50 דילמות באתיקה רפואית

בשנים האחרונות עולות יותר ויותר חדשות הקשורות למוסר בהתנהלות רפואית, כשהשיא היה בהתנהלות המדינה והמערכת הרפואית בהתמודדות עם מגפת COVID-19 (קורונה). בהתמודדות הזאת היו דילמות של סגרים, מחקרים קליניים, הקצאת משאבים וכפיית טיפול רפואי. הדילמות האלו פתחו פצעים עמוקים שהיו בקרב החברה הישראלית וחילקו אותנו אפילו ליותר שבטים ממה שהיינו.

מטרת הספר הזה היא לחשוף חלק מהדילמות האתיות הרפואיות שיש ולהקנות את עקרונות הבסיס לאתיקה הרפואית. הספר לא נותן תשובה מה מוסרי ומה לא, אלא פותח חלון לשיקולים השונים בקבלת החלטות אתיות שמתבססות על עקרונות האתיקה הרפואית. מטרת הספר היא לפתוח את המחשבה, לעורר דיון ולסייע בזיהוי דילמות אתיות שאנו נתקלים בהן בחיי היום־יום, אם בחיים הפרטיים ואם בערוצי החדשות השונים.

החלטתי לכתוב את הספר, אחרי שכמטופל ובחיים האישיים, נתקלתי במקרים שבהם נראה לנו שההתנהלות שלנו או של הצוות הרפואי טובה, ולמרות זאת היו דילמות שיכולות להשפיע על הטיפול הרפואי. במקרה אחד, רופא הציע לי לקבוע אצלו תור לבדיקה. זה נשמע נהדר שהרופא דואג למטופל, אך הבדיקה עלתה לי 5,000 שקלים, והוא לא הסביר דבר עליה ועל המשמעות שלה. אחרי בדיקה קצרה למדתי שאפשר היה לעבור את הבדיקה הזאת בחינם ואף לבחור את הרופא המטפל. אותו רופא שהציע לי את הבדיקה התנהל בצורה פטרנליסטית, ולא בהכרח חשב על טובתי אלא על הכסף שאותו ירוויח.

מקרה נוסף חוויתי בשאלת סוף החיים. כל מי שעומד לאבד אדם יקר רוצה לזכות בכל רגע נוסף איתו, אך האם כל רגע באמת שווה את הרגע? מה עם אנשים שאנחנו אוהבים, האם נרצה שהם יאריכו את חייהם בכל מחיר? נתקלתי בשלושה מקרים בנושא זה. מקרה ראשון, פטירה בהפתעה, מקרה שני, הידרדרות בכמה חודשים ואז פטירה, ומקרה שלישי של סבל במשך שנים בעקבות מחלה ולאחר מכן החולה התאבד. בעקבות המקרים האלו נתקלתי בדילמות של האם צריך לעזור לאדם לסיים את חייו או לא, או האם נבקש שיעשו כל פעילות מצילת חיים לאדם.

מטרת הספר היא לחשוף אותנו לאותן דילמות בחיי היום־יום שלנו, כדי שנדע להתמודד איתן טוב יותר או לבצע בחירות מושכלות מול דילמות רבות שקיימות בתחום הרפואי.

ביו־אתיקה (Bioethics) זה תחום הבוחן את השאלות וההיבטים האתיים העולים בתחום מדעי החיים והרפואה. תחום זה התפתח בעקבות גילויים בעלי השלכות על האנושות. בבסיס תחום זה עומדות הפילוסופיה ותורת המוסר, ובו־בזמן היא ניזונה מתחומים נוספים כמו: משפטים, סוציולוגיה, רפואה וביולוגיה. שאלות ודילמות אתיות הן רבות ממדים, על כן תפקיד הביו־אתיקה להגדיר גבולות ולפתור בעיות תוך הכוונת מטפלים וחוקרים העוסקים במקצועות מדעי החיים, באמצעות יישום ערכים חברתיים שיפורטו להלן (אלוני, 2006).

אתיקה רפואית (Medical Ethics) זה תת־תחום בביו־אתיקה, בו עוסקים בנושאים כמו המתות חסד, הפלות, חייו של מי קודמים, חלוקה צודקת של משאבי בריאות, יחסי מטפל־מטופל, השתלות איברים, אוטונומיית האדם, חובת המטפל למטופל וניסויים בבני אדם. אתיקה רפואית זה תחום מעשי בתוך תחום האתיקה. בתחום זה, עוסקים בניתוח שאלות ובניית עקרונות מוסר המנחים את מקצוע הרפואה והמערכת הרפואית. את שורשי האתיקה הרפואית ניתן למצוא כבר ביוון העתיקה בשבועת היפוקרטס.

ישנם ארבעה עקרונות לאתיקה הרפואית והם:

1 תועלת למטופל: על הרופא לנהוג בהתאם לתועלת הרבה ביותר למטופל.

2 זכות המטופל להחליט (אוטונומיה): למטופל יש את הזכות לסרב או לבחור את הטיפול הרפואי שאותו יקבל.

3 אי־גרימת נזק למטופל: לרופא אסור לגרום נזק למטופל, גם אם משמעות הדבר היא שפגיעה באדם תביא תועלת לחברה.

4 צדק: חלוקה שווה של משאבי בריאות והחלטה ללא פניות של מי שמקבל טיפול רפואי.

עיקרון התועלת למטופל הוא אחד משלושת העקרונות הבסיסיים של המחקר הרפואי שנהוג באמנת בלמונט (1978), ואחד מארבעת העקרונות הבסיסיים של האתיקה הרפואית שנכתבו על־ידי תום בוצ'מפ (Tom Beauchamp) וג'יימס צ'ילדרס (James Childress) בעקרונות האתיקה הרפואית. המושג "תועלת למטופל" מובן בדרך כלל כמכסה המעשים של נחמדות וצדקה, שהם מעבר למחויבות של הרופא. עיקרון תועלת המטופל נחשב כמחויבות של מטפל לעשות מעשה כלשהו שימקסם את התועלת למטופל. בעיקרון זה עולה השאלה לפי מי נקבעת התועלת למטופל – האם לפי המטופל עצמו או לפי מי שמטפל בו. ההבדל בתפיסת תועלת המטופל יכול לגרום לקונפליקטים בין המטופל למטפל או בתוך צוותי הרפואה.

העיקרון השני של אי־גרימת נזק למטופל נזכר כבר בשבועת היפוקרטס, שבה הרופא נשבע שהוא לא יזיק לאיש. עיקרון אי־גרימת הנזק עוסק בכך שהרופא לא יבצע כל פעולה שיכולה לגרום נזק למטופל, כלומר הוא יעדיף לא לפעול או להשפיע מאשר להזיק. העיקרון כולל גם את האיסור לגרום נזק לאדם, גם אם יכולה להיגרם תועלת לחברה.

עיקרון זכות המטופל להחליט מציג את העמדה שהמטופל הוא זה שמחליט על הטיפולים שיינתנו לו ועל פעולות שיבצעו בגופו. בישראל, בחוק זכויות החולה תשנ"ו-1996, מצוין בפרק ד' שמטופל כשיר צריך לתת אישור בכתב, בעל־פה או בהתנהגות, כדי שייתנו לו טיפול רפואי או יבצעו בו פרוצדורה רפואית כלשהי. עיקרון זכות המטופל להחליט נחשב כמחויבות של רופא כלפי המטופל. כלומר, המטופל הוא המחליט האחרון לגבי טיפולים שיינתנו לו או פרוצדורות שיבוצעו בו.

העיקרון הרביעי דורש מצוותי הרפואה להיות הוגנים1 ככל האפשר כשהם מציעים טיפולים. בנוסף לכך, העיקרון עוסק בחלוקת משאבים ברפואה, לדוגמה: תקצוב תרופות, תקצוב שירותים רפואיים והקדמת טיפול לפי מצב רפואי.

1 הוגנים – המשמעות היא לנהוג בשוויון, ללא הבדל דת, גזע ומין, לכל אדם באשר הוא אדם