365 הימים הבאים

רוח חמה נשבה בשערי כשנהגתי במכוניתי בעלת הגג הפתוח לאורך הטיילת. קולה של אריאנה גרנדה רעם מבעד לרמקולים. לא יכולתי לחשוב על שיר שהתאים יותר למצבי הנוכחי מאשר השיר שלה, 'לצאת לחופשי'. היא שרה 'אם את רוצה את זה, קחי את זה', ואני הנהנתי לכל מילה ואז הגברתי עוד יותר את עוצמת השמע.

היה זה יום הולדתי. הזדקנתי בשנה וזה אולי היה אמור לדכא אותי, אבל האמת הייתה שהרגשתי חיה יותר מתמיד. עצרתי את המכונית וחיכיתי שהרמזור יתחלף לירוק. המוזיקה רעמה מבעד לרמקולים כשאריאנה הגבירה את עוצמת השירה שלה ואני לא יכולתי להרגיש מאושרת יותר מכפי שהרגשתי באותם רגעים כששרתי איתה.

"זה הקטע שבו אני אומרת לך שאני לא רוצה אותך! אני חזקה יותר מכפי שהייתי אי פעם!" צעקתי עם אריאנה ונופפתי בזרועותיי. בחור צעיר עצר את מכוניתו לצד המכונית שלי ושלח אליי חיוך פלרטטני בזמן שתופף באצבעותיו על ההגה לקצב המוזיקה שבקעה מהמכונית שלי. מלבד המוזיקה הקולנית ושירתי הקולנית לא פחות שמשכו את תשומת ליבו, אני בטוחה שגם לבגדים שלי היה את האפקט שלהם. או להיעדר הבגדים שלי, בעצם.

לבשתי ביקיני שחור שהחמיא בשלמות לצבעה הסגול של ה'פלימות' פראולר' שבה נהגתי. אם להיות כנה, לא היו הרבה דברים שלא החמיאו למכונית. היא הייתה פשוט מושלמת. המכונה הנדירה והיפהפייה הזאת הייתה אחת המתנות שקיבלתי ליום ההולדת שלי. היה לי חשש שהמתנות לא יפסיקו להגיע בעתיד הנראה לעין מפני שהגבר שלי לא היה מסוגל להפסיק להרעיף עליי אותן, אבל קיוויתי נגד כל היגיון שהמתנה הזאת תהיה המתנה האחרונה.

הכול התחיל לפני חודש ומאז קיבלתי משהו חדש על בסיס יומי. יום הולדתי השלושים דרש משהו מיוחד, ונראה ששלושים מתנות היו התשובה לזה. גלגלתי את עיניי ולחצתי על דוושת הגז ברגע שהרמזור התחלף לירוק.

כמה דקות לאחר מכן החניתי את המכונית, לקחתי את התיק ויצאתי ממנה לכיוון חוף הים. מזג האוויר היה חם ולח והתכוונתי לנצל את היום עד תומו, שאשתזף עד שכבר לא אוכל לסבול יותר את החום ורק אז אשוב הביתה.

קניתי לעצמי כוס של תה קר בדרכי אל קו המים ולגמתי ממנה דרך קשית כשפסעתי על החול החם ונהניתי מהתחושה תחת אצבעותיי.

"יום הולדת שמח, ילדונת זקנה!" צעק הגבר שלי. הסתובבתי וגייזר של שמפניה 'מונט' בצבע ורוד התפוצץ בפניי.

"מה, לעזאזל, אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי מבעד לפרצי הצחוק שלי וניסיתי לחמוק מזרמי השמפניה התוססים, אבל לא הצלחתי. הוא רדף אחריי עם הבקבוק עד שהצליח להרטיב אותי לחלוטין בשמפניה. לאחר שהבקבוק היה ריק הוא השליך את עצמו עליי והפיל אותי אל החול.

"יום הולדת שמח," הוא לחש, "אני אוהב אותך."

לשונו החליקה בין שפתיי והחלה בריקוד שלה. גנחתי בעונג וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. פישקתי את רגליי כשהוא תפס את מקומו ביניהן והחל להניע את מותניו באיטיות.

הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי והצמיד את ידיי אל החול, מרחיק מעט את ראשו ומביט בי במבט משועשע. "יש לי משהו עבורך." הוא הניע את גבותיו, קם לעמידה ומשך אותי אחריו.

"נו, מה אתה יודע," מלמלתי וגלגלתי את עיניי מאחורי משקפי השמש הכהים. הוא שלח את ידו והסיר אותם מעיניי כשפניו הרצינו.

"הייתי רוצה שאת..." קולו נעלם כשהבטתי בו בהמתנה להמשך המשפט. הוא נשם עמוק ואז ירד על ברכו מולי, מושיט לעברי את ידו ופותח את אצבעותיו. על כף ידו הייתה מונחת קופסת קטיפה קטנה. "תתחתני איתי," אמר נאצ'ו וחייך חיוך רחב. "רציתי לומר משהו מתוחכם ורומנטי, אבל יותר מכול רציתי לומר משהו שישכנע אותך."

התנשמתי בחדות, אבל הוא הרים את ידו, אז לא אמרתי דבר.

"לאורה, לפני שתאמרי משהו, בבקשה תחשבי על זה. הצעת נישואים היא עדיין לא חתונה, וגם חתונה לא חייבת להיות לנצח נצחים." הוא הושיט לעברי שוב את הקופסה. "תזכרי, אני לא רוצה שתעשי שום דבר נגד רצונך. לעולם לא אחלק לך הוראות או אכריח אותך לעשות דברים. תגידי 'כן' רק אם זה מה שאת רוצה לעשות."

שתיקה עטפה אותנו ונמשכה זמן מה. הוא חיכה בסבלנות לתגובה מצידי, ולא קיבל אחת.

"אבל אני חייב להוסיף שאם תסרבי, אצטרך לשלוח אלייך את אמיליה."

לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי. הייתי מבוהלת, מלאת דאגה, המומה וגם... מאושרת. אם מישהו היה אומר לי בערב השנה החדשה האחרון שזה המקום שאליו אגיע בסופו של דבר, הייתי פורצת בצחוק. חשבתי על זה וצחקתי, אבל בתוך ראשי. אם לפני שנה, כשמאסימו חטף אותי, מישהו היה אומר לי שאמצא את עצמי בטנריף עם גבר יפהפה ומקועקע שיכרע על ברכו מולי ויציע לי להתחתן איתו, הייתי אומרת לו שאני מוכנה להמר על כל מה שיש לי שתרחיש כזה פשוט בלתי אפשרי.

נראה היה כי המונח 'בלתי אפשרי' היה גמיש מאוד. המחשבה על מה שקרה רק לפני שמונה חודשים הייתה מצמררת, אבל תודה לאל ולד"ר מנדוזה, לפחות הצלחתי סוף־סוף לישון.

אולי אחרי כל־כך הרבה זמן ועם גבר כזה במיטה, זה לא היה כזה מפתיע.