14 ימים באיסלנד

1

מזרח ארצות הברית, מיין, ינואר 1975

ג'ולי הארפר נכנסה לחדר העבודה של אביה, על אף היותו אדם חכם ומלומד שרר בלגן שלם על שולחן העבודה שלו. אביה גבר בן שישים ושלוש, היה מדען מפורסם, מפורסם מדיי חשבה לעצמה כשהיא נדה בראשה בייאוש, בראותה את כמות המסמכים הערומים ומגובבים על שולחנו בצורה חסרת סדר לחלוטין. למצוא את הדיסקט יהיה כמו למצוא מחט בערימת שחת.

אחרי שעתיים של חיפוש בהן העלתה ג'ולי חרס בידיה, התייאשה. פניה החוירו. היא התיישבה על ספת העור הקטנה הסמוכה לשולחנו, השעינה את צווארה על מסעד הספה, וכיסתה את פניה בזרועותיה. אלוהים איזו תסבוכת. היא הורידה לבסוף את זרועותיה מטה ובהתה מעלה אל התקרה הקעורה. מה היא עושה? היא חייבת למצוא מוצא. הדיסקט חייב להימצא ולא יסתבך אביה עם רשויות החוק.

בהיות אביה מדען חשוב שעבד עבור מכון המחקר האמריקאי, אחד מהחשובים שיש, הספיק בחייו להמציא כמה תגליות חסרות תקדים. הוא היה מדען לביוכימיה וגנטיקה. כבר כמה שנים שעבר לעבוד עבור חברת תרופות גדולה שפיתתה אותו בתפקיד ייחודי. ג'ייקוב כל כך הצליח בתפקיד, עד שחברה זו סיפקה לו שכר גבוה, טיסות, ותנאים מעולים. אך היתה מלכודת בכך, היה עליו לפתח חקר לתרופה לשינוי גנטיקה. במשך שלוש שנים הוביל אביה מחקר שלא ידע את סיבתו האמיתית. בשנה האחרונה היתה פריצת דרך עצומה בעבודתו. הוא הצליח להשלים את הנוסחה, שאותה שמר על גבי דיסקט מחשב. כשהתגלה לו לאן בסופו של דבר אמור להוביל מחקרו, עצר את הכל. הצד האנושי שבו סרב בתוקף להשלים את המחקר. ג'ייקוב טען מול חברת התרופות שמחקרו הגיע למבוי סתום. הוא ארז את חפציו ונעלם. כעת חשדה ג'ולי שלקח את הדיסקט עימו. רואי החשבון של החברה נשפו בעורפה, איימו להביא את אביה למצב שבו יסתבך עם רשויות החוק ויהיה חייב כספים עצומים.

הטלפון צלצל וג'ולי חטפה את השפופרת. "כן," קראה מתנשפת.

"שלום, את מיס ג'וליאנה הארפר."

"מדברת."

"ג'ולי, מדבר ויליאמס החשב ממפעל התרופות, האם מר הארפר הופיע?"

"לא הוא נעדר כבר שלושה ימים, כבר אמרתי לכם את זה." ענתה לו בקוצר רוח, "מה זה נותן לכם להטריד אותי כך?"

"אביך חתום על חוזה, את מבינה למה אני מתכוון? מיס הארפר, מלבד תביעה רגילה אנו מחזקים כאן סוללה של עורכי דין מהשורה הראשונה, ואם הוא לא יתייצב כאן ויחזיר את הדיסקט עם הנוסחה המלאה, הוא יאלץ לשאת בתוצאות! ותאמיני לי שזה לא יהיה תענוג גדול."

אלוהים אדירים חשבה לעצמה ג'ולי, היא היתה בסך הכל בחורה צעירה בת עשרים ואחת, ועכשיו הכל נחת עליה, "בסדר, בסדר," ענתה במהירות וניסתה להחזיר אליה את נשימתה. "אני... אנסה לאתר אותו."

"את לא תנסי ג'וליאנה, את תצליחי!"

"טוב אבל אתה חייב לתת לי זמן, בבקשה, הוא פשוט נעלם, הוא לא אמר לי לאן הוא הולך, והוא לא נמצא בשום מקום. אתה חייב לסמוך עליי שאני אומרת את האמת, אם אתה רוצה את הדיסקט בחזרה תתן לי זמן."

"תבררי את מה שצריך, יש לך שבועיים למצוא אותו!" הקו נדם.

"הלו, מר ויליאמס, הלו!" צעקה ג'ולי, אך כל תשובה לא נשמעה, רק קולו הנמתח של צליל הטלפון. ג'ולי הניחה את השפופרת בהלם, "אוי לא," אמרה וקולה המיואש גבר, "אלוהים, איזה מצב!"

היא הרימה את שפופרת הטלפון שוב, וניסתה נואשות להשיג את נוח מלקולם, חברו הטוב ביותר של אביה, האיש שאותו החשיבה כדודה. הטלפון צלצל וצלצל אך לא היה כל מענה בעבר השני. היא טרקה את השפופרת בייאוש וכעס. מה עליה לעשות? אלוהים ישמור. הסתבכות עם רשויות החוק, סוללה של עורכי דין. איך הוא עושה דבר שכזה? היא ידעה מי הוא אביה, למרות היותו מדען דגול, פרופסור מכובד וגאון היה לו צד אחר. צד מפוזר, נהנתן, הוא היה רודף שמלות.

לבסוף לאחר חצי שעה של טלפונים הצליחה לאתר את אביגיל המזכירה של אביה.

"מזלך שתפסת אותי, אני בדיוק בדלת, עומדת לצאת לחופשה במפלי הניאגרה."

"אביגיל יש לך מושג איפה אבא... כלומר ג'ייקוב הארפר, ראית אותו מתישהו?"

"ת'שמעי," אמרה אביגיל. "אבא שלך ביקש ממני במפורש לא לדבר אבל את בתו, אז אני אומרת רק לך ואל תספרי לאף אחד. הוא טס לאיסלנד."

"לאן?" שאלה ג'ולי המומה.

"לאיסלנד, ארץ הקרח והאש, לא שמעת עליה אף פעם?"

"שמעתי, כן קצת, זה איפשהו שם בצפון האוקיינוס האטלנטי, אבא הזכיר את זה כמה פעמים. את רוצה להגיד לי שהוא טס לשם?"

"כן, הוא רוצה לחקור שם את הרכס האוקייני, וגם את העם עצמו. הוא דיבר על זה הרבה פעמים, שהאוכלוסיה של איסלנד היא הומוגנית בגלל שהם מבודדים על האי כל כך הרבה שנים, והם צאצאי אותן משפחות ראשונות שהתיישבו במקום. הוא רוצה לעשות מחקר גנטי, ולהתחקות אחר המקורות דרך התיעוד של התושבים."

"אני... אני לא יודעת מה להגיד," ג'ולי הפכה לחיוורת מאוד. "איך הוא... נעלם ככה מבלי להגיד לי? אני פשוט... יש לך מושג בקשר למחקר שלו בחברת התרופות, את יודעת אם הוא לקח את הדיסקט איתו?"

"אני לא יודעת כלום." מיהרה לומר וקולה נשמע מתחמק, ג'ולי חשדה שהיא יודעת הרבה יותר אך לא תאמר כלום.

"ת'שמעי ג'ולי, זה לא בכוונה לפגוע בך, הוא חשב שהוא חייב פשוט לנסוע. אני מצטערת שזה יצא ככה. קוראים לי אני חייבת לזוז, בהצלחה." קראה וניתקה את הטלפון.

ג'ולי הניחה את השפופרת על כנה, עיניה הכחולות בהו בחדר שמולה, היא לא ראתה כלום מרוב כעס, פניה הצחות הפכו מחיוורות לאדומות מזעם שהפך אט אט לחרון אמיתי. לעזאזל איתו, הוא סמך יותר על המזכירה שלו ששיחקה אותה חצי מטומטמת עם המבטא הדרומי המזוייף שלה. או, היא לא רצתה אפילו לנסות לחשוב איזה תפקיד נוסף גילמה אביגיל הצעירה התוססת במיטתו של אביה. אבל ללכת כך, לטוס לאיסלנד אי שם באירופה הרחוקה מבלי אף לומר לה מילה וחצי מילה ולהשאיר אותה לסדר את כל הבלגן, היא החלה ממש לרתוח.

ג'ולי העבירה את ידה בשערה העבות והחלק, שהיה בצבע בלונד טבעי והגיע מעט אחרי כתפיה, היא לקחה את הגומיה הסגולה שהיתה על שורש כף ידה וקשרה את שערה בקוקו מעט גבוה. אחר התהלכה בחדר לחוצה, מעבירה את ידה על הקוקו שוב ושוב, עד שהחליטה מה לעשות.

היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה את המספר של אמנדה סוכנת הדוגמניות, שהיתה הסוכנת האישית שלה מזה שנה.

"היי אמנדה," קולה של ג'ולי רעד.

"ג'וליאנה," קראה אמנדה בשמחה והיא כמעט יכלה לראות את חיוכה מעבר לקו, "מה שלומך? מוכנה לצילומים של מחר?"

ג'ולי נשכה את שפתה התחתונה בחוזקה עד שכמעט דם יצא ממנה, איך היא תגיד לה שהיא לא מופיעה? "אמנדה, יש לי בעיה."

"בעיה? למה את מתכוונת?"

"יש לי בעיה בקשר למחר, אני..." היא נשמה עמוק ושמעה את אמנדה מהעבר השני פולטת אויר.

"רק אל תגידי לי שאת לא באה מחר?"

"אמנדה אני באמת... אני מצטערת, אם זה היה תלוי בי, אבל זה לא. נקלעתי למצב בעייתי, מקרה חירום, ואני חייבת לצאת ממיין באופן מיידי."

"אוי באמת ג'ולי, את לא עושה לי את זה." אמנדה נאנחה בתסכול והציתה סיגריה. היא נשפה את העשן מבין שפתיה המשוחות בקפידה באדום בוהק, ושפשפה את מצחה החלק בגב אגודלה. זה לא בא לה טוב. ג'ולי היתה הדוגמנית המרכזית שאמורה להצטלם מחר לקמפיין חדש של חברת אופנה יוקרתית, שהתהדרה בדגל החדש שלה, ייצור מעילי פרוות שאינן מהחי. היא תצטרך למצוא לה מחליפה, זה לא הולך להיות קל. "ג'ולי כמה זה בדיוק חירום? אני לא יוצאת כאן טוב, ובטח שלא את."

"חירום אמיתי, יש לי בעיה שלא סובלת דיחוי, אני באמת מצטערת אמנדה, את לא יודעת כמה לא רציתי לעשות את זה. אבל מדובר בבעיה ממש רצינית ופשוט אין לי ברירה."

"תשמעי, אני לא יכולה לחפות עלייך, חתמת חוזה עם החברה הזאת, את תיאלצי לספוג את הקנס! על כמה חתמת?"

"הם דורשים ממני לשלם שלושים אחוזים מגובה השכר שנקבע אם אני לא מופיעה."

אמנדה עלעלה במסמכיה שהיו מסודרים על שולחן הזכוכית באופן מופתי, תוך שניות היא מצאה את התיקיה שעל גביה היה כתוב 'ג'וליאנה הארפר'. "לפי מה שאני רואה כאן, את חתמת על תגמול של אלפיים דולרים לכל שבוע הצילומים." היא עשתה חישוב מהיר במחשבון שעל שולחנה, "את תיאלצי לשלם שש מאות דולרים קנס. מה את רוצה לעשות? את רוצה שאני אמלא צ'יק שלך?"

"כן," ענתה ג'ולי, אני אודה לך."

"אז זה מה שיקרה. נו טוב," אמנדה נאנחה, "מתי את חוזרת?"

"אני מקווה שכמה שיותר מהר, שבוע אולי יותר, אני לא יודעת."

"תשמרי על עצמך," אמרה אמנדה ואחר ניתקה.

כעבור ארבעה ימים בשעה שלוש אחר הצהריים, היתה ג'ולי בפונדק דרכים פשוט ועממי שהתהדר בנוף רחב ובריהוט מעץ, באי בשם 'לואיס' בהברידיים החיצוניים, לאורך חופה המערבי של סקוטלנד. היא היתה לחוצה והעבירה את משקל גופה מצד לצד. כל כמה דקות עיניה, כחולות וענקיות, התבוננו בדאגה במזג האויר החורפי ששרר מחוץ לחלון הגדול. רוחות שרקו, עזות ומקפיאות עצמות. עשרים שעות היא כבר שהתה על האי ללא כל תקווה לצאת משם. לפי התחזית סערה ששככה לפני יום, היתה צפויה להתחדש, אף אחד לא רצה לצאת. ג'ולי כבר הספיקה להתיידד עם המוכרת, שעמדה מאחורי קופת המזנון שענתה לשם אודרי. שערה היה אדמוני, עיניה ירוקות, היא היתה גבוהת קומה וקלעה את שערה בשתי צמות. נזם חישוק בצבע כסף עיטר את אפה, וכשדיברה, מבטאה הסקוטי היה כל כך חזק, שאת חלק מהמילים ג'ולי התקשתה לפענח.

"אז מה את אומרת אודרי, את לא יכולה לעזור לי? אני חייבת להגיע לאיסלנד. לא היו טיסות אז לקחתי מה שהיה והגעתי עד לכאן."

"שמעי באמת שאני רוצה לעזור לך אבל אין לי מושג, רגע תני לי לחשוב." אמרה והמשיכה ללעוס את המסטיק שבפיה. "את יודעת אם לא הסופה שמתקרבת היית יוצאת מכאן בקלות יחסית."

ג'ולי נאנחה בייאוש. היא העבירה את ידה בקוקו החלק, אפה הסולד נמתח כשהעוותה את פניה בכעס. "או לעזאזל," אמרה בשקט.

משמאלה ישב גבר על אחד הכיסאות, רגליו הארוכות היו פשוטות קדימה, הוא הניח את הכוס מידיו, מתח את גופו הרחב ונשען לאחור.

"ג'ולי, ג'ולי, בואי רגע." קראה אודרי בשקט וסימנה לה להתקרב אליה, "שמעי, את רואה אותו," היא זקרה את לסתה קדימה מסמנת את יעדה, "זה קרייג לוגן, הוא מטיס מטוס תובלה לאיסלנד, וואו כמה שאת ברת מזל, שכחתי ממנו לכי ותשאלי אותו."

ג'ולי הסבה את מבטה והסתכלה אל עבר אותו גבר, הוא ישב בנינוחות בכיסא, גבו שעון לאחור. אך אפילו ממקום עמידתה יכלה לראות את מבנה גופו הקשוח, לסתו היתה נראית לה כעשויה מפלדה יצוקה וכשנעץ בה מבט בחזרה, עיניו חומות ועוצמתיות בגוון סופלה שוקולד מתכתי גרמו לה לרעד. היא הסבה את ראשה במהירות אל אודרי וחשה שליבה כמו נחבט בזעזוע. שיט אמרה לעצמה, אין מצב היא העדיפה להתרחק ממנו, "אני... לא יודעת אודרי." קולה איבד מיציבותו.

"מה את לא יודעת? מה את שפויה? אמרת שאת רוצה לטוס, הנה זאת הזדמנות מושלמת בשבילך. אולי הוא אפילו לא ירצה ממך כסף."

"אני... כלומר..." היא בלעה את רוקה, "הוא לא מסוכן או משהו כזה?"

"נראה לך?" אודרי גיחכה לעצמה ועיניה זהרו, "בכלל לא." אמרה ונענעה בראשה כנותנת תוקף לדבריה.

"ו... את אומרת שאת מכירה אותו?"

"אני מכירה אותו בהחלט!" אודרי חייכה, אפה נמתח והנזם זז. "האמת שהוא כבר היה כאן, את יודעת מה עזבי, אני אגש אליו בשבילך."