12 כללים לחיים

כלל 1 הזדקפו. ישרו את הכתפיים

לובסטרים — וטריטוריה

כרוב בני האדם, גם אתם מן הסתם אינכם מוצאים עניין רב בלובסטרים,1 אלא אם אחד מהם מונח לכם על הצלחת. אולי היה דווקא מן הראוי להקדיש להם תשומת לב. מערכת העצבים שלהם פשוטה יחסית והנוירונים שלהם, תאי הפלא של המוח, גדולים דיים לאפשר למדענים למפות את מערכת העצבים שלהם בדיוק רב. מיפוי זה מאפשר לנו להבין את מבנה המוח ותפקודו, ואת התנהגותם של בעלי חיים מורכבים יותר, כולל בני אדם. יש לכם במשותף עם לובסטרים הרבה יותר מכפי שנדמה לכם (במיוחד אם משהו לא’בְּסְדֵר — סליחה על משחק המילים אבל הייתי מוכרח).

לובסטרים חיים על קרקעית הים. זהו ביתם. שם הם משחרים לטרף ומלקטים פיסות ושיירים אכילים הנושרים אליהם משדות הקטל הכאוטיים במים שממעל. הלובסטרים חפצים במקום בטוח שבו הציד והלקט טובים. הם רוצים בית.

כאן עלולה להתעורר בעיה: יש הרבה לובסטרים בים. מה קורה כאשר שני לובסטרים שוכנים באותה טריטוריה על קרקעית הים ושניהם רוצים לחיות בה? ומה קורה כשיש מאות לובסטרים, שכולם רוצים להתפרנס בכבוד ולגדל משפחה באותה חלקה צפופה של חול וזבל?

לא רק הלובסטרים סובלים מהבעיה הזו. ציפורי שיר הנודדות צפונה עם בוא האביב מוצאות את עצמן מעורבות במאבקים אכזריים על שטח. שירתן הערבה, הנשמעת לאוזן האנושית שלווה כל כך, היא לאמיתו של דבר צפירת אזעקה וקריאת שליטה. הציפור המוזיקלית הזו היא לוחם זעיר המכריז על ריבונותו. ראו למשל את הגִדְרוֹן, ציפור שיר טורפת חרקים קטנה ולוחמנית, הנפוצה בצפון אמריקה. כאשר הגדרון מגיע לשטח חדש הוא תר אחר מקום מוגן לבנות בו קן, רחוק מן הרוח והגשם, קרוב למקורות מזון ובתנאים מפתים לבנות זוג פוטנציאליות. הוא גם רוצה לשכנע את מתחריו לשמור מרחק.

ציפורים — וטריטוריה

כשהייתי בן עשר בנינו אבי ואני בית למשפחת גדרונים. בית הגדרונים נראה ככרכרה מחוּפה. היה בו פתח כניסה שגודלו כגודל מטבע. בית כזה טוב לגדרונים הקטנים, אך טוב פחות לציפורים גדולות יותר, שלא יוכלו להידחק פנימה. גם שכנתנו הקשישה זכתה לבית ציפורים, שבנינו לה ממגף גומי ישן. לבית הזה היה פתח גדול דיו לציפורים גדולות יותר, כמו אדום החזה. שכנתנו ציפתה לרגע שבו ייכנסו לתוכו דיירים.

גדרון אחד איתר עד מהרה את בית הציפורים שלנו והתמקם בו. יכולנו לשמוע אותו שוב ושוב משורר את ציוציו הארוכים והנרגשים במשך כל תחילת האביב. לאחר שבנה את קינו במרכבה הסגורה שבנינו, החל הדייר החדש שלנו לשאת זרדים גם אל המגף הקרוב של שכנתנו. הוא צרר אותם עד שמילא את כל הפתח, כך ששום ציפור אחרת, גדולה או קטנה, לא הייתה יכולה להיכנס לתוכו. שכנתנו לא הייתה מרוצה, אך את הנעשה אי אפשר היה להשיב. "גם אם נוריד אותו", אמר אבי, "ננקה אותו ונחזיר אותו אל העץ, הגדרון הזה ימלא אותו שוב בזרדים". הגדרונים קטנים וחמודים, אך חסרי התחשבות.

כמה חודשים קודם לכן, בחורף של אותה שנה, שברתי את רגלי בפעם הראשונה שבה גלשתי במדרון. כפיצוי זכיתי בסכום כסף מפוליסת ביטוח של בית הספר שנועדה לילדים מגושמים כמוני. בכספי הפיצוי רכשתי רשמקול (פסגת ההייטק בזמנו). אבי הציע לי להקליט את הגדרון מהמדשאה שמאחורי הבית, להשמיע לו את עצמו ולראות מה קורה. ובכן, יצאתי לי החוצה ביום אביבי צח והקלטתי במשך כמה דקות את הגדרון משורר בזעם את תביעתו לבעלות על הטריטוריה. לאחר מכן השמעתי לו את קולו שלו. הציפור הזעירה, שגודלה כשליש משל דרור, צללה לפתע כמפציץ קטן אל הרשמקול שלי והתחילה להתעופף הלוך ושוב במרחק סנטימטרים אחדים ממנו. הכרנו התנהגות דומה גם בלי הרשמקול. אם הרהיבה ציפור גדולה יותר עוז לנחות על אחד העצים הקרובים לבית הציפורים שלנו, רבים היו הסיכויים שגדרון-קמיקאזה יזנק כדי להניס אותה משם.

גדרונים ולובסטרים שונים מאוד אלו מאלו. לובסטרים אינם מתעופפים בין העצים ואינם מזמרים. לגדרונים יש נוצות, ולא שריון קשיח. גדרונים אינם מסוגלים לנשום מתחת למים, ורק לעתים נדירות מגישים אותם עם חמאה. עם זאת, יש להם מאפייניים דומים בכמה מובנים חשובים. למשל, כמו בעלי חיים רבים אחרים גם הם אובססיביים ממש למעמדם החברתי. ב-1921 הבחין הזואולוג והפסיכולוג-ההשוואתי הנורווגי תורלייף שייֶלדֶרוּפּ-אֶבֶּה שאפילו תרנגולות בית פשוטות מקיימות ‘סדר ניקור’2 או היררכיה חברתית.3

מסתבר שמדורי הרכילות בעולמן של התרנגולות קובעים במידה מכרעת את סיכויי ההישרדות שלהן, בייחוד בעת מחסור. לתרנגולות הידועניות יש זכות קדימה למזון שהלולן מפזר מדי בוקר בחצר. רק לאחר שהן יסיימו לנקר יגיע תורן של התרנגולות מהדרג השני, המעריצות החנפניות, הגרופיות והוונאביז. כשהן מסיימות, הדרג השלישי יורשה לנקר. כך כל הדרך עד לקבצניות, המנוכרות, המנוקרות והמרוטות בנות המעמד הנמוך ביותר בהיררכיה התרנגולית.

תרנגולות חיות בקהילות, אך גם ציפורי שיר דוגמת הגדרון, שאינן חיות בקהילות, מתקיימות בתוך היררכיה של שליטה. ההיררכיה שלהן פשוט מתפרשת על פני שטח רחב יותר. הטריטוריה המשובחת ביותר נתפשת על ידי הגדרונים החזקים והבריאים ביותר, בעלי התושייה, הכוח והמזל. הם יגוננו על הטריטוריה שלהם, וסיכוייהם להשיג בני זוג איכותיים ולגדל גוזלים שישרדו וישגשגו הם הגבוהים ביותר. מחסה מרוח, מגשם ומטורפים, ומגורים עם גישה נוחה למזון איכותי, הם מתכון לחיים מתוחים פחות. טריטוריה היא עניין חשוב מאוד. בין טריטוריה לבין מעמד חברתי אין הרבה הבדל. לעיתים קרובות זה עניין של חיים ומוות.

כשמחלת עופות מידבקת מתפשטת בחברה המעמדית של ציפורי השיר, יחלו וימותו בעיקר הציפורים שבתחתית ההיררכיה, החשופות יותר לגורמי לחץ קיומי.3 בשכונות של בני אדם פועל אותו עיקרון בדיוק. העניים שבתחתית ההיררכיה חיים בתנאים של לחץ ומחסור. כששפעת העופות או מחלה אחרת מתפשטת על פני כדור הארץ, העניים יחלו ראשונים וימותו במספרים גדולים יותר. זו גם האוכלוסייה הפגיעה ביותר למחלות לא מידבקות כגון סרטן, סוכרת ומחלות לב. כמאמר הפתגם, כשהאצולה מצטננת מעמד הפועלים מת מדלקת ריאות.

היות שטריטוריה היא גורם מכריע, ושתמיד קיים מחסור באזורים טובים, נוצרים עימותים בין בעלי חיים טריטוריאליים. המאבק עצמו יוצר בעיה נוספת: איך לנצח או להפסיד במאבק בלי שהצדדים יגבו זה מזה מחיר גבוה מדי? זו נקודה חשובה במיוחד. כששתי ציפורים מתקוטטות על שטח קינון נחשק אחד, המפגש עלול להידרדר בקלות למאבק גופני. סביר להניח שהציפור הגדולה תצא וכנפה על העליונה — אך גם היא עלולה להיפגע בקרב ואז ציפור שלישית, אופורטוניסטית מטיבה, שצפתה בעורמה מהצד מבלי לסכן את נוצותיה, תתערב ותביס את המנצחת הפצועה. איך אומרים? שתי ציפורים רבות על העץ, והשלישית לוקחת. מכל מקום, זה לא עסק טוב לשתי הציפורים הראשונות.

עימות — וטריטוריה

בעלי חיים הנאלצים לחיות באותה טריטוריה גיבשו עם הזמן אסטרטגיות רבות לביסוס שליטה תוך מזעור סיכונים. זאב מובס, לדוגמה, יתגלגל על גבו ויחשוף את גרונו למנצח — וזה האחרון לא יקרע את גרונו. אחרי הכול, הוא עשוי להזדקק יום אחד לשותף לציד, עלוב ככל שיהיה. החרדון המזוקן הוא לטאה חברותית מאוד. כשחרדון אחד חולף על פני משנהו הוא ינופף לשלום ברגליו הקדמיות כדי לאותת לחברו שהוא לא מחפש צרות ולא מתכוון לחבל בהרמוניה החברתית. דולפינים משמיעים קולות נקישה ייחודיים בעת ציד או במצבים אחרים של התרגשות גדולה, כדי לצמצם חיכוכים בין חברי להקה דומיננטיים לבין שאינם כאלה. התנהגות כזו נפוצה מאוד ומאפיינת את מרבית בעלי החיים החברתיים.

הלובסטרים שעל קרקעית הים אינם יוצאי דופן במובן זה.4 אם תלכדו כמה עשרות לובסטרים ותשחררו אותם במקום חדש, תוכלו להתרשם מהשיטות המתוחכמות של טקסי קביעת המעמד. כל אחד מהסרטנים הללו יצא תחילה למסע חקר בטריטוריה החדשה שלו כדי למפות אותה לפרטיה ולתור אחר מקום מחסה טוב. לובסטרים מסוגלים ללמוד וגם לזכור פרטים רבים על אזור המחייה שלהם. כשמחרידים לובסטר מרבצו, אם הוא נמצא קרוב לקינו, מיד יקפל את עצמו פנימה. אבל כשהוא רחוק מהקן, הוא יזנק אל המקלט הקרוב ביותר, שאת מיקומו זיהה בעבר ונצר בזיכרונו.

הלובסטר זקוק למחסה בטוח מפני טורפים ומפני פגעי הטבע. כשהוא גדל הוא גם משיל את שריונו, ולכן הוא נותר זמן רב רך ופגיע. מאורה מתחת לסלע היא מעון טוב ללובסטר, במיוחד אם המקום שופע צדפים וחומרי גלם שניתן לגרור כדי לכסות את פתח הכניסה כשהלובסטר מצטנף לו בפנים. הבעיה היא שמקומות מסתור טובים הם נדירים בדרך כלל. מלבד זאת, יש לו מתחרים. עוד לובסטרים תרים אחריהם, וללא הרף.

על כן, לובסטרים נתקלים תדיר זה בזה במסעות החיפוש שלהם. מחקרים הראו שאפילו לובסטר שגדל בבידוד יודע מה עליו לעשות במפגש שכזה, שכן דפוסי ההגנה והתקיפה מובְנים במערכת העצבים שלו.5 בשלב הראשון מרים הלובסטר צבתות פתוחות אל על ופוצח בריקוד מתאגרפים סביב יריבו, כשהוא נע קדימה ואחורה ומצד לצד כתמונת מראה לתנועות יריבו ומתיז לעברו סילון נוזלים מתוך פתח שמתחת לעיניו. הנוזל הזה מכיל שילוב של כימיקלים המגלה ליריב מה גודלו, מינו, מצב בריאותו ומצב רוחו של המתיז.

היריב יכול להתרשם מגודל הצבתות, להגיע למסקנה שהוא קטן מכדי לנצח, ואז להתקפל ולסגת ללא קרב. גם חילופי המידע הכימי יכולים לשכנע לובסטר כשיר פחות, או תוקפני פחות, לסגת. זהו יישוב סכסוכים ברמת הבסיס.6 אם חילופי המידע הכימי לא מניבים מידע מספק, או אם שני הלובסטרים דומים מאוד בגודלם וביכולתם, העימות מתקדם ליישוב סכסוכים דרג ב’. הצבתות מקופלות כלפי מטה, ועם שני זוגות מחושים שלופים המצליפים בטירוף, אחד מתקדם והשני נסוג. ואז הנסוג מתקדם והתוקף נסוג. כמה סבבים כאלה מספיקים לעצבני מבין השניים להסיק שזה לא הולך לכיוון טוב מבחינתו. הוא יסתלק משם בהליכה לאחור, מצליף רפלקסיבית בזנבו, וילך לנסות את מזלו במקום אחר. אבל אם אף אחד מהם אינו ממצמץ ראשון, היריבים עוברים לשלב ג’: דו־קרב אמיתי לכל דבר ועניין.

הפעם, הלובסטרים הנזעמים מסתערים זה על זה בצבתות שלופות בכוונה להתגושש, כשכל אחד מהם מנסה להפוך את יריבו על גבו. לובסטר המוצא את עצמו על הגב יסיק מכך שסיכוייו לנצח קלושים, ולרוב יוותר ויסתלק (אם כי ינטור טינה ליריבו כל החיים וירכל עליו מאחורי גבו בלי סוף). אם אף לא אחד מהם מצליח להפוך את השני — או אם הלובסטר שספג איפון בוחר שלא לנטוש — או אז יעבור המאבק לשלב ד’. כאן כבר מדובר בסיכון קיצוני, שאין להיכנס אליו בלי שיקול דעת מעמיק. בסיבוב הזה לפחות אחד מהם ייפצע, לעתים שניהם. ייתכן שאפילו אנוּשוֹת.

השניים מסתערים זה על זה במהירות. העוצמה גוברת והולכת. הצבתות שלופות כדי לתפוס רגל, מחוש, גבעול-עין, או כל איבר חשוף ופגיע אחר. כשאחד מהם יצליח לתפוס חלק גוף של יריבו, הוא ינעל את צבתו על פלג הגוף ויצליף בזנבו כדי לנוע לאחור ולקרוע אותו מגופו של היריב. מלחמה המסלימה עד לנקודה זו תסתיים בניצחון ברור של אחד הצדדים. המנוצח לא ישרוד בדרך כלל — במיוחד אם הוא, או היא, נותרים בשטח שנכבש בידי המנצח, שהפך עתה לאויבו המושבע.

לובסטר שהובס ושרד, גם אם היה קודם תוקפני מאוד, יאבד עתה כל רצון להילחם; גם לא עם יריב חלש שהוא כבר הביס בעבר. ביטחונו העצמי ייעלם, לעיתים למשך כמה ימים. תוצאות התבוסה עלולות להיות חמורות אף יותר: כשלובסטר שליט נוחל תבוסה מוחצת, מוחו, ביסודו של דבר, מתפורר. במקומו הוא מצמיח מוח חדש, כנוע יותר, המתאים למעמדו הנחות.7 המוח הקיים של הלובסטר אינו מתוחכם דיו לעמוד בשינוי ממלך לקבצן והוא מתפורר כמעט לגמרי כדי לצמוח מחדש. כל מי שחווה אי פעם שינוי כאוב בעקבות תבוסה רומנטית או עסקית מוחצת יוכל להבין לליבו של הסרטן שהיה פעם מלך הבוצה.

הנוירוכימיה של תבוסות וניצחונות

ההרכב הכימי במוחו של לובסטר מנוצח שונה באורח ניכר מזה של לובסטר מנצח. הדבר משתקף ביציבה שלהם. ההבדל בין לובסטר עם ביטחון עצמי לבין לובסטר מתרפס טמון ביחס בין שני כימיקלים שמסדירים את התקשורת בין תאי העצב: סרוטונין ואוקטופמין. ניצחון מביא לגידול בייצור הסרוטונין על חשבון האוקטופמין.

לובסטר עם רמות גבוהות של סרוטונין ורמות נמוכות של אוקטופמין הוא סרטן בוטח, יהיר בהילוכו, ספון לבטח בשריונו שלא יירתע בדרך כלל מהזמנה לקרב. הסיבה לכך היא שסרוטונין מסייע בוויסות גמישות השרירים האחראים על מתיחת אברים. לובסטר גמיש מרחיב את גפיו כדי להיראות גדול ואימתני כמו קלינט איסטווד במערבון ספגטי. אם חושפים לסרוטונין לובסטר שזה עתה הפסיד בקרב, הוא נמתח ומתמלא ביטחון עצמי עד כדי כך שהוא עשוי להסתער על מי שהביס אותו בזה הרגע; הוא יילחם ביתר עוצמה, ולמשך זמן רב יותר.8 ההשפעה הכימית וההתנהגותית דומה מאוד לזו של תרופות נגד דיכאון אצל בני אדם, המבוססות על ביטול מעכבי סרוטונין. זוהי עוד עדות מדהימה להמשכיות האבולוציונית של החיים בכדור-הארץ: פרוזק מעודד אפילו לובסטרים.9

סרוטונין גבוה ואוקטופמין נמוך מאפיין מנצחים. יחס הפוך משווה ללובסטר מראה מובס, מכווץ, עלוב, מתרפס, בלום ופחדני, מהסוג שנע כצל בפינה ומתנדף עם הרמז הראשון לצרות. סרוטונין ואוקטופמין גם מווסתים את רפלקס הצלפת הזנב המאפשר ללובסטר לסגת במהירות כשהוא צריך להימלט. הגירוי לרפלקס הצלפת הזנב יופיע בקלות יתרה אצל לובסטר מובס. הד אנושי לכך אפשר למצוא ברפלקס הבהלה המוגבר אצל ילדים מוכים הסובלים מדחק פוסט-טראומטי, ואצל חיילים הלומי קרב.

עיקרון החלוקה הלא-שווה

סיכויי הניצחון של לובסטר, שהצליח לאזור עוז לשוב לשדה הקרב לאחר שהובס, נמוכים יותר ממה שאפשר היה לחזות לאור קרבותיו בעבר. לעומת זאת, סיכוייו של יריבו המנצח גדלים והולכים. בעולמם של הלובסטרים המנצח זוכה בכול, בדיוק כמו בחברה האנושית: המאיון העליון מחזיק בממון בהיקף דומה לזה של חמישים האחוזים שבתחתית.10 שווי הנכסים של שמונים וחמישה האנשים העשירים ביותר בעולם שווה לזה של שלושה וחצי מיליארד האנשים שבתחתית.

העיקרון האכזרי של חלוקה לא שוויונית פועל גם מחוץ לתחום הפיננסי — ולמעשה חל על כל מקום שבו נדרשת תפוקה יצירתית. קבוצה קטנה מאוד של מדענים אחראית לרוב הפרסומים המדעיים בעולם. מספר זעיר של מוזיקאים אחראי לכל המוזיקה המסחרית כמעט. קומץ סופרים עומד מאחורי כמעט כל הספרים הנמכרים בעולם. מיליון וחצי כותרים שונים נמכרים בכל שנה בארה"ב, אבל רק חמש מאות מהם נמכרו ביותר ממאה אלף עותקים.11 כמעט כל היצירות המוזיקליות המבוצעות בקונצרטים תזמורתיים הן משל ארבעה מלחינים (באך, בטהובן, מוצרט וצ’ייקובסקי). באך לבדו הלחין יצירות כה רבות, שדרושות עשרות שנות עבודה רק כדי להעתיק ביד את כל תווי יצירתו. אולם מתוך כל המגוון העשיר שיצר רק חלק זעיר מבוצע בידי תזמורות. כך גם אצל שלושת המלחינים האחרים שבצמרת: רק מבחר זעום מיצירותיהם מנוגן בפומבי. יוצא שרק חלק זעיר מהמוזיקה שהולחנה בידי קומץ זעיר של מלחינים קלאסיים הוא כמעט כול המוזיקה הקלאסית שהעולם מכיר ואוהב.

עיקרון זה ידוע לפעמים בשם חוק פְּרַייס, על שם דרק ג’ דֶה סוֹלָה פְּרַייס,12 החוקר שגילה את יישום העיקרון במדע ב-1963. אפשר להדגים אותו בתרשים דמוי האות L, שהציר האנכי בו מייצג את מספר בני האדם, ואילו הציר האופקי את היצרניות או המשאבים. העיקרון הבסיסי התגלה הרבה לפני כן. בתחילת המאה העשרים גילה המלומד האיטלקי וילפְרֶדוֹ פּארֶטוֹ (1848–1923) את יישום העיקרון להתפלגות חלוקת העושר ומסתבר שהוא תקף בכל חברה, בלי קשר לשיטת הממשל. זה נכון גם לגבי התפלגות אוכלוסיית ערים (בקומץ ערים חיים רוב האנשים), תקף ביחס לגופים שמימיים (מספר קטן מאוד של גופים מכיל את כל החומר ביקום), וקולע להתפלגות תדירות השימוש במילים בשפה (90 אחוז מהתקשורת מתקיימת באוצר מילים בן 500 מילים בלבד), ועוד דברים רבים אחרים. העיקרון הזה נקרא לעתים גם העיקרון של מתי על בסיס אחת האבחנות האכזריות ביותר המיוחסות לישו: "כִּי מִי שֶׁיֶשׁ־לוֹ נָתֹן יִנָּתֵן לוֹ וְיַעֲדִיף וּמִי שֶׁאֵין לוֹ גַם מָה־שֶׁיֵּשׁ־לוֹ יִנָּטֵל מִמֶּנּוּ" (מתי י"ג, 12).

צא ולמד: כשהאבחנות שלך נכונות אפילו לגבי סרטנים, אתה יכול לטעון שאבא שלך אלוהים.

אבל הבה נשוב אל פרוק הרגליים העצבני שלנו: כשהלובסטרים בוחנים זה את זה, הם לומדים מהר מאוד עם מי אפשר להתעסק, וממי רצוי לשמור מרחק. כתוצאה מכך ההיררכיה מתקבעת במהירות ויציבותה נשמרת. די בכך שלובסטר מנצח ינענע מחושים במחווה מאיימת כדי שיריב לשעבר יתנדף משם בענן של חול. לובסטר חלש יותר יוותר מראש על ניסיון להתעמת עם יריבים, ישלים עם מעמדו הנמוך ויזכה למצער לשמור את רגליו מחוברות אל שאר גופו. לעומתו, הלובסטר הדומיננטי מתרווח במחסה הטוב ביותר, נופש כהלכה, מסיים ארוחה טובה ואז יוצא לטיול שליטה שאנן וזחוח בטריטוריה שלו, כשהוא מחריד לובסטרים נחותים ממרבצם בלילות רק כדי להזכיר להם מי כאן הגבר.

היפה והחיה

לובסטריות (שבשלב האימהות של קיומן נאבקות על שטח בקשיחות שאינה נופלת מזו של הזכרים13) מזהות בקלות את הלובסטר השליט ונמשכות אליו כאחוזות כישוף. להערכתי, זו אסטרטגיה מבריקה. היא רווחת מאד בקרב נקבות ממינים רבים ומגוונים, כולל המין האנושי. במקום לבצע חישובים מסובכים כדי לזהות את הזכר המוצלח ביותר, הנקבות מבצעות מיקור חוץ של החישוב הזה לזירת היררכיית-השליטה, שהיא מעין מכונת חישוב אורגנית המשקללת בשבילן את בעל היתרונות והתכונות הנחשקות ביותר. הן מניחות לזכרים להילחם ואז בוחרות במאהב מבין המנצחים. כך פועל גם שוק המניות, שבו תמחור ערכה של כל חברה נקבע באמצעות התחרות בין כל החברות.

כשלובסטרית מוכנה להשיר את שריונה ולהתרכך מעט היא מתחילה להתעניין בהזדווגות. כדי לפתות לובסטר שליט, היא תצא למסע כיבוש באזור הבילוי שלו ותשפריץ בכיוונו ניחוחות ונוזלים מעוררי חשק. הזכר עלול להגיב בשלב הראשון באותה תוקפנות נרגזת שהקנתה לו את מעמדו השליט מלכתחילה. הוא גדול, בריא וחזק. לא קל לשכנע אותו להפוך מלוחם למאהב (אך אם יוקסם כהלכה, יהיה נכון להשתנות למענה. זוהי הגרסה הלובסטרית לרב המכר העולמי חמישים גוונים של אפור ולעלילה הארכיטיפית הנצחית של היפה-והחיה. גבר דומיננטי, תוקפני וחם מזג, ההופך למאהב רגיש לאחר שהתאהב באישה הראויה. דפוס התנהגות זה שב ומופיע בספרות הפנטזיה הארוטית, זו שנשים מחבבות ממש כשם שגברים להוטים אחר תמונות נשים עירומות).

כוח גופני לבדו אינו יכול להבטיח יציבות דומיננטית לאורך זמן. שני פרימטים, לדוגמה, מסוגלים להדיח אפילו את הקוף האלים והאכזרי ביותר, גם אם כל אחד מהם ניחן רק בשלושה-רבעים מכוחו. הפרימטולוג ההולנדי פראנס דה ואל גילה בתצפיות קפדניות בלהקות השימפנזים, שזכרי השימפנזה המצליחים טיפחו מיומנויות חברתיות מתוחכמות כדי להבטיח את יציבות שלטונם.14 השליטים שהחזיקו בשלטונם לפרק הזמן הממושך ביותר היו אלה שהשכילו ליצור קואליציות של שיתוף פעולה הדדי עם בעלי המעמד הנמוך יותר, והשגיחו בדאגה על נקבות הלהקה ועל צאצאיהן. מסתבר אפוא שהנוהג של פוליטיקאים לנשק תינוקות אל מול מצלמה הוא תכסיס עתיק יומין. אבל לובסטרים הם יצורים פשוטים יחסית, ולהם מספיקים גם המרכיבים הבסיסיים של תחבולת ‘היפה והחיה’.

משהוקסם החיה בהצלחה, נקבת הלובסטר ששבתה את לבו תשיל את שריונה ותהפוך רכה ופגיעה, מוכנה להזדווגות. ברגע הנכון הזכר, שהפך למאהב עדין, יפקיד את זרעו בכלי הקיבול המתאים. אחרי כן הנקבה תישאר בסביבה עוד כמה שבועות, בעודה הולכת ומקשיחה (עוד תופעה שאינה זרה לחלוטין למין האנושי), ואז תשוב למעונה, עמוסה בביצים מופרות. בשלב זה נכנסת הנקבה הבאה בתור בניסיון להשיג אותו דבר בדיוק, וכן הלאה. הזכר השליט, הזקוף והבוטח, אינו מסתפק בהשגת הדירה המובחרת ובשטחי הציד המשובחים ביותר; הוא גם מקבל את כל הנקבות. אם אתה לובסטר — וזכר — משתלם לך הרבה יותר להיות מצליחן.

כל זה רלוונטי לנו במספר רב להפליא של דרכים, נוסף על המקבילות המתבקשות. ראשית, אנו יודעים שהלובסטרים קיימים בצורה זו או אחרת כבר למעלה מ-350 מיליון שנים.15 זה הרבה זמן. הדינוזאורים עדיין התהלכו על פני האדמה לפני 65 מיליון שנה. בעינינו זהו עבר רחוק באופן בלתי נתפש. אך בעיני הלובסטרים הדינוזאורים הם הנובורישים שבאו ונעלמו כלעומת שבאו בזרם הזמן הנצחי כמעט. כלומר, היררכיות של שליטה היו מרכיב קבוע בסביבה שאליה כל צורות החיים המורכבות התאימו את עצמן. לפני כשליש מיליארד שנים המוחות ומערכות העצבים של בעלי חיים היו עדיין פשוטים יחסית, ואף על פי כן, כבר אז היו מבנים נוירוכימיים המשמשים לעיבוד מידע הנוגע למעמד ולחברה. קשה להפריז בחשיבות עובדה זו.

טבעו של הטבע

האבולוציה שמרנית מטבעה. זו אמיתה ביולוגית מוסכמת. כאשר משהו מתפתח, הוא מתבסס על מה שהטבע כבר יצר. תכונות חדשות נוספות, ותכונות ישנות עשויות לעבור שינוי כלשהו, אך רוב הדברים נשארים כפי שהם. יש דמיון צורני מופלא בין מבנה השלד בכנפי עטלפים למבנה עצמות הידיים של בני אדם ולסנפירי לווייתנים. אפילו מספר העצמות זהה. האבולוציה הניחה את אבני היסוד למבנה הפיזיולוגי הבסיסי לפני זמן רב.

מאז הנחת היסודות פועלת האבולוציה בעיקר באמצעות וריאציות וברירה טבעית. וריאציות (מגוון ושונוּת של מינים) קיימות מסיבות רבות, כמו ערבוב גנים (בניסוח פשטני), ומוטציות אקראיות, שהן הסיבה לשוֹני בין פרטים מאותו מין.

קל להניח ש"טבע" הוא משהו שיש לו טבע משלו, כלומר שהוא קבוע ובלתי משתנה. ובכן, זה לא נכון. למצער, לא במובן הפשוט של המונח. הטבע קבוע ומשתנה בו זמנית. הסביבה — הטבע הבורר — גם היא משתנה. סמל היין והיאנג המוכר של הטאואיסטים מבטא זאת בצורה יפה מאוד. מבחינת הטאואיסטים הקיום — המציאות עצמה — מורכב משני עקרונות מנוגדים המפורשים תכופות כייצוג זכרי ונקבי. אבל פירוש מדויק יותר של סמל יין-יאנג הוא ייצוג של כאוס מול סדר. הסמל הטאואיסטי מציג צמד נחשים כלואים בתוך עיגול, ראש אל זנב. בראשו של הנחש השחור, כאוס, יש נקודה לבנה. אצל נחש הסדר, הלבן, יש נקודה שחורה. הכאוס והסדר חלופיים זה לזה וגם מנוגדים זה לזה תמידית. אין בעולם דבר שהוא כה יציב עד שאי אפשר לשנותו לעולם. אפילו לשמש יש מחזורי אי יציבות. מנגד, אין דבר שהוא כה משתנה עד שאי אפשר לקבעו. כל מהפכה יוצרת סדר חדש. כל מוות הוא, בו-זמנית, גם מטמורפוזה.

תפישת הטבע כדבר-מה קבוע ובלתי משתנה יוצרת שגיאות הבנה חמורות. הטבע "בורר". רעיון הברירה טומן בחובו במשתמע את הרעיון של התאמה. ה"התאמה" היא ש"נבררת". התאמה, בהכללה גסה, היא הסבירות שאורגניזם מסוים יותיר אחריו צאצאים (כלומר, יפיץ את הסליל הגנטי שלו הלאה בזמן). מה ש"מתאים" ב"התאמה" הוא, אפוא, התאמת תכונת האורגניזם לדרישת הסביבה. מהי "דרישה" זו של הסביבה? אם מפרשים את המושג דרישה כאילו היא תמיד אותה דרישה —במילים אחרות, אם הטבע אכן היה נצחי ובלתי משתנה — כי אז האבולוציה היא רק סדרה נצחית של שיפורים על ציר ליניארי, והתאמה היא דבר שאפשר להתקרב אליו יותר ויותר עם הזמן.

התפישה הוויקטוריאנית, הרווחת גם היום, של מרוץ מתמיד של התקדמות אבולוציונית לקראת שיא אחד — האדם — מבוססת בחלקה על דגם כזה של הטבע. היא יוצרת את התפישה השגויה כאילו לברירה הטבעית יש יעד (הגברת ההתאמה לסביבה) ושאפשר לחשוב עליו כאילו היה נקודה קבועה.

אבל הטבע, הגורם ה"בורר", אינו בורר סטטי במובן הפשוט של המילה. בכל מקרה הוא פועל בדרך אחרת. הוא משתנה כמו תכליל (פרטיטורה) — וזו גם אחת הסיבות להדהוד המשמעות העמוק שיש למוזיקה בתוכנוּ. כאשר הסביבה שתומכת במין מסוים משנה צורה ומשתנה, משתנות ומשנות צורה גם התכונות המקנות הצלחה בהישרדות וברבייה.4 תיאוריית האבולוציה על דרך הברירה הטבעית אינה מניחה שקיימת תוכנית מפורטת של העולם, ושהכול שואף להתאמה מדויקת יותר ויותר אליה. נכון יותר יהיה לומר שעולם החי כולו עורך מחול קטלני מתמשך עם הטבע. "בממלכתי", סחה המלכה האדומה לאליס, "עלייך לרוץ מהר ככל שתוכלי רק כדי להישאר באותו מקום". מי שעומד במקום לא יוכל לנצח, יהיה איתן ככל שיהיה.

הטבע גם אינו דינמי בלבד. אדרבה, דברים משתנים במהירות רבה, אך הם שוכנים בתוך דברים אחרים, המשתנים לאט יותר (וגם דגם זה מצוי לעתים תכופות במוזיקה). עלים משתנים מהר יותר מעצים, עצים משתנים מהר יותר מיערות. מזג האוויר משתנה מהר יותר מהאקלים. אחרת, לאבולוציה כלל לא היה פן שמרני, ואז המורפולוגיה של הזרועות והידיים, צורה בסיסית וקדומה יותר, הייתה משתנה באותה מהירות שבה היו משתנים המרכיבים הבסיסיים פחות, כמו אורך העצמות, הזרועות ותפקודי האצבעות. אבל לא כך הדבר. הטבע הוא כאוס בתוך סדר, בתוך כאוס, בתוך סדר מדרג גבוה יותר. הסדר האמיתי ביותר — הוא הסדר הבלתי משתנה ביותר — והוא אינו בהכרח הסדר הגלוי ביותר לעין. כשמתמקדים בעלה אחד, לא רואים את העץ. מרוב עצים, לא רואים את היער. יש דברים אמיתיים וממשיים מאוד (כמו היררכיית-השליטה הנצחית, הנוכחת תמיד) שאינם גלויים לעין כלל.

גם התפישות הרומנטיות על הטבע שגויות. אנשים שנולדו בסביבה עירונית מודרנית, מוקפים בטון כאסירים בין חומות, מדמיינים את הטבע כמעין גן עדן בראשיתי, או כציור נוף צרפתי אימפרסיוניסטי. פעילי איכות הסביבה, שהאידאליזציה שלהם לטבע גדולה אף יותר, תופשים את הטבע כשלמות הרמונית, שאיזונה מופר רק בשל התערבותו הגסה של האדם. אלא שלרוע המזל, "הטבע" הוא גם פַּיֶּלֶת ותולעי גִינֵיאָה (אל תשאלו), יתושי אָנוֹפֶלֶס ומלריה. הוא גם בצוֹרת, רעב, איידס והמגפה השחורה. את צידו האפל של הטבע אנחנו משאירים מחוץ לפנטזיות שלנו, אך הוא ממשי לא פחות מאשר דימויי הטבע כגן עדן. אלו הדברים שבגללם אנחנו מנסים לשנות את סביבתנו, להגן על ילדינו, לבנות ערים ומערכות תעבורה ולגדל מזון ולייצר חשמל. לו רק אימא טבע הייתה קצת פחות נחושה בשאיפתה להשמיד אותנו, אולי היה קל יותר לחיות בהרמוניה עם תכתיביה.

וזה מביא אותנו אל התפישה השגויה השלישית, זו המפרידה באופן חד וברור בין טבע לבין מבנים תרבותיים שהתפתחו בו.

הסדר שבתוך הכאוס והסדר של הקיום הם "טבעיים" יותר ככל שהתקיימו לאורך זמן רב יותר. זאת משום ש"טבע" הוא "הדבר שבורר", וככל שמאפיין מסוים שרד בברירה הטבעית זמן רב יותר, כך היה לו גם יותר זמן לעצב את החיים. אין זה משנה אם התכונה היא פיזית, ביולוגית או חברתית ותרבותית. מנקודת מבט דרוויניסטית, תמידות היא כל הסיפור. היררכיית שליטה, גם אם היא נראית תכונה חברתית או תרבותית, שרדה במשך כחצי מיליארד שנים כמעט. היא תמידית. היא אמיתית.

היררכיית שליטה אינה קפיטליזם או קומוניזם. היא אינה תעשיית הנשק. היא אינה הפטריארכיה, אותו רעיון מלאכותי, שרירותי, קלוקל ומיותר. במובן העמוק ביותר, היררכיה כלל אינה יצירה אנושית. היררכיית השליטה היא היבט כמעט-נצחי של הסביבה, וחלק ניכר במה שמוטח במופעים בני החלוף שלה הוא תוצר של קיומה הבלתי משתנה. אנו (האני הריבון, האני שהיה כאן מהרגע שבו נוצרו החיים) חיינו תחת היררכיית שליטה מזה זמן רב, רב מאוד. עוד הרבה לפני שקרמנו עור וגידים, לפני שהצמחנו ידיים, ריאות או עצמות — כבר ניהלנו מלחמות מעמד. כמעט שאין בעולם דבר שהוא טבעי יותר מאשר תרבות. היררכיות השליטה עתיקות יותר מהעצים.

אותו חלק במוחנו העוקב אחר מעמדנו בהיררכיית השליטה הוא אפוא עתיק ובסיסי מאוד.16 זוהי מערכת בקרה ראשית המסדירה את תפישותינו, ערכינו, רגשותינו, מחשבותינו ופעולותינו. היא משפיעה בעוצמה על כל היבט של קיומנו, במודע ושלא במודע. זו הסיבה לכך שכשאנחנו סופגים מפלה אנחנו מגיבים ממש כמו לובסטרים מנוצחים; הכתפיים נשמטות והראש באדמה. אנו חשים מאוימים, פגועים, מלאי חששות וחלשים. אם תחושת התבוסה מתמשכת ללא שיפור, אנחנו נקלעים לדיכאון כרוני. במצב כזה איננו מסוגלים לגייס את רוח הלחימה הנחוצה לנו במאבק הקיומי, ואנו נעשים טרף קל לבריונים בעלי השריון הקשיח משלנו.

הדמיון המדהים בינינו לבין הלובסטרים אינו נעצר בהתנהגות ובחוויית החיים. אנחנו חולקים איתם גם את המבנה הנוירוכימי הבסיסי.

בחנו למשל את הסרוטונין, החולש על היציבה ועל דפוסי ההימלטות של הלובסטר. סרטן ממעמד נמוך מייצר סרוטונין בכמות קטנה יחסית, ממש כמו בני אדם שנמצאים בתחתית ההיררכיה (ועם כל תבוסה, כמויות הסרוטונין פוחתות). כשרמת הסרוטונין נמוכה, גם הביטחון העצמי בשפל המדרגה. רמה נמוכה משמעה תגובות יתר במצבי לחץ ובזבוז אנרגיה יקרה בגלל ההכרח להישאר ערניים בכל רגע, נכונים לכל מצב חירום אפשרי. הנחת המוצא של הנמצאים בתחתית ההיררכיה היא שהכול יכול לקרות, תמיד (ורק לעתים נדירות קורה משהו טוב). רמת סרוטונין נמוכה משמעה פחות אושר, יותר כאב ומועקה, יותר מחלות וחיים קצרים יותר. כך זה אצל סרטנים, וכך זה אצל בני האדם. אלו המצויים במעלה ההיררכיה נהנים גם מרמות סרוטונין גבוהות יותר. הם מוגנים יותר ממחלות, מסבל וממוות. הכלל הזה נכון גם כשמקזזים מהניתוח גורמים מתערבים כגון ההכנסה המוחלטת (או מספר שיירי המזון הנרקבים על קרקעית האוקיינוס). זהו עיקרון שקשה להפריז בחשיבותו.

אלו שלמעלה ואלו שלמטה

עמוק בתוך מוחנו, הרבה מתחת למחשבות ולתחושות, שוכן מחשבון קדמוני, עתיק לאין קץ. הוא מנטר את מעמדנו המדויק בחברה. לצורך הטיעון, נניח דירוג מאחת עד עשר. אם אתם נמצאים בדרגה אחת, הגבוהה ביותר, אתם הצלחה מסחררת. אם אתם זכרים, אתם זוכים בגישה מועדפת למקומות המגורים הטובים ביותר ולמזון האיכותי ביותר. אנשים מתחרים על הזכות לתגמל אתכם. יש לכם הזדמנויות בלתי מוגבלות לקשר רומנטי ומיני. אתם לובסטרים מצליחים, והנקבות הנחשקות ביותר עומדות בתור ומתחרות על תשומת לבכם.17

אם את נקבת צמרת, את נהנית ממבחר של מחזרים איכותיים הצובאים על דלתך: גבוהים, חזקים וסימטריים למראה; יצירתיים, אמינים, ישרים ונדיבים. כמו עמיתך הזכר השליט, את תיאבקי בלהט ובאכזריות כדי לשמר או לשפר את מעמדך בהיררכיית הזיווג הנקבית, שהיא תחרותית לא פחות. לרוב, לא תשתמשי באלימות פיזית ממש, אך לרשותך יעמוד שלל תכסיסים ואסטרטגיות מילוליות, כולל השפלת יריבותייך, ומן הסתם את כבר מיומנת בכך מאוד.

לעומת זאת, אם אתם זכר או נקבה בדרגה עשר, בתחתית הטבלה, אין לכם בית לגור בו (או שיש והוא אינו ראוי למגורי אדם). המזון שלכם איום ונורא. גם אם אינכם מורעבים ממש, מצבכם הגופני והנפשי ירוד. אף אחד לא מחזר אחריכם, למעט אומללים ונואשים כמוכם. יש סבירות גדולה יותר שתחלו, תזדקנו בטרם עת ותמותו בגיל צעיר — ורק מעטים, אם בכלל, יתאבלו עליכם אחרי לכתכם.18 גם אם היה לכם כסף, ספק אם היה עוזר לכם. לא הייתם יודעים איך להשתמש בו, כי לא קל להשתמש בכסף נכונה, במיוחד אם לא הורגלתם בכך. להפך, התעשרות תחשוף אתכם לפיתויים מסוכנים, כמו שימוש בסמים ואלכוהול, משום שאם לא חוויתם עונג לאורך זמן, הסיפוק שתפיקו מסמים יהיה עז במיוחד. הכסף גם יהפוך אתכם יעד לטורפים ולפסיכופתים, המשגשגים על ניצול של אנשים כמוכם, בדרגות הנמוכות של החברה. תחתית היררכיית השליטה הוא מקום נורא להיות בו, ומסוכן שם מאוד.

המחשבון הקדמוני במוחנו הממוקד בהערכת שליטה בוחן איך מתייחסים אלינו אנשים אחרים. על בסיס המידע הזה הוא קובע את ערכנו ומקצה לנו מעמד בהיררכיה. אם עמיתיכם סבורים שאתם חסרי ערך, המחשבון יגביל את הנגישות לסרוטונין. במקרה כזה תהיה לכם תגובת יתר בכל מצב או אירוע שעשויים ליצור רגש — ובמיוחד רגש שלילי. תגובת היתר חיונית להישרדות בתחתית ההיררכיה, שבה מצבי החירום נפוצים.

לרוע המזל, מצב תמידי של כוננות גבוהה שורף אנרגיה יקרה ומשאבים גופניים. תגובת היתר הזו היא מה שכולם קוראים לו "מתח", והיא לא נובעת רק, או אפילו בעיקר, מסיבות נפשיות. תגובת יתר, או מתח, היא השתקפות של האילוצים הממשיים כשהנסיבות עגומות. כשאתם בתחתית ההיררכיה, כל אירוע בלתי צפוי שמתרחש, ואפילו הקטן ביותר, מפורש על ידי המחשבון כאילו הוא תחילתה של שרשרת לא נשלטת של אירועים שליליים. גרוע מכך: תיאלצו להתמודד אתם לבד, משום שקשה למצוא ידיד מועיל בשולי החברה. כדי לטפל במקרי חירום בהווה תיאלצו להקריב את האנרגיה שנועדה לשמש עתודה גופנית להבטחת עתידכם. כשלא יודעים מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות, ולכן עליכם להיות מוכנים בכל רגע לכל פעולה נדרשת, לכל צרה שלא תבוא. אתם משולים לאדם היושב במכונית וסוחט את דוושת הדלק ואת דוושת הבלמים בעת ובעונה אחת. ובעוד רגע יתפרק הכול. לשם ניהול משברים בהווה, המחשבון הקדמוני גם ישתק את פעולת מערכת החיסון שלכם ויבזבז בהווה את האנרגיות והמשאבים הנחוצים להבטחת בריאותכם העתידית. עתה, האימפולסיביות שלכם בשיאה,19 ואתם תסתערו, לדוגמה, על כל הזדמנות לזיווג קצר מועד ותחטפו כל הזדמנות לחוות עונג, יהיה עלוב, מביש או בלתי חוקי כאשר יהיה. אתם תחיו בחופזה, ואולי בחופזה גם תמותו, למען הזדמנות נדירה לעונג, למען השיירים האקראיים שייפלו עליכם באקראי משדות הקטל הכאוטיים במים שממעל. העול הגופני של נכונות למצב חירום ישחק אתכם בכל מובן.20

מנגד, אם אתם במעמד גבוה, כי אז המחשבון הקדמוני שלכם מסיק בשקלולו היבש שהגומחה שלכם בטוחה ויצרנית, ושסביבכם סביבה חברתית תומכת שתגן עליכם. הוא מעריך שהסבירות שדבר-מה יפגע בכם נמוכה ואפשר להתעלם ממנה בבטחה. שינוי נתפש בעיניכם כהזדמנות, לא כאסון. המוח שלכם שופע סרוטונין המעניק לכם תחושת ביטחון ורוגע. אתם רשאים להזדקף ולהימתח במלוא אורככם, ואינכם צריכים להקדיש אנרגיה לכוננות מתמדת. מעמדכם בטוח וגם העתיד צופן לכם בחובו רק טוב. כדאי לכם להקדיש מחשבה לטווח הארוך וליום המחר. אינכם צריכים להיאחז בכל פירור הנקרה בדרככם, משום שאתם יכולים לצפות שהדברים הטובים ימשיכו להיות נגישים לכם. אתם יכולים לדחות סיפוקים בלי לחשוש שאולי ויתרתם עליהם לנצח. אתם יכולים להרשות לעצמכם להיות אזרחים הגונים ומתחשבים.

תפקוד לקוי

המחשבון יכול גם להתקלקל. הרגלי שינה ואכילה גרועים עשויים לשבש את תפקודו. מצבים של אי-ודאות עלולים להפתיע אותו. הגוף על כל חלקיו אמור לתפקד כתזמורת מתורגלת היטב. כל איבר במערכת צריך לנגן את תפקידו היטב ובזמן הנכון. וָלא, דברים יתחילו לצרום ואז הכאוס מובטח. זו הסיבה ששגרת חיים כה חיונית לנו. פעולות היומיום צריכות להפוך אוטומטיות. הרגלים יציבים ואמינים נחוצים כדי שהפעולות הללו ייאבדו את מורכבותן ויישארו פשוטות וצפויות. קל להבין את חשיבותה של שגרה כשמתבוננים בילדים קטנים: כשהרגלי האכילה והשינה שלהם יציבים וקבועים, הם יצורים מלבבים, מצחיקים ושובבים. כששגרתם משובשת הם הופכים יצורים בלתי נסבלים, בכייניים ומעצבנים.

אני תמיד מתעניין בהרגלי השינה של המטופלים שלי. האם הם מתעוררים בכל בוקר באותה שעה? האם שעת יקיצתם היא זו הטיפוסית לרוב בני האדם? אם הם משיבים בשלילה, זה הדבר הראשון שאמליץ לתקן. חשוב פחות ללכת לישון בכל יום באותה השעה, אבל חיוני לקום בבוקר בשעה קבועה. כששגרת היום בלתי צפויה מראש קשה לטפל בחרדה ובדיכאון. יש קשר הדוק בין המנגנונים המווסתים רגשות שליליים וממתנים אותם, לבין מקצבים מחזוריים של המעגל הביולוגי היממתי.

הנושא הבא הוא ארוחת הבוקר. אני מייעץ למטופליי לאכול ארוחת בוקר עתירת שומן וחלבון סמוך ככל האפשר למועד הקימה (לא פחמימות פשוטות, וגם לא סוכרים, משום שהללו מתעכלים מהר מדי ויוצרים עלייה חדה של הסוכר בדם ואחריה צניחה מהירה). אנשים חרדתיים ומדוכאים נמצאים כבר ממילא במתח, במיוחד אם לא היו בשליטה על חייהם מזה זמן. כשהם עוסקים בפעילות תובענית גופם כבר נערך להפרשת-יתר של אינסולין. אם יעבדו כך לאחר צום של לילה שלם ולפני האוכל, האינסולין העודף יטאטא את כל הסוכר מדמם. זה ישאיר אותם במצב תמידי של היפוגליקמיה (תת-סוכר בדם), בלתי יציבים מבחינה גופנית ונפשית.21 רק שינה נוספת תוכל לאפס את המערכות. אין דרך אחרת. מטופלים רבים שלי הצליחו להפחית את רמת החרדה שלהם לרמה נטולת תסמינים קליניים כשהחלו לישון ולקום באופן מסודר ואכלו ארוחת בוקר.

הרגלים רעים נוספים יכולים לשבש את דיוקו של המחשבון. לפעמים זה קורה ישירות מתוך סיבות ביולוגיות שלא הובנו כהלכה, או כשהרגלים רעים מתניעים מעגלי היזון חוזר מסתבכים והולכים. מעגל היזון חוזר כולל גלאי קלט כלשהו, מגבר וסוג של פלט. דמיינו אות שנקלט על ידי גלאי קלט, הוגבר, ואז נפלט בצורתו המוגברת. עד כאן, הכול בסדר. הצרה מתחילה כשהגלאי מאתר את הפלט הזה ומעביר אותו שוב למערכת, מגביר אותו ופולט אותו שוב, וחוזר חלילה. כמה סיבובים מתגברים והולכים כאלו — והדברים יוצאים מכלל שליטה.

הצפצוף מחריש האוזניים של פידבק במופע מוזיקלי הוא מעגל היזון חוזר כזה: המיקרופון משגר אות לרמקולים, הרמקולים פולטים את האות. אם המיקרופון נמצא סמוך מדי לרמקולים, או שהצליל רם מדי, האות נקלט מחדש במיקרופון ונשלח שוב לרמקולים, ואלה מגבירים אותו עוד יותר. עוצמת הקול מגיעה במהירות לרמה בלתי נסבלת, העלולה אפילו להרוס את הרמקולים.

מעגל היזון חוזר דומה מתרחש בחייהם של אנשים. רוב הזמן אנחנו מתייגים מעגל כזה כמחלת נפש, אף כי אין הוא מתחולל רק בנפש, אפילו לא בעיקר בנפש. התמכרות לאלכוהול ולסמים היא הליך היזון חוזר נפוץ. דמיינו אדם הנהנה משתיית אלכוהול, ואולי נהנה קצת יותר מדי. הוא שותה במהירות שלוש או ארבע כוסיות. רמת האלכוהול בדמו נוסקת בחדות והוא הופך משולהב, במיוחד אם יש לו גם נטייה גנטית לאלכוהוליזם.22 אך השלהוב הזה נשמר רק אם רמות האלכוהול בדם ממשיכות לעלות — כלומר, רק אם האיש ממשיך לשתות. אם הוא מפסיק, לא רק שרמת האלכוהול בדמו מתאזנת ומתחילה לרדת, כשגופו מפרק את האתנול שנצרך הוא מתחיל לייצר מגוון של רעלנים. הוא גם מתחיל לחוות תסמיני גמילה מאלכוהול, משום שמערכות החרדה שדוכאו במהלך השכרות מתחילות להגיב תגובת יתר. זוהי החמרמורת (הֶנְגאוֹבֶר), שהיא למעשה תהליך גמילה מאלכוהול (שלעיתים תכופות מביא למותם של אלכוהוליסטים נגמלים). החמרמורת מתחילה זמן קצר אחרי הפסקת השתייה. כדי לשמר את התחושה החמה והנעימה ולדחות את הכאב שבא אחרי השתייה, השתיין עלול להמשיך לשתות עד שיכלה את כל מלאי האלכוהול בביתו, עד שכל הברים ייסגרו וכל כספו יכלה.

למחרת השתיין מתעורר עם חמרמורת מזעזעת. עד כאן, סתם לא נעים. הצרה האמיתית מתחילה כאשר הוא מגלה שאפשר לרפא את החמרמורת בעזרת כמה משקאות בבוקר שאחרי. כמובן, זהו ריפוי לרגע, שרק דוחה את תסמיני הגמילה למועד מאוחר יותר. אבל אם הוא אומלל דיו, זה מספיק. עתה השותה למד לשתות כדי להקל על ההנגאובר שלו. כשתרופה היא גורם המחלה, נוצר מעגל היזון חוזר וההידרדרות לאלכוהוליזם עלולה להתרחש במהירות רבה.

הפרעות חרדה, כמו אגוֹרָפוֹביה (בַּעַת-מֶרחָב), גם הן תוצאה של מעגל היזון חוזר דומה. פחדם של הסובלים מאגורפוביה כה מצמית עד שהם מסרבים לצאת מביתם. האירוע הראשון שמתניע את ההפרעה הוא במקרים רבים התקף חרדה. המקרה הטיפוסי הוא של אישה בגיל העמידה שהייתה תלויה יתר על המידה באנשים אחרים. ייתכן שעברה מהר מדי ממצב של תלות-יתר באביה לקשר עם בן זוג מבוגר יותר ושתלטני יחסית, בלי שבין שתי המערכות חצצה תקופה של קיום עצמאי.

בשבועות הקודמים להופעת האגורפוביה רוב הנשים הסובלות מכך חוות אירוע חריג ולא צפוי. האירוע עשוי להיות מיחוש גופני, כגון דפיקות לב מואצות. זו תופעה רווחת ובגיל המעבר שכיחותה מוגברת, משום שההליכים ההורמונליים המווסתים את החוויה הנפשית של נשים עוברים טלטלה. שינוי בקצב הלב עלול לגרום לה לחשוש שמדובר בהתקף לב כמו גם מהאפשרות המבהילה המשתמעת מכך, שהיא עומדת להיחשף בפומבי לעיני כול, ברגעים משפילים של מצוקה וסבל (מוות והשפלה חברתית הם שני הפחדים הבסיסיים ביותר שלנו). האירוע המחולל הבלתי צפוי עשוי להיות גם עימות בחיי הנישואים, מחלת בן הזוג או מותו, כמו גם גירושים של חברה קרובה או אשפוזה. אירוע ממשי כלשהו מעורר בדרך כלל את העלייה הראשונית במידת הפחד ממוות או מביקורת החברה.23

אחרי ההלם הראשוני האישה הקדם-אגורפובית אולי יוצאת מביתה אל הקניון. המקום עמוס וקשה למצוא בו חניה. רמת הלחץ שלה עולה. המחשבות על פגיעותה, המעסיקות אותה מאז החוויה הלא נעימה שעברה, צפות אל פני השטח ומגבירות את חרדתה. קצב ליבה מואץ. נשימותיה הופכות מהירות ורדודות. היא חשה שליבה מאיץ ותוהה אם היא חווה כעת התקף לב. והמחשבה הזו מעוררת עוד חרדה. נשימותיה הופכות רדודות יותר ורמת דו-תחמוצת הפחמן בדמה עולה. הפחד גורם להאצה נוספת בקצב הלב שלה.

פוף! לולאת היזון חוזר חיובית. החרדה הופכת עד מהרה לפניקה, שבה שולטת מערכת אחרת במוח, שנועדה להתמודדות עם האיומים החריפים ביותר ועלולה להתעורר כתוצאה מפחד רב מדי. הלומת חרדה מכל התסמינים האלו האישה חשה לחדר המיון, ואחרי המתנה חרדה נבדקים תפקודי הלב שלה. תפקודי הלב שלה נמצאים תקינים, אך היא לא מוצאת מנוחה.

אגורפוביה ממש נוצרת בעקבות לולאת היזון חוזר נוספת. בפעם הבאה שבה היא צריכה ללכת לקניון, הקדם-אגורפובית מתמלאת חרדה לנוכח זיכרון הפעם הקודמת. אך היא יוצאת בכל זאת. בדרך, היא עשויה לחוש את הולם ליבה. תחושה זו יוצרת מעגל נוסף של חרדה ודאגה. מחשש להופעת הפניקה היא מוותרת על הקניון המלחיץ ושבה הביתה. אולם עתה, מערכות החרדה במוחה רושמות לפניהן שהיא נמלטה מהקניון ומסיקות מכך שהמסע לשם היה מסוכן מאוד. מערכות החרדה שלנו הן מעשיות מאוד. הן מניחות כי אם ברחת ממשהו, הוא מסוכן. עובדה שברחת.

עתה הקניון מתויג כ"מסוכן מדי להתקרב אליו" (או שהאגורפובית-בהתהוות תייגה את עצמה כ"שבירה מכדי להתקרב לקניון"). בשלב זה המצב עדיין לא הרחיק לכת ולא גורם לה לבעיה ממשית. יש עוד מקומות לקניות. אבל אולי המרכול הקרוב דומה קצת לקניון ומעורר תגובה דומה? אז עכשיו גם המרכול נמצא באותה קטגוריה. ואז זו החנות שבקצה הרחוב. ואז האוטובוסים, והמוניות. ועד מהרה זה כל מקום אפשרי. בסופו של דבר האגורפובית תפחד אפילו מביתה שלה. לו יכלה הייתה נמלטת ממנו. אבל היא לא יכולה. וכך היא תקועה בביתה. הבריחה המבוהלת מכל מקום הופכת כל מקום למעורר בהלה. כל נסיגה בעקבות חרדה מצמצמת את האני, ומרחיבה את העולם ההופך מסוכן יותר ויותר.

מערכות רבות של פעולת גומלין בין מוח, גוף וחברה עשויות להילכד בלולאת היזון חוזר חיובי. אנשים דיכאוניים, מוכי אבל ויגון עלולים להתחיל לחוות תחושה שהם חסרי ערך ושהם נטל על סביבתם. תחושה זו תגרום להם להתרחק מחברים ומשפחה. ההתרחקות תגביר את תחושת הבדידות ותעצים את המועקה ואת תחושת אובדן הערך. הם יתרחקו יותר ויותר ודיכאונם יסתחרר ויתעצם.

מה שלא הורג אותך, לא בהכרח מחשל אותך. אצל מי שחווה פגיעה טראומטית בנקודה מסוימת בחייו, מחשבון השליטה עשוי להשתנות באופן שדווקא יגדיל את הסבירות לפגיעה נוספת. לא יפחית אותה. זה קורה לעיתים קרובות אצל אנשים שבילדותם או בנערותם סבלו התעללות. הם הופכים למבוגרים חרדתיים ונוחים להיעלב, גופם כפוף ומכווץ בתנוחת התגוננות והם נמנעים מיצירת קשר עין ישיר, מחשש שמישהו יפרש זאת כקריאת תיגר למאבק שליטה.

הנזק שגרמה ההתעללות (ירידה במעמד ובביטחון העצמי) עלול להימשך גם הרבה אחרי שההתעללות הסתיימה.24 במקרים קלים, הצעירים המושפלים מתבגרים, מבשילים ועוברים לשלב מוצלח יותר בחייהם. אבל הם לא לגמרי ערים לכך. ההתאמות הגופניות למציאות הקודמת נותרות בעינן, אף שכעת הן אינן מועילות והם חסרי ביטחון וחרדתיים מעבר לנדרש במצבם. במקרים מורכבים יותר, רגש הנחיתות מהילדות נעשה הרגל, כך שנוסף ללחץ ולחרדה המיותרים, התנהגותם הכנועה תמגנט אליהם את קומץ הבריונים המתעללים — בדרך כלל כאלו שזכו לפחות הצלחה בחייהם — שנותרו בריונים גם בבגרותם. במצבים כאלו, התוצאות הנפשיות של ההתעללות מן העבר מגבירות את הסבירות להמשך ההתעללות בהווה (זה לא חייב להיות כך, כמובן. המצב עשוי להשתנות בעקבות התבגרות, שינוי מקום המגורים, רכישת השכלה או שיפור במעמד החברתי).

הזדקפו, התקוממו

לפעמים אנשים נתונים להתעללות פשוט משום שהם חלשים יותר מבחינה גופנית מהמתעלל ולכן אינם יכולים להתגונן. זו אחת הסיבות הנפוצות למעשי בריונות בין ילדים. גם בן השש הקשוח ביותר אינו יריב שקול לבן התשע. לאחר גיל הבגרות הפערים הגופניים מצטמצמים ומגיעים לאיזון (למעט הפער בין גברים לנשים, שכן רוב הגברים גדולים וחזקים יותר, במיוחד בפלג הגוף העליון). נוסף על כך, החברה מטילה עונשים חמורים בהרבה על מבוגרים המתעקשים להמשיך להטיל את חיתתם בכוח הזרוע.

אבל יש גם לא מעט אנשים שהופכים קורבנות למעשי בריונות לא משום שאינם יכולים להילחם אלא משום שהם מסרבים להגן על עצמם. התופעה הזו אופיינית לבעלי מזג חומל, הנוטים להקרבה עצמית, ובמיוחד אם הם גם רוויים רגשות שליליים ונוהגים להשמיע קולות יבבה המעניקים סיפוק לבריון הסדיסטי המתעלל בהם (מחקרים מראים, למשל, שילדים בכייניים סובלים יותר מבריונות).25 סוג אחר של אנשים המועדים להיות קורבנות התעללות הם אלו שמסיבות כאלו ואחרות החליטו שכל גילוי תוקפנות, לרבות הבעת כעס, הוא דבר פסול מבחינה מוסרית. היו לי מטופלים שגילו רגישות קיצונית לשתלטנות קטנונית או לתחרותיות תוקפנית מדי ודיכאו בעצמם כל רגש שעשוי היה לדעתם להתפתח להתנהגות כזו. לעיתים קרובות אלה היו אנשים שגדלו תחת אב רודני הנתון להתפרצויות זעם. אולם כוחות הנפש לעולם אינם חד-ערכיים. הכוחות הקדמוניים הללו, כעס ותוקפנות, שיש להם פוטנציאל מחריד לחולל מעשי אכזריות, מאוזנים ביכולת הטמונה באותם כוחות גם להתנגד לדיכוי, לומר אמת בתקיפות, ולהנהיג את החברה בנחישות החלטית בתקופות של מאבק, אי-ודאות וסכנה.

כשהיכולת להגיב בתוקפנות כבולה בכותונת-כפייה של מוסריות צרה מדי, אנשים רחומים ונוטים להקרבה עצמית (שהם גם תמימים וקלים לניצול) אינם יכולים לגייס בתוכם את הזעם הצודק והמוצדק הנדרש להגן על עצמם. אם אתה יכול לנשוך, קרוב לוודאי שלא תצטרך לנשוך. הפגנה מיומנת של היכולת להגיב בתוקפנות ובאלימות אינה מגבירה את הסבירות שיהיה צורך בהם אלא דווקא מפחיתה אותה. כשאתם אומרים "לא!" בשלב מוקדם במעגל דכאני ואתם אכן מתכוונים למה שאתם אומרים (כלומר, אתם מסרבים באופן חד משמעי ומוכנים לגבות את הסירוב בפעולה), אתם מגבילים את תחום הפעולה של הגורם המדכא. העריצות מתפשטת תמיד כדי למלא את החלל שמתאפשר לה. מי שמסרב להגיב באופן הולם כדי להגן על שטחו חושף את עצמו לניצול ולהתעללות ממש כמו אלו שבאמת אינם יכולים להגן על זכויותיהם בשל חוסר יכולת או יחסי כוחות המוטים במובהק כנגדם.

אנשים תמימים ובלתי מזיקים תופשים את המציאות ופועלים בדרך כלל לאור כמה הנחות פשטניות: "בני האדם טובים מיסודם"; "אף אחד לא באמת רוצה לפגוע באף אחד"; "האיום בהפעלת כוח, ולבטח השימוש בו, אם גופנית ואם אחרת, הוא דבר פסול". הקלישאות הללו קורסות — וגרוע מכך — במפגש הראשון עם רשע ממשי.26 "גרוע מכך", כתבתי, שכן לא פעם אמונות תמימות הן הזמנה לניצול; משום שבעלי הכוונות הרעות מתמחים בזיהוי טרף קל בדמות אנשים תמימים המחזיקים באמונות כאלו. במצב כזה הנחות היסוד המכחישות את קיומו של זדון בעולם צריכות לעבור שידוד מערכות. אצלי בקליניקה אני נוהג להציב מראה בפני מטופלים שמאמינים שאנשים טובים אינם כועסים ומשקף להם את המציאות הבוטה של רגשות הטינה החריפים המפעפעים בהם עצמם.

אף אחד לא נהנה כשרודים בו, אך אנשים נוטים להשלים עם התנהגות כזו לעתים תכופות ולמשך זמן רב מדי. משום כך, אני מאלץ את מטופליי להבחין ברגשות הטינה שבתוכם ולהכיר, בשלב ראשון, בכך שרגשות אלה הם בעצם כעס, ובהמשך בכך שזהו סימן שצריך לומר משהו או לעשות משהו (ולו מפני שזהו גם צו הכֵּנות). פעולות כאלה, כך אני מראה להם, הן חלק מהכוח המרסן את העריצות — ברמת החברה וברמת הפרט. מערכות ביורוקרטיות רבות הן בית לרודנים קטנים, היוצרים כללים והליכים לא נחוצים רק כדי לבטא את כוחם ולבצרו. הם מחוללים סביבם זרמים נסתרים של טינה, שאם רק יבואו לידי ביטוי יוכלו להגביל את ביטוייו של כוח פתולוגי זה. נכונותו של הפרט לעמוד על שלו מגינה על הכלל מהשחתת החברה.

אנשים תמימים מזדעזעים עד עמקי נשמתם כשהם מגלים את הזעם שבתוכם. דוגמה מובהקת לזעזוע כזה היא הפגיעות של חיילים חדשים להלם קרב, המתרחש לעתים קרובות לא בגלל דבר שקרה להם, אלא פעמים רבות בגלל דבר שהם עוללו. תנאי הקרב הקיצוניים גרמו להם לנהוג כמו המפלצת שאכן מתפרצת לעיתים במצבים כאלה, והגילוי משבש את כל עולמם. ואין בכך כל פלא. הם סברו בטעות שכל מבצעי הפשעים האיומים בהיסטוריה היו בני אדם מסוג שונה לחלוטין מהם. ייתכן שמעולם לא היו מסוגלים לדמיין שיש בתוכם יכולת לדכא ולהתעלל (ואולי גם לא הכירו את יכולתם להיות תקיפים ומצליחים). היו לי מטופלים שהתכווצו באימה במשך שנים לזיכרון הבעת הזדון על פניהם של האנשים שתקפו אותם. תגובות כאלו אופייניות לאנשים שגדלו במשפחות מגוננות יתר על המידה, שבהן שום דבר רע לא התקיים והכול היה נפלא כמו באגדות (וחסר לך שלא).

כאשר מגיעה ההתפכחות — כשאנשים תמימים-לשעבר מזהים בתוך עצמם את זרעי הרוע והמפלצתיות, ומסוגלים לראות את עצמם כמסוכנים (באופן פוטנציאלי, לפחות), רמת הפחד שלהם פוחתת. הם מפתחים כבוד עצמי. ואז, אולי, הם מתחילים להתנגד לדיכוי. הם מבינים עתה שיש בהם יכולת להתמודד עם דבר נורא, משום שגם הם נוראים. הם מבינים שהם יכולים ואף חייבים לקום כנגד הדיכוי, משום שאם יבליגו וימשיכו להזין את טינתם, היא תהפוך למשאלה האיומה ביותר שלהם. בניסוח אחר: אין הרבה הבדל בין היכולת לחולל הרס וחורבן לבין אופי חזק. זהו אחד הלקחים הקשים ביותר בחיים.

אולי אתם מפסידנים. ואולי אתם לא — אבל אם אתם כן, אתם לא חייבים להמשיך להיות כאלה. אולי יש לכם רק הרגלים רעים. אולי אתם פשוט אוסף של הרגלים איומים. אף על פי כן, גם אם הרווחתם ביושר את מעמדכם העלוב או שהייתם ילדים לא מקובלים, או שהתעללו בכם בבית או בבית הספר27 — ההתנהלות המפסידנית אינה בהכרח הולמת את מצבכם העכשווי. אם אתם קורסים תמיד אל דפוס התנהגות של לובסטר מובס, אנשים בסביבתכם ימשיכו להתייחס אליכם כאל בעלי מעמד נחות. המחשבון הקדמון במוחכם — זה המשותף לכם ולסרטנים — יקצוב לכם סרוטונין במשורה. אתם תהיו מאושרים פחות, וחרדים ועצובים יותר. קרוב לוודאי שתיסוגו לאחור במקום לעמוד על שלכם. מצב זה יקטין את הסבירות לכך שתמצאו מגורים בשכונה טובה, שתיהנו ממשאבים איכותיים או שתמצאו בני זוג בריאים ונחשקים. בעולמכם שכולו עתיד לא בטוח, תחיו למען ההווה בלבד והסבירות שתתפתו לסמים ולאלכוהול תגדל. במקביל, תהיו חשופים יותר גם למחלות לב, לסרטן ולשיטיון. בסך הכול, זה פשוט לא טוב.

הנסיבות משתנות, וגם אתם יכולים להשתנות. מעגלי היזון חוזר המוסיפים השפעה על השפעה יכולים להסתחרר במערבולת שלילית, אך גם יכולים לקדם אתכם. זהו הלקח האחר, האופטימי יותר, מחוק פרייס ומעקרון התפלגות העושר של פארטו: מי שמתחיל להשיג, כנראה ישיג יותר. חלק מהלולאות המתרוממות האלו יכולות להתרחש בתוך המרחב הפרטי והסובייקטיבי שבתוכך. שינוי בשפת הגוף הוא דוגמה חשובה. נבדקים במחקר, שהתבקשו להניע את שרירי הפנים כך שייראו עצובים, גם הרגישו עצובים יותר. נבדקים שנתבקשו להעמיד פנים שהם שמחים, דיווחו על תחושת שמחה מוגברת. רגש הוא גם ביטוי גופני וניתן להעצימו (או למתנו) באמצעות ביטויו הגופני.28

שינוי בשפת הגוף מפעיל מעגלי היזון חיובי הנוגעים גם למרחב החברתי שאתם חולקים עם אחרים. אם תאמצו יציבה שפופה בכתפיים כפופות קדימה, בחזה מכונס ועם הראש מופנה כלפי מטה, תיראו קטנים, מובסים וחסרי ישע (וחשופים, להלכה, מפני מתקפה מאחור) — וגם תחושו קטנים, מובסים וחסרי ישע. וגם אחרים יתרשמו מכם כך. אנשים, ממש כמו לובסטרים, אומדים זה את זה גם לפי יציבתם. אם תיראו מובסים, אנשים יתייחסו אליכם כאילו הובסתם. אם תיישרו גו, אנשים יתחילו להתייחס אליכם אחרת.

אתם יכולים לטעון: יש תחתית. להיות בתחתית זה דבר אמיתי. לא מספיק לשנות יציבה כדי לשנות משהו מקובע. אם אתה בדרגה עשר ואתה זוקף את עצמך כאילו אתה שליט, רק תמשוך אליך מישהו שירצה להשפיל אותך שוב. זו ביקורת הוגנת למדי, אבל עמידה זקופה, עם כתפיים משוכות לאחור אינה עניין גופני בלבד, משום שאתם אינכם גוף בלבד. אתם גם נפש.

זקיפות קומה גופנית מרמזת להזדקפות מטפיזית, ואף מזמינה אותה ותובעת אותה. היא מלמדת שקיבלתם עליכם מרצון את עול הקיום. מערכת העצבים מגיבה באופן שונה לחלוטין כשאתם ניצבים מרצונכם אל מול דרישות החיים. זה אומר, שאתם נענים לאתגר במקום להתכדר בציפייה לאסון. אתם רואים את הר הזהב שצבר הדרקון במקום להתכווץ באימה מהמחשבה על כך שיש דרקון. זקיפותכם משדרת שאתם צועדים בבטחה כדי לכבוש את מקומכם בהיררכיית השליטה, לתפוס את הטריטוריה שלכם, להפגין את נכונותכם להגן, להרחיב ולשנות אותה. כל זה קורה, ממש או באורח סמלי, כשאתם שמשנים שפת גוף, או את התפיסות שלכם. זה היינו הך.

עמידה זקופה בכתפיים ישרות משמעה קבלת האחריות הנוראה של החיים בעיניים פקוחות לרווחה. משמעה שהחלטתם מרצונכם להפוך את הכאוס של האפשרי למציאות של סדר שראוי לחיות בו. זקיפות קומה פירושה שהכרתם ואימצתם במודע את נטל השבריריות ואתם נכונים להותיר מאחור את גן העדן החף ממודעות של הילדות, שבו סופיותם של החיים וּודאותו של המוות מובנים רק במעורפל. עמידה זקופה פירושה נכונות להקריב את הקורבנות הנדרשים כדי ליצור מציאות פורה ובעלת משמעות. כלומר, בלשון התנ"ך, לעשות את הטוב בעיני אלוהים.

לעמוד זקופים בכתפיים ישרות פירושו לבנות את התיבה שתגן על העולם מפני המבול, להנחות במדבר את בני עמך שיצאו מעבדות לחירות, ללכת-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, לשאת נבואות תוכחה באוזני אלה שיתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם. לעמוד זקופים בכתפיים ישרות פירושו להישיר מבט אל נקודת ההצטלבות המכאיבה ביניכם לבין הקיום, להשיב סדר דברים נוקשה, מאובן ורודני אל הכאוס שממנו בא. להתמודד עם אי-הוודאות ולכונן אחריה סדר פורה, משמעותי וטוב יותר.

לשם כך עליכם להקדיש תשומת לב ליציבה שלכם. אל תימרחו ואל תשתופפו. אמרו את מה שאתם חושבים. בטאו את מאווייכם, כאילו זו זכותכם המלאה — לפחות כמו של כל אדם אחר. הלכו זקופים והביטו ישר בעיניים. אל תחששו להיות מסוכנים. עודדו את הסרוטונין לזרום בשפע אל תוך הנתיבים העצביים שלכם.

אנשים אחרים, וגם אתם, יתחילו להניח שאתם בעלי כישורים ויכולת (או לכל הפחות לא יקבלו מיד את המסקנה ההפוכה). התגובה החיובית מן הסביבה תפחית את רמת החרדה שלכם. תגלו שקל יותר להבחין ברמזים החברתיים הדקים שאנשים מעבירים זה לזה. שיחתכם תהפוך קולחת יותר ונגועה פחות בשתיקות מביכות. סיכוייכם לפגוש אנשים, לשתף פעולה ולהרשים אותם יגדלו וילכו. ולא רק שתגדילו את הסיכוי שדברים טובים יקרו לכם, גם תרגישו טוב יותר ביחס אליהם כשהם יקרו.

מחוּזָקים ומעוּדָדים תוכלו עתה לבחור בקיום ולפעול לקידומו ולשיפורו. תיעשו לאדם המסוגל להמשיך לעמוד גם כשאדם אהוב חלה, גם כשהורה עבר מן העולם, ולאפשר לאחרים למצוא בכם כוח גם במקום שבו היה הייאוש עלול להציף אותכם. אז תוכלו לצאת למסע חייכם, עמוד הענן לפניכם, וללכת בעקבות ייעודכם. ואז אולי יהיה די במשמעות שהענקתם לחייכם, כדי לדחוק את השפעתו המשחיתה של הייאוש.

אז תוכלו לקבל עליכם את הנטל הנורא של העולם ולמצוא בו שמחה.

חפשו השראה אצל הלובסטר המנצח, על 350 מיליון שנות החוכמה המעשית שצבר. הזדקפו. ישרו את הכתפיים.

 

3. ומכאן הביטוי Pecking order באנגלית שמשמעו היררכיה. מקור הביטוי בגרמנית, שפת המאמר המקורי של שיילדרופ-אבה: Hackordnung. המאמר תורגם לשפות רבות. כל ההערות המסומנות באות מכאן ואילך הן משל העורכת המדעית.

4. המהפכה התעשייתית באנגליה הביאה לכך שבמאה התשע־עשרה השחירו העצים במנצ’סטר מפיח. פרפרי-עש בהירים מסוג biston betularia שחיו על עצים איבדו את הסוואתם והפכו טרף קל לציפורים. המוטציות השחורות של העש היו נדירות, משום שעד השחרת העצים הן בלטו על רקע הגזע הבהיר. בפרוץ המהפכה התעשייתית השתנה המצב והמוטציה השחורה זכתה להסוואה טובה יותר ולכן ליותר הזדמנויות להעמיד צאצאים. עם הזמן הפכו העשים השחורים רוב באוכלוסיית העש במנצ’סטר. כלומר, כשהסביבה משתנה, משתנה גם ערכת התכונות הנחשבות מותאמות. אין תכונה מותאמת באופן מיטבי תמיד.