור. אם הוא זיהה אותה, הוא לא הסגיר זאת. "מיירס נמצא?"

לילי היססה. אז הוא הכיר את ריי, חשבה. היא לא ציפתה לכך. אף שהוא דיבר אנגלית, היה לו מבטא קל אך ברור, כאילו זו לא שפת האם שלו.

"אממ... מר מיירס לא נמצא," אמרה כשהתחוור לה שהוא מחכה לתשובה. "אתה חבר שלו?"

אוליביירה נראה כמי שמטיל ספק בתמימות של שאלתה, אבל הוא לא פיתח את העניין. "לא חבר," אמר. "אבל אנחנו מכירים. קוראים לי רייף אוליביירה. אני חושב שהוא יזכור אותי."

לילי חשבה שמבחינתה הוא בלתי נשכח, אבל כמובן לא אמרה זאת. הוא ידע שהוא ידוע לשמצה בקרב תושבי האי?

והוא קרא לעצמו רייף, הרהרה. הצליל מצא חן בעיניה יותר מרפאל.

היא הנידה ראשה בשל מחשבותיה ואמרה, "טוב, אני חוששת שמר מיירס נמצא כרגע במיאמי." אחר-כך בדקה שלא במודע שאִמרת הווסט שלה לא השתחררה ממכנסיה הקצרים כשקמה, ומיהרה להוסיף, "אפשר לעזור לך?"

האיש התבונן בה ולילי שמה מיד לב שהקשר המרושל שבו אספה את שערה החום-צהבהב באותו בוקר החל לצנוח סביב אוזניה. תוסיפו לזה את העובדה שהיא כמעט לא התאפרה, והיא קרוב לוודאי נראתה עצבנית.

איזה מחזה!

"אני חושב שלא," אמר כעת אוליביירה ומשך בכתפיו בתנועת ביטול, ולילי שוב נדהמה מכוח המשיכה הקשוח שלו.

אף שזה לא היה דבר שרצתה להתעמק בו. אביה היה מתפלץ אילו חשב שהיא מטפחת מחשבות כאלה על גבר שעורר כזאת מהומה בקרב אוכלוסיית האי.

"מתי מיירס יחזור?"

דבריו קטעו את הרהוריה, ולילי קימרה גבות שהיו כהות בגוונים אחדים משערה. הוא שוב קרא לריי "מיירס", חשבה. כינוי שלא נשמע ידידותי. אולי אפילו ההנחה שריי מכר שלו היתה הגזמה.

עיניו נדדו שוב לעבר המרינה, ולילי ניצלה את ההזדמנות כדי למשוך את הווסט שלה למטה ולהסתיר את קטע העור השזוף שחשפה ואמרה, "הוא אמור לחזור מחרתיים. אני יכולה למסור לו הודעה?"

העיניים הכהות כלילה חזרו אליה והיא היתה פתאום משוכנעת שהוא הבחין בניסיונותיה לכסות את עצמה. אך לא מפני שיכלה לקרוא את מחשבותיו, אלא בגלל ההבעה הלעגנית משהו שהחליפה את הריחוק הקודם שלו.

"נו אימפורטה," אמר, ואף שדבריו היו רחוקים מלהיות חושניים, היא הרגישה רטט לא מוכר בבטנה. "לא משנה," המשיך. "אני אדבר איתו בעצמי כשהוא יחזור."

"בסדר."

לילי ציפתה שהוא יעזוב, אך תחת זאת הוא ניגש אל תצוגת העלונים והחוברות שפרסמה רבות מהפעילויות – שיט, דיג, צלילה – שקיימות עבור מבקרים.

הוא דפדף בחוברות באגביות והעיף בה מבט מזוויות עיניו. "נהנית מהשחייה שלך באותו ערב?" שאל, ופניה הוצפו צבע עז.

מהגישה שלו קודם היא התחילה להאמין שהוא לא זיהה אותה ממרחק כה רב. היא לא העלתה בדעתה שהוא יתייחס לעובדה שראה אותה, או שהוא ינחש מה היא תכננה לעשות לפני שהופיע.

האם הוא כבר ראה אותה על החוף לפני כן?

היא ליקקה את שפתיה היבשות ואמרה בנוקשות, "אני לא יודעת על מה אתה מדבר, סניור." ואם טון קולה היה מתוח ועוין, אז מה? "עבר די הרבה זמן מאז שיצאתי לשחות בערב."

הוא זנח כל ניסיון להעמיד פנים שהוא מעלעל בעלונים, פסע בנחת בחזרה אל הדלפק ובחן אותה במבט משועשע קמעה. "השאלה שלי מפריעה לך?" שאל בקלילות, כך שהיה ברור לה עד כאב שהוא לא מתקשה כלל לקרוא אותה.

"למה שהיא תפריע לי?" השיבה בקצרה על אף שהבינה שהוא לא צפוי להאמין לה. "עכשיו, יש עוד משהו, סניור? כי אם לא, יש לי עבודה לעשות."

"כל-כך מצפונית," העיר ברוך והרים יד כדי להעביר אצבעות ארוכות בשערו הכהה סתור הרוח. התנועה יצרה קמט בשרוול הז'קט שלו, והיא מצאה את עצמה תוהה אם העור רך למגע כפי שהוא נראה.

בניגוד לזרוע שמתחת, חשבה, שבוודאי תהיה מתוחה ושרירית.

אך מחשבות כאלה לא יעזרו להוריד את לחץ הדם שלה. האוויר בחדר הרגיש פתאום סמיך יותר, ולילי שילבה ידיים כאילו כך תוכל להגן על עצמה מפני נוכחותו המטרידה.

למה הוא לא הולך? תהתה. הוא סיים את ענייניו כאן. האם הוא נהנה לצחוק עליה? ומדוע, למרות שהיה כה ברור שהוא גדול עליה, הבטן שלה המשיכה להתפתל בקשרים?

"אני חושב שהבכתי אותך," אמר כשהוא מתעלם מהרצון הברור שלה שהוא יעזוב. "לא התכוונתי לרגל אחרייך."

שפתיה של לילי נפשקו. "אתה ריגלת אחרי?" קראה, כאילו רק עתה הבינה זאת, אבל פיו נחשק לשמע דבריה.

"את ראית אותי על הצוקים באותו ערב," אמר לה בפסקנות. "כמו שאני ראיתי אותך. עוד לא סיגלתי לי את היכולת להסתובב באי מבלי שיבחינו בי. אני משער שזו הסיבה ששינית את דעתך לגבי הכניסה למים. אני לא טיפש, מיז –" הוא משך בכתפיו. "מיז פילדינג, נכון? אבא שלך הוא הכומר המקומי, נוֹ?"

לילי הופתעה. לא עלה בדעתה שהוא יודע את שמה. אבל עצבן אותה שזה השפיע עליה. לעזאזל, הוא לא היה הגבר הראשון שהתייחס אליה.

"בסדר," אמרה כי החליטה שאין טעם להכחיש זאת. "ראיתי אותך." ואז, מפני שלא רצתה לתת לו לנהל את העניינים, הוסיפה, "התאכזבת כששיניתי את דעתי?"

היא ידעה שהפתיעה אותו. אלוהים אדירים, היא הפתיעה את עצמה. אף שהמילה הפתיעה לא היתה מדויקת. היא היתה מזועזעת, המומה, מוכת תדהמה מהתעוזה שלה. היא מעולם לא האמינה שהיא יכולה להגיד דבר כזה.

כצפוי, אוליביירה התעשת ראשון. אבל זה היה צפוי, חשבה בתרעומת. הוא קרוב לודאי נתקל בכל סוג של פרובוקציה ב... מה? קרוב לארבעים שנותיו. חיוך רפה נגע בזוויות פיו, אבל קולו היה עדין כשדיבר. "סי," אמר ביציבות. "אבל התאכזבתי רק כיוון שחדרתי לפרטיות שלך." הוא השתתק לפני שהמשיך, "את מעדיפה להיות לבד, נכון?" חיוכו התרחב ולילי הרגישה כאילו כל עצם בגופה נמסה. "אבל היה משהו... פגאני... באישה צעירה שמתנהגת בחוסר זהירות שכזה." הוא קימר גבה כהה. "המעשה נסלח?"

פיה של לילי היה יבש. "קשה לי להאמין," מלמלה כי לא ידעה מה עוד לומר, והוא הטה את ראשו לפני שניגש אל הדלת.

"לא משנה," אמר כשפתח בדחיפה את הדלת והניח למעט מהאוויר הלח לפלוש לקרירות הממוזגת של המשרד. אחר-כך פנה בחזרה, אבל למרות התאבנותה של לילי, הוא הוסיף רק "אולי כדאי שתגידי למיירס שקפצתי?"