44 פרקים על 4 גברים

1 הבעל־בוט היומן הסודי של ביבי

16 באוגוסט

יומני היקר,

הבן זונה הזה הורג אותי.

הוא בדיוק יצא מהמקלחת. הוא קרוב כל־כך שאני מריחה את האפטרשייב המצוין שלו. השיער שלו לח וסקסי וזיפי הזקן שלו בדיוק באורך המושלם – ארוכים מספיק כדי להיות רכים ונעימים למגע, אבל לא ארוכים מדי ולכן לא מסתירים את תווי הפנים המחוטבים והמושלמים שלו. ובזכות הגופייה שנצמדת לשרירי החזה שלו ונמתחת על המישורים הקשיחים שם... יכולתי להסתכל עליו כל הלילה. למעשה, זה בדיוק מה שעשיתי – מזווית העין. אבל זה לא מספיק.

אני רוצה לגעת בו.

בחצי השעה מאז שצנח פה לידי והעביר לתחנה שמשדרת את המשחק, חשבתי על אלף ואחת דרכים להושיט יד וללטף את הגבר הזה. אני יכולה לשלב את אצבעותיי באצבעותיו או ללטף בפרקי האצבעות שלי את הלסת הקשוחה והרבועה שלו. אולי אעביר את הציפורניים שלי, בגוון ירוק מנטה, בליטוף שובב על שרירי בית החזה המפוסלים שלו ואחר כך, כשאצליח ללכוד את תשומת ליבו, אוכל לגהור על הגוף הרטוב, הנקי והנוקשה שלו ולתחוב אצבעות בשערו הרטוב.

אבל אני לא עושה שום דבר, כי אני יודעת שכל מה שאקבל ממנו זה מבט עקום והתרחקות.

בעלי הוא סלע איתן. ואני לא מתכוונת לומר שהוא חזק ואני יכולה להישען עליו תמיד, ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו. הוא סלע במובן של, הוא קר כל־כך שאני לא בטוחה שעדיין יש לו דופק. קן בחיים לא החזיק לי את היד, יומני היקר. לא בכוונה תחילה. היד שלו הייתה בידי כשאחזתי בה, כשהוא היה חסר הכרה, אבל בכל פעם שניסיתי לבצע את אותו תרגיל כשהוא ער, קן סבל בנימוס את חוסר הנוחות שמסב לו המגע האנושי... למשך, נגיד, חמש שניות, ואז הרפה את בשרו הרופס והרך מאחיזתי.

ואותו הדבר פחות או יותר קורה גם בסקס. קן, כיאה לג'נטלמן, שוכב על הגב ומרשה לי לבצע בו את זממי בזמן שהוא מנדב את הליטופים המינימליים המתחייבים. (אפילו כשניסיתי להשתובב ולשחזר את סצנת הגלידה מתוך "חמישים גוונים של אפור". להגנתו יש לומר שהייתי חייבת לשחק את תפקיד כריסטיאן כי קן, כמובן, לא יודע מה לומר. ואני מודה שהרעש הלבן שבקע מהמוניטור של התינוק לא ממש השביח את האווירה. ומשום מה אף פעם אין לנו גלידת וניל כמו בספר. תמיד יש לנו גלידת דובדבנים "צ'רי־גרסיה", ודי משונה ללקק את זה מהגוף כי זה מחייב יותר מדי לעיסות. ובכל זאת הייתי מעריכה איזושהי השתתפות מצידו!)

בלי שום קשר למידת התיאטרליות של האקט, אני תמיד מנשקת ומחבקת לאחר מכן את הגוף הרזה והיפה של קן בניסיון לסחוט קמצוץ של חמימות מהסלע בדמות גבר הזה המכונה בעלי. כשאני עושה את זה אני ממש יכולה לשמוע אותו סופר בלב: שנייה אחת, שתי שניות, שלוש שניות – ואז הוא טופח לי קלות על הישבן. זה האות לכך שאני צריכה להוריד ממנו את הטלפיים.

הבעיה של קן אינה קרירות – העובדה שאין לו שום צורך, רצון או יכולת לאינטימיות. למעשה זאת בדיוק הסיבה שבזכותה הנישואים שלנו יציבים וחופשיים מדרמות. וגם העובדה שהאיש לעולם לא טועה.

קנת איסטון הוא בעל־בוט שמכסח את הדשא, משלם חשבונות, שומר חוק, נוהג במתינות ומוריד את הזבל – סייבורג שנבנה במיוחד כדי לשרוד בין שבעים לשמונים שנה של סערות נישואים. בחיים לא תפסתי אותו מביט באישה אחרת. בחיי, אפילו לא תפסתי אותו משקר.

לא, הבעיה עם קן היא שהוא נשוי לי.

לפני שפגשתי את קן, יומני היקר, הספקתי להתפתל לפחות בשבעים ושלושה אחוזים מהתנוחות בקאמה־סוטרה. גילחתי את רוב השיער מהראש, וכל איבריי הנשיים עברו פירסינג עוד לפני שהגעתי לגיל שבו מותר לי חוקית לראות פורנו. בזמני החופשי הנחתי לכל מיני בנים לאזוק אותי לכל מיני דברים, בנים שהיו להם יותר קעקועים מאשר בקונצרט האיחוד של גנז־אנד־רוז'ס. קן פשוט לא יכול להתחרות בזה.

אז למה, אתה שואל את עצמך, למה פרחחית־שרמוטית כמוני מתחתנת עם מישהו מרובע כל־כך?

בגללם. בגלל האופן שבו האדרנלין שלי מזנק והאישונים שלי מתרחבים בתגובה של תסתכן־תתאיין־או־תזדיין בכל פעם שאני מריחה את המתיקות המבחילה בניחוח מושק של "אובסשן" של קלווין קליין לגברים. בגלל ששפתיים תחתונות עם פירסינג עושות לי חשק לחזור לעשן. בגלל ששרוולים מקועקעים עושים לי חשק לתפוס טרמפ באוטובוס של להקת רוק ולזרוק את כל מה שעמלתי להשיג בדם יזע ודמעות לתעלת ביוב בשולי הדרך. בגלל שכשפגשתי את קן העצבים שלי כבר היו מרוטים והלב שלי פעל על אדים בלבד והיציבות, הביטחון והשפיות שהוא הציע היו סוג של משחה מרגיעה לנפשי המותשת והחרוכה.

הגברים־ילדים המקועקעים האלה מעברי היו אומנם מאהבים חסרי מנוח, אבל הם לא ידעו להחזיק את הזין במכנסיים או את התחת מחוץ לכלא ולא היה להם גרוש על הנשמה. קן, לעומת זאת, היה כל־כך... בטוח ואחראי, כל־כך פשוט. הוא נעל נייק ולבש טי־שירטים של גאפ. היה לו בית משלו. הוא עשה ג'וגינג! העבר שלו היה צח מרישומים פליליים, בדיוק כמו עורו המנומש. ונוסף על כל אלה היה לו תואר ב... חכה, חכה... ראיית חשבון.

יכול להיות שהגזמתי קצת לכיוון ההפוך.

אל תבין אותי לא נכון. אני אוהבת את קנת איסטון כמו פסיכית. הוא החבר הכי טוב שלי, אבי ילדיי, והאמת היא שאנחנו מאושרים ביחד ברמה מגוחכת. כלומר, אני לפחות מאושרת. באמת. ממש. אפשר לבכות מרוב שעמום ובו־זמנית גם להיות מאושרת, נכון? קוראים לזה דמעות של אושר. דמעות של אושר ושיממון מוות. קן הוא טיפוס שלא יודע ליהנות וגם לא מביע רגשות. אני מעדיפה לחשוב שגם הוא מאושר. אבל בואו נודה בזה, יכול להיות שלקן אין בכלל רגשות.

מה שכן יש לו זו לסת רבועה בסגנון קפטן אמריקה, עם שקע מעודן וזיפים זעירים נצחיים. ועצמות לחיים גבוהות – לקנא! ועיניים תכולות שמעליהן ריסים כהים, ושיער חום בהיר עם בלורית באורך מושלם שמאפשר לו להקפיץ אותה בתנועה הכי חמודה בעולם. יש לו גוף רזה ושרירי. יש לו מין הומור יבש והוא מבריק, נוהג לרדת על עצמו וסובל את כל השטויות שלי.

האיש מושלם בשבילי, לפחות בתשעים אחוזים. אבל בזמן האחרון הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הפחות או יותר עשרה אחוזים שחסרים: תשוקה ואומנות הגוף. שני דברים שאני צריכה להתאבל עליהם ולהרפות אם אני רוצה לשמור על הנישואים המקסימים והשגרתיים שלי.

אבל אני לא יכולה.

ילדים רעים עם קעקועים הם כמו סם שאני לא מסוגלת להיגמל ממנו. אני בולעת רומנים רומנטיים על אנטי־גיבורים כאילו אלה אבות המזון. האייפון שלי מתפקע מרוב שירים של אלפי רוקרים חתרניים מתנשפים וזועמים, שמוכנים למלא את ראשי בלחיצת כפתור בכל פעם שאני רוצה לברוח. הממיר שלי מלא בערפדים מסתוריים, אופנוענים פורעי חוק, כוכבי רוק הדוניסטים וניצולים של אפוקליפסת זומבים – זכרי אלפא, שלזרועותיהם המקועקעות אני יכולה לברוח בכל פעם שהסביבה נעשית יותר מדי... מבויתת.

ואתה יודע מה הבנתי במהלך הבריחות שלי אל התרבויות הדיסטופיות הדמיוניות האלה, ואל זירות הקרב המחתרתיות הבדיוניות? אני מכירה את הגברים האלה. יצאתי עם הגברים האלה – גלוח הראש העצבני שהתגייס לחיל הנחתים והפך לאופנוען נרדף על ידי החוק, האסיר לשעבר/המשתתף במרוצים לא חוקיים, זה שלא שם זין על שום דבר, הבסיסט מלהקת ההבי־מטאל, עם האייליינר, שהוא בעצם בחור נורא רגיש...

יומני היקר, הייתי עם כולם. איך לא שמתי לב קודם לדמיון הזה בין הגברים בפנטזיות שלי לחברים שלי לשעבר? ואני עוד קוראת לעצמי פסיכולוגית.

למעשה נייט, החבר שלי מהתיכון, הוא כנראה הסיבה שבגללה בחרתי בכלל להיות יועצת חינוכית. פסיכופת דפוק. אני אספר לך עליו מחר. קן נכנס למיטה, מה שאומר שיש לי חלון הזדמנויות של חמש דקות בלבד להיכנס לשם ולרכוב עליו לפני שערוץ ההיסטוריה ירדים אותו. תחזיק לי אצבעות!