13 סיפורים

קורלד הרווק

בעיצומו של קיץ פגשתי בתל־אביב חבר מימים רחוקים, מחברי קבוצת הנוער שלי בקיבוצי שבצפון הארץ. שוחחנו על הימים ההם, ופתאום עלה בי זיכרון רחוק.

"מה שלום קורלד הרווק?" שאלתי.

"קורלד" אמר בצער "הוא מת ערירי, וקברו אותו מחוץ לגדר, את יודעת, הוא לא היה יהודי".

באותו הרגע ניצבה דמותו של קורלד לנגד עיני.

אלה היו ימי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל. מיום פרוץ הקרבות הייתי מוליכה את עדר הכבשים של הקיבוץ עד לרגלי הגבעות הדרומיות של הרי הבשן, כי בשדות המרעה הטובים שבצפון נחפרו תעלות נגד טנקים ונטמנו מוקשים, כדי למנוע חדירת הצבא הסורי.

"ברר... ברר... בואי, שפס'לה, בואי", קראתי לכבשה המַשכּוּכית.

והיא נצמדה לרגלי, פוסעת יחד אתי, פעמון נחושת גדול שתלוי על צווארה מצטלצל, והעדר כולו נע בעקבותיה קדימה.

יצאתי את שער הקיבוץ לקצב צלילי הפעמון, ועל שכמי ילקוט רועים ובו ספר, חליל וצידה לדרך, והצאן רעבות, דוחקות בי למהר אל המרעה.

עלינו על דרך סלולה. כביש אספלט צר בין שדות. רכסי ההרים סביב הבהיקו בעוצמת הצבעים, כמו צוירו ביד אמן. ערפילי בוקר תעו מעל העמק הפורה וטרקטור של הקיבוץ חרש תלמים עמוקים באדמה שחורה דשנה.

רוח נעימה בידרה את שערותי הבהירות כעין הדבש, וליטפה את פני השזופים. שאפתי אוויר צח מלוא ריאותי וחייכתי לעצמי מרוצה.

חברי הקיבוץ אומרים שאני בחורה כארז. שאינני פוחדת לצאת למרעה לבדי, ואפשר לסמוך עלי שלא אשאיר את הצאן בשדה, ולא אברח גם כאשר אתקל באויב. והם צוחקים: "את, אירית, אינך נופלת בכוחך מן הבנים".

ואני שמחה שחולקים לי מחמאות. בעיניהם אני יפה, עיני הירוקות צוחקות תמיד, ואפי סולד כמו של הפולנים, שאצלם הייתי בימי מלחמת העולם השנייה. ואני צוחקת במלוא הפה, וחושפת שיניים לבנות כפנינים.

אני אוהבת לצאת למרעה ולבלות את יומי במרחב הפתוח. בדרכי למקום המרעה, עברתי עם העדר ליד המושב הנטוש, שתושביו נטשוהו מפחד ההפצצות. הם השאירו אחריהם בתים טובים, שדות מעובדים ועצים עמוסי פרי. בהתחלה סבבו בין הבתים הנטושים בעלי־חיים שחיפשו אחר בעליהם. במרוצת הזמן נדַמו געיות הפרות ונעירות החמורים, ואחריהם נביחות הכלבים ויללות החתולים. אט אט נדמו הקולות, שקט ודממה השתררו במושב וצמחי בר כיסו את הדרכים ואת המעברים. רק להקות עורבים חגו מעל לבתים, "קרע... קרע..." קראו בקולותיהם הצורמניים, והתעופפו במשק כנפיים קולני ופנו אל ההרים.

בעודי מתבוננת סביבי ומתלבטת שוקלת לאן להוליך את הכבשים, הגיע לאוזני רחש משונה, וציפור קטנה התעופפה בציוץ מבוהל, ונעלמה בין השיחים. ושוב דממה. אבל דומה שהבחנתי בתנועה בין הבתים הריקים. הייתכן? דרוכה הבטתי למקום שממנו התעופפה הציפור ולא האמנתי למראה עיני: דמות אדם עלתה־וצמחה מתוך גדר אבן מכוסה בצמחייה סבוכה.

"משונה", אמרתי בלבי ודרכתי את הסטן, אימצתי את עיני לבחון אם אין דמיוני מתעתע בי, והנה הצמחייה נפתחת, ובמעבר הצר נדחק אדם, מפלס לו דרך, ובצעדים גמישים וקפיציים מתקדם ישר אלי.

"עצור!" קראתי, וכיוונתי את הסטן אל מול פניו.

אך הוא המשיך לצעוד לעברי.

"עצור!" חזרתי.

האיש נפנף אלי בידו לברכת שלום, וחייך במנוד ראש עליז.

מרוב תדהמה הורדתי את הנשק, הבטתי בו ולא יכולתי להוציא הגה מפי.

"נערה, עִמדי", אמר כולו נרגש, וחסם את הדרך. "נערה, זה היום!" קרא וקד קידה של נימוס, מרכין את קומתו הגבוהה והרזה ארצה.

"ברוכה הבאה, והשבח לאל שזימן אותך לקראתי!" אמר בקול בוטח ובמבטא הונגרי מתנגן, ונעץ בי עיניים חומות לוהטות.

האיש נראה כבן ארבעים, גבוה, רזה מאוד, לבוש חולצה משובצת מקומטת ומלוכלכת בתוך מכנסיים אפורים רחבים קשורים בחבל, ומגפי גומי שחורים לרגליו. לראשו חבש כובע דהוי. שׂער ראשו הכסיף בצדעים. פניו המוארכים היו צרובי שמש ושפתיו סדוקות. משקפיים גדולים במסגרת כבדה נכרכו בחוט לאוזניו, ומבעדן להטו עיניים חומות. בידו הימנית לפת דלי עץ מחוזק בחישוקי ברזל חלודים, מכוסה במטפחת אדומה ותחתיה בצבצו מנדרינות בשלות. הוא קד קידה עמוקה.

התבוננתי בו, מתקשה לשייך אותו למקום או לזמן כלשהו. דומה היה לדחליל, שילדי הקיבוץ העמידו בחלקת הירקות שלהם.

"מי האיש? מאין הופיע?" תהיתי, בוחנת אם אינו מסתיר, חלילה, נשק.

"קורלד", הציג עצמו. נשם נשימה עמוקה, הניח את הדלי לרגליו בגינוני טקס ונימוסים שראיתי עד כה רק בסרטים. הוא מילא את ריאותיו באוויר הבוקר הצח, נשא אלי עיניים שמחות, קימר את כפות ידיו לעבר השמיים, ובקול חגיגי הכריז: "נערה את. את המיועדת לי, ואת תהיי אשתי. הנה לך ידי, היום הוא היום הגורלי בחיי. זה היום שצוּויתי לשאת אשה. אלוהים ינצור אותך, נערה. ממרחקים ראיתי אותך צועדת בדרך. וזה היה לי אות וסימן שאת היא המיועדת לי, ואת נשלחת אלי משמיים להיות אשתי".

חייך חיוך מלא אושר, והביט היישר לעיני, כמבקש אות להסכמתי, כמו ברור ומובן מאליו שאני מקבלת דבריו, ואני שותפה לרצונו.

אבל אני הבטתי באיש ששפתו מליצית והוא קד קידות וכורע ברך, ודבריו שעשעו אותי. וכמעט פרצתי בצחוק קולני, אך פניו ועיניו הלוהטות עצרו בעדי, ורק גיחכתי במבוכה ולא אמרתי דבר.

הוא קם, הושיט יד ימינו בתנועה אלגנטית, כאומר: "הנכבדה, הניחי ידך על ידי, ותואילי בטובך להינשא לי ברגע נכבד זה". כמו אינו רואה שרועת צאן מהקיבוץ עומדת לפניו, לראשה כובע "טמבל", לרגליה נעלי עבודה גבוהות ושחורות, חולצת חקי תחובה במכנסי חקי קצרים המקופלים בגומי על הירכיים, בידה סטן ותרמיל רועים, חיוך מלגלג על פניה והיא מביטה עליו כעל מי שדעתו נתבלעה עליו.

קורלד התכופף, ובתנועה רבת חן רכן אל הדלי, הסיר את המטפחת והגיש לי מנדרינה בשלה, כמו הייתה מעדן מלכים המוגש על מגש של כסף.

"קחי בבקשה", אמר כיאה לאציל מבית אצילים, ועיניו הבורקות תלויות בי. "הבוקר קטפתי עבורך".

"תודה", אמרתי. "יש לי בתרמילי". ולא לקחתי.

הוא נעלב ופניו האדימו, אך הבליג ואמר:

"ובכן, נערה, מה את אומרת?"

"סליחה", אמרתי. "אני ממהרת למרעה. הצאן רעבות".

הוא מיהר לקום על רגליו ונעמד מולי ובעיניו תימהון.

"נערה!" קרא בתוקף כמצווה, "עמדי!"

"אני ממהרת למרעה. אתה רואה שהעדר דוחק בי".

קורלד ניצב מולי, וחסם לי את הדרך.

"הנח!" אמרתי בתרעומת. "העדר חסר סבלנות", והצבעתי אל שטח ירוק רחוק.

אבל קורלד כמו רותק לאדמה, ולא מש ממקומו.

"שמע", אמרתי, "אני אינני מיועדת לך, ולא אהיה אשתך, וסור ממני ופנה לי את הדרך!"

קורלד, פניו החווירו והסמיקו חליפות, תלה בי עיניים משתוממות כלא מאמין שסירבתי, ואמר: "הרי משמיים נשלחת אלי!" וקולו רעד.

"סליחה", חזרתי. "אתה רואה שהכבשים דוחקות ברגלי ופועות".

הוא המשיך לעמוד לפני בידיים פשוטות לצדדים.

"לא אניח לך ללכת, עד שתאמרי לי כן!"

הרמתי את הסטן למותן. "עכשיו זוז, ופנה לי דרך!" אמרתי בקול כמעט מאיים.

קורלד נשאר עומד.

עקפתי אותו ופניתי עם הצאן למרעה, משאירה אותו עומד במקומו.

ראיתי את קורלד חוצה את השדה, נעצר, חושב רגע, ופונה כלפי שער הקיבוץ.

לפנות ערב, כשחזרתי מן המרעה, חיכה לי המדריך משה.

"שמעי", אמר. "היה פה קורלד הרווק, וביקש ממני את ידך".

"ומה אמרת לו?" שאלתי מחייכת.

"אמרתי לו שאת חופשיה, ואת מחליטה בעצמך. והוא שאל אם אני לא יכול להכריח אותך. עניתי שלא".

בארוחת הערב, בחדר האוכל, כל הפנים חייכו אלי, וסיפרו לי, שקורלד הרווק מסתובב בקיבוץ ומחפש מי כן יכול להכריח אותי להינשא לו.

למחרת חיכה לי קורלד בעיקול הדרך, הדלי תלוי לו על זרועו הימנית, בשמאלית מנפנף לי לשלום, ועל שפתיו הסדוקות חיוך רחב.

"היום אני הולך עמך למרעה", הודיע כמו קבענו מראש, והחל לפסוע לצדי.

"זאת ארץ חופשית. אתה יכול ללכת", חייכתי אליו, והרחבתי צעד.

הוא לא פיגר אחרי, וכעבור רגע חזר לדבר, פוסע לצדי צעד אחר צעד, כובש פניו בקרקע, מחכה לתשובה.

כדי להיפטר ממנו אמרתי בקול רוגז: "חוששת אני שלא אוכל לקבל את הצעתך. לך לך, וחזור לביתך".

הוא הבחין שאני מגחכת, "אינך מאמינה?" שאל בקול קרוב לבכי.

"מאמינה", אמרתי וצחקתי. "אבל אני לא אהיה אשתך, ולא אני היא המיועדת לך. עכשיו פנה לי דרך, ולך".

"את כן תהיי אשתי", אמר קורלד בתוקף, אך בעיניו החומות ניבט כאב. "הרי אותך ראיתי ראשונה. וזה הסימן, זה האות כי משמיים נשלחת אלי, ועכשיו כל חיי תלויים בך". ועיניו דמעו.

אולם אני כבר איבדתי את סבלנותי ודבריו הרגיזו אותי.

"לך הביתה!" אמרתי כמעט בקול צעקה. "שילך", חשבתי בלבי. "שוטה האיש, ודעתו משובשת. שיניח לי. שילך".

אבל קורלד המשיך ללכת לצידי כאילו אינו שומע.

העדר התפזר בחלקת שדה שהיו בה עדיין גידולים שלא נאספו, ואני התיישבתי לי והוצאתי את הספר מתרמילי. אולם קורלד לא הניח לי, הוא בחן אותי מבעד למשקפיו העבים, והעתיר עלי מבטי חיבה ונועם.

"נערה", אמר בקול נרגש, "היכן הורייך?"

"מתו", אמרתי.

"ושאר קרובי משפחה?"

"גם הם אינם בחיים" אמרתי.

הוא מצטער, אמר, אין לו אל מי לפנות כדי לבקש את ידי. ושקע במחשבות. נראה שהגיע למסקנה, שאין לו ברירה אלא לפנות ישירות אלי ולדבר על לבי.

"נערה, הקשיבי היטב!" אמר. "הרי אותך ראיתי אמש מפתח ביתי. מכאן משתמע שאת כן המיועדת לי".

"שמעתי", אמרתי. "אבל כבר אמרתי לך שאתה טועה. לא אני המיועדת לך, ולא אני אהיה אשתך. ועכשיו לך, אתה רואה, אתה מפריע לי".

אך הוא המשיך לעמוד מולי ופתאום התכעס:

"זה לא ייתכן, אי־אפשר שנערה בת שבע־עשרה תעשה כרצונה, ואיש אינו מדריך אותה".

"נכון" צחקתי. "אני חופשייה, ועושה מה שטוב בעיני, ומה שמוצא חן בעיני".

"אי־אפשר!" אמר בקול רוגז. "אני מבין. הורייך אינם בחיים. אבל מי ממלא את מקומם?"

"אין", אמרתי.

"בכל־זאת?" שאל.

לא עניתי.

"מקום מגורייך בקיבוץ?" שאל.

"כן", עניתי.

"ומי שם אחראי עלייך?"

"אני אחראית על עצמי, ואין איש בקיבוץ שיוכל להגיד לי מה לעשות. הבנת?"

"אהה", קרא. "הכול בגלל הזמנים החדשים והחינוך הקיבוצי".

"זה דווקא מוצא חן בעיני, חיי הקיבוץ והחינוך החופשי של הקיבוץ. עכשיו לך לך, שמעת? לך כבר!" אמרתי בקול צעקה.

קורלד נעלב, והלך.

"מסכן", אמרתי בלבי.

אבל לא חלף זמן רב והוא שוב לידי. כרע ברך לפני, ובקול משכנע, מנומס מאוד, פתח: "ובכן, נערה, מצבי טוב. יש לי בית, יש לי משק, לא יחסר לך דבר".

"תשמור כל זאת למיועדת שלך", אמרתי בקול מבודח.

האיש שילב את ידיו הארוכות הרזות על חזהו, עמד מולי אובד עצות וחשתי שבעוד רגע הוא עלול לפרוץ בבכי. הוא הבין היטב שאני לועגת לו, לבסוף סבב על עקביו ופרש.

"טוב מאוד", אמרתי בלבי. "שילך ולא ישוב אלי עוד".

חשבתי שנפטרתי ממנו.

ראיתי אותו פונה אל בתי המושב העזובים, ונעלם בתוך הצמחייה הסבוכה.

ואני המשכתי לקרוא בספרי.

הערב החל לרדת, וצללים גלשו מן ההרים. היה עלי לאסוף את העדר בטרם חשיכה ולשוב לקיבוץ.

אני פוסעת, מביטה בנגוהות השקיעה, באור הרך הענוג המתפשט על העמק, פאתי השמיים מתכסות בצבעי ורוד־סגול, ודממה משתרעת על פני השדות.

סמוך לרגלי פוסעת שפס'לה, הכבשה המַשכּוּכית, ומושכת את העדר אחריה לקיבוץ, לדיר. אני סוגרת את הדיר, ופונה לחדרי, להתקלח, להחליף את הבגדים, ולאכול ארוחת ערב. כוכבי הלילה כבר מלווים את צעדי.

בחדר האוכל צחק משה המדריך: "תגידי, מה אעשה עם קורלד? הוא שוב היה כאן. שאל, חקר כלא מאמין שאין איש בקיבוץ המסוגל להושיט לו עזרה, ולהביא אותך לעמוד לצידו תחת החופה".

צחקתי גם אני, ואמרתי: "מסכן. שילחתי אותו לביתו, ונתתי לו להבין שלא אהיה אשתו".

משה צחק ואמר: "אולי בכל־זאת?"

"טוב. טוב", צחקתי גם אני.

קורלד חזר אלי אחרי יומיים, ודלי המנדרינות על זרועו. והדברים חזרו על עצמם, הוא בשלו ואני בשלי. אפילו לגרש אותו עם הסטן ניסיתי.

אבל קורלד לא התייאש, ולא נעלב. פעם דיבר ברכות, ופעם בתקיפות, משכנע את עצמו כי הפעם מצא דרך חדשה ללבי. לבסוף החלטתי להתעלם ממנו. לא לענות לו. לא לחייך, לא ללעוג ולא להביט לעברו. כמו לא היה קיים.

אבל הוא הלך אחרי כנוצר צעדי, מדבר לעצמו. ורק כשפתחתי בריצה, חזר לביתו.

אחר־כך ראיתי אותו יושב בעגלה רתומה לחמור, נוסע לעבר הקיבוץ.

החלטתי, שיעשה מה שיעשה. כבר לא אכפת לי. לא אשים לב לדבריו, לא אשאל ולא אומר דבר. העיקר שיניח לי ויחדל לדבר אלי ולהרגיז אותי בדיבורו.

חלפו כמה ימים, ואני הולכת לי בראש העדר בשעת בוקר מוקדמת, וצל ארוך משתרך על האדמה לצידי. הפניתי את ראשי, וקורלד אחרי.

"נערה, כלום אינך מבינה שבסירובך את מונעת ממני את קיום הבטחתי לאהובתי? עלייך לדעת שאת גורמת לי צער וכאב, ומקשה על חיי", אמר, וייאוש לוהט בעיניו החומות.

"הריני מפציר בך", אמר נואשות. "אינני יכול לשאת את סירובך".

"מסכן", אני אומרת לעצמי, ומסתכלת על האיש המוזר שחי לבדו במושב העזוב שאין בו נפש חיה, והבדידות נותנת את אותותיה בו. הבנתי שהאיש רציני, ומתכוון לדבריו. "חכה", אמרתי והצבעתי על חלקת תירס שלא נקצרה. "אשלח לשם את העדר, ואשמע את דבריך".

פני קורלד זהרו, כמו ניעורה בו תקווה מחודשת.

הבחנתי לידי באבן גדולה ושטוחה, נוחה לישיבה, וגלגלתי אותה לרגלי.

קורלד מיהר לנגב את האבן במטפחת האדומה, והניח את הדלי לרגלי.

"אנא, עלמה, הטי אוזן והאזיני לדברי. הקשב הקשיבי היטב, ושימי אל לבך שלא תיפול מילה ממילותי ארצה".

התאפקתי שלא לצחוק בפניו, ובלבי צחקתי מדבריו הנמלצים, חשבתי לי שאשמע, ולא אגיב ולא אעיר. שידבר כמה שירצה. ואחר־כך אקום, ואשוב לקיבוץ.

וקורלד פתח: "נולדתי בהונגריה, בקרבת העיר הגדולה בודפשט, באחוזת אבותי, ששכנה בפאתי העיר, השתרעה על דונמים רבים, וגבלה ביער עבות שגם הוא היה חלק מנחלתנו.

"את אחוזת אבי ניהל איש יהודי חכם, רב פעלים, בעל מרץ ותושייה. הוא הכיר כל תג באחוזה וכולם כיבדוהו ונשמעו לו. יהודי דתי היה, מקפיד במצוותיו, ונציג הקהילה היהודית במקום.

"שבעה ילדים ילדה לו אשתו, ומרים הייתה בתם הבכורה. מיום שידעתי ללכת, לראות, לשמוע, ראיתי אותה, את מרים, מאחורי גדר צמחים בין עלים ירוקים ופרחים מלבלבים. בת גילי הייתה. ועדיין לא ידעתי על הבדלי הדתות, אך דבר אחד ידעתי: שאני אוהב אותה. וככל שגדלתי, גדלה עמי אהבתי אליה".

פניו להטו בדברו, עיניו ברקו, וכל כולו רעד כאילו גלי קור חלפו בגופו הרזה מאוד.

"לפעמים היינו מדברים דרך צמחיית הגדר הגבוהה, ומספרים זה לזו על הבית והמשפחה, ועל הלימודים ועל המשחקים.

"אינני זוכר בדיוק בני כמה היינו כשהתחילה להתחמק ממני, הייתי אורב לה בדרך הביתה, ברחוב, בשער הכניסה לביתה, נעמד לפניה ומתחנן: 'מרים, אהובתי, למה את בורחת ממני?'

"והיא לא ענתה. רק מיהרה להיכנס לביתה.

"ערב אחד, כמדומני שהיינו אז בני שש־עשרה או שבע־עשרה. נעמדתי לפניה, הושטתי ידי ואחזתי בידיה. עדיין לא ידעתי שגם היא אוהבת אותי אהבה עזה כמו זו שלהטה בלבי.

"פעם אחת חסמתי את דרכה ואמרתי לה: 'חיי אינם חיים. בלעדיך, מרים'".

"אבל היא השתחררה ממני, וברחה לביתה.

"יום יום הייתי מסתתר מאחורי השער, ופעם, כשראתה אותי, נרעדה והסמיקה, 'קורלד, הנח לי. אינני יכולה לפגוש אותך, ולא לדבר אליך. צר לי, אבל לא אוכל'. אמרה וחמקה לביתה.

"הרגשתי שדבריה נאמרו מתוך כאב וצער, אך גם מתוך אהבה עזה. נאחזתי באהבתה וחשבתי בלבי שלא אשקוט ולא אנוח עד אשר תהיה שלי.

"חלפו ימים, עברו שבועות, ולא ראיתי את מרים.

"מאוהב בה עד כלות נשמתי, סבבתי סביב ביתה לילות כימים. אביה כנראה הבין, וכלא את בתו בבית. ואמה, אחיה ואחיותיה הקטנים שמרו עליה. ואני, מה אומר לך, נערה? דעתי נטרפה עלי. לא מצאתי לי מנוח לא ביום ולא בלילה, לא אכלתי ולא שתיתי, רק בה הגיתי. לא סיפרתי לאיש על אהבתי, ולא גיליתי את הנעשה בלבי. אבל אלוהים שעה לתפילותי, ונענה לי.

"ערב אחד, כאשר עמדתי סמוך לשער ביתה, ראיתי אותה נחפזת, כמעט מבוהלת, אוחזת תיק שחור גדול בידה, כמו עמדה לנסוע לאיזה מקום.

"במפתיע ניצבתי בדרכה ונגעתי קלות בכתפה.

"היא נרתעה, התיק נשמט מידה, וכמעט שפרצה צעקה מפיה, אך עיניה השחורות הגדולות הביטו בי במבט אוהד.

"שמתי ידי על פיה. 'מרים, מרים אהובתי, אנא הקשיבי, לא ארבה בדברים'.

"אך היא אטמה את אוזניה בידיה. 'לא אוכל לפגוש אותך', אמרה, 'הנח לי, אינך מבין שאבי יעדיף למות מלתת אותי לך'.

"אבל אני לא הנחתי לה, ולא הרפיתי ממנה, כי הרגשתי את אהבתה אלי.

"'רק אמרי מתי אראה אותך', ביקשתי.

"'בשבוע הבא, באותה השעה ובאותו המקום' ענתה.

"היא קיימה את הבטחתה. ואחרי חודשים נפתח לבה לאהבתי. הייתי מאושר, לבי עלה על גדותיו.

"בערב אביבי אחד סעדנו במסעדה קטנה בקרבת הנהר. ירח אביבי האיר אותה בזוהרו. לו ידעת כמה יפה הייתה באותה השעה, ואיך הביטה בי באהבה גדולה. חיבקתי את ידיה הלבנות העדינות, שׂערה השחור גלש על כתפיה.

"אחר־כך טיילנו לנו והרחקנו מתחום העיר. חבוקים פסענו, והיא הביטה בי בעיניה הגדולות הכהות.

"'שלך לנצח' אמרה.

"'אהובתי היקרה' אמרתי ולא ידעתי את נפשי.

"היא צחקה בקולה הרך.

"הנחתי את ידי על שפתיה. בעד אצבעותי בקעו גלי צחוקה, צחוק תמים כשל תינוק. צחוק נכלם, אבל בוטח. כמה שמחים היינו. עדיין אחוש את חום גופה הענוג, ואת ניחוח הבושם".

כאן עצר קורלד את שטף דיבורו לרגע, נאנח והמשיך.

"מה אומר לך ומה אספר. לא היו לנו ימים יפים מאותם הימים. אהבתיה עד כלות נשמתי, עד כדי להמית עצמי בעבור שערה משערות ראשה, עד כדי להיבלע כליל.

"כשמלאו למרים שמונה־עשרה סירבה להינשא לשידוך שהציעו לה, אך לא נימקה ולא סיפרה על האהבה שלנו.

"פעם אמרתי לה: 'מרים, בואי נינשא. נברח מכאן, ונחיה את חיינו המשותפים'.

"'לא אוכל, יקירי, אמרה, לא אוכל לגרום צער להורי'.

"את מבינה?" שאל אותי. "היא לא רצתה להמרות את פי הוריה, אך עמדה בסירובה להינשא בשידוך".

"היא התייסרה באהבתה אלי, אולם בטחה בי, ובאחד הימים הגיעה ופניה זהרו. היא חיבקה אותי, נשקה ואמרה בקול שמח: 'קורלד אהובי, הקשב. הקשב אהובי' אמרה. 'זה ימים ולילות אני חושבת וחושבת ובאתי לידי החלטה: טוב נעשה אם נינשא, אבל לא כאן, לא בארץ הזאת, עלינו לנסוע לארץ ישראל'.

"והציעה שאסע ראשון לארץ ישראל, והיא תבוא אלי בהקדם, תדבר עם הוריה, ותספר להם שנעשתה ציונית וברצונה לעלות לארץ ישראל. שם לא יכירו אותנו ונוכל להתחתן, ונשלח מכתבים להורינו ונודיע על נישואינו. והכול יהיה כשר.

"וחיבקה אותי בכל כוחה, ואמרה: 'סע, וחכה לי. חכה, ואני אבוא'.

"לא עבר זמן רב וביצענו את התוכנית. באותם הימים סיימתי את לימודי והודעתי למשפחתי שאני יוצא לטיול ארוך בעולם.

"הפרידה ממרים הייתה קצרה. התחבקנו והושטנו ידיים כמו כורתים ברית, ויצאתי לדרך. למשפחתי הבטחתי שאכתוב להם מכל מקום, שלא ידאגו לי, צעיר הייתי ומאהבתה השארתי מאחורי את בית הורי ואת בני משפחתי, ונסעתי לארץ זרה. מכתבים אשלח אליה לתיבת דואר במרכז העיר, ומשם תכתוב לי בחזרה.

"באתי באונייה לחיפה. פניתי לסוכנות והצגתי תעודת אגרונום מן האוניברסיטה שבה למדתי לימודי חקלאות, ומטעם הסוכנות נשלחתי הנה, להדריך את אנשי המושב שזה מכבר עלו על הקרקע.

"תחילה הם הסתייגו ממני. 'גוי הונגרי', אמרו. אבל כאשר שדות המושב שגשגו, והיבולים רבו, שינו את יחסם אלי.

"כמוהם – קיבלתי בית, חלקת אדמה, סוס, פרה, עז. בניתי שובך יונים בחצר, נטעתי עצי פרי ועצי נוי לתפארת, בניתי גדר, והקפתי את חצרי בצמחייה ריחנית, וכשהכול היה מוכן כתבתי לה, למרים: אהובתי, בואי. אני מחכה לך".

קורלד היה שקוע כולו בסיפורו, וכמו מעיין מתגבר זרמו דבריו.

ואני איבדתי את סבלנותי, "הכבשים צמאות", אמרתי. רציתי לקום, להוביל את העדר למי החצבני שבקרבת המקום.

אבל קורלד המשיך לדבר.

"תגיד. מה כל זה נוגע לי?" שאלתי.

"חכי. עוד מעט תביני", אמר והאריך וסיפר על הימים הראשונים במושב.

"די!" אמרתי. "מספיק! כבר שמעתי והבנתי. עכשיו לך! שוב לביתך! אתה רואה שהשמש שוקעת, ואני צריכה להשיב את העדר לקיבוץ".

"מה?" נדהם, קפץ ממקומו כנעלב ושב לביתו.

נאנחתי ביני לבין עצמי. מסכן. אומלל. אינו שפוי בדעתו. האם הוא באמת חושב שאני מאמינה לסיפורו.

אני חוזרת לקיבוץ, השקיעה דועכת, אור בין־ערביים ממלא את ההרים ודממת ערב על פני השדות. אני אוספת את העדר לדיר, ובשמיים כבר מופיעים כוכבים ראשונים.

חיזורי קורלד הפכו לשיחת הקיבוץ. היו שדיברו ברחמים, אחרים היו משועשעים.

תחילה גם אותי שעשעו חיזוריו. אבל בחלוף הימים הרגיזו אותי יותר ויותר.

וכשאמרו בקיבוץ: "אירית, קורלד חיפש אותך ושאל עלייך, ופנה למזכיר הקיבוץ לדעת ממי לבקש את ידך להינשא לו. אירית, ומה את אומרת על כך?"

"טוב. טוב", הייתי משיבה פעם בצחוק ופעם בכעס.

"אירית, תגידי לקורלד כן", היו כולם פורצים בצחוק גדול.

עם זריחת השמש שוב יצאתי את שער הקיבוץ, ושוב חיפשתי איפה עדיין נותרו חלקות מרעה. ושוב לא האמנתי למראה עיני: מבין בתי המושב העזובים פסע לקראתי קורלד.

כמעט צעקתי: "לך! חזור!"

"יש עוד עמי דבר אחד שאת חייבת לדעת". הוא חייך.

"ההסבר שלך לא מעניין אותי, ואין לי כל עניין בדבריך".

"לא!" קרא. "את חייבת לשמוע ולהבין!"

"מה יש כאן להבין?" משכתי בכתפי, והמשכתי ללכת.

וקורלד הלך לצדי ודיבר, כמו נרדף, מעונה מסיוטי לילה טרופים שרודפים אותו.

"שידבר", אמרתי בלבי. "בין כה וכה אינני מקשיבה לו".

"נערה", אמר, "יום יום כתבתי לאהובתי מכתב, אבל תשובה אין. בדממת בוקר ישבתי, ההרים הקיצו והתבהרו. משולי המזרח טיפסה השמש ועלתה, וצבעה את הכול בעוצמת צבעיה, ואני יושב וכותב, ומתאר לאהובתי את שרואות עיני.

ובכל מכתב אני מתאר לפניה את צמיחת הבתים, את החריש הראשון, הזריעה, הקציר, ומתאר לפניה כל שמצאתי וראיתי. את הנוף הנפלא הנשקף מחלון ביתי, את ההרים הסוגרים על עמק ירוק מעובד להפליא בידי מתיישבים חדשים.

כתבתי וכתבתי, אולם תשובה לא קיבלתי. זקפתי זאת לזהירותה, והייתי משוכנע שהיא מקבלת את מכתבי, ועושה הכנות ליציאה לדרך.

ערב ערב אני התייצבתי בתחנת האוטובוס, מחכה עד שאחרון הנוסעים יורד, ושב לביתי בגפי. כבר עברו חודשים, ואין תשובה, והיא אינה יורדת מהאוטובוס. ואני מחכה לה עד שמחשיך, ועד שהירח מאיר את בתי המושב ואת השדות המעובדים, הנותנים יבולים יפים בזכות הדרכתי.

ואז הגיעו ידיעות על המלחמה באירופה, וישבתי צמוד לרדיו לבדי בביתי, שומע איך כובשים הגרמנים ארץ אחרי ארץ, ואין עוצר בעדם, והם עומדים לכבוש את כל העולם. וכך חלפו שנים..."

"טוב, בסדר, שמעתי, אבל עכשיו אני צריכה לחפש מרעה חדש", אמרתי.

והוא הלך אחרי והמשיך לדבר, ולא הבחין שאני חסרת סבלנות.

"ערב אחד הגיעה אלינו הידיעה שהגרמנים כבשו גם את הונגריה. הגבולות נסגרו, אין יוצא ואין בא, והיהודים נסגרו בגטאות.

"את אותו הערב שמתי על לוח לבי, הן על דלת ביתי קבעתי לוח, וסימנתי את היום שבו הגעתי לארץ, המשכתי לסמן את הימים, החודשים והשנים שחלפו, ונשבעתי, שאחכה לאהובתי עשר שנים, ולא אשא אשה אחרת.

מתוך אהבה קיבלתי עלי לחיות בבדידות עד תום שנות השבועה", אמר, ונשא אלי עיניים בוערות, ובחן את הרושם שעשו דבריו.

משכתי בכתפי, ולא אמרתי דבר, אבל ריחמתי עליו בלבי וחשבתי, שהוא מסכן. שנים ישב לבדו בביתו ולא התרועע עם הבריות. וכעת הוא מדבר מתוך בדידות וצער, ודעתו מבולבלת, והוא בודה דברים מלבו.

והוא ממשיך בסיפורו, ואני שומעת את דבריו, מביטה אל פסגות ההרים הסוגרים על העמק סביב, ומבקשת בלבי, שילך, שיפסיק כבר לדבר, אבל הוא בשלו.

ערב אחד שמע שהגרמנים מובילים את יהודי הונגריה ברכבות למחנות השמדה, והשמועות טרדו את מנוחתו, אך למרות הכול היה בטוח שלאהובתו לא יאונה כל רע, שהיא מצאה דרך לשרוד, ותגיע אליו.

ככל שחלף הזמן והגיעו עוד ידיעות מאירופה, החלו הספקות לכרסם בלבו, וכבר לא היה בטוח שאהובתו היקרה בין החיים.

אבל הנה, יום אחד שמע שנגמרה המלחמה. הגרמנים נחלו מפלה מוחצת, וכבר אפשר לצאת ולבוא באירופה כולה.

שמחתו הייתה גדולה: הנה, עכשיו תבוא אהובתו.

אבל לא עברו ימים רבים, ובאו ידיעות על הזוועות, ועל החורבן שבא על יהודי אירופה. והוא היה קרוב לטירוף, אך עם הידיעות שלא כולם הושמדו, שיש ניצולים, והם באים לארץ שוב נתמלא לבו תקווה.

ראשוני הניצולים החלו להגיע למושב, והוא היה שואל, חוקר, מבקש, אבל איש לא ידע, לא ראה, ולא שמע את שמה. וככל ששאל יותר – הלכו תקוותיו ודעכו, ובכל־זאת חיכה ערב ערב בתחנת האוטובוס עד שאחרוני הנוסעים ירדו. ובלילה דיבר אליה בלבו וקרא לה בקול.

קורלד הביט בפני. "סיפוריך אינם נוגעים לי ואינם מעניינים אותי", אמרתי ופניתי אל הצאן שרעו מולי.

הפעם הבחין בהבעת לגלוג וחוסר אמון על פני.

"אינך מאמינה", אמר בתימהון.

"לא", אמרתי, והוספתי: "די! מספיק!" וצחקתי.

אבל נראה שקורלד החליט להמשיך ודבר לא יעצור בעדו.

באותו בוקר שפגש אותי לראשונה, אמר, יצא כבכל בוקר ובידו החרט לסמן יום נוסף על הלוח המקובע על דלת ביתו, והנה הלוח מלא. הוא לא האמין למראה עיניו: הייתכן שכבר חלפו עשר שנים ואהובתו לא הגיעה.

כל אותו היום התהלך כסהרורי, ולא מצא לעצמו מנוח, ובלילה נפלה עליו שינה טרופה.

"ובחשכת הלילה באה אלי מרים", הוא ממשיך ומספר, "והיא יפה כמו ביום הפרידה וכך בדיוק אמרה: 'אהובי, אני כאן'".

"'ברוכה הבאה, אהובתי, היכנסי נא'", אמרתי לה.

"אבל היא הנידה בראשה: 'אהובי, יקירי, תמה שבועתך, ימי הנדר תמו, לך חפש לך אשה אחרת, כי אני לעולם לא אשוב. חיכית די. שמרת את שבועתך באמונה, ואני מוקירה אותך ואת הנדר שנדרת. אבל הכול נגמר, ואתה אדם חופשי. לך, קורלד אהובי, עם בוקר צא לדרך, והנערה הראשונה שתפגוש, היא תהיה אשתך'.

"התעוררתי שטוף זיעה ויצאתי מפתח ביתי. ובחוץ שמיים זרועי כוכבים, וקראתי בקול גדול לשמיים: 'התירו את נדרי!' וראיתי, נפתחים שערי השמיים, ויצאה בת־קול וקראה: 'השבועה הותרה'".

וכך יצא בבוקר מביתו וראה אותי, וזה היה האות, אמר, שאני המיועדת.

הוא בחן את פני: "עכשיו את מבינה, נערה?"

משכתי בכתפי, ולא אמרתי דבר.

הוא המשיך לבחון את פני במבט נוקב. לבסוף יישרתי את הסטן, הרמתי את התרמיל ואמרתי: "הגיע הזמן להשקות את העדר, ואתה לך עכשיו, שוב לביתך, אינך רואה שהכבשים צמאות?"

קורלד קפץ על רגליו. "האוּמנם?" שאל בכעס, "את הרי המיועדת לי. הרי משמיים נשלחת אלי. מה את אומרת על כך, נערה?"

"זה לא מעניין אותי, ולא נוגע לי", אמרתי וחייכתי למול פניו הנרגשים, "ובכל־זאת תדע – אני לא בשבילך".

הוא הבליג על העלבון. "את לא מאמינה לי", אמר, "את חייבת להאמין לי. הרי לא ייתכן אחרת".

"למה לא?" שאלתי.

"את באמת לא מאמינה?" חזר.

"הבט. הכבשים צמאות". התחמקתי

קורלד הביט בי ארוכות ואחר־כך פנה ממני, ובצעדיו הקפיציים חזר אל המושב.

נשמתי לרווחה. נפטרתי ממנו.

הובלתי את העדר אל אפיק הנחל בקרבת מקום. הכבשים שתו ואני ישבתי שם מהרהרת על האיש האומלל. ולפתע צל מתארך בין קלחי התירס.

הסבתי את ראשי, וקורלד מקפץ כמו סנאי בין הרגבים, ובידו חבילה.

והוא בא וכרע ברך לפני, ואמר: "שימי לב, הנה ההוכחה".

והוא נפנף מולי בחבילת תמונות.

"נערה, אנא שבי והתבונני היטב בתצלומים האלה".

הוא פרשׂ לפני תמונות ישנות, בלויות, ששוליהן הצהיבו והתקמטו, תיקן את משקפיו הישנים והתיישב.

"הנה כלתי ביום הפרידה", אמר והצביע על תמונת נערה שדמתה בעיני לדודה רבקה – אחותה הצעירה של אמא. פניה היו יפים מאוד, עיניה גדולות, כהות ונבונות, מביעות רוך ונועם. אפה קטן ושפתיה חטובות כמו מצוירות ביד אמן. שׂערה שחור, סמיך וחלק, נופל בקו ישר מעל כתפיה. דקת גוף הייתה, בשמלת קיץ פרחונית מעוטרת מלמלה סביב צווארה הארוך. על ראשה כובע קטן מוטה על הצד, תיק עור השתלשל מכתפיה, ולרגליה נעלי לכּה על עקב.

"יפה?" שאל.

"יפה מאוד", עניתי.

"וזה אביה". והראה לי תמונה של איש בעל זקן ארוך, לבוש קפוטה ארוכה וכובע פרווה לראשו.

התמלאתי רחמים וצער על בת יהודייה שהתאהבה באדם מוזר, אם אמנם נכונים דבריו, ושהייתה מוכנה להינשא לאיש משונה זה שאולי דעתו אינה אתו.

"וכאן אנחנו יחד על חוף הדנובה. ימים ספורים בלבד לפני הפרידה", אמר ובחן את תגובתי.

הסתכלתי. לא אמרתי כלום. ראיתי זוג צעיר בלבוש אלגנטי מאוד, ולא מצאתי כל דמיון בין האיש שלפני ובין הגבר הנאה, המרשים, שבתמונה.

"מה את אומרת על זה?" שאל, בטוח כי על תמונה כזאת בוודאי אגיב.

בתמונה נראה בית גדול, טירה, ובחזית מדרגות רחבות המוליכות לדלת גדולה, מעוצבת בפיתוחים מרשימים. בית אצילים מימי־הביניים. לפני הדלת ניצבה קבוצת אנשים ונשים לתמונה משפחתית.

"אמרי, היכן אני?" שאל.

משכתי בכתפי.

הוא הצביע על גבר נאה מאוד, שעמד בין גברים אחרים לבושים בהידור רב.

"אני", אמר בגאווה גדולה. "זה אבי, אחי, אמי ושתי אחיותי".

ואמנם לא היה כל דמיון בין הגבר הצעיר הנאה שבתמונה, לבין הגבר שעמד לפני.

"הצטלמנו כולנו, כל המשפחה, זמן לא רב בטרם יצאתי את הבית".

"תסתכלי" אמר כמורה לתלמידה, וקירב עוד תמונה לעיני, "זאת אהובתי וזה אני. אז סיימתי את לימודי באוניברסיטה, והיא פגשה אותי ליד הנהר" והביט בי כמו מחפש דמיון ביני לבין תמונת כלתו, וללא הרף בוחן את תגובותי.

ואני יושבת מול פניו המשולהבים, ואיני מגיבה.

קורלד מביט בתמונה נוספת, זוג יושב ליד שולחן, עליו מפה ואגרטל פרחים, וחיוך מאושר על פניהם.

"ראית?" שאל.

משכתי בכתפי כאומרת, שגם זה לא מעניין אותי.

והוא ממשיך: "נערה, הביטי. כאן כלתי עם אמהּ". בתמונה נערה צעירה יפה מאוד, עומדת ליד אשה שמראהָ מכובד. האשה יושבת בכורסה עמוקה.

ותמונות נוספות הראה לי, ואמר:

"יש רגעים שתוקפים אותי געגועים. אני נוטל את התמונות, ומביט בהן שעות על גבי שעות, ושואל אותן, וחוקר כאילו בהן התשובות. אבל תשובות אין. ואין כלום".

הוא מחה דמעות גדולות שנשרו על פניו האדומים, ובחן את תגובתי.

ישבתי שותקת, מחכה בסבלנות שייתן לי ללכת.

אבל קורלד המשיך, וכאשר המשיך, הקשבתי. לבסוף אסף את כל התמונות כאסוף אוצר יקר.

"עכשיו את מאמינה", אמר.

לא עניתי. יישרתי את הסטן. אחזתי בתרמיל הרועים, וקמתי ללכת.

"האם את חסרת רגשות ואטומה לדברי", כעס, וקימץ את ידיו לאגרופים והרים את קולו: "מי את? מה את? מאין את? תגידי. אולי אינך יהודייה?" קולו רעד, ופניו התעוותו בכאב. "את לא שמעת שהייתה שואה? שהגרמנים שרפו יהודים? תגידי. שם, בקיבוץ שלך, לא מדברים על כך? אינך מאמינה שהגרמנים המיתו את אהובתי בגזים?"

משלא עניתי, לקח את התמונות, סבב על מקומו, והלך.

התמונות עוררו בי זיכרונות מהבית. דמויות שזכרתי מן הימים שלפני המלחמה. ופתאום הרגשתי חמלה על האיש וחרטה וצער: מה עשיתי? למה לעגתי לו? איך יכולתי ללעוג לאיש האומלל, שהגרמנים המיתו את אהובתו ופצעיו לעולם לא יגלידו. רציתי לרוץ אחריו ולהתנצל. רציתי לומר לו שאני יודעת שהייתה שואה. הרי אני עצמי ניצולת שואה, ושרדתי יחידה מכל בני משפחתי. ושאני מאמינה לדבריו. אבל לא קראתי לו, ונתתי לו ללכת מבלי לומר דבר.

עם שקיעת השמש קראתי למשכוכית, והיא צעדה צמודה לרגלי, ואחריה העדר טופף, ופעמון הנחושת משמיע קולות קצובים המתפזרים בחלל העמק ונעצרים במורדות ההרים.

אספתי את העדר לדיר, ועודי חושבת על קורלד.

בקיבוץ לא אמרתי לאיש דבר. לא על קורלד ולא על נדרו, וגם לא סיפרתי דבר על התמונות, ולא שאני מתייסרת ומצטערת שפגעתי בו. בין אם דבריו אמיתיים או בדויים – בסופו של דבר נגעו ללבי, ובושתי בהתנהגותי.

עוד ימים רבים היה קורלד עומד בצדי הדרך, מלווה את צעדי במבטו, אך לא מדבר, ולא מעכב אותי בדרכי.

ואני הייתי חולפת על פניו, מעמידה פנים שאינני רואה אותו.

חיזורי קורלד אחרי פסקו. הוא חדל לעניין את חברי הקיבוץ, והיה מופיע לפעמים עם חמור רתום לעגלה קטנה, מסתובב בחצר, מציץ למטבח, לרפת, לדיר, וחוזר לביתו במושב הנטוש.

מלחמת העצמאות תמה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק. לימים עזבתי את הקיבוץ והתיישבתי בעיר. בעיות קיום, מחיה, דיור ועבודה הסיחו את כל דעתי, וקורלד וחיזוריו נשתכחו, מן הסתם, ממני. עד שבאה הידיעה על מותו והחזירה אותי לימים ההם, שעלו פתאום חיים ורעננים בזיכרוני. ובמקום מצבה סיפרתי את הסיפור.